בס"ד
מס. סידורי:1361

עובד סיעוד שהובטח לו תוספת שכר עבור עבודה נוספת

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב עובדיה דוד
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
תקציר:
התובע עבד בסיעוד דרך הביטוח הלאומי כשהובטח לו תוספת מהאדם שאצלו עבד, על מנת שיהיה מסור לעבודתו, בחודש השביעי הנתבעת לא הביאה לו את התוספת משום שלטענתה הוא לא היה מספיק מסור לעבודתו.לטענת התובע הוא כבר הוחזק בתוספת השכר, ומגיע לו תוספת כמו כן הוא תובע תוספת יוקר.
פסק הדין:
על פי הצעת אב"ד הצדדים הסכימו לפשרה של חצי מהתביעה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א עמ' קסג-קסו תיק מס' 209־נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.

פס״ד בתביעה לתוספת שכר לעובד

נושא התביעה

התובע עבד אצל הנתבעת כסועד את בעלה החולה מטעם משרד לסיעוד, כשאת משכורתו הבסיסית בסך 7.5 ש"ח לשעה היה מקבל מהביטוח הלאומי באמצעות המשרד. ביום תחילת עבודתו אצל הנתבעת היא הודיעה לו שתוסיף לו משלה סך 250 ש"ח לחודש תמורת עבודה שתהיה מסורה. התובע אכן קבל מהנתבעת תוספת זו במשך חמשה חדשים. במחצית החודש השביעי לעבודתו הודיעה לו התובעת שהיא מסרבת להמשיך ולתת לתובע את התוספת החל מהחודש השישי, משום שלטענתה עבודתו לא היתה כראוי, והיה עליה לרחוץ את החולה בעצמה, ועבודתו בסיעוד הצטמצמה לטיול עם החולה בלבד, וע"כ לא מגיעה לו התוספת. בעקבות כך הפסיק התובע לעבוד אצל הנתבעת באמצע החודש השביעי, גם משום בקשת הנתבעת להרעת תנאי עבודתו.

התובע טוען שהואיל וכבר הוחזק במשכורת נוספת של 250 ש"ח תמורת העבודה הסיעודית אצל הנתבעת (למרות שהשכר בשוק עבור עבודה סיעודית אינו שוה, שיש המסתפקים בשכר המשולם ע"י הביטוח הלאומי, ויש הדורשים תוספת מהמשפחה מי פחות ומי יותר, הוא עצמו לא היה נכנס לעבודה ללא תוספת כמו שקבל מהנתבעת), והואיל ולא דובר אתו על שינוי בהסכם זה עד לאמצע החודש השביעי, הרי גם עבודתו בחודש השישי והשביעי היתה על דעת כן, ולפיכך לא יתכן לגרוע משכרו למפרע. עוד טוען הוא שהואיל והפסקת עבודתו נעשתה באמצע החודש, על הנתבעת לשלם לו עבור כל אותו החודש. עוד הוא תובע תוספת של 10 ש"ח תוספת יוקר לכל אחד מהחדשים השישי והשביעי, שכך נהגו משלמי המשכורות בכל המשק באותם חדשים.

הנתבעת טוענת שהתוספת לא ניתנה לו בתור שכר כחלק מהמשכורת, אלא בתור תוספת עבור מאמץ עבודה מיוחד, ומכיון שמהחודש השישי הצטמצמה עבודתו הסיעודית והסתכמה בטיול עם החולה בלבד, לא היתה חייבת להוסיף לו את התוספת המיוחדת.

פס"ד

 עפ"י הצעת האב"ד שליט"א הסכימו הצדדים לפשרה, והנתבע קבל מחצית מתביעתו.

מקורות להלכה

במקרה שלפנינו שמדובר בעובד סיעודי שמועסק ע"י משרד תיווך ואף מקבל את משכורתו הבסיסית ע"י אותו משרד, הדבר פשוט שמה שנוגע לשכרו מטעם אותו משרד, הואיל והשכר קבוע, אין המשרד רשאי לקצץ באותו שכר מבלי לקבל את הסכמתו של העובד, ואפילו כשלא היתנו ביניהם קודם העבודה, כמו ששנינו בב"מ פג א שהכל כמנהג המדינה, שונה הדבר במה שנוגע לתוספת הספציפית שמקבל העובד ממשפחתו של החולה, שהרי גם התובע עצמו מודה שאין קצבה לאותה תוספת, ורבים הם העובדים ללא שום תוספת, וע"כ אילו לא היו הצדדים מסכימים בתחילה על התוספת, והיה העובד תובע התוספת אחרי העבודה, לא היה הנתבע חייב להוסיף לו, וכמש"כ הרי"ף ב"מ שם,

"חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא, אי בארבעה יהיב להו בעה"ב ארבעה, ואי בתלתא יהיב להו תלתא".

 ושם עו א כתב הרי"ף,

"ואי אפי' איכא מאן דמיתגר בתלתא ומאן דמיתגר בארבעה, לא שקלי אלא תלתא, דדעתא דאינש אתרעא זילא, ועלייהו דידהו רמיא לגלויי ליה לבעה"ב דלא מתגרינן לך אלא בארבעה, אבל היכא דשוויא עבידתייהו ארבעה, כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי עבידתא דשוויא ארבעה, שקלי ארבעה מבעה"ב, ואי לא ידיעא עבידתייהו מאי דשוויה, לא שקלי אלא תלתא כמנהגא", עכ״ל.

וכ"פ הרמב"ם שכירות פ"ט ה"ג, וטוש"ע חו"מ סי' שלב סעי' א. וכתב בקצוה"ח סי' שלא ס"ק ג דודאי כששוכר פועל בסתם ואינו מזכיר לו כלל לומר לפי דמים ששוכרין בעיר, א"כ אין לו אלא כפחות ואפי' כמיעוט דזיילי.

דין תוספת שכר קבועה שניתנת לעובד

אלא שבמקרה זה שהסכימו הצדדים בתחילת העבודה שהעובד יקבל תוספת מסוימת עבור עבודתו, וגילה העובד את דעתו שע"ד זה הוא עובד, גם אם לא נקרא לזה בשם "משכורת", לא גרעה תוספת זו מזכות של פטור ממס שנהגו הקהל במקומות מסוימים לזכות לש"ץ, שפסק בשו"ת מהר"י צהלון סי' קד שאין הקהל רשאים לגרוע מהש"ץ זכות זו אפי' לא היתנו ביניהם על כך, משום שע"ד כן נכנס להיות ש"ץ בעיר, וכ"ש במקרה זה שהיתנו ע"כ מראש.

האם צריך להתנות על תוספת בכל חודש מראש?

אם כי עלינו לברר כיצד להגדיר עבודה מעין זו כמו שלפנינו, האם נקרא העובד שכיר שעה, שהרי המשרד שמעסיק אותו משלם לו לפי כל שעה שעובד, או שהוא נקרא שכיר חודש, מכיון שמקבל את שכרו כעבור כל חודש לפי מספר השעות שעבד, וגם אם נניח שכלפי המשרד הוא נקרא שכיר שעה, י"ל שכלפי המשפחה הוא נקרא שכיר חודש, שהרי ההסכם שהיה לו עמה על התוספת היה מדובר על תוספת חדשית המשולמת כעבור אותו חודש, וגם אם נניח שנקרא שכיר חודש, עדיין יש להסתפק האם יש לראות את עבודתו, כלפי המשפחה, בחדשים השני והשלישי ואילך כהמשך לעבודתו בחודש הראשון, או שכל חודש נחשב כעובד חדש, שהרי מעולם לא סוכם עמו כמה זמן תימשך עבודתו הסיעודית אצל החולה, וידוע היה לו לעובד שאפשר שלא תארך עבודתו בבית המשפחה זמן ממושך, ולמרות זאת נכנס לעבודה, ונפ"מ לענין ההתנייה בדבר התוספת לשכרו, שאם יש להחשיב את כל משך העבודה כהמשך אחד, אין צורך להתנות ע"כ כל ראש חודש מחדש, אבל אם כל חודש נחשב לעבודה חדשה, יש להתנות על התוספת בכל ראש חודש.

ומצינו בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שלה:

"מעשה בראובן שנתן לאומן אורג סך מה מקריזיאש לארוג, ונתפשר עמו ערך כ"ז לבנים האחד, אח"כ לאחר זמן נתן לו אחרות ונתפשרו בכ"ד לבנים, אחר זמן כמו ארבעה חדשים או ששה הביא לו קראיזיאש לארוג ולא אמר לו ערך כלל, וגם הוא האומן לא שאל ממנו דבר, אחר גמר המלאכה בעה"ב רוצה ליתן לו ערך כ"ד כמו שנתן לו באחרונה, והאומן אומר כי מלאכת האומנים מתחלף כפי הזמן, וזה דבר נהוג בעיר הזאת שאלוניקי שמלאכת הבגדים בזמן אחד מן השנה עומדת בזול, ובזמן אחר ביוקר, והשיב המהרשד"ם שאין בטענת ראובן ממש, שאין ספק שלא כל הזמנים שוים, ויפרע לו כשער הזמן אשר עשה המלאכה, אלא שיש בזה עדיין מקום עיון אם יש בזמן הנזכר ג"כ קבלנים שאלו עושים ערך עשרה ואלו עושים ערך פחות או יותר, איך יתן, סוף דבר, שכפי מה שהשיגה ידי מן העיון ומן התלמוד ומן רבותינו הפוסקים ומתוך השערה השכלית, נ"ל שיתן בפחות שבאומנים כיו"ב", עכ"ל.

ולפי"ז בנידון דידן הדבר תלוי האם יש לראות את עבודתו בכל רצף החדשים כהמשך אחד, שא"כ ההסכם הראשון על תוספת שכרו קיים ועומד, וכל זמן שלא הוסכם ביניהם על שכר אחר יש לשלם לו לפי אותו הסכם, עי' ב"מ עז א שלולי הסכמת הפועל אין בעה"ב רשאי להפחית משכרו, ועי' שו"ת הריב"ש סי' תעה שש"ץ שהיתנה עם הברורים הראשונים תנאו קיים גם לגבי הברורים האחרונים ששכרוהו אח"כ בסתם, שעל דעת התנאי הראשון שכרוהו אא"כ פירשו, עכ"ל, ועי' חוות יאיר סי' קמ במה שרצו הקהל למעט סיפוקו של החזן, שאם היה לו כבר שכר קצוב מקודם, אין בכוחם לקפח שכרו אפי' קבלוהו בסתם, עכ"ל. אבל אם נניח שבכל חודש נחשבת לו עבודה מחודשת, אם לא היתנו מראש א"א לחייב את המעביד לשלם לו את התוספת, וכמש"כ המהרשד"ם במקרה הנ"ל של שכירות שאינה מתמשכת בהמשך אחד, שאינו מקבל בעבודתו החדשה אלא כפחות שבאומנים.

ונראה שהדבר תלוי במחלוקת הש"ך והט"ז, הש"ך חו"מ סי' שלג ס"ק מד כתב בד' הרמ"א בשו"ע שם סעי' ח, שכיון שלא שכרוהו הקהל מחדש, הו"ל כש"ץ בלא קציצה, וגם השכירות לא ישלמו לו כבראשונה, רק יהא כש"ץ בלא קציצה, וכדין פועלים בלא קציצה שמשלם כפחות שבפועלים, עכ"ל, אבל הט"ז חולק שם על הש"ך וכתב שאפי' לא קבלו הש"ץ בפירוש מחדש, אלא קבלוהו על שנה אחת בפירוש ואח"כ לא אמרו לו כנוס, והניחוהו לעבוד עבודתו כבראשונה, ודאי על שכירות הראשון הניחוהו, עכ"ל. ובשו"ת בית ישראל חו"מ סי' קעח הכריע כהט"ז, משום שאף הש"ך לא כתב כן אלא בתורת ספק, כי סיים בלשונו "וצ"ע", ואין לנו להניח פשיטותו של הט"ז שאין יכולים לגרוע לו השכירות, מפני ספיקו של הש"ך, עכ"ל.

כשניתנה תוספת על דעת עבודה קשה והעבודה הצטמצמה

אלא שבמקרה דידן שנשכר מלכתחילה לעבודות קשות, ולבסוף הצטמצמה עבודתו של העובד ונהפכה לעבודה קלה, י"ל שע"ד כן לא התחייבו לשלם לו התוספת, אך מאידך י"ל שהואיל ולא פירשו ביניהם בתחילה עבור מה במיוחד משלמים לו התוספת, ואשר לפי דברי התובע לא משתלם לו לעבוד כלל ללא קבלת התוספת, מה גם שהוא מצידו היה מוכן לחזור ולעשות את כל העבודות הקשות שעשה בתחילה, רק שהנתבעת לא בקשה ממנו לעשות כן, והואיל והדבר בספק, מן הדין היה לומר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, עי' ב"מ קיב ב ושבועות מו א, ובמקרה זה על התובע להביא ראיה שהתוספת ניתנה עבור עבודתו תהא אשר תהא, וכל זמן שאינו מביא ראיה אינו יכול להוציא מיד הנתבעת.

אך כאמור הסכימו הצדדים להתפשר, ושלו' על ישראל.

תגיות

המשך תקופה בתנאים זהים לתקופה קודמת - שתיקה כהסכמה להמשך תנאי החוזה סימן שלג - סעיף ח סימן שלב - סעיף א פרק ט - הלכה ג תוספת שכר - עבור עבודה טובה שלא הותנתה מראש תוספת שכר - הזכות להפסיקה ללא הודעה מוקדמת תוספת שכר - על דעת שהעובד יעבוד טוב יותר