בס"ד


מס. סידורי:1332

נגר שבנה ארון מחומרים שטיבם ירוד

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב עובדיה דוד
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
תקציר:
התובע הזמין מנגר ארון קיר, ושילם לו בצ'קים שחלקם דחויים, לפני מועד הפרעון של הצ'קים התובע בטיל את הצ'קים, משום שעבודת הנגר היתה לטענתו באיכות נמוכה, לאחר שהוא הגיש את הצ'קים להוצאה לפועל, התובע הגיש תביעה פלילית נגד הנתבע בבית משפט אזרחי. הנתבע טוען שרצה להתקין בבית הנתבע את הארונות אך אשת התובע לא נתנה לו. כמו כן יש ביניהם מחלוקת לגבי התמחור.
פסק הדין:
התובע צודק שהחומרים באיכות ירודה, וכן העבודה לא הושלמה, מאידך הוא אינו זכאי להחזר עבור תחשיב של חריגה מהסטנדרט, סכום התביעה מתקזז עם סכומי הצ'קים שבוטלו על ידי התובע, ולכן אין חיוב בתשלום של הנתבע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' קלא - קלח תיק מס׳ 250־נא

בהרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב״ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.

פס״ד בתביעה כנגד נגר על עבודת נגרות לקויה

הרקע לתביעה

התובע הזמין אצל הנתבע עבודות נגרות, וסיכמו ביניהם בחוזה את מהות העבודה, את עלותה וסדרי התשלומים, וכן את משך ותקופת העבודה. התובע פרע את התשלומים, חלקם בצ'קים דחויים, והנתבע החל את עבודתו. לפני מועד פרעונם של שלושת הצ'קים האחרונים ביטל התובע את הצ'קים בטענה שהנתבע הפסיק את העבודה באמצע וגם השתמש בחומרים זולים שלא ע"פ המוסכם. לאחר שהצ'קים המבוטלים נמסרו לידי ההוצאה לפועל, ע"י הנתבע או בא כוחו, הגיש התובע תביעה פלילית כנגד הנתבע בבית משפט אזרחי.

הצדדים הופיעו כעבור כמה ימים והודיעו כי הם מוכנים לדין או פשרה. התובע הודיע בפנינו שלמחרת היום יבטל את תביעתו בבית המשפט.

טענות הצדדים

התובע הציג את חוזה העבודה שהנתבע חתם עליו, והוא מורכב משני חלקים, חלק אחד נכתב ביום ההזמנה כשהמידות של הארונות עדיין לא היו סופיים ומדוייקים, וחלקו השני הוא תוספת הזמנה שהזמין התובע באמצע העבודה. הנתבע אינו מכחיש את נכונות החוזה.

לטענת התובע לא השלים הנתבע לעשות את ההזמנה העיקרית בזמן שנקבע בחוזה - היינו 60 יום מיום תחילת העבודה, כשהיום הראשון להתחלה נקבע בחוזה שהוא ע"פ הודעת המזמין - ועקב כך הוצרך התובע להשלים חלק מהעבודה ע"י נגר אחר בתשלום מיוחד.

הנתבע משיב שהופיע בבית התובע עם פועליו הערביים כדי לסיים את העבודה, אבל אשת התובע סגרה בפניהם את הדלת ולא נתנה להם לעבוד.

התובע מכחיש זאת.

עוד טוען התובע שעדיין חסרים 2 מ"ר מההזמנה המקורית.

הנתבע טוען שהשלים 95% מהעבודה הכוללת, ומוכן לשלם בעד 5% הנותרים.

עוד טוען התובע שגם מה שעשה הנתבע לא עשה מהחומרים שמוזכרים בחוזה אלא מחומרים זולים יותר. (עם זאת מודה התובע שמשתמש בארונות שעשה לו הנתבע.)

הנתבע לא השיב על טענה זו.

עוד טוען התובע שבחישובי המדידות של הנתבע יש טעות לחובתו של התובע בכ-3 מ"ר. הנתבע משיב שאין כל טעות ואפשר לבדוק את הדבר.

עוד טוען התובע שבחישובים שנכתבו בחוזה יש בהם אונאה, בכך שחריגה של 10 ס"מ מהגודל המצוי נחשבת בחוזה כאילו היתה חצי מטר, בעוד שבעל מלאכה אחר אמר לתובע שלא נהוג להחשיב חריגה כזו כאילו היתה חצי מטר. ובס"ה - היינו עבודה שלא נעשתה, ומדידות לא מדוייקות, ותחשיבים על חריגה מהגודל המצוי - יש חישוב מיותר של 5 מ"ר.

הנתבע משיב שהנוהג אצל הרבה בעלי מלאכה להחשיב חריגה מהנורמה כפי שהוא החשיב, והואיל והתובע הסכים למחיר זה בעד החריגה איננו יכול היום לומר שהיתה כאן אונאה.

החלטת ביניים של ביה"ד

ביה"ד הזמין את הצדדים לישיבה נוספת כדי להשלים את טענותיהם ולהביא ראיות שיש להם, ובמידת הצורך ישלח ביה"ד מומחה מקצועי לבדוק את הדברים. לאחר שבישיבה הבאה אליה הוזמנו הצדדים לא הופיע הנתבע, ולאחר שכשל הנסיון מצד ביה"ד להביא מומחה לבית התובע, נשלחו מכתבים לצדדים בהם הם נקראים לשלוח לביה"ד ראיות לטענותיהם עד ליום יד שבט תשנ"א, ואכן התובע מסר עדות בכתב של שני בעלי מלאכה, ובהן מדידה של הארונות שנעשו בבית התובע, ובהן עולה כי הנתבע החשיב 5 מ"ר מיותרים, ובתוך זה תחשיב של 30 ס"מ מעל המידה המצויה (סטנדרט) שהנתבע החשיב כאילו היה חצי מטר, ולפי עדות הנגרים אין להחשיב יתרון כזה כלל. עוד הם כותבים כי טיב החומרים אינו כפי שסוכם בין התובע לנתבע, וכי בארונות אחדים השתמש בעשייתם בחומרים זולים יותר, ובחלק אחר השתמש כן בדלתות הארונות, וכן ציינו הם את וההפרש בתשלום חומרים אלו לעומת החומרים שנרשם עליהם בחוזה שבין התובע לנתבע. התובע הבטיח להוסיף ראיות על תוספת עבודה שהוסיף בגלל הפסקת העבודה של הנתבע. יש לציין שעדיין לא הובאו כל ראיות לביה"ד שהאשמה להפסקת העבודה ע"י הנתבע תלויה בנתבע ולא בתובע. לעומת התובע, הנתבע לא מסר לביה"ד כל מסמך או ראיה לצדקת טענותיו.

ביום ג כא שבט תשנ"א הוגש לביה"ד מכתב מפורט נוסף של התובע על סכומי תביעותיו והעילה לכל סכום וסכום: תביעה אחת בגין שינוי בחמרים, בסך 614 ש"ח. תביעה שניה בגין הפרש במ"ר, בסך 1750 ש"ח. תביעה שלישית בגין עבודות שלא בוצעו ושמחירן היה כלול בתחשיב בין התובע לנתבע, בסך 1100 ש"ח. תביעה רביעית בגין עבודת השלמה שעשה התובע ושילם בעבורה סך 1090 ש"ח (קבלה צורפה במכתבו). תביעה חמישית בגין עבודת השלמה שעדיין לא נעשתה ושמחירה בשוק הוא סך 1300 ש"ח. תביעה שישית בגין טיב העבודה, שלטענתו היתה "עבודה ערבית" ולא כפי שהתובע התכוין בהזמנתו, וההפרש הוא בסך 750 ש"ח. תביעה שביעית על הוצאות שהיו לתובע סביב התביעה בסך 190 ש"ח. ובס"ה 6794 ש"ח. למרות בקשתנו, לא הביא התובע כל ראיה שהאשמה להפסקת העבודה ע"י הנתבע תלויה היתה בנתבע ולא בתובע. הנתבע לא הגיש מצידו כל מסמך או ראיה לצדקת טענותיו.

כעבור כמה ימים הוגש לביה"ד מכתב מאשת התובע בו היא מספרת שאחרי שהנתבע ופועליו הפסיקו את עבודתם לא קרה מקרה שבקשו להכנס לבית להמשיך בעבודה והיא כביכול לא הרשתה להם.

פסק דין

טענות התובע על טיב חומרים ירוד ועל תחשיבי מדידה בלתי מדויקים, מתקבלות כצודקות. גם הטענה על עבודה שלא הושלמה, מתקבלת, ולעומת זאת, תביעותיו להחזר עבור תחשיב של חריגה מהסטנדרט, שהסכים עם הנתבע על תחשיב מסויים ונתברר לו שאחרים אינם מחשיבים כן, ועבור "עבודה ערבית" כלשונו, ועל החזר תשלומים מיותרים ששילם לנגר שהשלים מה שהנתבע לא השלים, ועל החזר הוצאות, כל אלו אינן מתקבלות. והואיל והתביעות המתקבלות כצודקות מסתכמות ב-3464 ש"ח, שהם קצת יותר מהסכום של ההמחאות שנתן לנתבע וחזר וביטלם, היינו 3300 ש"ח, ע"כ אינו חייב עוד לנתבע את תמורת אותן ההמחאות, ועל הנתבע לדאוג לכך שאותן המחאות יוחזרו לתובע ותבוטל התביעה עליהם בהוצל"פ. על יתרת ה־164 ש"ח שהתובע צודק בתביעתם, לא נראה לחתוך את הדין ולחייב בהם את הנתבע, ודי לתובע במה שפסקנו.

נימוקים

דין נגר שמכין ארון - שכיר או קבלן?

המזמין אצל נגר שיעשה לו ארון קיר בביתו, יש להסתפק מה דינו של הנגר, האם דינו כאומן ושכיר או שדינו כמוכר, ונפ"מ לענין בל תלין ואונאה ועוד. והדברים מפורשים בקצוה"ח סי' שלט ס"ק ג בשם מהר"א ששון, ובספר אהבת חסד לבעל החפץ חיים דיני תשלומי שכר שכיר בזמנו (דף כ ע"א) בנתיב החסד ס"ק ד: כשמבקש מהאומן לעשות לו מנעלים או איזה כלי ועושה האומן הכל משלו, כמו שמצוי, פשוט דאין בעה"ב עובר משום בל תלין, דהאומן הוא כמוכר ממש, וכן מוכח בגמ' ב"מ דף קיב ע"א ע"ש, עכת"ד המהר"א ששון והחפץ חיים, וכונתם להביא ראיה ממה שאמרו בגמ' שאם אומן קונה בשבח כלי אינו עובר עליו משום בל תלין, ולמדו מזה ק"ו דאם הכל משל אומן דחשיב מוכר ואינו עובר משום בל תלין, כיון דאין המקח נגמר עד שמשלים עבודתו, ועד אז אינו חייב לשלם לו.

הגדרת בעל מלאכה כשהקדים התשלום

אמנם כשהתנה המוכר על הלוקח שיתחיל לשלם לו עבור המקח עוד קודם שיסיים עבודתו, יש להסתפק בכונתו, האם נתכוין שבתשלומים הראשונים יקנה את החומרים, ונמצא עושה בשל בעה"ב, או שכונתו שיתחיל לפרוע עבור המקח הגמור, ולעולם קודם שמסיים העבודה לא נתכוין להקנות לו את החומרים, ונראה פשוט דכונתו לתשלומים עבור המוצר המוגמר, שהרי גובה התשלומים אינו מוגבל למחיר הקרן של החומרים אלא הרבה יותר מזה, וע"כ נראה שאם נאנסו החומרים, ברשות הנגר הם נאנסו ולא ברשות בעה"ב, וכשעושה עבודתו אין דינו כאומן ושכיר אלא כמוכר, וכיון שהדבר שמכר לא בא לעולם, לא חל עליו הקנין אלא משעה שיבוא לעולם.

מתי נחשב הארון כגמור והוא נקנה למזמין

ויש להסתפק מתי נחשב הארון לדבר המוגמר שהמקח חל, האם דוקא כשנגמר מכל וכל, כלומר, שאם הסכימו ביניהם שהארון יהיה מקושט וכד', מה שלא גמר לקשט אותו לא חל המקח, או דלמא שכונתם שיחול המקח משעה שאפשר יהיה להשתמש בו אע"פ שלא נגמרו בו הקישוטים, ומסתבר שכיון שעיקר שימוש הארון הוא בתוכו כשראוי להיות סגור ע"י דלתות וכד', המוצר המוגמר שלו הוא משעה שניתן להשתמש בו.

טיב חומרים ירוד - מקח טעות או אונאה?

והנה בתביעה בגין טיב חומרים ירוד ובגין תחשיב מדידה שאינו נכון (מבלי לדון כרגע על תחשיב של חצי מטר על חריגה של 30 ס"מ מהמידה המצויה, שעליו טען הנתבע שהתובע הסכים לה בשעת ההסכם ביניהם), כשהקונה כבר שילם למוכר עבור המקח יש להסתפק האם זו תביעה של מקח טעות, שארון בכאלה חמרים לא קנה, וארון בגודל כזה לא קנה, או שיש כאן תביעה של אונאה, שאם היתה יתרה על שתות מחזיר מקח, ואם היתה בשיעור שתות מחזיר הונאה, ואם היתה פחות משתות חשיב כמחילה.

דין אונאה בארון המחובר לקיר

ועוד נפ"מ, שאם זו תביעת אונאה יש לדון מה דינו של ארון המחובר לקיר, האם דינו כקרקע שאין עליו אונאה, עי' ברייתא ב"מ נו ב, או שדינו כמטלטלין, ועי' פת"ש חו"מ סי' רכז ס"ק כו בשם עמודי אור סי' קז שהדבר תלוי בבעית הגמ' דף נו ב, אבל אם זה משום מק"ט, אפי' אם דינו כקרקע ה"ז מק"ט.

ונראה פשוט שתחשיב מדידה מיותר ה"ז בכלל מה שפסק הרמב"ם בהל' מכירה פט"ו ה"א עפ"י ב"מ נו ב:

 "המוכר דבר לחבירו במידה או במשקל או במנין וטעה בכל שהוא, חוזר לעולם".

ולפי"ז ארון שנקנה לפי מ"ר אם טעה במידתו ה"ז מק"ט אפי' טעה בכ"ש, ואצ"ל שאם עדיין לא שילם לו שאינו חייב לשלם עבור מה שלא קבל. וכן לענין אם נמצא שהארון נעשה מחומרים פשוטים יותר מכפי שהוסכם בין הצדדים, ה"ז מק"ט, שהר"ז כמו הקונה חטים יפות ונמצאו רעות ששנינו בב"ב פג ב שזה מק"ט, ואפי' פחות משתות חוזר.

והנה יש להסתפק בדין מק"ט, מה הדין כשהמתאנה אינו תובע להחזיר המקח, האם לכל הפחות יכול לתבוע דמי האונאה או דמי ההפרש במקח, או שבמקום שיש דין שהמקח חוזר אינו יכול לדרוש החזר דמי האונאה אלא רק להחזיר המקח. והדבר נפסק בשו"ע סי' רלב סעי' ד שאם רצה הלוקח ליקח המקח ולקבל פחת המום, הרשות בידו. ולכאורה היה נראה שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים שהביא הרא"ש ב"ב פ"ה סי' יד באונאה יותר משתות, שלד' הרי"ף והריב"ס המתאנה יכול לדרוש ביטול המקח או חזרת דמי האונאה, ולדעת רבינו יונה אינו יכול לתבוע אונאתו אלא רק ביטול המקח, אבל לפי האמת נראה דכו"ע מודים שרשאי המתאנה לדרוש החזר האונאה מבלי לבטל המקח, אלא שבכה"ג יוכל המאנה לומר החזר המקח מעיקרו, אבל כשאין המאנה רוצה להחזיר המקח פשוט הדבר שלכל הפחות חייב להחזיר דמי אונאתו, והדברים מבוארים היטב בשו"ח רעק"א החדשות סי' לג שביאר דעת הרבינו יונה.

ביטול מקח לאחר שהלוקח השתמש במקחו

והנה ביטול מקח לא שייך אלא קודם שנשתמש הלוקח במקחו, אבל משנשתמש בו גילה דעתו דניחא ליה, עי' רי"ף ב"מ דף נ ע"ב בשם רה"ג ורמב"ם מכירה פט"ו ה"ג, ועיי"ש פי"ט ה"ג וחוט המשולש ח"א סי' ח מר"ש דוראן. ועי' חי' הריטב"א החדשים על ב"מ דף נ ע"ב הובא בשמ"ק שם ובנתה"מ סי' רלב ס"ק א כמה חילוקי דינים: אם נשתמש הלוקח במקח לפני שהכיר אונאתו מחזיר המקח כמו שהוא, שהרי ברשות השתמש, ואם הכיר אונאתו והודיעו ואח"כ השתמש, אם רצה לבטל המקח משלם למוכר דמי תשמישו, ואם לא הודיעו מחל על אונאתו כיון שנשתמש, ועי' נתה"מ שם שאם לא הודיעו, אפי' מחמת שהמוכר לא היה בביתו ולא היה יכול להחזירו, כיון שנשתמש בו ודאי מחל, ועוד עי' בנתה"מ סי' רלד ס"ק ג שהמשתמש במקח שבטל ה"ז כמזיק או כאוכל שלא במקח (אם כי בשו"ת חות יאיר סי' קפז משמע שאף אם נשתמש לאחר שנודע לו יש דין החזרת אונאה, עיי"ש). אמנם כל זה רק אם כבר שילם למוכר עבור המקח, אבל אם עדיין לא שילם כתבו ראשונים שיכול לומר שלא נתרצה, עי' הג"א ב"מ פב, אלא שנחלקו גדולי האחרונים בטעם הדבר, י"מ מטעם מיגו שיכל היה לומר שילמתי, וי"מ שלא מטעם מיגו הוא, עי' פת"ש חו"מ סי' רכז ס"ק ב הנפ"מ בין הטעמים.

גדר התשלום בצ'קים דחוים

והנה בעובדא דידן שהתובע שילם לנתבע על כל ההזמנה ע"י המחאות צ'קים בתשלומים, אשר חלקם כבר גבה הנתבע וחלקם עדיין לא גבה, אבל עשה בהם שימוש ע"י ששילם בהם לספקים, וקודם שהספיקו לגבותם מהבנק הלך התובע וביטל את הוראת התשלום שלהם, יש להסתפק האם נחשב הדבר כאילו שילם התובע את כל התשלומים על כל ההזמנה שהזמין אצל הנתבע, ועכשיו דינו כתובע להחזיר את המקח ולקבל את התשלומים בחזרה, או שהואיל וביטל את הצ'קים טרם שנפרעו ע"י הבנק דינו כמי שעדיין לא שילם לנתבע את אותם תשלומים.

צ'ק שלא נפרע דינו כשטר

ונראה שתשלום בצ'קים, כל זמן שלא נפרעו ע"י הבנק אינם אלא כשטר, והראיה, שהרי אם נשרפו ביד המקבל פשוט שהנותן חייב לתת לו אחרים במקומם, וע"כ כשביטל את הצ'קים קודם פרעונם דינו כמי שעדיין לא שילם, וכבר האריכו בזה גדולי הרבנים בדורות האחרונים, עי' פסקים וכתבים למרן הגרי"א הרצוג חו"מ סי' לא ואגרות משה חו"מ ח"ב סי' טו ושו"ת מנחת יצחק ח"ה סי קיט ועוד.

ולפי"ז הנידון כאן הוא האם חייב התובע לשלם לנתבע בעד ההפרש בטיב החומרים ובעד ההפרש בתחשיבי המדידות, והתשובה היא שאינו חייב, ואצ"ל שאינו חייב לשלם בעד עבודה שעדיין לא נעשתה כלל.

אמנם מה שטוען התובע שהמוכר החשיב לו חריגה של 30 ס"מ מהמידה המצויה כאילו היתה חצי מטר, וכעת הוברר לו עפ"י נגרים אחרים שאין להחשיב זאת כתוספת כלל, וטען הנתבע שיש הנוהגים להחשיבו כתוספת ויש שאינם נוהגים, והוא בין אלה שכן מחשיבים, והתובע ידע על תחשיב זה והסכים, נראה פשוט שמדין מק"ט אין לבוא כאן, שהרי ידע על התחשיב והסכים, ורק מדין אונאה יש לדון כאן, שכיון שהוברר לו שאחרים בשוק אינם מחשיבים זאת כתוספת נמצא שהתאנה, אלא שא"כ הדבר תלוי מה מידת האונאה, שתות או פחות, או יותר, והואיל והמחיר לארונות נקבע על כולם ביחד, נראה שהאונאה היתה פחות משתות, ואינו יכול לתבוע אותה, מה גם שהדבר תלוי האם יש לאונאה כזו בארון קיר דין אונאה בקרקע או במטלטלין.

ומה שהוסיף התובע לתבוע בגין "עבודה ערבית" שלא היתה כפי שהתכוין בהזמנתו, נראה שהואיל ולא פירש דבר זה בהסכם שביניהם, אין זו טענה, מה גם שראה בזמן ביצוע העבודה מי מבצעה.

ומה שתובע להחזיר לו מה ששילם לפועל ערבי להשלים קטע מהעבודה שהנתבע לא סיים, ותשלום זה גבוה ממה שהחשיב לו הנתבע, הנה אילו היה דינו של הנתבע כאומן, וגם היה ברור לנו שהאשמה להפסקת העבודה ע"י הנתבע היא באשמת הנתבע, היה מקום לחייב אותו על כך, וכמו שאמרו בב"מ עה ב אומן שחזר בו ידו על התחתונה, אבל הואיל וכבר נתבאר שאין דינו כאומן אלא כמוכר, והואיל וכבר נתבאר שעל מה שלא קבל אינו חייב לשלם, א"א לחייב את הנתבע על הוצאות נוספות שנגרמו לתובע בגין מה שלא מכר לו, מה עוד שהדבר כלל לא נתברר לנו בעדות כשרה, וע"כ אפילו היה דינו כאומן, אין להחשיבו כאומן שחזר בו.

גם מה שהוסיף לתבוע עבור הוצאות שהיו לו מסביב להגשת הד"ת, אף זו אינה טענה, שהרי לזכותו עשה כן, ונפסק בטוש"ע חו"מ סי' יד סעי' ה דהמתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, ועי' רא"ש כתובות פ"ט סי' כז וב"ח וש"ך סי' קו ס"ק ב בשם מהרש"ל שהוצאות שהוציא כדי להביא את חבירו לדין אין שכנגדו חייב להחזיר לו משום שלטובתו הוא הוציא.

דין מוחזקות בצ'ק

כל הנ"ל נכתב מבלי לחדור לשאלה העקרונית בנידון דידן מי כאן המוחזק בסכומי הצ'קים שבוטלו, האם התובע שמוחזק בכסף, או שמא הנתבע שמוחזק בצ'קים שהם כתבי הוראת תשלום לבנק ואשר גם אחרי שבוטלו ניתן לעשות בהם שימוש גביה ע"י ההוצאה לפועל, והנפ"מ היא מי נחשב כאן "מוציא" שעליו להביא ראיה.

והנה במי שהיה מוחזק בשטר כנגד חבירו מבואר בש"ס ופוסקים שאף לסוברים שטר העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ אינו נחשב מוחזק על עצם החוב, וא"כ מסתבר שה"ה במי שמוחזק בצ'ק, שהרי הצ'ק גרוע משטר במובן מסויים, ויש עוד להאריך בזה, אלא שלמעשה אין נפ"מ.

תוספת דברים בדין הונאה בקבלן

א.         האם יש לחייב החזר הונאה בשכירות של קבלן:

הואיל ועדיין לא הוברר לבי"ד אם אכן נעשתה הונאה בעבודה ובתחשיביה, וגם אם נעשתה הונאה לא הוברר בכמה היא, הצדדים המובאים להלן הינם תיאורטיים בלבד, כלומר, אם יוברר שאכן נעשתה כאן הונאה, וגם יוברר שהיא בשיעור שתות מהמחיר, כי אז יש לדון אם במקרה זה ניתן לחייב את הנגר בהחזר ההונאה.

פסק הרמב"ם פי"ג ממכירה הט"ו:

"השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין, אין לו הונייה, מפני שהוא כקונה אותו לזמן, ועבדים אין בהם הונייה". עכ"ל.

מקור ההלכה בעבדים, הוא גמ' ב"מ דף נו ב שדרשו הכתוב בויקרא כה יג:

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו".

שדוקא דבר הנקנה מיד ליד יש בו הונאה אבל קרקעות שאינן מטלטלין, וכן עבדים שהוקשו לקרקעות, נתמעטו מפרשת הונאה.

וברמב"ם שם הי"ח:

"נראה לי שהקבלן יש לו הונאה. כיצד, כגון שקיבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים, ה"ז יש לו הונייה".

וכתב המ"מ שכיון שאין זו שכירות לימים כשאר פועלים, ע"כ יש בו הונאה, ובסמ"ע סי' רכז ס"ק נט הוסיף וכתב שקבלן הואיל שגומר המלאכה אימתי שירצה לפיכך אין לו דין עבד.

והנה תה"ד סי' שיח פסק כהרמב"ם לחלק בין שכיר לקבלן, ובסי' שכג כתב טעם אחר בדבר, שבשכירות פועלים יש שהפועל מחוך לחץ עניות מתרצה להשכיר עצמו בכל מחיר, וכן בעה"ב, לפעמים מתרצה הוא לשכור פועלים אפי' ביוקר אם צורך שעה הוא לו, כגון בדבר האבד. ונראה מתה"ד שכל זה שייך רק בשכיר, אבל קבלן יש לו הונאה משום ששכירותו אינה תחת לחץ זמן וכסף.

אמנם הרמב"ן ב"מ דף נו ב מביא בשם י"א, וכן דעת הרשב"א וריטב"א (החדשים) ב"מ שם, שאף בקבלן אין הונאה משום דלאו ממכר הוא.

והנה לפי"ז בנידון דידן שהנגר השכיר עצמו לבעה"ב לעשות לו ארונות ויכל לסיים עבודתו מתי שרצה בתוך ה-60 יום שקבעו ביניהם, פשוט הדבר שיש לו דין קבלן, ובשאלה אם יש אצלו דין הונאה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל.

אלא שגם אם נתפוס לעיקר כשיטות הראשונים שאין לקבלן הונאה, עדיין יש לדון בו הונאה מחמת כלי העבודה של הנגר שגם הם הושכרו לבעה"ב לצורך העבודה, וכעין השאלה בתה"ד סי' שיח בראובן ששכר את שמעון שיוליך לו קורות גדולות מן המים לעיר עם סוסו של שמעון, וכאשר כילה מלאכתו נודע לו שנתאנה ביותר משליש בשכרו, ופסק תה"ד שמחלקים שכר הפועל לחוד ושכר הסוס לחוד, ומחשבים אם היתה הונאה בחלק הסוס, שזו הונאה. וכ"פ הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' רכז סעי' לג.

אמנם המחנ"א בהל' גזילה סי' יא חולק ופוסק שאין לחלק את שכר הפועל לחוד ושכר הבהמה לחוד, משום שהכל נחשב כמלאכתו של הפועל, ואם על הפועל אין הונאה גם על הבהמה אין הונאה.

ושוב באנו בזה למחלוקת הפוסקים האם יש לחשב הונאה על חלק הכלים שהושכרו במלאכה זו גם אם אין הונאה לקבלן, או שאין לחלק ביניהם.

ב.    מה הדין אם נתגלה שינוי בטיב החומרים:

גם בשאלה זו, כל עוד לא הוכח לבי"ד שאכן נעשתה העבודה המוזמנת מחומרים זולים יותר ממה שנכתב בחוזה, הדיון ההלכתי הוא תיאורטי בלבד.

הקונה מחברו מה שקונה ונמצא בו מום שאינו גלוי, המקח הוא מקח טעות ומחזיר את הסחורה למוכר כל עוד לא נשתמש בה לאחר שנודע לו על המום. ואין בכוחו של הלוקח לכוף את המוכר לקיים את המקח ולהחזיר לו את פחת המום. עי' שו"ע חו"מ סי' רלב.

תגיות

אונאה בעובד - אונאה בעובד אונאה בקבלן - אונאה בקבלן גדרם של יחסי עובד-מעביד - מתי נחשב שכיר ומתי קבלן שימוש בנשוא המקח - שימוש בנשוא המכר כוויתור מכללא כשאפשר לתקנו - ניכוי מדמי המכר גדרו - הוראת תשלום או שטר התחייבות אונאה במכר - מקח טעות ואונאה היחס ביניהם במכירת מקרקעין - בדבר המחובר לקרקע עילות לביטול המכר - אונאה בדבר שבמדה במשקל ובמניין החזקת צ'ק - האם מוחזקות בצ'ק נחשבת למוחזקות בכסף