גננת שפוטרה בזמן הריונה בגלל איחורים
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
פד"ר ירושלים כרך א' עמ' קעא-קפב, תיק מס' 108־נא
בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.
פס״ד בתביעה לזכויות עובד
נושא התביעה
התובעת עבדה אצל הנתבע כגננת, ובחוזה שנערך ביניהם
נאמר שתקופת ההסכם היא למשך שנה. כעבור כשמונה חדשים מתחילת העבודה, כשהעובדת היתה
בהריון, הגיש לה הנתבע מכתב פיטורין, והתובעת חתמה לו על קבלת המכתב. למרות
הפיטורין המשיך הנתבע להעסיק את התובעת בעבודתה עד יום שיצאה בו לחופש לידה, וזה
היה שמונה ימים לפני סוף השנה.
התביעה היא על דמי פיצויים ודמי חופשה שנתית ודמי
הבראה שנתיים, ובס"ה קצת יותר מ-2000 ₪ (967 ש"ח
פיצויים לפי משכורת אחרונה - 709 ש"ח חופשה שנתית לפי חישוב של 3 שבועות - 450 ש"ח
דמי הבראה לפי חישוב של 90 ש"ח ליום כפול 5 ימים), ועוד הוסיפה התובעת
חשבון תוספת למשכורת שמגיעים לה עפ"י טבלת שכר של משרד החינוך.
טענות בעלי הדין
התובעת טוענת שיש להחשיב את משך זמן עבודתה אצל
הנתבע כשנה שלמה, ואין להתחשב במכתב הפיטורין מפני שניתן באופן חד צדדי ומתוך
הפטרה כלאחר יד שזה רק מכתב פורמלי הנהוג בתתי"ם, וגם משום שא"א לפטר
עובדת כשהיא בהריון, ומכיון שעבדה אצל הנתבע שנה, יש לה את זכויות העבודה בהתאם,
כולל דמי פיצויים וחופש והבראה.
הנתבע משיב שהתובעת הסכימה לפיטורין, והראיה שחתמה
על קבלתו, וסיבת הפיטורין היתה כדי לשלול
ממנה את כל אותן ההטבות המוקנות לעובדים במשך שנה, ושכך נוהגים גם ביתר מוסדות
התתי"ם, והנתבע מוסיף שלא היה מרוצה מעבודת התובעת כגננת משום שהיתה מאחרת
כמה וכמה פעמים לעבודה, והוא עצמו היה צריך לפתוח את שערי הגן פעמיים במשך השנה,
משום שהגננת אחרה, וזו גם סיבה לפיטורין.
ומכיון שהתובעת פוטרה לפני סוף השנה אין להחשיבה
כעובדת שנה שלמה, ולא מגיעים לה ההטבות בהתאם, ומה שהמשיך להעסיק אותה עד סוף
השנה, היה זה רק מעשה חסד.
התובעת משיבה שהאיחורים לא היו משמעותיים, ולא הם
היו הסיבה לפיטורין, והראיה, שבמכתב הפיטורין כותב לה הנתבע מפורש כי "עבודתך
הקשה במוסדנו עם הורים ותלמידים ראויה לשבח, הראית מסירות ומרץ ראויים לשבח... אנו
מודים לך על עבודתך המסורה ומאחלים לך וכו׳", וכי הפיטורין הם בגלל "מצב
של חוסר ודאות לגבי הצפוי למוסדנו בשנה הקרובה מבחינה כספית וכו׳".
כראיות לתביעותיה לזכויות המגיעות לה, צירפה
התובעת מכתב מהממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה והרווחה מיום 9.17.89 על
זכות עובד שנה אחת לפיצויי פיטורין, ולדמי הבראה של 5 ימים בכפולות של 26.78 ש"ח,
ודמי חופשה של 14 יום. גם בהסכם העבודה שנכתב בין הצדדים נאמר בסעיף 18 כי
המעביד ישלם לה גם עבור החופש המקובל בת"ת, ובסעיף 6 נאמר
שגובה השכר יהיה לפי תקנון משרד החינוך. התובעת הוסיפה רישום בכת"י של טבלת
שכר עפ"י משרד החינוך המתייחס לגננת בעלת ותק של 3 שנים.
בדברים בע"פ טענה התובעת שהיה לה גרירת ותק של 3 שנים ממקומות עבודה קודמים,
אך לא הציגה כל מסמך מאשר.
הנתבע צירף בתחילה צילום מטבלת השכר של משרד
החינוך מעודכן לחודש 9/88 בו כתוב כי משכורת גננת שנת וותק ראשונה היא 624 ש"ח,
ולאחר מכן הוסיף עוד מכתב מאגודת התתי"ם של אל המעיין (כתוב בכת"י) ובו
נאמר כי עפ"י טבלת השכר לחודש 9/89 היתה משכורתה של גננת מוסמכת,
ללא וותק קודם במוסד חינוך מוכר, 884 ש"ח ברוטו לחודש (ועוד
נכתב שם שהם אינם נוהגים לשלם הבראה, מאחר והם מחתימים את העובד על ויתור על כל
תשלום נוסף למשכורת).
הנתבעת הוסיפה לתיק רשימות חשבוניות וכן העתקי
תלושי משכורת, ובהם עולה כי למרות איחוריה וחיסוריה מהעבודה שהסתכמו במשך השנה
בשעות יקרות, לא נוכה משכרה בשל כך אלא במשכורת של שני חדשים בלבד. עוד רשמה
הנתבעת כי אמנם ביומן חסרים רישומי נוכחות על כמה ימי עבודה, אבל ברור לה שהיתה
נוכחת, אלא שמסיבות שאינה זוכרת היום, כעבור שנה וחצי, לא רשמה נוכחות.
הנתבעת טוענת במכתבה הנוסף שהוברר לה ע"פ
טבלת משכורות של משרד החינוך, שלא רק שלא קבלה יותר ממה שמגיע לה, כטענת התובע,
אלא אף קבלה פחות, ועכשיו תובעת את כל אותם הפרשים.
בירור נוסף
הנתבע הוזמן ע"י כב' האב"ד שליט"א
לבירור נוסף בפני ביה"ד.
הנתבע נשאל האם שילם משכורת עבור מילוי מקום של
התובעת בימי לידתה, והוא משיב ששילם. הנתבע נשאל על מה שניכה לה משכרה בשני חודשים
עבור ימים שחיסרה ואיחרה, וזאת בתשלומי המשכורות של אותם חודשים, והנתבע משיב שהחזיר
לה הכל בסוף השנה משום שתבעה אותו להחזיר, אם כי אין בידו רישומים מיוחדים על כך,
אבל ניתן ב"קלות" להיווכח בכך ע"י חישובי המשכורות שלה שהחזרים אלה
היו כלולים בהם.
עוד נשאל על סמך מה שילם לה את גובה המשכורות כמו
ששילם, והוא משיב שהסתמך על דברי התובעת שהסתמכה על דברי אביה, וכי רק כעבור כמה
חודשים נתגלתה לו האמת ששילם יותר מדי. הוא נשאל מיהו ה"רואה חשבון"
שערך לו עבור תביעתו את חישובי האיחורים והחיסורים, והוא משיב שזהו מר לוי, אלא
שאת כתובתו המדוייקת אינו יודע, וגם ספר הטלפונים שהוגש לו בביה"ד אינו מסייע
בידו לאתרו.
הנתבע נשאל מדוע לא תבע את תביעותיו השונות
מהתובעת סמוך לזמן העילה לתביעה, היינו, את התשלום עבור הממלאת מקום בימי הלידה של
התובעת, באותם ימים, ואת תשלומי המשכורות הגבוהים יותר מהמגיע לה עפ"י טבלת
המשכורות, לפי טענתו, בסמוך לזמן התשלומים, וכן עבור האיחורים והחיסורים בסמוך
לאותם אירועים, והאם לא נבע העיכוב בתביעותיו מחמת מחילה.
הנתבע משיב שאילו היה תובע אותה, היתה עוזבת אותו
באמצע השנה ומשאירה את הגן ללא גננת, ומה שלא תבע אותה עבור התשלום לממלאת מקום זה
משום שחשש לשלומה, ובשום אופן לא היתה מחילה מצידו על התשלומים המיותרים, ותמיד
היה בדעתו לתובעה אם וכאשר תתבע היא אותו.
הנתבע נשאל האם הוא הבעל הבית הקובע במוסד או שיש
הנהלה הקובעת, והוא משיב שיש הנהלת עמותה המורכבת ממנו ומאחיו ומעוד שלושה אנשים
שנקב בשמותיהם, ומפעם לפעם מתקיימת ישיבת הנהלה להחליט על הדברים הגדולים, אבל
בענין גובה המשכורות ששולמו לתובעת לא היה לו צורך לקבל את אישורם, והדבר כלל לא
נבדק על ידם, כי "על מאה ש"ח יותר או פחות" הדבר נתון לשיקול דעתו
בלבד.
כב' האב"ד שליט"א שאל את הנתבע האם
יסכים לפשרה, כגון שישלם לתובעת 500 ש"ח עבור תביעתה
לפיצויים והבראה, ואילו תביעתה לחופשה שנתית תימחק בגלל איחוריה וחיסוריה, והנתבע
משיב בדברי חוצפה שאין הניר סובלם.
התרשמות ביה"ד
הנתבע לא הוכיח את דבריו שאכן שילם עבור מילוי
מקום בשמונת הימים האחרונים של השנה, וזאת למרות הניירת הרבה שהנתבע כן הביא לביה"ד,
ומסתבר מאד, וקרוב הדבר לודאי, שהתובע כלל לא שילם עבור מילוי מקום, מה גם כשנצרף "השמטה"
זו לשאלת כב' האב"ד שליט"א מדוע לא תבע את התובעת להחזיר תשלום זה של
המילוי מקום בסמוך לזמן התשלום, ותשובתו כאילו דאג לשלומה ומשום כך לא תבעה, נראית
מגוכחת, וכשנעיין היטב בחשבון תביעותיו הרבות, לא נמצא ביניהן את תביעתו להחזר
תשלום למילוי מקום, והדבר אומר דרשני.
תשובות הנתבע שגובה המשכורות ששילם לתובעת היה עפ"י
דבריה בהסתמך על דברי אביה, וכן שלא תבע אותה להחזיר תשלומים מיותרים בגובה
המשכורות מיד כשנודעה לו טבלת המשכורות, משום שהיתה עוזבת אותו באמצע השנה והגן
היה נשאר בלי גננת, תשובות אלה נשמעות מגוכחות ובלתי אמינות, לא מתקבל על הדעת
שמנהל מוכשר ותקיף כמו הנתבע דידן ישלם משכורות על סמך דיברתה של העובדת ואביה,
ולא מתקבל על הדעת שבימים כמו אלה של חוסר מקומות עבודה לעומת ההיצע העצום של אלפי
אלפי מסיימות סימינרים למורות וגננות של בית יעקב כ"י דורשות עבודה, יחשוש
מנהל מוסד מפני עזיבת עובדת ואי מציאת מחליפה.
הנתבע גם לא הוכיח שהחזיר לתובעת את מה שניכה לה
משכרה בשני חודשים על איחורים וחיסורים, דבר שלא פורט באף אחד מהסעיפים הרבים של
תלושי המשכורות הנמצאים בתיק, מה גם שהנימוק של אותה החזרה שאמר הנתבע לביה"ד,
כי החזיר לה משום שתבעה אותו על כך, לא נשמע משכנע.
בתשובות הנתבע על הסיבות לאי תביעתו כל הזמן, לא
היתה כל אמתלא מתקבלת על הדעת, ולפיכך עליו להביא ראיה שהודיע לה במפורש בזמן
התשלומים שאינו מוחל לה על תשלומים מיותרים. ומתשובתו הנוספת בענין סמכותו בהנהלת
המוסד, שעל "מאה ש"ח פחות או יותר" ההחלטה היא שלו בלבד, ולא היה
לו צורך להתייעץ עם ההנהלה, מתברר שבידו הסמכות למחול על כך.
כב' הדיין הגרש"ב שליט"א עורר שמא מי
שהפסידה כל כך הרבה מהעבודה באיחורים וחיסורים כמו התובעת, אינה זכאית עפ"י
חוק גם לתשלום הבראה ופיצויים, ומאידך, האם נכון הדבר שעל איחור של פחות מעשר דקות
יש לחשב כאילו החסירה 15 דקות, ועל איחור שמעל עשר דקות יש לחשב כאילו החסירה חצי שעה, ועל
איחור שמעל רבע שעה יש לחשב כאילו החסירה אותו יום כולו.
החלטה
עפ"י החלטת כב' האב"ד שליט"א יש
לבקש מהצדדים להוכיח כל אחד את טענותיו, שכן המוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך על
התובעת להמציא ראיה מוסמכת מאגודת התתי"ם ובה יהיה מפורש כי היא זכאית לכל
התשלומים המגיעים לעובד שנה שלמה, למרות הודעת הפיטורין שנשלחה לה באמצע השנה (בתוך
תקופת הריונה), ולמרות יציאתה לחופשת לידה בימים האחרונים של השנה. כמו כן עליה
להביא ראיה מוסמכת כנ"ל בה יתפרש שהיא זכאית לתשלום עבור 14 ימי
חופשה, למרות איחוריה וחיסוריה המצטברים במשך השנה ליותר מ-14 יום,
ושקבלה עבורם משכורת.
ועל הנתבע להביא ראיה כדין שלא מחל לתובעת אף פעם,
לא על תשלומי המשכורות הגבוהים מטבלת השכר משנודע לו הדבר, ולא על התשלומים
המיותרים בגין איחוריה וחיסוריה של התובעת, וכשיביא ראיה כזו, יוסיף להביא ראיה
מוסמכת מאגודת התתי"ם בה תהיה מפורשת טבלת השכר לגננת בשנת עבודה ראשונה
במקום חדש, אחרי כמה שנות וותק במקום אחר, וכן ראיה מוסמכת כנ"ל שיש להחשיב
איחור של פחות מעשר דקות כאילו איחרה רבע שעה, ואיחור שמעל עשר דקות כאילו איחרה
חצי שעה, ואיחור שמעל רבע שעה כאילו החסירה כל אותו היום. כמו כן עליו לפרט במכתב
ולהצביע על איזה יום איחרה כך וכך ועל
איזה יום איחרה כך וכך, וכו'. כמו כן עליו להביא ראיה שהיתה לו ממלאת מקום בשמונת
הימים האחרונים של השנה, והוא שילם לה משכורת עבור אותם ימים.
על הצדדים להביא את ראיותיהם לביה"ד, והחלטת
ביה"ד תינתן עפ"י הטענות והראיות שיהיו קיימות בידיו.
כעבור כמה ימים מסרו הצדדים מכתבים מאגודת התתי"ם
על טענותיהם. הנתבע מסר מכתב בכת"י מאת אגודת התתי"ם של "אל המעיין"
בו נאמר שתחשיב שנות וותק ממקום עבודה קודם הוא רק על עבודה במסגרת המוכרת ע"י
משרד החינוך, וכן פורטה בו טבלת המשכורות כפי שהיתה בשנה שעליה מתקיים דינינו.
למרות בקשתנו המפורשת, לא פורטו במכתב טבלת תחשיבים של איחורים לעבודה. וכמו כן לא
הגיש ראיה על תשלומים למ"מ, למרות בקשתנו. התובעת מסרה מכתב מודפס ומסודר מאת
איגוד התתי"ם (האשכנזי) (כשבשולי המכתב צויין שהעתק ממנו נשלח לעו"ד של
האיגוד, דבר המצביע על אחריות הדברים האמורים באותו מכתב), ובו נאמר שעובדת שפוטרה
בזמן הריונה רואים אותה כמי שאינה מפוטרת, ועובדת שנתקבלה לעבודה לשנה אחת זכאית
לדמי חופשה ופיצויים והבראה, ואין לקזז את ימי החופשה עבור איחורים וחיסורים שהיו
לעובדת במשך השנה, אלא יש להחשיבם בנפרד, וזכות העובדת היא לקבל דמי לידה מהביטוח
הלאומי, בנוסף לדמי חופשה שנתיים.
הנתבע הוסיף מכתב בו הוא כותב שתמיד בשעת התשלומים
אמר לתובעת שאינו מוחל לה על תשלומים מיותרים, ואף טען זאת בביה"ד בפניה והיא
לא הכחישה.
מלכתחילה סברו כב' האב"ד שליט"א וחבר
ביה"ד הגרש"ב שליט"א להכריע שנראים הדברים שלא היתה מחילה מצד
הנתבע, וע"כ תביעותיו להחזר תשלומי משכורות מיותרים ששולמו מעל המגיע עפ"י
טבלת השכר של אגודת התתי"ם, ולהחזר עבור איחורים וחיסורים, תביעות אלו צודקות
הן, אבל אין לקבל את תחשיבי התביעה שלו בסך 4000 ש"ח כפי שהם, מכמה סיבות
- א. תביעתו להחזר דמי לידה של הביטוח לאומי אינה צודקת. ב. תביעתו להחזר תשלום
למילוי מקום לא הוכחה כצודקת. ג. תחשיבי האיחורים לא הוכחו כצודקים.
מאידך, תביעותיה של התובעת לדמי חופשה שנתיים
ולהבראה ופיצויים, הוכחו כצודקות, אם כי גם לפי
דבריה היו ימים שהחסירה מהעבודה אלא שאינה זוכרת אותם.
ע"כ הוחלט מלכתחילה להכיר בתביעות ההדדיות
כצודקות, ולקזז אותן האחת בשניה (למרות שתביעת הנתבע עולה בהרבה על זו של התובעת,
מ"מ לא הוכחה כל תביעתו).
אמנם לאחר העיון במכתב הפיטורין ששלח הנתבע
לתובעת, בו כתב כי הוא מודה לה על עבודתה המסורה וכו' וכו', התרשמו כב' האב"ד
שליט"א והדיין הגרש"ב שליט"א כי בזמנו לא היו לו תביעות ממוניות
ממנה, שאילו כן, לא היה כותב לה מכתב אוהד כזה, ומסתבר איפוא שתביעותיו הכספיות
שטוען עליהן בביה"ד, תביעות חדשות הן, ואין להתייחס אליהן, אלא רק לענין
התשלום למילוי מקום בימי הלידה, אם יביא ראיה ששילם תשלומים אלו. הוחלט גם לבקש
אישור מאגודת התתי"ם הספרדיים למכתב איגוד התתי"ם האשכנזיים שהגישה
התובעת.
פסק הדין
א. דוחים את התביעה לתשלום הפרשי
משכורות עפ"י הטבלה שרשמה התובעת, שלדבריה זו טבלת המשכורות של משרד החינוך,
ומתייחסת לגננת בעלת וותק של 3 שנים, מאחר ולא הוכח
בפנינו שאכן זו הטבלה הרשמית, ולא הוכחה בפנינו זכותה לגרירת וותק.
ב. מקבלים את התביעה לתשלום דמי פיצויים
וחופשה והבראה, אבל לא עפ"י החשבון שרשמה התובעת, אלא עפ"י המסמכים
שהובאו בפנינו, דהיינו: 884 ש"ח עבור פיצויים
(תשלום משכורת חודשית, כפי שנאמר בטבלה של אגודת התתי"ם, ואשר מסתבר שהיא
תואמת את טבלת המשכורות של משרד החינוך, וההפרש בין הסכומים נובע מהבדלי הזמן,
היינו כשנה וחצי): 440 ש"ח עבור חופשה (שהם
כחצי משכורת חודשית, כנ"ל); 390
ש"ח עבור הבראה (עפ"י מכתב משרד העבודה), בס"ה 1714 ש"ח.
ע"כ על הנתבע לשלם לתובעת סך 1714 ש"ח.
ג. הנתבע הגיש תביעה נגדית כנגד
התובעת בדין זה, וע"כ בפס"ד נפרד, ויש לקזז את התשלום שנפסק לטובתו, כפי
שנפסק בפס"ד הנגדי, בתשלום שנפסק בפס"ד זה.
צדדי ההלכה בפס"ד זה
איחורים כעילה מוצדקת לפיטורין
את מהות עבודתה של התובעת אצל הנתבע יתכן ויש
לראותה כ"מלמד דרדקי", ולא סתם שומרת טף, שהרי מסגרת העבודה היתה בת"ת
במוסד ישיבתי, ואין צורך להרבות במילים על גודל האחריות של המלמד בתפקידו, ומנגד,
את גודל חובת המעביד לשלם כדין למלמד את המגיע לו.
ברור הדבר שעל המלמד להקפיד הקפדה יתירה שלא לאחר
או להעדר מעבודתו ללא סיבה מספקת של אונס, אך השאלה שלפנינו היא האם יש לראות
באיחורים של כמה וכמה פעמים במשך השנה כסיבה מוצדקת לפיטורין.
בגמ' ב"מ דף קט א וב"ב דף כא ב:
"אמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי, כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין הן".
וכתב הרי"ף בב"ב שם שפסידא דלא הדר במלמד דרדקי הוא דפשע בינוקי. בפירושה של אותה פשיעה
והפסד שבגינה מפטרים את המלמד דרדקי, נחלקו רש"י ותוס' בב"מ שם, רש"י
כתב שההפסד הוא בזה שהוא מלמד לתלמידיו בשיבוש, ושבשתא כיון דעל על, והתוס' כתבו
שבשעה שמלמד שיבושים התלמידים מתבטלים מלימוד של אמת. והרמב"ם בהל' שכירות פ"י
ה"ז וטוש"ע חו"מ סי' שו סעי' ח מביאים להלכה את שני הפירושים, וכך כתבו: ומלמד
תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד, או למד בטעות וכל כיו"ב האומנין שא"א
שיחזירו ההפסד שהפסידו מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו
במלאכתן. עכ"ל הרמב"ם, ושו"ע שם בקיצור.
ובגמ' ב"ב שם:
"אמר רבא האי מיקרי ינוקא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה דילמא אתי לאתרשולי, רב דימי מנהרדעא אמר כ"ש דגריס טפי קנאת סופרים תרבה חכמה".
וכתב הרא"ש שם שדברי רבא ורב דימי מוסבות אל
המלמד הראשון, שרבא אמר שאין מסלקים אותו דילמא אתי לאיתרשולי בנפשיה ולא גריס
ומיעקר גירסיה מיניה, ורב דימי אמר שאין לחשוש מכך, ואדרבא, החשש מפני סילוק מביא
לכך שהמלמד הראשון מיזדהר בנפשיה למיגרס טפי משום קנאת סופרים. וכתב באהל יוסף הל'
שכירות סי' ד' שאף לרב דימי אין זו סיבה לפטר את המלמד הראשון אלא במלמד שאין
מושכר לזמן קצוב, אבל אם היה מושכר לזמן קצוב פשוט הדבר שא"א לסלקו לפני הזמן
מפני שמצא יותר טוב ממנו. ובשו"ת הרא"ש כלל קצ שאלה ד, וז"ל:
"ששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו וכו', דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו". עכ"ל.
נמצינו למדים שלא זו בלבד שאין לראות את המלמד כמותרה
ועומד לענין פיטורין אלא אם פשע במלאכתו, וכמו שנתבאר שפשיעה זו היינו בפסידא דלא
הדר ע"י ביטול הלימוד או לימוד בטעות, גם אין לפטר מלמד בתוך זמן קצוב
לעבודתו אלא אם פשע בעבודתו, וכאמור לעיל מהי פשיעה אצל מלמד.
ובתשו"ת הרמב"ם (מהדורת בלאו סי' שסט
עמ' 7-645) נשאל הרמב"ם על מלמדי תינקות שמניחין מלאכת שמים והולכין להעיד
עדות אף בכספים לא בחינם, האין מלאכתן רמיה, והשיב הרמב"ם:
"ואלו מלמדי תינוקות שבאלו הימים כמה בטלות מבטלים מלאכתם בכל יום בדברים בטלים ותמיד הם עוברים, והלואי שלא יבטלו מלאכתם אלא להעיד בלבד בחינם". עכ"ל.
נמצינו למדים שעל בטלת המלמדים כבר צווחו קמאי,
אבל לא עלה על דעתם שבגלל סיבה כזו יש לסלקם מתפקידם, וכן פסק בשו"ת חוות
יאיר סי' קו:
"ופעמים רבות שבאו לפני נדון בעה"ב ומשרת שחזרו בהם פעמים בשאט נפש ולפעמים שחזר הבעה"ב ע"י שאיחר המשרת לבוא תוך הזמן יום או יומיים, ולפעמים היה שוגג ואונס, ומימי לא פסקתי דין ביניהם, רק טרחתי מאד עד שמצאתי פשר דבר". עכ"ל.
לפיכך נראה שאין לראות באיחורי התובעת לעבודתה
כסיבה מוצדקת לפיטוריה, ויותר יש לקבל את דברי הנתבע הראשונים שסיבת פיטוריה היו
כדי לשלול ממנה את זכויותיה ע"פ חוזה העבודה שנחתם עמה בתחילת עבודתה ושעל
פיו התחילה בעבודתה, כעובדת שנה שלמה, וראיה לדבר היא מכתב הפיטורין שם כתב במפורש
שסיבת פיטוריה היא כספית.
האיסור לפטר עובדת בזמן הריונה
ונראה שיש להוקיע ולזעוק מרה כנגד מנהג נפסד זה
של מעבידים לשלול את זכויות עובדיהם ע"י מכתבי פיטורין כמו זה שנעשה ע"י
הנתבע במקרה דנן, גם אם הדבר אינו נוגד את החוק והתקנון, הרי הוא עושק שכר שכיר
ברשות החוק (על משקל "נבל ברשות התורה"), מה עוד שבמקרה זה צודקת התובעת
שהפיטורין היו בניגוד לחוק.
וקודם יש להקדים ולומר את ההלכה הידועה לכל בר בי רב, מה ששנינו בב"מ פרק השוכר את הפועלים דף פג א:
"השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים להעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן וכו׳ הכל כמנהג המדינה."
כלומר שהסכמי העבודה וזכויות העובד נקבעים ע"פ ההלכה לפי מנהג
המדינה.
וניחזי אנן מהו מנהג המדינה על פיטורי עובדת בזמן
הריונה: בסעיף 9 (ב) לחוק עבודת נשים נאמר שאין לפטר עובדת בתקופת ההריון אלא בהיתר
שר העבודה. ובפסקי דין כרך טז עמ' 2753 נפסק ע"י ביהמ"ש האזרחי שפיטורי
עובדת הנמצאת בהריון אינם תופסים בין שהמעביד ידע על הריונה ובין לא ידע (וראה עוד
בג"צ כרך יג עמ' 1615).
ומאחר שהוכח שהפיטורין אינם תופסים, יש לחייב את
הנתבע בתשלום כל הזכויות המוקנות לעובדת בתוקף היותה עובדת שנה שלמה, אלא שהחישוב
לאותם חיובים אינו כפי שהציגה התובעת, אלא פחות מכך.
וראשית יש לומר שהואיל ועפ"י המסמך של אגודת
התתי"ם שהוצג בפנינו טבלת השכר של גננת ללא וותק במוסד חינוכי מוכר הוא 884 ש"ח
לחודש, והואיל ולא הוצג בפנינו מסמך נגדי אחר, אין לנו אלא מה שלפנינו, ולמרות
שאיננו קובעים בזה לחשב מחדש את המשכורות שכבר שולמו לה עפ"י טבלה זו, וכפי שיבואר
בתיק של התביעה הנגדית, מ"מ איננו יכולים לחייבו במה שעדיין לא שילם על יותר
מהנאמר בטבלה שלפנינו, וע"כ פיצויים הנמדדים לפי חודש משכורת, יש להחשיב לפי
884 ש"ח.
שנית, עפ"י מכתב משרד העבודה שהגישה התובעת
מחשיבים את דמי החופשה לפי 14 יום בלבד, ולא לפי 3 שבועות, וע"כ החישוב הוא
סך 440 ש"ח.
שלישית, דמי ההבראה, לפי המכתב של משרד העבודה,
מחושבים לפי 26.78 ש"ח בכפולות של 5 ימים, שהם בס"ה 390 ש"ח.
רביעית, איננו יכולים לחייב את הנתבע בהפרשי
משכורת עפ"י הטבלה בכת"י של גננת בעלת וותק 3 שנים, לא רק מפני שלא תבעה
אותם עד לדין זה, ומסתמא מחלה, אלא מפני שלא הובאה בפנינו כל ראיה ומסמך לתביעה
זו.
נמצא סך כל התביעות המוצדקות של התובעת הוא: 1714
ש"ח.
יש לציין שהנתבע הגיש תביעה נגדית לביה"ד
כנגד התובעת בדין זה, וע"כ בפס"ד נפרד.
הנתבעת הוסיפה לתיק רשימות חשבוניות וכן העתקי
תלושי משכורת, ובהם עולה כי למרות איחוריה וחיסוריה מהעבודה שהסתכמו במשך השנה בשעות
יקרות, לא נוכה משכרה בשל כך אלא במשכורת של שני חדשים בלבד. עוד רשמה הנתבעת כי
אמנם ביומן חסרים רישומי נוכחות על כמה ימי עבודה, אבל ברור לה שהיתה נוכחת, אלא
שמסיבות שאינה זוכרת היום, כעבור שנה וחצי, לא רשמה נוכחות.
הנתבעת טוענת במכתבה הנוסף, שהוברר לה ע"פ טבלת
משכורות של משרד החינוך, שלא רק שלא קבלה יותר ממה שמגיע לה, כטענת התובע, אלא אף
קבלה פחות, ועכשיו תובעת את כל אותם הפרשים.
מסקנות נוספות להלכה
עובד שטוען שהיה נוכח למרות שרישומי הנוכחות
מורים אחרת
על טענת הנתבעת כי אמנם חסרים ביומן רישומי
נוכחות על כמה ימים, אבל היא כן היתה נוכחת, נראה שאין לקבל דברים אלו ללא כל
הסבר, שהרי כתב הש"ך חו"מ סי' צא ס"ק כה ע"פ שו"ת הרא"ש
כלל פו סי' א ושו"ת מהר"י בן לב ח"ב סי' נ שהטוען ע"פ מה שלא
מצא רשום בפנקסו, אם היה רגיל לכתוב מיד כל עסקיו בפנקס ולא מצא עסק זה בפנקסו, ה"ז
טענת ברי, ועי' שו"ת רעק"א סו"ס קנ, וא"כ עובדת הרגילה לרשום
נוכחות ביומן או בכרטיס נוכחות, אותם ימים שאינם רשומים מוכיחים ומצביעים על אי
נוכחות.
על טענת הנתבעת שע"פ טבלת השכר של משרד
החינוך מגיעים לה כספים נוספים, נראה שאין צורך להתייחס, שכשם שנתבאר בפס"ד
לעיל לגבי טענות התובע, שהואיל ולא חישב את חישוביו שמחשב עתה עם הנתבעת בשעת
התשלומים משמע שסבר קבל, כן י"ל לגבי הנתבעת.
החלטת ביה"ד אחרי ישוב הדעת
ביום ג ג כסלו תשנ"א התקיים דיון בין חברי
ביה"ד בתיק הנוכחי.
האם גננת נחשבת כמלמד תינוקות?
כב' האב"ד הגר"ד עובדיה שליט"א
והדיין הגר"ש ביבס שליט"א וכותב השורות. הגרד"ע והגרש"ב לא
הסכימו עם ההנחה הבסיסית שפס"ד הנ"ל כי תפקידה של הנתבעת זהה למלמד
דרדקי, להבנתם תפקידה הוא שומרת טף. ולענ"ד נראה שבימינו ששולחים את התינוקות
בגיל מוקדם לגן חדר, ומלמדים אותם שם לומר ברכות ולקרוא קריאת שמע ולהתרגל בכל
מיני מצוות ומעשים טובים, תפקידה של הגננת אינו רק שמירת טף בעלמא, כי אם מלמד
דרדקי ממש. ועכ"פ אין בויכוח זה משום סתירת הבנין של הפסק עצמו.
תשלום לממלאת מקום מכיסו של המעסיק כ"פורע
חוב חבירו"
כמו כן לא הסכימו מורי ורבותי שליט"א עם
ההנחה שתשלום המשכורת לממלאת מקום נחשב כפורע חובו של חבירו,
וזאת משום שלפי טענות הנתבעת נשאר הוא עדיין חייב לה כסף, ובמקרה כזה אין אומרים "הניח
מעותיו על קרן הצבי", כמבואר בשו"ע אבהע"ז סי' ע בענין מפרנס את
האשה. בנקודה זו נראה לענ"ד שהואיל ולטענת התובע עצמו הוא לא נשאר חייב לה
כלום, א"א להחשיבו כתופס חוב כנגד חוב, וע"כ דינו כפורע חובו של חבירו.
כב' האב"ד שליט"א עורר האם רשאי התובע
שהוא חבר הנהלת המוסד לקבוע עובדת מחילה או כיו"ב בכספי המוסד מבלי לקבל קודם
כל הסכמת שאר חברי ההנהלה, ואם לאו, א"א לדונו במה שפרע את שכרה של הממלאת
מקום כפורע חובו של חבירו, שאף זה בגדר מחילה הוא.
השאלה בנקודה זו מתחלקת לשתים.
א. האם הנהלת המוסד דינה כציבור או כשותפים, ואז
אין לאחד מתוכם זכות וכח לחייב את כולם במעשיו.
ב. האם פורע חובו של חבירו הוא מדין מחילה, עד
ששייך לומר בו שאין אחד מהשותפים זכאי לעשותו בלי רשות שאר השותפים, או שאין זה מדין
מחילה, אלא שתשלום חוב שלא ע"פ הוראת החייב אינה מחייבת את החייב להחזירו,
כמו שהלואה בלי ידיעתו אינה מחייבתו. וכבר חקרו בשאלה זו האחרונים, עי' קובץ
שעורים ועוד, נלענ"ד שהתובע בנידון זה אינו רק שותף בין שותפים בהנהלת המוסד,
כי אם בעלים גמורים, והיתר אינם חברים בהנהלה אלא לתפארת המליצה, והראיה שאת חוזה
העבודה וכן את כתב הפיטורין ערך וכתב וביצע התובע דנן, ולא שמענו שחברי הנהלה
אחרים היו מעורבים בדבר, ע"כ זכאי הוא גם למחול ולעשות בנכסי המוסד כראות
עיניו לצרכי המוסד.
כב' האב"ד סבור שיש לברר אצל התובע אם יש לו
טעם וסיבה מדוע לא תבע מהנתבעת בזמנו את האיחורים והחיסורים, שאם יש לו סיבה
מוצדקת אין להחשיבו כמוחל, ואם אכן אין לו סיבה מוצדקת יש להחשיבו כמוחל, ויש
לדחות תביעתו. הוחלט להזמינו לישיבה אחרת כדי לברר נקודה זו.
בענין תביעתה של התובעת, מסר כב' הריין הגרש"ב
מפי עו"ד, שהעובדה שהמעביד המשיך להעסיק את העובדת אחרי פיטוריה וע"פ
אותם תנאי עבודה, עובדה זו מקנה לעובדת דין של רציפות בעבודה, ויש לה את מלוא הזכויות
של עובדת שנה שלמה. הגרש"ב מעיר בנקודה זו שיתכן וא"א לטעון לה טענה זו
שלא טענה, והדבר תלוי אם אומרים בכגון זה "פתח פיך לאלם", עי' טור ושו"ע
חו"מ סי' יז, אלא שיש לצרף לענין זה את טענתה ע"פ החוק שא"א לפטר
עובדת בזמן הריונה.
תביעתה של התובעת לדמי הבראה ולדמי פיצויים,
נתקבלה כצודקת, ואת החישוב לדמי הבראה יש לעשות ע"פ הטבלה של משרד העבודה למי
שאינו מגיש קבלות, בכפולות של 5 ימים.
בתביעה לתשלום עבור 14 ימי חופשה, מאחר ותמורתם
משתלמת רק אם העובד לא ניצל את ימי החופשה במשך השנה, ומאחר והתובעת לא נתנה טעם
על חיסורי הרישומים ביומן הנוכחות, וגם ע"פ דבריה בעצמה הגיעו איחוריה
וחיסוריה לכדי שעות יקרות, ע"כ לכאורה נראה שיש לקזז את ימי החופשה תמורת
העדרויות שהיו לה במשך השנה, אא"כ תביא ראיה שאין נוהגים לעשות כן.
