בס"ד


מס. סידורי:1308

ניהל עסק לצילום, ופתח עסק מתחרה

שם בית דין:ארץ חמדה גזית ירושלים
דיינים:
הרב כרמל יוסף
הרב יעקובוביץ מנחם
הרב כ"ץ אריה
תקציר:
הנתבע שהינו בעלים של עסק לצילום חתונות, חיפש שותף לעסק, ופנה לתובע שיצטרף אליו, הוא הציע לו להיות שותף בתנאי שלא יפתח עסק מתחרה, אך הוא סירב, והתחיל לעבוד כעובד של הנתבע, לאחר זמן הוא שוב ביקש ממנו לנהל את העסק, באותו הזמן לא עלה במפורש התנאי שלא אי תחרות, לטענת התובע בתקופה שהוא ניהל את העסק היו לנתבע רווחים גבוהים, ואילו לטענת הנתבע היו לו הפסדים.

כמו כן סמוך לעזיבתו של התובע נרכשה מצלמה חדשה, כשלטענת הנתבע הוא וידא קודם שהנתבע ממשיך לעבוד איתו, לאחר מכן כאשר נמצאו עורכים שדרשו עבודה ותיקונים, שחלק מעבודתו של התובע היא לטפל בהם, התובע החליט שהוא עוזב, התובע תובע את שכרו עבור עבודות שטרם קיבל עליהם שכר, הוא מודה שבידו 10,000 ₪ מהעסק, והוא תובע עוד 3,632 ₪ עבור שכרו שלא שולם.

התובע מודה בדרישות השכר, אולם תובע תביעת נזיקין נגדית, החזרים על הפסדים וזמן שנגרמו לו בתקופת העבודה המשותפת, וכן שכר כמורה עבור התובע. וסך הכל הוא תובע 179,725 ₪.
פסק הדין:
בית הדין מציע לתובע למשוך את תביעתו, באם הוא לא מסכים בית הדין יקבע אם לחייב את הנתבע בתשלום וכמה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ג סיון תשס"ט

 ‏תיק מס' 2608

כ"ג בסיון תשס"ט

‏15 ביוני 2009

פסק ביניים

לפסק הדין הסופי

בעניין שבין

לבין

התובע -

הנתבע - צלם חתונות

 א.   הרקע העובדתי וטענות הצדדים

הנתבע היה בעליו של עסק לצילום חתונות והפקות, שהוקם לפני כשבע עשרה שנים. בשלהי שנת תשס"ה, חיפש הנתבע מנהל ושותף לעסק. התובע פנה באותה תקופה לנתבע, כאשר חיפש עבודה בתור צלם.

בפגישה שנערכה באלול תשס"ה במשרדי העסק, הציע הנתבע לתובע להכנס כמנהל העסק וכשותף. הנתבע הבהיר לתובע, שתנאי בסיס לאפשרות זו הוא שהנתבע לא יפתח עסק מתחרה.

התובע לא קיבל את ההצעה, אך התחיל לעבוד כעובד של הנתבע בתור צלם. במקביל, התחיל התובע את לימודי הצילום באותה תקופה.

לאחר תקופה של כחצי שנה שוב פנה הנתבע אל התובע בבקשה שינהל את העסק. הוסכם שמדובר על תקופת ביניים, בה יבחנו יחסיהם ויכולתם לעבוד כשותפים.

לטענת התובע, בשלב זה של ההתקשרות, לא נזכר התנאי של אי תחרות בעתיד.

הנתבע לעומתו טוען כי וודאי שתנאי זה עלה במפורש, שכן זה היה העקרון הבסיסי והיחיד שעמד מול עיניו בכל הדרך בחיפוש מנהל ושותף. גם אילו התנאי לא היה נאמר במפורש, על רקע השיחה הראשונה ברור היה לצדדים שזו דרישה בסיסית, שליוותה את כל ההתקשרות.

במהלך כשנתיים שלאחר הסכמה שניה זו, התובע עסק בצילום בפועל, בעריכה, וכן בקשר עם הלקוחות וקבלני המשנה. כאשר משמעות הדבר היא, שמבחינה מעשית כלפי הלקוחות, הוא היה האדם העקרי המזוהה עם העסק.

 שכרו של התובע שולם לו על פי הצילומים שביצע בפועל, עריכה וכד' – כשכר שכיר. הוא לא קיבל שכר עבור הניהול, וכן לא היה שותף לרווחים באותה תקופה.

לטענת התובע, הנתבע זכה לרווחים משמעותים מכל עסקה. מאידך, הנתבע מראה כי בסך הכל, כאשר מחשבים את העלות של הפעלת העסק, כולל ציוד, שכירות וכל שאר ההוצאות הנלוות, הוא הפסיד באותה תקופה סכומים נכבדים העולים על מאה אלף ₪.

במשך התקופה המדוברת, הנתבע עבד גם כשכיר. לטענת התובע, הדבר צמצם את מעורבותו בעסק. מאידך, הנתבע טוען כי הוא עבד בעבודה נוספת, על מנת לאפשר לעסק לפעול, והוא למעשה פרנס את העסק.

באביב תשס"ח, לאחר שמצלמת הוידאו של העסק ניזוקה באירוע בה היה נכח התובע, נרכשה מצלמה חדשה.

בין התובע והנתבע היו חילוקי דעות ביחס לשאלת איזו מצלמה יש לרכוש. התובע טוען שהוא התנגד לרכישת אותה מצלמה, שסגולותיה היחודיות לא נזקקו לעסק. לעומת זאת, הנתבע טוען כי נבחנו כל האפשרויות לעומקם של דברים, והמצלמה נבחרה מתוך ראיית פני העתיד, והיא לא עלתה יותר מאשר מצלמה "רגילה" מהסוג שחשב התובע שיש לרכוש.

לבסוף, החליט הנתבע על רכישת המצלמה מן הסוג המתקדם. לטענתו, לפני ובסמוך לרכישת המצלמה ולאור העלויות המשמעותיות, נערכה בינו ובין התובע שיחת טלפון, בה הוא וידא עם התובע שהם ממשיכים את דרכם המשותפת. לטענתו, הנתבע השיב בחיוב. הנתבע מכחיש טענה זו.

העובדה היא, שבאופן מעשי, השימוש במצלמה החדשה, יצר קשיים מהותיים. היה קושי טכנולוגי לערוך את הסרטים שצולמו במצלמה החדשה. הדבר גרם לעיכוב משמעותי מאוד בהעברת התוצרים לזוגות שחתונתם צולמה על ידי התובע.

לטענת התובע, ההתנהלות של הנתבע מולו באותה תקופה "היתה לי מאוד קשה. הרגשתי שאני לא מסוגל להאמין להבטחות שלו". הוא טוען עוד, שביקש מן הנתבע למצא חלופות של העברת הסרטים לעורך חיצוני, אך הנתבע לא הסכים לכך. הנתבע משיב, כי לא יכל להרשות לעצמו את העלויות הכבדות שהעניין דורש. התובע הסביר, שהדבר גרם לו לאי נעימות מול הלקוחות. לטענתו, בשלב זה החליט שלא להמשיך בעבודה עם הנתבע. לאחר חג הסוכות (תשס"ט) הוא הודיע לנתבע שהם לא יהיו שותפים.

משנמצא פתרון לקשיים הטכניים, הוכנסו עורכים חדשים להשלמת העריכה של הסרטים שצולמו בחודשים האחרונים. לטענת התובע, הם היו לא מקצועיים. הלקוחות לא היו מרוצים והוא קיבל פניות של הזוגות לתיקונים ושינויים. לטענת הנתבע, האחריות לבקר את עבודת העורכים הייתה מוטלת על כתפיו של התובע. בשלב זה הודיע התובע לנתבע שהוא עוזב את ניהולו של העסק.

הנתבע קיבל הודעה זו באופן קשה ביותר. "הרגשתי שעולמי חרב עלי, מאות ימים ולילות של עבודה מאומצת ומאות אלפי שקלים של השקעה ירדו לטמיון, והכי גרוע איבדתי את האמון שלי בבני אדם...התובע לא ירק לבאר ממנה שתה...הוא ממש פירק את הבאר לגורמים".

הנתבע מרגיש מנוצל. בעוד הוא ראה (ולטענתו הבהיר זאת לתובע) את העסק כשותפות מלאה, היום הוא חש שהתובע ניצל את המצב לצרכי עצמו. במהלך לימודיו ניצל את העסק כמקור פרנסה, אך מעולם לא היה מחויב אליו באופן אמיתי.

כראיה לדבר הוא מביא את העובדה שהתובע פתח עוסק מורשה במע"מ כחצי שנה לפני פרוץ המשבר.

בנוסף, מייד עם הפסקתו את העבודה בניהול העסק, התובע פתח עסק מתחרה. בכך לטענת הנתבע, התובע עושה שימוש בכל הידע, הנסיון, המקצועיות וקהל הלקוחות שנרכשו במסגרת העסק המשותף.

תביעת התובע

התובע תובע את מותר שכרו עבור עבודות שנעשו על ידו, וטרם קיבל עבורם שכר. הוא מודה שבידיו נמצא סכום של כ10,000 ₪ שקיבל מלקוחות, וטרם העבירם לנתבע. סכום זה יש לנכות מסך תביעתו.

סה"כ סכום התביעה, על פי דיווח התובע עומד כיום 3632 ש"ח.

תשובת הנתבע, והתביעה הנגדית

הנתבע משיב, שאכן סכומים אלו מגיעים לתובע. מאידך, הוא תובע תביעה נגדית.

לטענתו, כל ההתקשרות בהטעיה יסודה. בעוד הוסכם על מהלך לקראת שותפות, שהתגבש לכלל התחייבות עם רכישת המצלמה החדשה, התובע ניצל את העסק כמקור לפרנסה זמנית וללימוד העסק.

לאור זאת הוא תובע תביעת נגדית, תביעת נזיקין.

1.      החזרים על הפסדים ישירים שנגרמו בזמן עבודתו של התובע.

2.      החזר עבור זמן שנגזל ממנו בתקופת העבודה המשותפת.

3.      לטענתו הוא שימש באותה תקופה כבית ספר ללימוד העסק, ועל כן מגיע לו גם שכר כמורה.  

בתוך סכום זה כלולים גם סכומים שטרם נגבו מלקוחות.

סך התביעה הכולל הוא 179,725

 בנוסף תובע הנתבע פיצוי בשל עוגמת הנפש, על פי שיקול דעת בית הדין.

ב.   השאלות העולות לדיון

על גובה התשלום שמגיע לתובע אין מחלוקת בין הצדדים, אלא שהנתבע טוען שכנגד הסכום הנתבע, ישנם סכומים אחרים, גבוהים בהרבה, בהם חייב התובע עצמו. נושא בסיסי, בו חלוקים הצדדים הוא האם מערכת היחסים ביניהם היתה של שותפות, או של מעסיק וקבלן. לתביעה הנגדית, שני יסודות:

1.      תנאי אי תחרות - הנתבע טוען שבשעת הכניסה לעבודה המשותפת (ואין זה משנה כרגע אם נגדיר אותה בתור שותפות או בתור יחסי עובד מעביד) הוא התנה עם התובע שבמידה וייפרדו דרכיהם, לא יפתח התובע עסק מתחרה. היות והתובע עשה זאת, הרי שעליו להחזיר, לטענת הנתבע, את כל ההוצאות שהיו לו על העסק בזמן שעבדו ביחד. לדבריו, זהו התנאי המרכזי שעליו השתית את העבודה המשותפת, ומלבד תנאי זה לא היו לו שום תנאים אחרים.

2.      הנאה של התובע מתקופת העבודה המשותפת – לטענת הנתבע, שהיה תנאי לאי תחרות, הרי שהעסקתו של התובע, היתה בטעות. על רקע זה הנתבע טוען שהתובע למד ממנו כיצד לנהל עסק בתחום צילום הארועים, והיות והוא פתח עסק מתחרה בתחום הצילום, עליו לשלם מדין 'נהנה' תמורת הידע המקצועי שרכש בתקופת עבודתם המשותפת שבו הוא משתמש בעסק החדש.

התובע הכחיש את שתי הטענות הללו. על הטענה הראשונה הוא השיב שאמנם בפגישתם הראשונה הזכיר הנתבע תנאי זה, אך לאחר מכן בפגישתם השניה (שנערכה מספר חודשים מאוחר יותר) שבה סיכמו לעבוד ביחד לא הוזכר תנאי זה כלל.

על הטענה השניה השיב התובע שאמנם הוא רכש ניסיון בתחום אצל הנתבע, אך זהו ניסיון שכל שכיר רוכש אצל המעביד שלו, והוא נקנה במחיר העברת פרי עיקר עבודתו לרשות המעביד.

השאלות ההלכתיות לדיון הן:

1.      האם ניתן להתנות עם עובד, שלא יוכל להקים עסק מתחרה במידה ויפרוש מעבודתו, ואם כן – מהי משמעותו של תנאי כזה?

2.      באם יש משמעות לתנאי כזה – האם בנידון דידן היה אכן תנאי זה?

3.      הנתבע טען שהמקצוע של צילום אירועים בקרב הציבור הדתי לאומי באזור שבו פעל העסק אינו גדול דיו לפתיחת עסק מתחרה נוסף. האם יש מקום לאסור על התובע לפתוח עסק מתחרה מדישן יורד לאומנות חבירו (ללא קשר לשאלת התנאי)?

4.      האם ניתן לחייב מדין נהנה את התובע על כך שהוא משתמש בידע ובניסיון שרכש (אם אכן רכש) בתקופת עבודתו אצל הנתבע?

ג.   ההכרעה העובדתית

בין הצדדים עלו מספר מחלוקות עובדתיות.

מחלוקת אחת היא בשאלה האם במועדים מסויימים (קריטיים), הוזכר התנאי של אי תחרות.

הנתבע גם טען שהעובדה שהתובע פתח עסק מתחרה, מייד עם עזיבתו כמנהל העסק של הנתבע, מגלה שלמעשה הטעה אותו וכבר בשלבים ראשונים הוא ראה את עצמו כשכיר הלומד את מלאכתו על מנת להקים עסק מתחרה. זו לדעתו גם הסיבה לכך שעבר לקבלות כעוסק מורשה עצמאי.

בנוסף, הוצגו מבטים שונים בדבר מערכת היחסים בין הצדדים. לדעת התובע הוא היה קבלן ולדעת הנתבע (שהגיש גם תביעה שכנגד), מדובר היה ביחסי שותפות.

בשאלה האם הותנה בין הצדדים באופן מפורש שהתובע לא יפתח עסק המתחרה בעסקו של הנתבע, לא עלה ביד בית הדין להכריע. ניכר, שזה היה רצונו של הנתבע. מאידך, ברור שבשלבים מסוימים, התובע לא הסכים ולא היה מסכים לתנאי זה (כשם שלא הסכים לשותפות).

זאת ועוד, העובדה שהתנאי לא הוגבל בתקופת זמן (כמקובל), הופכת אותו לתנאי לא סביר. על כן, קשה לקבל את טענת הנתבע, שאף אם לא הותנה תנאי זה, ברור שהוא עמד ברקע הדברים.

לאור זאת, נטל הראיה – על מנת להוציא ממון מן התובע – על כך שתנאי זה נאמר במפורש, הוא על הנתבע. הנתבע לא הוכיח לבית הדין את העובדה שהעמיד תנאי זה במפורש. (ולהלן נדון האם יש בטענתו כדי להחזיק ממון, דהיינו לכל הפחות להגן עליו מפני טענות התובע).  

הגישה שהציג הנתבע, שעדיף לבסס את הדברים על אמון ולא על דברים כתובים, מובנת, אך אינה מקובלת על בית הדין. הצורך בהסכם נועד להתמודד לאו דווקא עם מצב של חוסר אמון, אלא בעיקר עם מצב של שינוי נסיבות וכד' כמו שאירע במקרה דנן. 

נאמר, ששאלה משמעותית בעיני בית הדין היא האם יש לטעון שהתובע הטעה את הנתבע, והציג עצמו כמי שנכון לשותפות בכל מחיר, ובאמת תכנן מתחילה ללמוד את המלאכה, ולהקים לעצמו עסק עצמאי. אילו היה בית הדין משתכנע שכך הדבר, היה ניתן לטעון שכל תנאי ההעסקה של התובע וכל השקעתו של הנתבע בעסקו הסתמכו על ההטעיה של הנתבע, ואזי יש בסיס לתביעה.

גם בנקודה זו, בית הדין לא השתכנע כי במהלך רוב התקופה, התובע פזל לכיוון הקמת עסק עצמאי. כפי שבית הדין התרשם, מה שגרם לנתבע לבחור בעזיבת עבודתו בעסק, הוא הקשיים סביב מתן השירות ללקוחות, שגרם גם קשיים במערכת היחסים בין הצדדים. זו היתה החלטה של התקופה האחרונה בלבד, ואין בסיס להניח שבכל תקופת העבודה המשותפת היתה הטעיה.

אשר על כן, בית הדין דוחה את הטענה להטעיה ואת התביעה הבסיסית הנגררת ממנה, לתשלום פיצויים.

נוסיף ונאמר, כי הצגת מערכת היחסים כשותפות, אינה מדויקת. ברור, שהנתבע העביר סמכויות רחבות ביותר לתובע, סמכויות שבמצבים אחרים מבטאים שותפות. בהיבטים מסוימים, כפי הנראה, הדברים הוצגו כך גם כלפי חוץ. כמו כן, אין לראות בכך שהתובע קיבל שכר על עבודתו, ראיה שאינו גם שותף. מאידך, ניכר שבסופו של יום לתובע אומנם היתה השפעה על ההחלטות (כמו ירידת המחירים), אך המילה האחרונה נותרה לנתבע. הדברים ברורים, לאור העובדה שהוא היה המממן של העסק. אך מערכת יחסים כזו, אינה מאפיינת שותפות של שני צדדים שוים. 

בעניין סגירת העסק – בית הדין לא התרשם כי מן הבחינה האובייקטיבית עזיבת התובע את ניהול העסק גררה את סגירתו, וזאת, למרות הבנת מקומו המרכזי של התובע בפעילות העסק. כפי שהנתבע הדגיש, תגובתו האישית שנבעה מתחושת פגיעה באמון היתה קשה, ולדעת בית הדין היא זו שלמעשה "אילצה" את סגירת העסק, בנוסף כמובן לקשיים הטכניים שעלו. במצב כזה, למרות עוגמת הנפש הגדולה שבית הדין היה רגיש אליה, אין בסיס לתביעת נזיקין כלפי התובע.

אכן, על רקע ההכרעה העובדתית, עדיין יש נושאים הלכתיים הדורשים ליבון.

ד.   תוקפו של תנאי על אי פתיחת עסק מתחרה

לכאורה, אף אם היה קניין ביניהם, זהו קניין דברים בעלמא (בבא בתרא, ג ע"א) שלא תקף על פי ההלכה. לכאורה, מן הבחינה ההלכתית ניתן להתנות שאם יפתח עסק מתחרה, יצטרך לשלם סכום כסף מסוים, אך לא ניתן להתנות על כך שלא יוכל  לעבוד במסגרת כזו או אחרת, משום שהוי קניין דברים (ראה בעניין זה רמב"ם הלכות מכירה פרק ה' הלכה י"ד).

למרות זאת, בשו"ת חתם סופר ח"ב (יורה דעה) סימן ט פסק, שתנאי שמתנה בעל מקצוע המכשיר אדם אחר בתחום מקצועו, שלא יתחרה בו בעתיד ללא הסכמתו, תקף.

וזו לשונו של החת"ס (ד"ה והנה בנידון):

"והרי הוא עובר על לאו לא תעשוק שכר עני ואביון שזהו מכלל שכר פעולתו..."

ומו"ר הגרז"נ שליט"א ביאר שלדברי החתם סופר (תחומין כרך יח עמ' 181-182):

"שייך להתחייב בשכר הלימוד לא לעשות דבר פלוני".

מפי מו"ר הגרז"נ גולדברג שליט"א נשיא בית הדין שמענו שבדינו של החתם סופר, ניתן להסביר  את תוקפו של תנאי אי תחרות גם בכך שהמתנה קונה את שעבוד הגוף של המותנה לעצמו, וממילא רשאי לאסור עליו לעבוד בעיסוק זה. כך נראה בשו"ת תורת חסד (לר' חסדאי בן שמואל פרחיה) סי' רכח (עמ' קנט: סוד"ה באופן שנתבאר) שכותב:

"דע"כ לא פליגי במקנה בלשון קנין בלי חיוב [שהוא רק קנין דברים בעלמא], אבל בלשון חיוב אליבא דכ"ע אמרי' דמהני חיוב בלשון סילוק ושלילה, לפי שכשהוא מחייב עצמו ומשעבד אותו באותו דבר, אעפ"י שהיה החיוב ע"י סילוק ושלילה, יש מקום לקנין לחול, שהוא עצמות האדם שמשתעבד לכך".

תשובה זו מובאת בספר דברי גאונים כלל מא אות ז; אמנם הוא מעיר שהתורת חסד סותר את עצמו במקום אחר, וסובר שתנאי אי תחרות אינו תקף על פי ההלכה, ובנוסף מביא הדברי גאונים מדברי אחרונים אחרים שחולקים במפורש על האפשרות לעשות תנאי של אי תחרות [ואחדים שמסכימים].

בנידון דידן, אם אכן היה תנאי בין התובע לנתבע על כך שהתובע לא יקים עסק מתחרה אם תיפסק ההתקשרות ביניהם, הרי שלדברי החתם סופר, התורת חסד ואחרים, רשאי היה הנתבע לאסור על התובע את פתיחת העסק, וכן היה יכול להתנות את הסכמתו לפתיחת עסק מתחרה בפיצוי כספי.

ה.   האם אכן הותנה תנאי על אי פתיחת עסק מתחרה

הדיון ההלכתי בדבר תוקפה של הסכמה לאי תחרות, שייך במקרה בו אכן סיכמו ביניהם הצדדים בזמן בו החליטו לעבוד ביחד, את התנאי של אי פתיחת העסק המתחרה. אולם בנידון דידן קיימת בנקודה זו הכחשה בין הצדדים. שני הצדדים מודים שבשיחה הראשונה ביניהם, בה לא החליטו על ההתקשרות, עלה תנאי זה. לגבי איזכור התנאי בשיחה השניה שנערכה כעבור מספר חודשים, ובה החליטו בפועל על ההתקשרות, יש הכחשה בין הצדדים.

על טענת הנתבע, ולפיה גם אם לא עלה תנאי זה בשיחה זו, ברור שההתקשרות נעשתה על בסיס השיחה הראשונה, יש להשיב שבשיחה הראשונה ביניהם לא סוכם דבר, ולכן לא ניתן לומר שהשיחה השנייה (שכאמור לעיל התרחשה מספר חודשים לאחר מכן) הייתה המשך ישיר של הראשונה, מה עוד ששני הצדדים לא טענו שבשלב זה הייתה הסכמה לתנאי זה. אמנם סביר להניח שהתובע ידע שאי פתיחת עסק מתחרה בעתיד חשובה לנתבע, וזאת על סמך שיחתם הראשונה, אך בסופו של דבר, אם בשעת ההתקשרות לא הותנה תנאי זה, אין לכך משמעות, כפי שפסק השולחן ערוך (סימן ר"ז סעיף ד):

"אבל המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר".

אמנם הרמ"א (שם) הוסיף:

"הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח"

אך כאן לא שייך לומר שיש אומדנא דמוכח, משום שמדובר בתנאי שהוא תנאי תובעני ביותר, שהתובע לא הסכים לו בעבר.

ממילא על שאלת התנאי ישנה הכחשה בין הצדדים. יש לציין שבשעת הדיון התרשם בית הדין, שהנתבע לא היה משוכנע לגמרי בכך שהזכיר את התנאי גם בשיחה השניה.

בנוסף, גם הנתבע עצמו אמר שהוא מבין שאין מדובר בקשר בל ינתק, ויש מצבים בהם ניתן לפרק את השותפות. אילו העסק המתחרה היה נפתח לאחר תקופה ארוכה, הוא לא היה מרגיש מרומה, כפי שהוא מרגיש עתה אלא שלדעתו התנהגות הנתבע מוכיחה הטעיה מכוונת. גישה זו מוכיחה שעיקר טענתו ביחס לתנאי היא על כך שהתנהגותו של התובע לא הייתה בתום לב. כפי שכבר הוזכר, עניין זה לא הוכח בבית הדין, ובית הדין לא נוטה לראות את המציאות באור זה.

אולם בסופו של דבר הוא אמר את הטענה הזו בתור "ברי" כטענה וודאית, ועל כן לכאורה יש מקום לחייב את הנתבע בשבועת היסת, כדין כופר בכל.

אלא שיש מקום להסתפק בחיובה של השבועה, שכן כאמור, התנאי פירושו חוסר יכולת של הנתבע להקים עסק מתחרה, ולא חיוב ממון במקרה כזה, ואם כן היה מקום להחיל על כך את פסק השולחן ערוך (סימן פז סעיף כה):

"כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון, אע"פ שכפר אין מחייבים אותו היסת"

אולם יתכן, שהיות ולכפירה זו יש השלכות ממוניות, חיוב שבועת ההיסת עדיין קיים, וכפי שמבואר בשו"ת חוות יאיר (סימן ה, הובא גם בפת"ש סימן כ"ב ס"ק ט), שכל שיש צד הנאת ממון לחבירו בהודאתו, חייב שבועת היסת.

שני הצדדים קיבלו את בית הדין הן לדין הן לפשרה, ולמעשה לא נהגו להשביע את הנתבע שבועת היסת, אלא שבמקרים בהם יש רגליים לדבר לטענת התובע, נהגו להמיר את שבועת ההיסת בחיוב של עד שליש התביעה (וראה בעניין זה דברי הגר"א שפירא זצ"ל בתחומין כב במאמרו "תביעה המחייבת שבועת היסת" בעמ' 246). בנידון דידן קשה לבית הדין לקבל את הטענה שקיים רגליים לדבר שתנאי זה אכן הותנה בשעת ההתקשרות עצמה, הן מחמת היות התנאי תנאי תובעני ביותר, והן מחמת ספק שעלה לבית הדין לגבי הוודאות של הנתבע בטענת הברי, לכן בית הדין אינו מוצא לנכון לחייב את התובע תשלום כספי כפשרה על שבועה זו.

ו.   האם יש בטענת הנתבע שהיה תנאי די כדי להחזיק בממון?

אולם כל זאת על הסכום אותו דורש הנתבע מעבר לסכום עליו הוא נתבע; לגבי הסכום בו הוא מוחזק ועליו הוא נתבע, לכאורה יש לו מיגו שיכל לטעון שפרע סכום זה לפני שהגיע לבית הדין, או שיכל לא להודות בעצם החיוב.

בפסק הדין שניתן בתיק 0308 (ע"י ההרכב הנוכחי של בית הדין) הרחיב בית הדין בעניין טענת יש לי בידך כנגדו במיגו שיכל לטעון פרעתי.

לדעת אחד הדיינים, בנידון דידן הנאמנות במיגו חזקה עוד יותר, שכן הן בטענה שטוען עכשיו (היה תנאי), והן בטענה שיכל לטעון (פרעתי), הוא מכחיש את התובע, וממילא אין כאן מיגו דהעזה (שמשמעותו היא שבטענה עכשיו אינו מכחיש את שכנגדו, ולכן מעדיף לטעון אותה), לגביו קיימת המחלוקת שהובאה בפסק דין הנ"ל.

לפי גישה זו הנתבע אינו נאמן בטענתו שהיה תנאי בין הצדדים, על מנת לקבל פיצויים על הפרת התנאי, אך הוא כן נאמן להחזיק את מה שבידו במיגו שיכל לטעון שאינו חייב כסף לתובע. (ומיגו לחצי טענה אין כאן, שהרי גם בנידון דידן, הטענה על החיוב עקב הפרת התנאי, אינה שוללת את יכולת הנתבע לטעון פרעתי, ובמקרה זה ניתן להאמין לו במיגו על הסכום עליו יכל לטעון פרעתי, אף על פי שתובע מעבר לכך. ראה "תומים" (כללי מיגו אות לא) ו"נתיבות המשפט" (כללי מיגו אות יא)).

לדעת הרוב, אין בטענת התובע, אפילו בכדי להחזיק את הממון שהוא נתבע.

כאמור, תביעת התובע היא וודאית, וגם הנתבע מודה שהוא חייב תשלום שכרו של התובע. מאידך, לדעת הרוב, טענת הנתבע חלשה משתי פנים. ראשית, כפי שראינו יש מחלוקת בעצם האפשרות להתנות תנאי אי תחרות. ובנוסף, הרי שמיגו יכול להועיל דווקא במקום בו בשתי הטענות, התביעה דומה. בנדון דידן, הטענה שיכול היה לטעון, היא שפרע את חובותיו. ואילו הטענה שטען, שהיה הסכם שלא יתחרה בו, היא טענה שאין בה כדי לתבוע ממון באופן ישיר, אלא זכות למנוע מן התובע לעסוק בתחום הצילום. כיוון שאופיין של שתי הטענות שונה מאד זה מזה – לא ניתן לחזק טענה אחת בכך שהיה נאמן בחברתה.

ז.   יורד לאומנות חבירו

הנתבע טוען שמשעה שפתח התובע את העסק המתחרה, נאלץ להפסיק להפעיל את העסק בתחום זה, משום שאין מקום לעוד עסק בתוך קהל היעד המצומצם של התחום הזה באזור שבו פעל העסק, והיות והתובע הוא שיצג את העסק כלפי חוץ וקשרי הלקוחות נעשו באמצעותו, הרי שקהל הלקוחות הפוטנציאלי עבר אליו.

השולחן ערוך (סימן קנו סעיף ה) פסק שאין אומן יכול למחות בחברו שלא יפתח עסק מתחרה. ממידת חסידות, במקרה של "פסיק לחיותיה" כתב בשו"ת חתם סופר ח"ה (חושן משפט) סימן עט שיש קצת להחמיר בכך, אך אין זה דין, וגם אינו נקרא רשע אם עושה זאת.

אמנם לעשות פעולות בידיים על מנת למשוך לקוחות קבועים של העסק הראשון אסור, כמבואר בשו"ת חתם סופר (שם). אך כאן מדובר בדרך כלל בלקוחות חדשים, שכן ארוע מטבעו הוא דבר חד-פעמי, ולא עסק מתמשך (אף שכמובן ניתן לקשור – משפחתית וכד' – בין הזמנות אירועים שונים, זה לא נחשב כלקוח קבוע). אמנם נראה שאילו הנתבע היה ממשיך להפעיל את העסק שלו, על התובע היה להיזהר שלא להציע ללקוחות שעבד איתם בעבר בעסק הקודם, שהוא יפיק את האירוע שלהם, ללא הסכמתו של הנתבע, שכן הדבר גובל באיסור תורה. ועיין על כך בהרחבה בתשובת מראה הבזק ח"ה סימנים קכ – קכא.

מכיוון שפתיחת העסק המתחרה גרמה בפועל להפסקת עבודת הנתבע, אף שכאמור לעיל לא היה בכך איסור גמור, מתוקף החתימה על שטר הבוררות בו נאמר הן לדין הן לפשרה, יתחשב בכך בית הדין אם יזדקק להכריע בחיוב הסופי.

ח.   תשלום מדין נהנה

הנתבע טוען שעל התובע לשלם לו שכר הוראה על השנים בהן עבד אצלו ולמד את סודות המקצוע. מוסכם על הצדדים שאת הידע המקצועי עצמו של צילום אירועים לא רכש התובע מהנתבע, שכן היה לו ידע מוקדם בצילום, וכן בזמן עבודתו אצל הנתבע הוא למד בבית ספר מקצועי לצילום. כמו כן, לא שייך לחייבו בתשלום על הניסיון שרכש במהלך עבודתו אצל הנתבע, שכן זהו ניסיון רגיל שכל עובד רוכש אצל מעבידו, ותמורת ניסיון זה הוא נותן למעביד את פרי עמלו.

עם זאת, לדעת בית הדין, יש היבט אחר של הנאה לה זוכה התובע, על בסיס השקעה של הנתבע. יש להעריך שבאופן מעשי, כיוון שהתובע הוא זה שייצג את העסק שבבעלות הנתבע כלפי חוץ, פניות שונות שבאופן מקורי נועדו לעסק של הנתבע מגיעות עתה לתובע עצמו.

אילו עסקו של הנתבע היה פעיל, מסתבר שבית הדין היה מורה לתובע להפנות לקוחות כאלו לנתבע (ולא נרחיב בפרטי עניין זה עתה), שכן אלו לקוחותיו. המצב בו הנתבע החליט לסגור את העסק, בהרגישו שהוא עומד מול שוקת שבורה, פוגע באפשרות התביעה על ההנאה מחוג הלקוחות מדין מזיק, שכן בשעה זו, הנתבע כלל אינו מפעיל עסק, ואינו ניזוק משימוש התובע בחוג לקוחותיו.

עם זאת, אנו רואים לנכון, להדגיש עניין זה בפני התובע, שהנאתו מהשקעתו של הנתבע אינה מבוטלת. נדגיש, כי בסמכות בית הדין לחייב ממון גם שלא מן הדין אלא מן הפשרה.

על כן, אילו נזדקק להכריע, ניתן משקל לנושא זה.

בנקודה זו, בית הדין בוחר להציע לתובע למשוך את תביעתו – מן השיקול המוסרי, בהסתמך גם על כך שהוא נהנה מהיכרות חוג הלקוחות של הנתבע עימו. היכרות זו בוודאי מביאה לו טובות הנאה.  

ט.   הכרעה

התביעה הבסיסית לקבלת שכר העבודה, היתה מוסכמת על הצדדים, ובאופן עקרוני מתקבלת על ידי בית הדין.

בית הדין דוחה את טענת ההטעיה, שהתובע עשה עצמו כאילו הוא שותף, ולמעשה בנה לעצמו את התנאים לבניית עסק מתחרה. בית הדין קובע שהטענה שהיה תנאי מפורש שלא יפתח עסק מתחרה, לא הוכחה. לדעת הרוב, אין בטענה זו אפילו כדי להחזיק ממון.

אין להטיל את האשמה על סגירת העסק בידי הנתבע, על התובע.  על כן, התביעה הנגדית נדחית.

מאידך, ההנאה שהפיק התובע מהיכרות של חוג הלקוחות של הנתבע עם התובע, מהווה שיקול מוסרי למשיכת התביעה שכן הוא נהנה באופן רציף מכך שהעסק של הנתבע אינו פועל. שיקול מוסרי זה, ישמש את בית הדין, באם יזדקק להכריע בנושא מדין פשרה.

בית הדין בוחר להציע לתובע למשוך את תביעתו ולוותר על כל סכום שטרם גבה – מן השיקול המוסרי, בהסתמך על כך שהוא נהנה מהיכרות חוג הלקוחות של הנתבע עימו, ולאור העובדה שבסופו של יום הנתבע  נפגע מן האירועים באופן משמעותי.

באם התובע מקבל את הצעת בית הדין למשיכת התביעה, הוא יודיע על כך בכתב לבית הדין עד לתאריך י"ז בתמוז תשס"ט 9 ביולי 2009.

אחרת, בית הדין יקבע האם יש לחייב את הנתבע בתשלום, ואת שיעור התשלום.

פסק הביניים ניתן בתאריך ‏כ"ג בסיון תשס"ט, 15 ביוני 2009.

____________________

____________________

____________________

הרב יוסף כרמל

הרב מנחם יעקובוביץ

הרב אריה כ"ץ

תגיות

תנאים במכר - אי הזכרת התנאי בשטר המכר קנין דברים - התחייבות לא לפתוח עסק מתחרה שכר עבודה - התחייבות תלמיד שלא לפתוח עסק מתחרה כשאין דררא דממונא - בהתחייבות לבצע משהו גדרו - מידת חסידות יורד לאומנות חברו - פעולות למשיכת קונים מעסק קיים לעסק חדש סימן רז - סעיף ד סימן קנו - סעיף ה דף ג - עמוד א פרק ה - הלכה יד סימן פז - סעיף כה