בס"ד


מס. סידורי:1314

תכולת דירה שנשרפה במהלך הובלה

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ירושלים
דיינים:
הרב כרמל יוסף
הרב מן דניאל
הרב שר-שלום רמי
תקציר:
התובעים עברו דירה מתל אביב לירושלים, ולצורך כך שכרו את שירותיו של הנתבע בעל חברת הובלות, בעת ההובלה נשרף הנגרר על תכולתו, לאחר שהועברו החפצים, הנגרר נגנב לנתבע, לתובעים נגרמו נזקים רבים שעל כולם הם תובעים כ-100 אלף ₪ על פי הערכת בית הדין. לטענת התובעים השריפה בנגרר נגרמה בגלל העמסת יתר, או רשלנות אחרת של הנתבע.
פסק הדין:
על המוביל הנתבע לשלם לתובע 30,000 ש"ח בשלושה תשלומים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ב' סיון תשס"ט

‏ב' סיון תשס"ט

‏25 מאי 2009

תיק 2108

פסק דין

בעניין שבין

 מזמיני הובלה              התובעים

 

בעל חברת הובלות        הנתבע

א.     הרקע העובדתי, ותמצית הטענות

התובעים בקשו לעבור דירה ולהעביר את תכולת דירתם, מתל אביב לירושלים.

לצורך כך, הזמינו את שירותיו של הנתבע, בעל חברת הובלות, לאור המלצות של בני הקהילה. הנתבע ביקר בביתם, על מנת להעריך את נפח ההובלה. כיוון שמדובר היה בכמות גדולה של חפצים, סוכם על העברת המטלטלין על ידי משאית ונגרר בעלי נפח דומה. המחיר שנקבע עבור ההעברה היה כ5,000 ₪ אך בין הצדדים לא נחתם הסכם כתוב.

בשנת תשס"ח עברו התובעים דירה מתל אבי לירושלים. בשעות הבוקר החלה העמסת החפצים – תחילה על הנגרר, ואחר כך על המשאית. בתחילת היום הנתבע עצמו לא היה, אך בהמשך היום הגיע. בשעות אחרי הצהרים, לאחר שתכולת הדירה הועמסה על המשאית והנגרר, יצאה המשאית לדרך. במשאית ישב הנתבע ושני סבלים ולאחריו נסעה מכונית מסחרית של החברה שבה נסעו עובד של הנתבע, התובע מס' 1 ושתיים מבנותיו.

מוסכם על הצדדים כי על הנגרר הועמס ציוד בכמות גבוה מזו המותרת על פי הרישוי ממשרד התחבורה לשימוש במרכב של נגרר זה.

הרישוי של הנגרר הוא ל2 טון. להערכת הנתבע הועמס עליו כ3-2.5 טון. בתחילת הנסיעה, הדבר בא לידי ביטוי בכך שגלגלי הנגרר היו פחוסים. כמו כן, יצול הנגרר (הרכיב המחברו עם המשאית), הגיע לגובה נמוך. בתחנת הדלק הסמוכה למקום היציאה, מילא הנתבע אויר בגלגלים.

בדרך, לפני צומת שילת שבכביש 443 ראה התובע שמתחיל לצאת עשן מהנגרר. העשן זה התפתח במהרה לשרפה ונסיונות הכיבוי לא צלחו. לאחר מכן, כובתה השריפה בידי מכבי האש. רוב מוחלט של תכולת הנגרר נשרף או ניזוק באופן המוציא אותו משימוש.

את שאריות השרפה אספה חברת ההובלה אל משאית אחרת שהוזמנה לצורך כך ונפרקו בחצר בית התובע עד השעות הקטנות של הלילה.

התובעים העבירו לבית הדין דו"ח מפורט של המטלטלים שהם זוכרים שניזוקו, בסך כולל של103,811 ₪ . הנתבע קיבל את הדו"ח ולא חלק עליו.

התובעים ביקשו להסתייע בבית הדין בהערכה של חפצים שונים, שאינם יודעים את אופן הערכתם על פי דין תורה. בית הדין הנחה אותם להעביר את הערכים של החפצים כחדשים ולציין את מצבם, ובית הדין יפחית מערכם, על פי שיקול דעתו.

מעבר לנזק הישיר הושקעו לטענתם מאות שעות של עבודה משפחתית בטיפול בנזקים  (מיון, תיקון, קנייה ורכישה). בנוסף, נגרמה עוגמת נפש רבה לבני המשפחה, בכך שנכסים אישיים אבדו (סיכומי שיעורים, עבודות אומנות ועוד)

תכולת המכולה לא הייתה מבוטחת על ידי התובעים או הנתבע. התובעים טוענים שמקובל שחברת ההובלה דואגת לבטח את התכולה, ולטענתם הדבר נדרש גם על פי החוק.

לטענת הנתבע– הוא לוקח אחריות אישית על כל נזק שנגרם מחמת פעולה שלו, אך אינו מבטח

מפני נזקים שאינם נגרמים על ידו. לדבריו הנזקים  בדרך כלל הם קטנים, ואין הצדקה לבטחם

נציין, כי גם הנתבע ספג הפסד בעקבות האירוע. הנגרר שערכו עשרות אלפי שקלים נשרף ואיבד את כשירותו. לאחר מכן, הוא גם נגנב מאזור השריפה.

ב.     גורמי השריפה:

שני הצדדים, אינם יודעים לאבחן בבירור את גורם השריפה.

לטענת התובעים – הם שאלו האם יש מגבלות על החפצים המועמסים על הנגרר או המשאית, ונאמר להם שאין כל מגבלות, כך שאין להטיל עליהם אחריות גם אם השריפה ארעה בשל החפצים או החומרים שהעלו לנגרר.

עוד הם טוענים, שיתכן שיש קשר בין עומס היתר שהיה על הנגרר, לבין השריפה. יתכן שהעומס גורם לחיכוך כלשהו היוצר אש וכד'.

בשלישית, התובעים אומרים שבעצירה החליף הנתבע ועובדיו מחבר חשמלי שבין הנגרר למשאית, ויתכן שזה היה המקור לשריפה (קצר חשמלי וכד').

לטענת הנתבע, לא ניתן לדעת את גורם השריפה.

אין ליצור קשר בין השריפה לבין עודף המשקל, כיון שעודף המשקל עשוי לבא לידי ביטוי בחיכוך של הגלגלים עם המרכב וכד'. העובדה היא שהגלגלים לא היו חמים באופן מיוחד (נבדק בעצירה), וכמו כן, בשעה שהתגלתה השריפה, כל הגלגלים היו שלמים.

לא ניתן לתלות את השריפה בקצר חשמלי משתי סיבות: האחת היא שכאשר יש קצר חשמלי בנגרר, יהיה לכך ביטוי בלוח החשמל שבמשאית (נתיך ישרף)

כמו כן, בנגרר כל החיווט החשמלי הוא מתחת למרכב, ולבד מאשר בנקודה מסויימת, תחתית המרכב היתה שלמה לאחר השריפה.

יתכן שהיתה דליפת גז (מבלוני גז וכד') שיצרה את התנאים להתלקחות.

הוא אומר, שלפי מיטב נסיונו והבנתו, חשש השריפה אינו חשש ראלי ובנדון דידן פשוט אין לדעת את מקורו.

פסק הדין

ג.      הזיקה בין התוצאה להתרשלות

כפי שתואר לעיל, הנתבע אפשר העמסת יתר על הנגרר, דבר שטומן בחובו סיכונים שונים. עיקר הסיכון הישיר הוא שבמצב כזה יש חשש לפיצוץ של גלגלי הנגרר, דבר שיכול לגרום במצב החמור ביותר לתאונה או התהפכות הנגרר.

בית הדין לא מצא קשר סיבתי ישיר בין השריפה לבין העמסת היתר של הנגרר. דהיינו, לא נמצא בסיס לטענה כי העמסת יתר מגבירה את הסבירות לשריפה בנגרר.

בירורים עם אנשי מקצוע בתחום, העלה שעתה, זמן רב אחר התאונה וללא ממצאים עובדתיים בשטח, לא ניתן יהיה לעמוד על מקור האש באופן ברור, אלא רק להעלות השערות שונות לאור תחקור הצדדים.

נדגיש ונאמר: גם אם באופן ספציפי עומס החפצים היה גורם רלוונטי להתלקחות, אין זה אומר, שהדבר נחשב כפשיעה לגבי תוצאה זו. שכן, לארוז חפצים במשקל של 2.5 טון, אינו נחשב באופן עקרוני כהתרשלות ביחס לאפשרות בערה במטען. שהרי אילו היה לנגרר אישור לנשיאת משקל כבד, הסתברות ההתלקחות היתה דומה וודאי לא היה נחשב הדבר פשיעה. יתכן אומנם שבנגרר המותאם למשקל כבד יותר רק הסתברות של תאונה אולי שונה, בשל שימוש בצמיגים ורכיבים שונים המותאמים לנשיאת משקל כבד. על כן, גם אם הדבר השפיע על קיומה של דליקה זו אין זו פשיעה גמורה, אלא הדבר הוא רק בגדר: "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", וכדלהלן.

 אכן, היקף הנזק, הושפע באופן עקיף מהעובדה שהועמסה על הנגרר, העמסת יתר.

שכן, אילו היה מועמס על הנגרר פחות ציוד, ממילא פחות ציוד היה נשרף.

לסיכום – אין בסיס מספיק לטענה שהעמסת יתר מהווה פשיעה שגורמת לשריפה בכדי לחייב תשלומי נזק.

עם זאת, כתוצאה עקיפה, היקף הנזק שנגרם בשריפה, גדל בשל העמסת היתר.

ד.     מעמדו של המוביל- הנתבע – כשל שומר שכר

 שנינו בגמ' ב"מ פ ע"ב:

"כל האומנים שומרי שכר הן"

וכן נפסק להלכה בשו"ע סימן ש"ו ס"א, וכן עולה מדברי השו"ע ס' קפז ס"א ביחס לשליח המוביל סחורה.

דינו של שומר שכר הוא שהוא פטור מן האונסים, וחייב בפשיעה ובגניבה ואבידה.

האם דינו של שכיר, כשומר שכר ממש?

הגמרא במסכת בבא מציעא (צג ע"ב), קובעת, ששומר בהמות שהעביר את הבהמה במעבר צר, ודחפה אחת את חברתה וזו נפלה ומתה, חייב בתשלומי הנזק, למרות, שזהו סיכון סביר, שאנשים נוהגים לקחת על עצמם.

הגמרא מסבירה, שטעם הדין הוא, שהבעלים טוען כלפי השומר:

"להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא"

דהיינו, שומר שכר חייב בשמירה ברמה גבוהה יותר מאשר הנורמה הרגילה של ההתנהגות, וזאת משום שהוא קיבל את שכרו על מנת שינהג בזהירות רחבה זו.

במשנה למלך (פ"י מהל' שכירות) ובקצות החושן (ס' עב סק"ה) הביאו מדברי מהרש"ך שגם לדעת הפוסקים שאדם שמצא אבידה, שדינו כשומר שכר, הוא אינו ממש כשומר שכר לכל דיניו כיון שאינו נוטל שכר ממש ולכן כל ששמר כראוי לו פטור, ולא מוטלת עליו החובה הנוספת של שמירה מעולה. המשל"מ והקצות החושן שם דחו דבריו.

נראה, שאין למחלוקת זו נפ"מ בנדון דידן, שכן, המוביל חפץ בשכר דינו כשומר שכר גמור, כמבואר בבא מציעא פ"ב ע"ב. הטעם הוא, שברור שהשכר הניתן לו הוא על ההובלה ועל הזהירות בשמירה על החפצים ובביצוע ההובלה. על כן, דינו של זה להיות כשל שומר שכר גמור, שחייב גם במקרה של נזק שנגרם מחוסר שמירה מעולה.

לגופם של דברים, בנדון דידן, לא ניתן להצביע על כך שהנזק לא נגרם בשל אי שמירה יתירה, אלא מדובר בנזק שמקורו אינו ידוע כלל. על כן או שיפטר מדין אנוס, או שיתחייב מדין פושע גמור, אך אין לדמות דין זה לדין שמירה מעולה.

ה.     האם נוכחות התובע בהובלה, פוטרת את הנתבע?

1.  האם פטור משום שאין כאן כלל שמירה

בדברי הגאונים כלל צו ס' ע"ז כתב בשם שו"ת שאילת שלום מהדו"ת ס' קצג במי ששכר בעל עגלה להוליך סחורה ובעל הסחורה נסע עמו בעגלה ונגנבה הסחורה בדרך והעלה לפטור את בעל העגלה כיון שאינו מקבל שכר שמירה ממש אלא שכר הולכה.

וכעין זה כתב בשו"ת אגרות משה חו"מ ח"א ס' ע' שהעלה שבעל עגלה אפילו אינו בגדר שומר חינם, שמסתמא לא קיבל עליו לשמור כשבעל הסחורה עמו.

נראה שאין לדמות מקרה זה לנדון דידן, שכן בשירותי הובלה השכירות היא על העברת החפצים בצורה בטוחה, שכולל העמסת חפצים מקצועית ונהיגה בטוחה. מציאות בעל החפצים ברכבו של המוביל היא מקרית בלבד.

[וראה עוד בספר "פתחי חושן" בהלכות פיקדון פ"א הערה י' חילק שהנוסע בעגלה או במכונית ויש עמו חפצים או סחורה אע"פ שנוטל שכר מיוחד עבור מטען לא מקבל עליו לשמור ואינו אלא שכר הולכה וכמ"ש האג"מ, שאפילו ש"ח אינו. אולם, אם הסחורה או המטען נמצאים במקום מיוחד בתא המטען או על הגג וכיוצא בזה – אפשר שיש עליו דיני שמירה שהוי כנסתלק הבעלים משמירה וממילא נעשה גם ש"ש ולא מצאנו באומן שצריך שיאמר לו הבעלים לשמור על החפץ, ונראה שגם השאילת שלום מודה לזה ואין במה שבעל הסחורה נוסע עמו כדי לפטרו. אמנם פשוט שכל זה כשמקבל תשלום מיוחד עבור המטען אבל כשהנוסע לוקח עמו מזוודה ומניחו במקום המיוחד למטען, מסתבר כדברי האג"מ שאפילו ש"ח אינו].

2. האם יש פטור של שמירה בבעלים?

עובדת היות הבעלים עם עובד של המוביל ברכב מלווה, אין בה כדי לפטור את המוביל משום "שמירה בבעלים". מסוגיות הגמרא עולה שדווקא במצבים בהם משתתף הבעלים בפעולות לתועלת ולעזרת השומר (דהיינו: השואל, השוכר, או השכיר, בנדו"ד) – השומר פטור מחיובי שמירה. אך הימצאות הבעלים אינה פוטרת מדין שמירה בבעלים.

כאן, כיוון שהבעלים, התובע, רק נכח במקום, אין מקום כלל לדון את המצב כ'שמירה בבעלים.

3. האם יש לפטור מדין תקנת סבל?

מובא בשו"ע ס' ד"ש ס"א (על פי בבא מציעא פב ע"ב – פג ע"א) סבל המעביר חביות ממקום למקום בשכר והרי הוא ש"ש עליהם אך נתקל ונפל ונשברה החבית ה"ז כעין גניבה ואבידה ומדינא חייב לשלם אלא שתיקנו חז"ל שהמעביר חפץ כבד באופן שדרך סבל רגיל יכול לשאת שישבע שלא פשע ופטור מלשלם.

]ובסמ"ע שם סק"ג כתב שמכח התקנה צריך הבעלים גם לשלם לו שכרו אבל הט"ז שם כתב שלא מצאנו תקנה לשלם שכרו כי אם כשהסבל הוא עני שיתן לו לפנים משורת הדין כדמוכח בגמרא שם. ובערוה"ש כתב שהסברא נותנת כט"ז שהרי אמרו שישבע שלא פשע, דהיינו שדינו כש"ח, וא"כ למה יטול שכרו.]

כיוון שמדובר בתקנת חכמים העוקרת דין תורה, אין לך בה אלא מה שנאמר בה במפורש (סבל שנתקל), ובודאי במקרה כזה שלא שכיח הנזק שקרה וגם ההגיון שלא יכול להשמר לא שייך (ועיין בנתיבות שם ס"ק א ובפתחי חושן, פקדון ושאלה פ"ט הע' ח). על כן, אין לפטור מוביל ברכב משום תקנת סבל.

סיכום -

העולה מכל האמור שדינו של הנתבע בנדו"ד הוא כשומר שכר, וחייב בפשיעה וגניבה ואבידה, ובכלל זה בכל נזק שהיה סביר לצפות שימנע אותו, אך פטור מאונס.

אין פטור של שמירה בבעלים, וגם אין פטור משום תקנת סבל.

ו.       האם יש חובה חוקית או מנהג המדינה, לבטח מפני נזקים?

לא קיימת בחוק הישראלי חובה לבטח את המטען של הבעלים.

בירור הנוהג הוא, שמובילים רבים מבטחים עצמם מנזקים שהם יגרמו לתכולה. מצב זה מגן על המוביל מפני תביעה בשל אותם נזקים בהם הוא אחראי על פי הסכם, או על פי דין.

בנוסף, יש אפשרות של ביטוח מטען מכל נזק. אומנם, המוביל יכול לבטח את המטען אותו הוא מוביל מכל נזק (ונחשב הדבר שיש לו אינטרס ביטוחי), אך ברור שביטוח זה אינו נחלת הכלל. יש לציין שהתובעים לא שאלו אם יש לנתבע ביטוח, והנתבע לא אמר או רמז שיש לו.

לסיכום, אין בעובדה שהמטען לא בוטח עילה לחיובו של הנתבע.

התובע העביר לבית הדין הוראת חוק על פיה, יש לכתוב שטר מטען להובלות מסוג זה. הנתבע הגיב, ובצדק, שחובה זו מתייחסת רק לרכבים מעל עשרה טון, ועל כן הוראת חוק זו אינה רלוונטית לענייננו.

לסיכום, לא מוטלת על הנתבע חובה חוקית לבטח את הציוד שהוא מוביל.

ז.      תחילתו בפשיעה וסופו באונס

במקרה דנן, כאמור, אומנם לא היתה פשיעה ביחס לאפשרות השריפה, אך נמצאה פשיעה (=התרשלות) בכך שהנגרר הועמס בעומס יתר, וזו פשיעה שיכולה היתה לגרום לנזק אחר של תאונה וכד'.  

על פי ההלכה, העובדה שהשומר פשע בתחום אחד, עשויה לחייבו בתשלומים, גם אם אירע נזק אחר, בו לא פשע, שכך נפסק במסכת בבא מציעא דף מב ע"א.

"והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס - חייב"

ובשולחן ערוך חושן משפט סימן רצא סעיף ו נפסק להלכה:

"אם פשע בו ולא שמרו כראוי לענין אחד, אף על פי שלבסוף נאבד באונס בענין אחר, חשיב פושע וחייב לשלם.

מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו והניחם במחיצה של קנים, והיו טמונות בעובי המחיצה ונגנבו משם, ואמרו חכמים אף על פי שזו שמירה מעולה לענין גניבה, אינה שמירה כראוי לענין האש, ומאחר שלא טמנו בקרקע או בכותל בנין, פושע הוא, וכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב; וכן כל כיוצא בזה".

הסמ"ע על אתר (ס"ק י') אומר, שחייב דווקא אם הפשיעה גרמה באופן עקיף לנזק. אך אם הנזק היה נגרם ללא כל זיקה לפשיעה, אין לחייב את השומר. הקשר המדובר הוא נסיבתי ולא קשר ישיר, וכמו הדוגמא שהביא השו"ע הנ"ל (ומקורו בסוגית ב"מ מב.), שיש לתלות שאילו היה במקום אחר לא היתה נגנבת, אף על פי שלא היה לצפות שהמעות יגנבו במקום בו הונחו בפועל.

ח.    הערכה עובדתית – הזיקה בין ההתרשלות לנזק בפועל

לפני הדיון בהיקפו של דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, יש להדגיש את המבט על המצב בענייננו:

הסיכון שבהעמסת יתר, מתייחס בעיקר לאפשרות תאונה. לא ידוע קשר בין העמסת יתר לבין אפשרות הבערה, ואין בהעמסה של 3 טון פשיעה לעניין שריפה, וכפי שהסברנו לעיל.

יש להעריך כי היקף הנזק שנגרם היה מתאונה, הוא קטן באופן משמעותי מהיקף הנזק שנגרם בשריפה.

בנדון דידן, אם לא היה מעמיס מטען עודף על הגרר, חלק מן המטען לא היה נשרף. דהיינו, העובדה שהועמס מטען נוסף, הרחיב את הנזק שאירע באונס. ולעניין אותה תוספת – תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

ט.    תחילתו בפשיעה בהיקף מסויים ובחפץ אחד, וסופו באונס בהיקף רחב יותר ובחפץ אחר

מצאנו בראשונים ובפוסקים, הגבלות לשימוש בכלל ש'תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב'.

אכן, יש לבחון האם מגבלות אלו מוסכמות על דעת כל הפוסקים והאם יש להחילן בנדון דידן.

תחילתו בפשיעה – גדר הדין

מצאנו שחקרו האחרונים, מה יסוד דין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס":

אפשרות ראשונה היא, שמייד משעת הפשיעה חל חיוב ממוני כל עוד השומר פושע בדבר. לדוגמא, במקרה שהובא בגמרא ובשו"ע אותו הבאנו לעיל, כיוון שהחפץ הנשמר עומד כעת בסיכון של שריפה, השומר חייב באופן עקרוני בתשלומיו כבר מעתה ("חזקת חיוב"). לאחר מכן, רק השבה של החפץ פוטרת מחיוב זה.

אפשרות שניה היא, שבשל העובדה שאדם פשע בשמירתו בתחום אחד, הוא נחשב כפושע בשמירתו באופן כללי, ועל כן חייב גם על נזקי אונס. דהיינו, פטור אונס קיים רק ביחס לשומר כראוי, אך לא ביחס לשומר שהוא פושע. ובדומה, לעניין נזיקין – כיוון שסוף סוף הזיק (השומר או ממונו) אין הוא נפטר אל אם כן נזהר כראוי, ומשלא נזהר – ישלם.

לדעת רבי עקיבא איגר בחידושיו על מסכת בבא מציעא (דף ל"ו בס"ק כ"ט), נחלקו אביי ורבא ביסוד דין "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", בדיוק בחקירה דלעיל. לדעת אביי חייב בתחילתו בפשיעה, גם במצב בו אין כל קשר בין הפשיעה לבין התוצאה (גם לא קשר נסיבתי/עקיף), ולדעת רבא, חייב, רק כאשר יש קשר נסיבתי. וז"ל רע"א:

"דלאביי לשיטתו דס"ל דאף אם אין האונס מחמת פשיעה חייב, וע"כ הטעם דמעידן דפשע כבר אשתעבד נכסיה, א"כ יש לחלק דדוקא בפשיעה משתעבד כיוון דדרך שתאבד מתחיל מיד השעבוד אבד בתחילת גניבה ואבידה לא אשתעבד נכסיה, אבל לרבא דס"ל דבעי' האונס בא מחמת הפשיעה, א"כ ע"כ אין הטעם דמעידן דפשע נעשה בע"ח וכקם ליה ברשותיה דמי, דא"כ אף בלא בא מחמת הפשיעה יתחייב. אלא על כורחך דהטעם כיוון דאונס בא מכח הפשיעה, נגרר אחר הפשיעה והוי כאילו כולו בפשיעה".

י.       האם ניתן לחייב יותר מהשווי שהפשיעה סיכנה?

לכאורה, הנפקא מינא מחקירה זו היא האם ניתן לחייב את השומר שנאנס, בשל הפשיעה בכל הסכום שניזוק, כאשר הפשיעה סיכנה סכום פחות מאשר נאנס בפועל. לדוגמא, בנדון דידן, מסתבר שגם אילו ארעה תאונה, היקף הנזק היה פחות מהיקף הנזק שנגרם מחמת השריפה.

לפי הדרך הראשונה, אין מקום לחייבו, שכן נוצרה "חזקת חיוב" רק על אותו סכום שסיכן.

מאידך, לפי הדרך השניה, סו"ס הוא נידון כפושע גם ביחס לאירוע שאירע באונס, ועל כן יש מקום לחייבו גם ביותר מן הסכום שסיכן.

1. שיטת התוס' – לא ניתן לחייב יותר מן הפשיעה

מדברי התוס' בבא קמא דף כג עמוד א ד"ה סתם דלתות עולות שתי הגבלות משמעותיות.

הראשונה - אם הפשיעה היתה לגבי נזק של חפץ מסויים, אין להטיל על הפושע נזקים שקרו באונס בחפצים אחרים (עקרון זה עולה גם מדברי התוספות ב"ק כא: ד"ה "הא נפלו").

והשניהגם באותם חפצים עצמם, אם היקף הנזק היה מוגבל, אין לחייב את הפושע בנזק גדול יותר שאירע לאותם חפצים. ישנם אחרונים (בית זבול, ב"ק עמ' סב; שיעורי הגרי"ד סולוביצ'יק, ב"ק שם) שפושטים על פי דעה זאת בתוס' שמבינים בחקירה הנ"ל לפי הצד הא'.

2. שיטת רע"א

מדברי רע"א שהבאנו לעיל, עולה שלדעת רבא, שהלכה כמותו, יסוד הדין הוא שהשומר נידון כפושע ביחס לאונס שאירע, לאור העובדה שפשע בעניין אחר.

לעיל העלנו, שלכאורה לגישה זו, ניתן לחייב בתבפו"ב גם ביותר מהסכום שהיה ניזוק על ידי הפשיעה אבל עיין עוד לקמן.

3. שיטת נתיבות המשפט

נתיבות המשפט (רצא ס"ק יג), פוסק בעניין תחילתו בפשיעה וסופו באונס:

"ולענין יוקרא וזולא, חייב לשלם כשעת הוצאה מן העולם ולא כשעת הפשיעה, ופשוט".

דהיינו אם בשעת הפשיעה היה שויי החפץ 100, אם בשעת הנזק היה שוויו 150 חייב לשלם 150. לכאורה נראה שהוא נוקט כדרך השניה, שהאירוע שנעשה וגרם בפועל את הנזק, נידון כאילו אירע בפשיעה.

לפי זה, ניתן לכאורה לחייב בסכום גבוה יותר מאשר הפשיעה יכולה היתה לגרום.

אולם, אין להביא ראיה מדברי הנתיבות. הנתיבות אומר רק, שאם מעשה הפשיעה היה בשעה שערך החפץ היה נמוך הדבר לא מגביל את סכום החיוב. עם זאת, הרי ברור, שגם בשעה שהחפץ נאנס, היה יכול להנזק מן הפשיעה, על פי ערכו החדש. לכן, עתה השומר מתחייב מדין פשיעה בערך הגבוה.

בדוגמא של הגמרא והשו"ע, אדם הניח חפץ בקירות צריף של עצים. מעשה זה נחשב פשיעה לשריפה, אך לא פשיעה לגנבה ואבידה. בשעת מעשה שווי החפץ היה 1000. מאז עבר זמן, ושויו הוא 1100. אם יגנב, ישלם השומר 1100. אכן, באותו רגע שנגנב, או רגע קודם לכן, יכול היה הצריף גם לעלות באש, והשומר היה מתחייב בכל הסכום החדש.

על כן, אין ראיה זו לענייננו, שכן אנו שואלים האם הוא מתחייב לשלם עבור נזק בסכום שרק האונס יכול לגרום, והפשיעה לא יכלה לגרום.

4. האפשרות לחלק חפץ לחלקים בעניין שיווי

הסוגיה בב"ק סא: - סב. מתייחסת לאדם שקיבל עליו שמירת חפץ אבל נאמר לו ששויו פחות מאשר שוויו האמיתי:

"אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו - משלמת דינר זהב, משום דאמר לה: מאי הוה ליך גביה דאזקתיה;

פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי".

כדברי רבא נפסק להלכה. בעל "קצות החושן" (רצא, ד) מסביר את הטעם לכך שאם פשעה, משלמת רק כפי שווי דינר כסף, בכך שיש להתייחס למצב כאילו לא קיבל שמירה על השווי שמעבר לשווי עליו ידע.

החזון איש (בב"ק ו, ו) מסביר שטעם הדין הוא שהשומר נחשב פושע ביחס לערך של כסף – עליו ידע, אך נחשב אנוס ביחס לערך של זהב, שכן לא ידע שכך ערכו, וגם לא מוטל היה עליו לדעת זאת.

מדבריו עולה, שאפשר לחלק את חיוב האדם על שמירת חפץ לחלקים מבחינת השווי. זאת אומרת, הוא אחראי על החפץ כולו, אבל אפשר שאחריותו הכספית תהיה מוגבלת לסכום שהיה צריך לדעת שיתחייב על פי מעשיו.

לפי האמור, אפשר לומר שגם לפי הדרך השניה בהבנת דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, יתכן שאין לחייב ביותר מסכום הפשיעה, וכדלהלן.

גם אם נקבל צד ב' בחקירה לעיל ביסוד החיוב, עדיין ניתן לומר שאין לחייב בסכום הגבוה מהסכום אשר סיכנה הפשיעה. ניתן לטעון, שבדין שומר ישנם שני שלבים לחיוב: השלב הראשון מגדיר את היקף האחריות של השומר. השלב השני הוא האם המעשה שאירע מחייב בתשלומים.

גם לצד השני בחקירה, הפשיעה יוצרת חיוב מוגבר רק על הסכום שיכולה היתה הפשיעה לגרום. כעת, בשעה שאירע האירוע שהוא באונס, אותו אירוע נידון כאילו נעשה בפשיעה – וזה הגורם המחייב. אך חידוש זה, שמעשה האונס נידון כאילו נעשה בפשיעה, תקף רק ביחס לאותו סכום שהכין השומר את עצמו להתחייב בשל הסתעפות מהפשיעה – דהיינו רק עד הסכום שסיכנה הפשיעה.

כך גם נותנת הסברא, ונביא לדבר דוגמא: אדם מביא מכונית אותה שכר למקום שבו היתה המכונית עלולה להשרט קלות. באופן מפתיע נפל סלע על המכונית, וגרם לפגיעה חמורה, האם מסתבר לחייב את השוכר בכל דמי הנזק? אלא שרמת האחריות יוצרת פשיעה לענין החיוב. (יש להודות שהבנה זאת בצד החקירה בעניין בתבפו"ב הוא בניגוד לדעת האחרונים הנ"ל שפושטים החקירה ע"פ שיטת תוס' לגבי היקף החיוב.)

לסיכום, בדברי התוספות נאמר במפורש, שאין לחייב ביותר מאשר היה מתחייב אם ארעה הפשיעה. לכאורה היה מקום להסתפק בדבר לאור החקירה שהעלנו, ובה דנו האחרונים. הסברנו מדוע אין תלות הכרחית בין צדדי החקירה לשאלת היקף החיוב, וכמו כן, שאין בסיס בדברי הנתיבות להסיק שיש לחייב ביותר מסכום הפשיעה. כך גם נותנת הסברא, שאין לחייב ביותר מהסכום שהפשיעה סיכנה מלכתחילה.

יא.  הכרעה בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס בנדון דידן

על כן, הכרעתנו היא שמדין, תחילתו בפשיעה וסופו באונס, לא ניתן לחייב את הנתבע, יותר מאשר היה קורה אילו היתה קורה תאונת דרכים.

לשיטת התוספות, הראנו שגם אין לחייב אלא עבור אותם חפצים שהסתכנו בתאונה, ולא עבור חפצים אחרים.

דהיינו, אם נטען שבגדים או סמיכות אינם ניזוקים בתאונה, לא ניתן לחייב עליהם מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס.

כיוון שלא נמצא בסיס הקושר בין העמסת היתר לשריפה עצמה, יש לחייב מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, רק עבור החפצים שיש בהם פשיעה ביחס לאפשרות התאונה. דהיינו אותם חפצים שנוספו על הנגרר שלא כדין – בהעמסת יתר. שכן, גם אם תאונה היתה מזיקה את כל החפצים, סוף סוף תאונה לא ארעה, השריפה ארעה בלא תלות להעמסת היתר ובכל מקרה חלק גדול מן החפצים היה נשרף בכל מקרה (גם בהעמסה רגילה).

יב.  האם הנתבע חייב בשבועה שלא פשע בשמירתו על החפצים

כפי שהעלנו בפרק ג' לעיל, הנתבע הוא כ'שומר שכר', על חפצי התובע. כאשר טוען שומר, שאירע אירוע הפוטר אותו מחיוביו כלפי המפקיד, חייבה התורה את השומר שבועה על הדבר.

סוגיית הגמרא בגמ' בבא מציעא (דף ו ע"א) מביאה את דברי רב ששת:

"דאמר רב ששת, שלש שבועות משביעין אותו, שבועה שלא פשעתי, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי".

הראשונים דנו בשאלת יסוד החיוב של שלוש שבועות אלו. שבועה שאינה ברשותי, לכו"ע היא מדרבנן בלבד (כאשר השומר נכון לשלם את דמי החפץ). לגבי שתי השבועות הראשונות נחלקו הראשונים האם הן מן התורה או מדברי חכמים.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי בדברי המחבר בשולחן ערוך והרמ"א, וכך היא לשון השולחן ערוך חושן משפט סימן רצד סע' ב:

"לא כפר בו, אלא טען: נגנב, או: נאבד...

ואם הוא במקום שאין עדים מצויים, ישבע שהוא כדבריו, ומגלגלין עליו בשבועתו שלא פשע בשמירתו אלא ששמרו כדרך השומרים ושלא שלח בו יד קודם לכן, שאם שלח בו יד קודם לכן ליהנות ממנו נתחייב אפילו נאנס".

מדברי המחבר, עולה שהשבועה שלא פשע בה היא שבועה מדין גלגול שבועה. לפי זה, אין להשבע שבועה זו אם ידוע לבית הדין או לתובע מה אירע לחפץ.

אך הרמ"א הביא את הדעות החלוקות:

"הגה: וי"א דאפילו איכא עדים שנגנב או נאבד צריך לישבע שלא פשע, ומגלגלין עליו שלא שלח בה יד".

לסיכום, נחלקו המחבר והרמ"א, האם חיוב השבועה "שלא פשע" עומד בפני עצמו, או שהוא בא רק אגב השבועה שאירע האירוע (אונס גנבה או אבידה "ישבע שהוא כדבריו") שהשומר טוען שקר.  

"קצות החושן" (ס"ק ד) הסביר את טעמו של המחבר:

"דס"ל דשבועה העיקרית היא שבועה שאינו ברשותו ואינך ע"י גלגול".

בהמשך דברי הקצות מפורש, שלשיטת המחבר על פי הבנתו, אם ידוע מה אירע לחפץ, אין חיוב שבועה" שלא פשע", כיון שאין לחייבו בשבועת הבסיס – שכן אנו יודעים מה אירע לחפץ. וכך פירש המ"מ את דברי הרמב"ם.

ה"קצות" מביא שיטה חולקת:

"ומוהרח"ש (שו"ת תורת חיים) בחלק חו"מ ח"א (סי' ע"ג) כתב לדעת הרמב"ם דלא סגי בעדים שאינו ברשותו אלא דס"ל להרמב"ם דשבועה שלא פשע נמי הוי משבועה העיקרית וע"ש"

בעל "נתיבות המשפט" (ביאורים ס"ק ב' וחידושים ס"ק ד) כתב שדעת המחבר היא שמעיקר הדין אין להשביעו שלא פשע בה, משום ש'אחזוקי איניש בפשיעותא לא מחזיקינן'. לפי סברא זו כתב שבשומר שכר שהיקף האחריות שלו גבוה יותר והוא צריך לשמור גם מ'כעין גנבה ואבידה', לכו"ע השבועה שלא פשע בה היא מעיקר הדין, והיא עומדת בפני עצמה.

גם ביחס לשומר חינם, בעל נתיבות המשפט מבחין בין שני מצבים:

"ואפילו בשומר חנם שלא פשע בשעת מיתה גם כן היא עיקר שבועה, ומחלוקת המחבר והרמ"א היא רק כשידוע שבשעת מיתה לא היתה פשיעה, רק שיש לחוש שמא פשע מקודם בפשיעה שיש לתלות שהאונס של עכשיו בא מחמת פשיעה ראשונה, ובזה לדעת הרמ"א הוא עיקר שבועה ולהמחבר הוא רק גלגול שבועה".

כלומר, גם ביחס לשומר חינם, השבועה שלא פשעת בשמירה בשעת המעשה היא מעיקר הדין באופן עצמאי, ואילו השבועה שלא פשע בה קודם לכן, היא מתורת גלגול שבועה.

החזון איש, הכריע להלכה כדעה שיש להשבע גם על שלא פשע בה, וז"ל (חו"מ סי' ה' סק"ב):

"ולעניין הלכה נראה עיקר, דלא פשעתי בה הוי עיקר שבועה. וזה נראה דעת הרמב"ם כמש"כ לעיל, וכ"ד הרמב"ן בפה"ת משפטים... וכ"ד הרא"ש והטור על פי הירושלמי".

בנדון דידן, אנו יודעים שהתכולה נשרפה, ולכן אין מקום להשביע על כך. מאידך, מקור השריפה עלול להגרם מהתרשלות קלה של הנתבע או של עובדיו. אכן, הנתבע טען שלא פשע בדבר, אך על פי דין היה צריך להשבע על כך, על פי רוב השיטות כפי שהבאנום לעיל. נזכיר, שחובת הזהירות המוטלת על שומר שכר, היא גבוהה ביותר. שומר שכר נדרש לרמת שמירה גבוהה יותר מאשר אדם רגיל לשמור על חפציו. כך מפורש בסוגיה בבא מציעא (צג ע"ב).

נמצאנו אם כן, שעל הנתבע מוטל על פי עיקר הדין להשבע, שאכן שמר ברמת שמירה כזו. לדוגמא, ששמר על פועליו שלא ישליכו בדלי סיגריות וכד'.  

מנהג בתי הדין הוא לא להשביע, אלא לפשר על השבועה. משמעות פשרה זו היא ההבנה ששבועת התורה היא חמורה ביותר, ועדיף לאדם לשלם סכום מסוים, על מנת שלא להשבע גם אם נראה לו שהוא צודק. ובנוסף, בנדון דידן קשה לדעת האם הנתבע היה אכן בוחר להשבע ששמר ברמת השמירה הנדרשת, שהיא כאמור גבוהה ביותר.

נדגיש, שכאמור בנדון דידן, לא ניתן לעמוד על התנאים שגרמו לשריפה, אך ברור שחלק מן התרחישים האפשריים, קשורים לנתבע. מאידך, כל שהוא טוען שלא פשע, המוציא מחבירו עליו הראיה. אך כאמור, על טענת פטור זו הוא צריך להשבע מן התורה.

לאור מצב זה, נראה לנו נכון לפשר על שבועה זו, שחייב הנתבע לפי רוב השיטות שהבאנו לעיל.

יג.   היקף הנזק ושומתו:

הנתבע ביקש לדווח לבית הדין על היקף הנזק. לבקשת בית הדין הדיווח היה על הערך של פריט חדש מאותו סוג שנשרף, וכן על מצבו (עד כמה ישן).

לפי הערכות התובעים, שווי החפצים כחדשים:

ערכם הכולל של הספרים - 29,926 ₪.

ערכו הכולל של הריהוט -  9,000 ₪.

ערכם הכולל של מכשירי חשמל - 8575 ₪

ערכם הכולל של ביגוד - 17,500  ₪

ערכם הכולל של כלי מטבח – 12170 ₪

ערכם הכולל של תיקים ושונות - 26,800 ₪.

ערכם של כלי כסף ועלות שיפוצם – 7150 ₪.

 הסך הכולל הוא 103,811 ₪.

בנוסף, נתבעו גם תשלום עבור שעות עבודה שנדרשו לשיקום חפצי הבית, תשלום עבור חפצים אישיים, מחברות וכד'.

כפי שכתבנו לעיל, הנתבע, לא הכחיש את ההערכות הכספיות.

בעולם הביטוח בימינו, נהוג להשתמש בשני מושגים עקריים: ערך כינון, וערך שיפוי (או קימום). ערך כינון, הוא הסכום אותו ידרש המבוטח לשלם עבור מוצר חדש מן הסוג שאבד (חדש תמורת ישן). ערך שיפוי הינו כפי שמוגדר באתר איגוד חברות הביטוח בישראל:

"ערך שיפוי - חישוב תגמולי הביטוח (הפיצוי) לאחר נזק לפי ערך השוק של הרכוש שניזוק (עלות המכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון בשוק החופשי) רגע לפני קרות מקרה הביטוח (הנזק). כלומר מתגמולי הביטוח מנכים את גורם הבלאי".

ערך כינון מעמיד את התובע במצב טוב יותר מזה שעמד קודם אירוע הנזק, שכן הוא זוכה לחפצים חדשים, תמורת הישנים.

פעמים רבות ערך שיפוי הוא ערך תיאורטי, ואינו מאפשר לניזוק להחזיר את המצב לקדמותו באמצאות הסכומים שהוא מקבל, שכן קשה לרכוש חפצים משומשים. ולכאורה, פיצוי על פי ערך זה מעמיד את הנתבע במצב גרוע משעמד בו קודם האירוע.

מאידך, עצם הפיכת עשרות חפצים משומשים לכסף זמין, מאפשר מצב שלא היה קיים קודם אירוע השריפה. לשם המחשה נדגים: אדם שהיו לו 5 חליפות משומשות, יקבל עבורן סכום ששוות כמשומשות. סכום זה יאפשר לו לשם דוגמא לרכוש רק שתי חליפות חדשות.

האם מצבו קודם האירוע גרוע ממצבו לאחר התשלום. אין זה ברור כלל שעדיפות 5 חליפות משומשות משתיים חדשות.

ובדומה, לגבי ספרים. אדם שהיו לו 1000 ספרים שבחר במהלך השנים, יקבל סכום שיאפשר לו לרכוש רק 500 ספרים חדשים. מאידך, סכום זה יאפשר לו בחירה מחדש של הספרים בהם הוא מעוניין באותה שעה.

העובדה שהוא לא בחר לעשות זאת באופן יזום, אינה מלמדת שהוא מעדיף 5 חליפות ישנות על 2 חדשות. שכן, באופן מעשי האפשרות למכור חפצים משומשים היא מסורבלת ביותר בימינו.

כיצד שמים את ערכו של חפץ משומש?

באחרונים נדונה השאלה, כיצד יש לשום חפצים שערכם למכירה שונה מהסכום הנדרש להעמיד את הניזק במצב דומה למצב בו היה לפני הנזק. עיקר הדיון הוא ביחס לחפצים שאין להם ערך להמכר, אך יש להם ערך (רב) לבעליהם. לדוגמא, משקפים שניזוקו: ערב הנזק, לא ניתן היה למוכרם לאחר (אולי במחיר סימלי), ואילו הנזק גרם לאדם לרכוש משקפיים שעלותן רבה ביותר.

וכך פסק בעניין זה הרב שלמה זלמן אויירבך, מנחת שלמה, תניינא, קלה:

"ולכן נראה לברר, דבדבר שהוא ממש ממון נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהי' מקבל אילו הי' מוכר לאחרים",

הרב אויירבך מבחין בין המחיר שניתן היה למכור את החפץ לפני הנזק, לבין המחיר אותו נדרש הניזוק לשלם על מנת להחזיר עצמו למצב דומה לזה שהיה לפני הנזק.

בנדון דידן, הדבר משפיע על שומת החפצים המשומשים. דרך משל: האפשרות למכור ספרים משומשים במחיר משמעותי היא קשה ביותר – ערכם להמכר הוא נמוך. כך גם ביחס לביגוד וכד'.  על פי דברי הרב אויירבך, יש לשום את המחיר הנדרש לרכישת ספריה. נכון, כיוון שספריה שנשרפה היתה משומשת, יש לבחון כמה עולה לרכוש ספריה בה יש ספרים משומשים – אך ברור שכיוון שזה לא כל כך פשוט למצא ספרים כאלה, הערך לרכישה הוא גבוה יותר.

וכן הדין ביחס לבגדים משומשים. ביחס לבגדים זה ניתן עוד לומר, שכיוון שהיום כמעט ואין דרך לרכוש בגדים משומשים, יש לשום בגדים בערכם כחדשים או קרוב לזה.

ההגדרה המשפטית לערך שיפוי "לפי ערך השוק של הרכוש שניזוק (עלות המכירה ממוכר ברצון לקונה ברצון בשוק החופשי) רגע לפני קרות מקרה הביטוח" היא הגדרה תיאורטית. שכן, לא לכל מוצר קיימת המציאות שיש לו מוכר ברצון וקונה ברצון. הגדרתו של הרב אויירבך, מתייחסת למציאות ריאלית – כמה צריך להוציא על מנת להגיע למצב בו היינו לפני קרות הנזק.

בנדון דידן, לא הפעלנו חישוב מדויק על היקף הנזק, מהטעם, שהבסיס ההלכתי לחיוב הממון אותו בית הדין מטיל במקרה זה על הנתבע, אינו חיוב מלא וישיר על נזקים או העדר שמירה. אלא כפי שנבאר בפסקה הבא:

יד.   יסוד החיוב בנדון דידן

בפסקאות י"א וי"ב של פסק דין זה, העלנו שני יסודות לחיוב בנדון דידן.

היסוד הראשון, הוא דין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. כאמור יסוד זה יכול לחייב רק עד סכום הנזק שהיה נגרם במסגרת תאונה. נזק זה הוא פחות בהרבה מהסכום הנתבע, אם כי יש קושי אמיתי להעריך אותו.

היסוד השני לחיוב, הוא חובת השבועה המוטלת על הנתבע, שלא פשע כלל בשמירת החפצים. נוהג בתי הדין היא לפשר על שבועה זו, דהיינו לחייב את הנתבע תשלום כפרעון לשבועה. יתכן, שמשמעות חיוב זה הוא שהעובדה שהתורה חייבה שבועה במצב כזה מורה על כך, שחלק מחובת הראיה במצב כזה מוטל על הנתבע, ואין לו דרך לעשות זאת. בפוסקים נזכר שבאופן בסיסי בשבועה דאורייתא המוטלת על הנתבע, מחייבים אותו בשליש מן החיוב שהיה חייב על פי דין, אם כי לבית הדין הסמכות לחרוג משיעור זה.

כיוון שסכומים אלו אינם, ולא יכולים להיות, חד משמעיים ברמה העובדתית, וגם אינם קבועים הלכתית, על כן בית הדין בחר, שלא להשקיע משאבים של הצדדים בהערכה מדויקת יותר של היקף הנזק.

ביחס לתביעות על החפצים האישיים, או חפצים שנעשו בעבודת יד, ערכם הכלכלי גלום בערך שניתן להם על ידי התובעים, וביחס להיבט הרגשי, בסיטואציה מעין זו, לא ניתן לפצות עליהם על פי דין תורה. כך הדין גם ביחס לטרחה סביב טיפול בנזקים ושיקום חפצים שונים.

נציין שבקביעת הסכום לתשלום, בית הדין לקח בחשבון גם העובדה שהתובעים לא שילמו את שכר ההובלה.

במצב כזה, מוטל על בית הדין להפעיל את שיקול דעתו, בהתאם לסמכות שניתנה לו על פי ההלכה (ראה חושן המשפט סימן י"ב סעיף ה').

טו.  פסק הדין

  1. על הנתבע לשלם לתובעים סכום של 30,000 ₪ .
  2. התשלום ישולם בשלשה תשלומים שווים: בר"ח תמוז תשס"ט (22.6.09), בר"ח מנחם אב (22.7.09), ובר"ח אלול תשס"ט (21.8.09).
  3. ההוצאות (אגרה) יתחלקו בשוה בין שני הצדדים.
  4. פסק הדין ניתן ביום ב' בסיוון תשס"ט, 25 במאי 2009.

­­­­­­­­____________________

____________________

____________________

הרב יוסף כרמל

אב"ד

הרב דניאל מן

הרב רמי שר-שלום

 

תגיות

גדרה - כשומר שכר שומת הנזק - משומש תחילתו בפשיעה וסופו באונס - באילו מקרים חייב תחילתו בפשיעה וסופו באונס - כשאין קשר בין הפשיעה והאונס גדרה - אינו כשומר שכר לכל הדינים בעלי מלאכה - חברת הובלה עובד שהתרשל - סבל - גדר התקנה שפטור מנהג לבטח - בחברת הובלות תחילתו בפשיעה וסופו באונס - גדר הדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס - כשהשווי שנאנס גדול משווי הפשיעה גובה האחריות - מוגבל לשווי שנאמר לאדם בשעת ההפקדה שבועת שומרים - השבועה העיקרית מהתורה סימן יב - סעיף ה דף פג - עמוד א סימן קפז - סעיף א דף סב - עמוד א דף פ - עמוד ב דף צג - עמוד ב דף צג - עמוד ב שו - הלכות אומנים - סעיף א דף פב - עמוד ב דף פב - עמוד ב סימן שד - סעיף א דף מב - עמוד א סימן רצא - סעיף ו דף סא - עמוד ב דף ו - עמוד א סימן רצד - סעיף ב