בס"ד


מס. סידורי:1365

תביעה להחזרת שכר עקב איחור העובד

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב עובדיה דוד
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
תקציר:
התובע העסיק את הנתבעת בגן הילדים שבבעלותו, וכעת לאחר שיצאה לחופשת לידה והוא פיטר אותה והיא תבעה אותו, הוא טוען שעליה להחזיר סכומי כסף עבור איחורים, כמו כן עבור שכר ששולם יותר ממעל, כמו כן הוא תובע את דמי הלידה שהאשה קיבלה מהביטוח הלאומי משום שכסף זה הגיע מכוחו.
פסק הדין:
על הנתבעת להשיב לתובע 176.4 ש"ח עבור איחורים הרשומים ביומן, כמו כן עליה להשיב עוד 890 ש"ח עבור ימי עבודה שאינם רשומים ביומן, כמו כן עליה להחזיר 100 ש"ח נוספים עבור משכורת לממלאת מקום.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א עמ' קפג - קפח תיק מס' 140־נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין: הרב שמואל ביבס.

פס״ד בתביעת מעביד על העדרות העובד מהעבודה

נושא התביעה וסיבתה

התובע הוא ראש מוסדות לת"ת ובין השאר גם גן ילדים שבו העסיק את הנתבעת במשך שנה וע"פ חוזה מיוחד שנערך ביניהם.

אחרי שהנתבעת בדין זה תבעה את המעביד על אי תשלום דמי פיצויים וחופשה והבראה, ראה תיק מס' 108-נא, החליט המעביד לתבוע גם הוא את העובדת, כנאמר להלן.

התובע בדין זה דורש מאת הנתבעת להחזיר לו חלקי משכורות ששולמו לה ע"פ חישוב מוטעה, ושלא היו מגיעים לה ע"פ המוסכם ביניהם, סך 2,663 ש"ח, עוד תובע להחזיר לו סך 4000.80 ש"ח עבור חלקי משכורות ששולמו לה ושלא היו מגיעים לה בגלל איחורים לעבודה, ועבור דמי לידה שקבלה הנתבעת מהבטוח לאומי אחרי לידתה, משום שניתנו בזכות התשלומים לב"ל ששילם התובע, ושלא היה חייב לשלמם, ועוד סך 72 ש"ח עבור "מועצה דתית", ובס"ה 6735.80 ש"ח.

טענות בעלי הדין

התובע טוען כאמור שהנתבעת קבלה תשלומים במשכורת שלא היו מגיעים לה ע"פ דין, וששולמו לה משום שהתובע לא ידע בזמנו את הסכום האמיתי המגיע לה, והסתמך על דבריו של אביה של הנתבעת, ולכן עליה להחזירם, לטענתו היה מגיע לה רק 624 ש"ח לחודש, אבל במכתב בכת"י של אגודת התתי"ם של אל המעיין ובו טבלת שכר של גננת ללא וותק קודם, שצירף התובע, נאמר שהמשכורת בחודש 89\9 היא 884 ש"ח לחודש.

הנתבעת טוענת שבהסכם העבודה שנחתם בין הצדדים נאמר בסעיף 6 כי גובה השכר הוא לפי תקנון משרד החינוך, ולטענתה מגיע לה לפי"ז הרבה יותר ממה שנתן, וזאת משום שלדבריה היתה לה גרירת וותק של 3 שנים, ובטבלה שרשמה בכת"י כתבה שגובה השכר המגיע לה הוא 967 ש"ח.

עוד טוענת הנתבעת שהתובע התיעץ טרם תשלום המשכורת עם "מר כהן", ששימש כיועצו החשבוני של התובע, כך שלא ניתן לומר שטעה בחישוב המשכורת מתוך אי ידיעה.

התובע טוען שאין להחשיב שנות ותק מעבודתה הקודמת, משום שלא עבדה במקום חינוכי מוכר. ואת "מר כהן" אינו מכיר ואינו יודע.

עוד דורש התובע להחזיר לו משכורת מיותרת בגין איחורים של הנתבעת, וזאת ע"פ דפי יומן של איחורים וחיסורים שמילאו העובדות בכתב ידן, ושבו נמצא שהנתבעת אחרה לעבודה כמה וכמה פעמים, לפעמים איחורים קלים של 5 ד' ולפעמים איחורים של 10 ד' ולפעמים אף יותר מכך. התובע מסר את הרשימות ל"רואה חשבון", וזה ערך חשבון של חישובי איחורים ועל פיו כל איחור של עשר דקות נחשב לחצי שעה, ופחות מעשר דקות לרבע שעה, וכן הלאה, אם כי לא הוכיח במסמך כלשהו שאכן יש להחשיב כן.

הנתבעת משיבה שהתובע ניכה משכרה בשני חדשים על איחורים סף 56.7 ש"ח, ודבר זה מוכיח שכשהיה לו מה לנכות מהשכר עבור איחורים וחיסורים הוא הוריד, ומתי שלא הוריד הוא משום שלא היה על מה להוריד, וא"א לבוא עכשיו ולטעון על חיסורים ואיחורים רבים, בו בזמן שבמכתב הפיטורין ששלח לה בחודש אייר תשמ"ט כתב לה: "עבודתך הקשה בשנת תשמ"ט במוסדנו עם הורים ותלמידים ראויה לשבח, הראית מסירות ומרץ ראויים לשבח... אנו מודים לך על עבודתך המסורה במוסדנו...". למרות זאת הגישה הנתבעת רשימת איחורים מחושבת לפי דקות, ובה היא מודה כי היא חייבת לתובע עבור איחורים סך של 369.85 ש"ח, פחות 127 ש"ח שכבר נוכו לה, ופחות 66.45 ש"ח שיש לה אישורים, ס"ה 176.40 ש"ח שנשארה חייבת בגין איחורים.

עוד טוענת הנתבעת כי ה"רואה חשבון" שערך את חישובי ההורדה ע"פ האיחורים אינו מוסמך בענין, מה עוד שהוא נוגע בדבר כדייר של התובע. וגם החישוב עצמו אינו מתאים עם שאר טענות התובע, מאחר שנעשה ע"פ חישוב משכורת גבוהה, ואילו התובע עצמו הרי טוען שחישוב זה היה בטעות ומשכורתה הנכונה נמוכה מזה.

התובע טוען שהחזיר לה בסוף השנה את הניכוי עבור האיחורים באותם חודשים שניכה לה מהמשכורת, אם כי אין בידיו רישומים על כך. הנתבעת מכחישה זאת.

עוד טוען התובע שמגיעים לו תשלומי הביטוח לאומי לדמי לידה שקבלה הנתבעת, מאחר והביטוח לאומי שילם זאת כתוצאה מהתשלומים ששילם המעביד לביטוח לאומי.

הנתבעת משיבה שתשלומים לביטוח לאומי הם חובת המעביד כלפי העובדת, וזכותה לקבל דמי לידה מהביטוח לאומי.

התובע משיב ש"כל המעבידים" אינם משלמים לביטוח הלאומי, ורק הוא משלם, ע"כ דמי הלידה מגיעים לו בחזרה.

עוד טוען התובע שעל הנתבעת לשלם לו משכורת עבור מילוי מקום של שמונה ימים אחרונים של השנה בהם יצאה הנתבעת לחופשת לידה, וזאת עפ"י סעיף 12 בהסכם העבודה שביניהם, והוא הציג צילום של כת"י, החתום ע"י המ"מ, בו נאמר שקבלה סך 100 ש"ח עבור אותה עבודה.

הנתבעת משיבה שהתובע אמר לה בזמן החתימה שסעיף זה אינו מחייב.

התובע נשאל מדוע לא תבע מהנתבעת את החזרי התשלומים המיותרים בסמוך לתשלומים, ומדוע המתין עד לתביעתה נגדו, והוא משיב שאילו היה תובע אותה בזמנו היתה עוזבת אותו, והגן היה נשאר ללא גננת באמצע השנה, ומה שלא תבע אותה לשלם למ"מ בזמן חופשת הלידה, הוא משום שחשש לשלומה.

התובע הצהיר בפני הבי"ד שאמנם יש הנהלת עמותה למוסד שלו, אבל לא התייעץ בהם על גובה המשכורת ששילם לנתבעת, ואף לא היה צריך לקבל את אישורם לכך, כי "על מאה ש"ח פחות או יותר" הדבר נתון לשיקול דעתו בלבד.

התובע סירב בהחלטתיות להצעת האב"ד שליט"א להתפשר עם הנתבעת.

פס״ד

א. מקבלים את הודאת הנתבעת שנשארה חייבת לתובע עבור איחורים הרשומים ביומן, ועליה להחזיר לתובע סך 176.40 ש"ח.

ב. מקבלים את תביעת התובע לחייב את הנתבעת להחזיר עבור ימי עבודה שאינם רשומים ביומן הנוכחות, ובס"ה 25 ימים בכפולות של 35.6 ש"ח, ס"ה 890 ש"ח.

ג. מחייבים את הנתבעת להחזיר לתובע סך 100 ש"ח עבור משכורת לממלאת מקום בימי חופשת הלידה של הנתבעת.

ד. לא מקבלים את התביעה להחזר הפרשי משכורות עפ"י טבלת השכר של אגודת התתי"ם.

ה. לא מקבלים את התביעה להחזר דמי הביטוח הלאומי ששולמו לנתבעת כחוק.

ו. דוחים את התביעה להחזר 72 ש"ח עבור "המועצה הדתית".

נימוקים לפס"ד

מתוך התרשמות מדברי התובע והתנהגותו בהגשת התביעה, ויותר מכך מדבריו במכתב הפיטורין בו הוא מהלל ומשבח את עבודתה של הנתבעת, נראה בבירור שאילו לא היתה הנתבעת בתיק זה מגישה את תביעתה כנגדו בתיק 108-נא, לא היה הוא תובע ממנה תביעה זו. והדבר אומר דרשני. מסתבר מאד שהתובע עצמו ידע היטב בזמן תשלום המשכורות על טבלת השכר הרשמית, ושילם מה ששילם משום שהסכים עם יועצו שאכן זהו התשלום המגיע לעובדת (ואפשר שגילם בה תוספות והטבות שאינם כלולים במשכורת היסוד המופיעה בטבלה). גם מסתבר שידע גם ידע על איחורי העובדת, שהרי הוא עצמו מספר שהבחין בכך פעמיים כשהיה צריך לפתוח את שערי הגן בעצמו, וגם ע"פ טענתו בתיק הנ"ל טוען הוא שפיטר את העובדת משום שאיחרה לעבודתה, על כן סביר להניח שהתובע היה עוקב אחרי היומן, ואף על פי כן לא ניכה לה משכרה, משמע שסבר וקבל, וראיה למשמעות זו היא מהקפדתו בשתי משכורות להוריד לה עבור איחורים, ואילו בשאר המשכורות לא הקפיד. ואין תימה על אי ההקפדה, שכן כך נהגו ברוב מקומות העבודה לא להקפיד על איחורים כמו אלו. יותר תמוהה היא העובדה שבשני חדשים הקפיד והוריד משכרה, שכן כתב בשו"ת חוות יאיר סי' קו שמימיו לא פסק דין על טענות מעביד כנגד עובד שמאחר לעבודה, והובא בפס"ד בתיק הנ"ל.

עוד זאת יש לזכור כשדנים בין מעביד לעובד שיש לדון לטובת העובד לפנים משורת הדין, כמו שאמרו בב"מ דף פג א מהכתוב: ואורחות צדיקים תשמור, וכתב שם המרדכי סי' רנז שאף כופין לקיים הלכה זו של לפנים משורת הדין, וכן פסק הב"ח חו"מ סי' יב:

"וכן נוהגים בכל בית דין בישראל לכוף לעשות בדבר ראוי ונכון ואע"פ שאין הדין כן". עכ"ל.

ולפיכך גם אילו היה מן הדין להקפיד על איחורים לעבודה, ביחסים שבין עובד למעביד ראוי לכוף את המעביד שלא יתנהג בהקפדה על כך, ואולי טעם זה היה לעיני החוות יאיר הנ"ל כשלא רצה להכנס לדין על טענות אלו.

לכן נראה שאין לחייב את הנתבעת להחזיר לתובע הפרשי שכר ע"פ הטבלה, משום שמסתמא ידע התובע היטב את המגיע לה, ועם זה סבר ושלם.

וכך היה נראה לפסוק גם מה שנוגע להחזר עבור איחורים וחיסורים, אך הואיל והנתבעת הודתה שחייבת לו עבור האיחורים, יש לקבל את הודאתה ולחייבה בכך, אמנם לא עפ"י חשבון ה"רואה חשבון" שהגיש התובע, ואשר לא הובאה כל אסמכתא לתחשיבים שלו שאכן כך יש להחשיב איחורים, היינו ל"קנוס" את המאחר בכפל ובארבעה וחמשה, ולחייבה לפחות במה שהודתה.

ימי נוכחות שלא נרשמו ביומן

והואיל ולפי הודאתה היא חייבת לשלם לתובע עפ"י רישומי היומן, יש גם להחשיב את ימי העדרות שלא החשיבה אותם, ומה שטענה כי לא נהגה לרשום את כל ימי הנוכחות ביומן, אינה טענה המתקבלת בהלכה, שהרי כתב הש"ך חו"מ סי' צא ס"ק כה עפ"י שו"ת הרא"ש כלל פו סי' א ושו"ת מהר"י בן לב ח"ב סי' נ שהטוען עפ"י מה שלא מצא רשום בפנקסו, אם היה רגיל לכתוב מיד כל עסקיו בפנקס ולא מצא עסק זה בפנקסו, ה"ז טענת ברי, ועי' שו"ת רעק"א סו"ס קנ, וע"כ יומן נוכחות שבעצם טבעו רושמים בו נוכחות, אותם ימים שאינם רשומים בו מוכיחים ומצביעים על אי נוכחות.

על טענת התובע להחזיר לו את דמי הלידה של הביטוח הלאומי מאחר ו"רק" התובע משלם לביטוח לאומי עבור העובדים, נראה שאין צורך להשיב על טענה מגוחכת זו, ידוע לכל בר בי רב שהחוק מחייב כל מעביד לשלם לביטוח לאומי עבור עובדיו, וזהו חלק בלתי נפרד מזכויותיו של העובד.

מאידך צודקת טענתו של התובע כי ע"פ ההסכם שנערך ביניהם על הנתבעת לשלם משכורת לממלאת מקום שעבדה במקומה בשמונת הימים האחרונים של השנה, וא"א לקבל את טענת הנתבעת שדובר ביניהם שסעיף זה איננו מחייב, מאחר ואין לה כל ראיה ואסמכתא להכחיש דברים מפורשים שנכתבו בהסכם, ואמרו בכתובות דף יט א הטוען שטר אמנה הוא זה אינו נאמן לפוסלו.

ע"כ, על הנתבעת להחזיר לתובע סך 100 ש"ח עבור התשלום למ"מ, זאת בכפוף לפס"ד בתביעה הנגדית.

את תביעתו בסך 72 ש"ח עבור "המועצה הדתית", למרות שאינו מפרש מה בדיוק כוונתו, מ"מ אם כוונתו לאגרת ביה"ד, אין טענתו טענה, כי זה כסף שהוציא לזכותו ולטובתו.

 

תגיות

פנקס - של מוסד ספק בתשלום השכר - הדין בספק שכר עבודה - לדון לטובת העובד לפנים משורת הדין לפנים משורת הדין - בשכר עבודה