בס"ד


מס. סידורי:1304

שכרו ג'יפ מקולקל לטיול

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
התובעים שכרו ג'יפים לצורך טיול, לטענתם הג'יפים שלהם היו מקולקלים ועקב כך נמנע מהם לנצל את הטיול בג'יפים הם דורשים את מלוא השכירות בחזרה, לטענת המשכיר הקלקול אירע רק ביום הראשון והוא מסכים לפצותם על חצי יום.
פסק הדין:
על הנתבע לפצות את התובעים בחצי יום טיול.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

פד"ר ירושלים כרך א' עמ' קה-קיא תיק מס' 107-נג

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא

פס״ד בתביעה מחברת טיולי ג׳יפים על טיול שנפסד בגלל קלקול בג'יפים

נושא התביעה

התובעים שכרו בחברת השכרה של הנתבע ג'יפים עם נהגים מדריכי טיולים, לצורך טיול של יומיים ברחבי הארץ, כשהמיוחד בטיולי ג'יפים הוא שאתם ניתן להגיע גם בדרכים עקלקלות ולא שיגרתיות, כגון דרכי עפר, וואדיות נחלים וכד'. התובעים שילמו מראש עבור השכירות כפי שסיכמו ביניהם, וקבעו ביניהם את חלוקת הג'יפים, ג'יפ לבן לקבוצת מטיילים אחת וג'יפ אדום לקבוצה שניה. על ההסכם לא כתבו חוזה, אלא סיכמו ביניהם עם תקיעת כף.

התובעים טוענים ששנים מהג'יפים, הלבן והאדום - מתוך חמישה ג'יפים עם קבוצות מטיילים אחרות שיצאו לאותו טיול - בהם נסעו התובעים, התקלקלו כבר ביום הראשון של הטיול, ולדבריהם אחד מהג'יפים כבר היה מקולקל לפני היציאה, וא"א היה לנסוע אתם אלא בדרכים ישרות, ובגלל כך לא טיילו בכל המקומות שאמורים היו לטייל, מקומות ששלושת הג'יפים האחרים כן טיילו. לדבריהם היום השני של הטיול המתוכנן לא התממש כלל בטיולים, והם חזרו לבסיס היציאה מוקדם משאר חבריהם. הם תובעים בחזרה את התשלום עבור הטיול שהתקלקל, גם עבור היום הראשון, משום שהנסיעה בדרכים ישרות היו יכולים לנסוע גם במכוניות רגילות, ולא לשם כך שכרו את הג'יפים.

הנתבע מודה שהג'יפים התקלקלו במהלך היום הראשון של הטיול, אך כשיצאו היו מתוקנים, ואף לאחר שהתקלקלו המשיכו לנסוע ולטייל בדרכים אחרות שהתאפשר להם, ולפיכך אינו חייב להחזיר להם את דמי השכירות בחזרה משום שבמחיר השכירות של הג'יפים אין נפקותא בין אם הם נוסעים בדרכים עקלקלות או בדרכים ישרות, ומחיר טיול במכונית רגילה גם הוא אינו פחות ממחיר הג'יפ. ואמנם נכון שביום השני של הטיול הם חזרו כמה שעות יותר מוקדם, אך מצדו הוצע לתובעים לטייל באותו יום למקום שהיה אפשר, אך הם דחו את ההצעה ודרשו לחזור לבסיס היציאה. לדבריו, לא סוכם עם התובעים מראש מסלול מדוייק של הטיול, ובכל טיול הוא מאלתר מסלול מתאים, והמסלול שהוצע להם ביום השני, הוא אחד מהמסלולים המתבצעים על ידו בג'יפים, בטיולים בני יום אחד, אלא שבטיולים בני יומיים המסלולים הם קשים יותר. הנתבע אומר שהיה מוכן לפצות את התובעים בחצי יום טיול בג'יפים, אך הם סירבו.

פסק דין

התביעה להחזר כל דמי השכירות נדחית (כמבואר בנימוקים המצו"ב), לעומת זאת, הצעת הנתבע לפצות את התובעים בחצי יום טיול אחר, מקובלת על ביה"ד.

השאלות לדיון

א. השוכר ג'יפ לטיול בן יומיים ברחבי הארץ ולא פירש מסלול מדוייק, אלא שהתשלום הוא עבור זמן ההשכרה והנסיעה בלי קשר למסלול, האם זכותו של השוכר לנסוע בו לכל מקום שירצה, או שזכותו של המשכיר לטעון שבמקרים מסויימים יסתפק השוכר במסלולים כאלה ולא במסלולים אחרים.

ב. השוכר ג'יפ לטיול, והתקלקל הג'יפ בדרך, באופן שלא יכל לבצע טיול אלא בדרכים ישרות ולא בדרכים עקלקלות, האם חייב השוכר לשלם את כל דמי השכירות או שאינו חייב לשלם אלא כמה שנהנה.

ג. השוכר ג'יפ לטיול - האם עיקר השכירות היא הג'יפ, רק שהשימוש שיעשה בו הוא טיול, או שעיקר השכירות הוא הטיול ולא הג'יפ עצמו.

ד. חלוקת הג'יפים בין קבוצות המטיילים, ג'יפ בצבע לבן לקבוצה זו וג'יפ בצבע אדום לקבוצה אחרת וכיו"ב, האם נחשב הדבר כשכירות מפורשת של "ג'יפ זה" דוקא, או שנחשב הדבר כ"ג'יפ סתם", ויש לזכור שמדובר במשכיר שעומדים לרשותו ג'יפים רבים אחרים להשכרה.

תשובה

א. הגדרת שכירות ג'יפ כשכירות לסתם

שנינו בב"מ עח א:

"השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה וכו' ומתה חייב".

 וכתב בשמ"ק בשם מורו דוקא כשהתנה כן בפירוש, אבל אם שכרו סתם ללכת למקום פלוני, יכול לילך בו בין בהר ובין בבקעה בין בארוכה בין בקצרה, ועל בעל הבהמה להתנות.

לפי"ז אף בנידון דידן, כיון ששכרו את הג'יפים בסתם, כל זמן שלא פורש והותנה אחרת, הכוונה היא לנסוע ולטייל בהם בכל הדרכים שג'יפים נוסעים בהם, והיינו בין בהר ובין בבקעה ובין בארוכה ובין בקצרה.

ב. שכר בהמה או רכב ואירע בהם קלקול במהלך הדרך

שנינו בב"מ שם:

"השוכר את החמור והבריקה וכו' אומר לו הרי שלך לפניך, מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור".

ופרש"י, "הרי שלך לפניך, טלנה כמו שהיא סמויה, ותלך, שאף מזלך גרם כמו מזלי, וטרח וישר אותה בדרכים".

והביאור הוא שכיון שקנה את הבהמה לשכירות, מה שאינו יכול להשתמש בה מזלו גרם לו וההיזק הוא שלו, שהרי הבהמה נשארה בחיים, אבל אם מתה או נשברה מזלו של המשכיר גרם, שהחסרון הוא מצד המשכיר.

ופסק הרמב"ם שכירות פ"ה ה"א וטוש"ע חו"מ סי' שי סעי' א:

"השוכר את הבהמה וחלתה וכו' המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך, וחייב ליתן לו שכרו משלם, בד"א בששכרה לשאת עליה משוי שאפשר להשליכו בלא הקפדה, אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיו"ב חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור, ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשב עמו מה שהלך בה".

ופי' המ"מ שאם שכרו לרכוב עליו וחלה יש לחוש שמא יפול החמור ויזיקנו, לפיכך אינו חייב לשלם לו, אבל אם שכרו למשא שאין לחשוש להיזק המשא אפי' אם יפול החמור, חייב לשלם לו. וכתב בנתה"מ סי' שי ס"ק ב שאם שכרו לרכוב וחלה החמור, פטור השוכר לשלם לו שכרו מכיון שי"ל שכבר מלכתחילה היה החמור תשוש כת, ומקח רע היה, ולא רק משום שאין לו תועלת בו.

והנה במקרה הנידון לפנינו שהג'יפ התקלקל בדרך ולא היה יכול לנסוע בדרכים עקלקלות, לכאורה כיון ששכרו אותו כדי לטייל ולרכב עליו, חייב המשכיר להעמיד לשוכר ג'יפ אחר, ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשב מה שהלך בה, אמנם נראה שאין הנידון דומה לראיה, שהרי במקרה זה שכרו את הג'יפים עם הנהגים שלהם הבקיאים היטב במכוניות ובמגבלות שלהן, ובודאי הנהגים הבחינו היטב בקלקול ברגע שקרה, ולא היו נוהגים בהם אלא באופן האפשרי, ולפיכך לא היה חשש שהג'יפים יתהפכו על יושביהם בנסיעה, וה"ז כמו שכרו למשא שאומר לו המשכיר הרי שלך לפניך וחייב שכרו משלם.

וכתב המ"מ שבענין תשלום השכר נחלקו הראב"ד והרשב"א על הרמב"ם, והם סוברים שגם אם שכרו למשא, אע"פ שאינו יכול לתובעו להעמיד לו חמור אחר, אין השוכר חייב לשלם לו את השכר, מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי, אבל הרמב"ם סובר שכיון שיכול להשתמש בה ע"י הדחק, נותן לו שכרו. ושכדברי הרמב"ם מבואר גם בתוספתא ב"מ פ"ז ה"ה שיש חילוק בין פועל שנאחז באנגריא לבין חמור, שבפועל נותן לו שכרו כמה שעשה אבל בחמור נותן לו שכרו משלם. ועי' הגהות הגר"א בשו"ע שם שכדברי הראב"ד והרשב"א משמע גם ברש"י שכתב ואף מזלך גרם ונפסיד שנינו, דהיינו שהמשכיר מפסיד שכרו והשוכר מפסיד ההשתמשות בחמור.

ונראה פשוט שאף הראב"ד והרשב"א לא פטרו את השוכר מדמי השכירות אלא בעד מה שלא השתמש, וכלשון רש"י ששניהם מפסידים, וכן מוכח מתוס' רעק"א על המשניות ב"מ פ"ו מ"ג שכתב בדעת הראב"ד והרשב"א שאין השוכר חייב להחזיק בחמור ולשלם שכרו משלם, משמע שאם המשיך השוכר להשתמש בו, אפי' בדרך הדחק, לדברי הכל חייב השוכר לשלם, שאע"פ שלא נהנה הנאה גמורה בהשתמשות רגילה, מ"מ נהנה והשתמש בו, וחייב לשלם על כך.

והקשה בנתה"מ ר"ס שי כיון שנתגלה שהחמור חולה, גם אם הוא עדיין ראוי למלאכה בדוחק, בשעה ששכרו לא היתה כוונתו לחמור כזה, וה"ז מום במקח, ומקח טעות הוא, וכשם שהמוכר מכירה עולמית אינו יכול למכור לו חמור חולה כך גם בשכירות שהוא כלוקח פירות לזמן לא קנה חמור חולה. וכתב הנתיבות שאם אמנם היה החמור חולה מלכתחילה היתה השכירות בטלה, אבל כאן מדובר שחלה רק אחרי שבאה לרשותו של השוכר, שהמשכיר אומר לו מזלך גרם, כיון שהאונס לא בא על גופו של החמור אלא על ההשתמשות והפירות שלו, וזה מזלו של השוכר. וכדברי הנתה"מ מבואר גם בחי' הריטב"א החדשים ב"מ עח ב.

ועי' נתה"מ שם ס"ק ב שה"ה בשוכר בית ונלקח לאנשי החיל, אם אפשר לדור עמם, ה"ז נחשב שראוי עדיין למלאכה, ומשלם הכל, אבל אם נלקח כל הבית שא"א לדור עמם, אינו חייב רק כפי שדר בו. ובס"ק ג שם כתב הנתה"מ שהואיל ומזלו של השוכר גרם לו חייב לשלם שכר גם על הימים שבהם לא השתמש כלל, אפילו אם היתה השכירות לפי ימים.

ולפי"ז בנידון דידן שהתובעים שכרו ג'יפים עם נהגים לטיול, והתקלקלו באופן שלא יכלו לנסוע בדרכים עקלקלות כדרך שרגילים לנסוע, ומן הסתם לא היתה דעתם לשכור ג'יפים באופן זה, אך מכיון שעדיין ראויים הם לנסיעות בדרכים ישרות, ה"ז כמו שוכר חמור למשא וחלה בדרך, שאם עדיין ראוי למלאכה, אפי' בדרך הדחק, לדעת הרמב"ם וטושו"ע, אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך, והשוכר חייב לשלם את כל דמי השכירות, משום שמזלו של השוכר גרם לו שהתקלקל, ואף כאן אמר להם המשכיר הרי שלך לפניך, וסעו בג'יפים בדרכים שניתן לנסוע בהם, והשוכרים חייבים לשלם את מלוא דמי השכירות, וחייבים לשלם שכר גם על הזמן שלא נסעו בהם, כמו שכתב בנתה"מ, אע"פ שהתשלום היה לפי ימים, אבל לדעת הראב"ד והרשב"א כיון שנתקלקלו וא"א היה להשתמש בהם כמו בג'יפים מתוקנים, אין הם חייבים לשלם בעד מה שלא השתמשו, אבל כאמור בעד מה שכן השתמשו, לדברי הכל חייבים לשלם.

ולפיכך, במקרה הנידון שהמשכיר מוחזק בכסף, א"א להוציא מידו, אפילו דמי חצי יום אחרון שלא נסעו בו.

אלא שבמקרה זה טוענים התובעים שאחד הג'יפים היה מקולקל עוד טרם שיצאו, ובאופן כזה כתב הנתה"מ שה"ז כמקח טעות, אך מכיון שהנתבע הוא המוחזק, והם באים להוציא ממנו, עליהם להביא ראיה לטענתם.

ג. החילוק בין שכר חמור לרכוב או למשא.

בחילוק שבין שכר חמור לרכוב עליו לבין שכרו למשא, כתב באבן האזל שכירות פ"ה ה"א שההבדל הוא בין אם עיקר השכירות הוא המלאכה לבין אם עיקר השכירות הוא החמור אלא שהזכיר איזה מלאכה יעשה לו, שאם הקפיד לעשות את המלאכה כולה בחמור אחד משמעות הדבר הוא שהשכירות היא על המלאכה, ולא על החמור, ואינו קונה את החמור עצמו, לפיכך אם חלה החמור ואינו יכול להשתמש בו, פטור, אבל אם לא הקפיד לגמור כל המלאכה בחמור אחד, משמעות הדבר הוא ששכר את החמור עצמו, ולפיכך אם חלה אנו אומרים שמזלו גרם שאינו יכול להשתמש בו.

ובמקרה הנידון לפנינו ששכרו ג'יפים לטיול, יש לדון האם כוונתם היתה לגמור את הטיול דוקא באותו ג'יפ שהתחילו בו, וממילא עיקר השכירות היא על הג'יפ, או שאין ולא היתה להם נפקותא לעשות את הטיול כולו באותו הג'יפ, ועיקר השכירות היתה על הטיול ולא על עצם הג'יפ, ומסתבר שאמנם כך היתה כוונתם לשכור את הטיול ולא את עצם הג'יפ, וע"כ לסברת אבן האזל באופן כזה אין המשכיר יכול לומר להם הרי שלך לפניך, ואינם חייבים לשלם את דמי השכירות עבור מה שלא השתמשו.

אך הואיל ובכל זאת המשיכו השוכרים לטייל ביום הראשון של הטיול, אין צד לפטור אותם מדמי היום הראשון, ונראה שגם על היום השני שלטענת השוכרים לא טיילו כלום רק היו בדרך חזרה לנקודת היציאה, א"א להוציא מהנתבע את דמי השכירות, מאחר שסברת אבן האזל אינה מוסכמת על כל האחרונים שהסבירו את החילוק בהלכה באופנים אחרים, עי' לעיל.

ד. מתי המשכיר יכול לומר לשוכר הרי שלך לפניך

בפיהמ"ש להרמב"ם ב"מ פ"ו מ"ג כתב הרמב"ם שמה שאמרו שיכול המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך, היינו כשהשכיר לו למשא וייחד לו הבהמה, אבל אם אמר לו חמור סתם ולא ייחד לו הבהמה, חייב להעמיד לו בהמה אחרת. וכ"כ הרע"ב שם. וכתב בתוס' רעק"א על המשניות שם שהרמב"ם בהל' שכירות פ"ה ה"א חזר בו, ולהלכה לא חילק הרמב"ם בין חמור זה לחמור סתם, ובכל אופן יכול לומר לו הרי שלך לפניך. אבל במרכה"מ על הרמב"ם שכירות שם כתב שאף להלכה לא כתב הרמב"ם שאומר לו הרי שלך לפניך אלא בחמור זה, וכלשון הרמב"ם השוכר את הבהמה, בה"א הידיעה, ששייך לומר עליו הרי שלך לפניך שאותו חמור השכרתי לך ומזלך גרם, אבל חמור סתם אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך שהרי לא שכר חמור זה, לפיכך אם אינו מעמיד לו חמור אחר צריך להחזיר לו כל שכרו.

והנה בנידון דידן מסתבר שעיקר השכירות לא היתה מיוחדת לג'יפ מסויים, והחלוקה של הג'יפים לקבוצות המטיילים נעשתה לאחר הסכם השכירות, וע"כ אם התקלקל אחד הג'יפים בדרך לדעת הרמב"ם בפיהמ"ש והרע"ב, וכן לדעת הרמב"ם בהל' שכירות לפי מרכה"מ, אין המשכיר יכול לומר לשוכר הרי שלך לפניך, וממילא אין השוכר חייב לשלם את השכירות, ואם שילם לו מראש, חייב המשכיר להחזיר לו כל שכרו, אבל לדעת הרעק"א שהרמב"ם חזר בו להלכה ופסק שאפי' בחמור סתם אומר לו הרי שלך לפניך, גם במקרה זה אינו חייב להחזיר לו את דמי השכירות. והואיל והמשכיר מוחזק בכסף, א"א להוציא ממנו.

הרב אברהם דוב לוין.

ב

כתב הטור סי' ש"י השוכר את החמור ונסתמא, או התליעו רגליו או חולי אחר וכיוצא בזה שראוי עדין למלאכה אלא שניתוסף בה טורח לשוכר לישרו לילך בדרך, (וצריך לומר שלא נסמית לגמרי דא"כ הרי היא כנשברה שאינה ראויה למלאכה אלא שנסמית קצת ועדיין ראויה למלאכה קצת וה"ה באופן שהתליעו רגליה) אם שכרו למשאוי אפילו אמר לי חמור סתם יאמר לו הרי חמור לפניך כיון שראוי עוד למלאכה וצריך ליתן לו "כל שכרו" משום דמזלך גרם כמו מזלי. וכ"כ הרא"ש בשם התוס' וכ"כ הרי"ף והרמב"ם וכ"פ בשו"ע סעיף א' ואם שכרו לרכיבה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהם חייב להעמיד לו בהמה אחרת ואם לא העמיד יחזיר השכר ויחשוב עימו על שכר כמה שהלך בה ע"כ.

וכתב ה"ה בהשגות:

"א"א אנשתטית קאי כלומר דבחלתה אי באנגריא אין חילוק בין רכיבה למשאוי וכן נראה כדבריו בגמרא שלא הזכירו חילוק זה אלא בנשתטית אבל מהתוספתא הנמצאת בהלכות למדנו שאפילו בהבריקה שזהו חלתה אם שכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור וכן עיקר שאף בחלתה יש לחוש שמא תיפול ותזיקנו" ע"כ.

ונראה דבעובדא דידן אין חילוק בין שכרו למשאוי או לרכוב כי החילוק בין משאוי לרכיבה היא כי ברכיבה ירא שמא יפילו לאחת הפתחים או שישברו כלי הזכוכית. משא"כ במשא שאר דברים משא"כ בנידון דידן שלא היה חשש שמא יפלו או יסתכנו ח"ו אלא היה להם טורח שהרכב לא היה סוחב בעליות כמו במישור והיו צריכים לרדת מהג'יפ ולעלות ברגל. (ולדברי המשכיר זה חלק מהחויה בטיולים בהרים) נראה שפיר דמזליהו גרם. ודינם כמו ששכרו למשאוי.

וכתב המאירי בבא מציעא מח:

"השוכר את הבהמה בקנין או בדרך שהשכירות נקנה בהן קנין גמור ולא למי שפרע לבד ואחר ששכרה נסמית או התליעו רגליה שאם אירעה כן קודם ששכרה הרי זה שכירות של טעות והרי זה אומר לו בהמה ראויה למלאכתי שכרתי אלא שלאחר ששכרה אירעה כן הן שלא נטלה עדיין הן שנטלה והתחיל במהלכו הואיל ובהמה זו עושה בה דבר שבשבילו שכרה על ידי הדחק הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם, בין ששכרה לרכוב בין ששכרה למשוי אפילו לכלי זכוכית, שהרי על ידי עמל ודוחק משיג בה למחוז חפצו.

ויש אומרים שלא נאמר כן אלא שאם השוכר תובעו אף הוא אומר לו כן ר"ל טול בהמה ועשה מלאכתך ותן שכרי. אבל כל שהשוכר מניחו אין המשכיר יכול לומר לו על כל פנים עשה בה מלאכתך מדוחק ופרע אחר שאין יכול לעשות בה כראוי".

וא"כ בנידון דידן שהשוכר תובעו והמשכיר משיב לו עשה מלאכתך מדוחק ואף דהיה לאונסם משום דתעו במדבר בישימון דרך במקום הרים ובקעות. מ"מ כיון שהמשיכו עמו הוי כתבעוהו וזכותו לומר להם הרי הוא לפניך ועשה בו מדותך.

ואין חילוק אם שכר את החמור לבד או שכרו עם בעל העגלה כגון בנידון דידן בשכרו את הג'יפ עם הנהג כמבואר בערה"ש סעיף ו' ע"ש.

והן אמת שכתב הראב"ד והביאו הרשב"א בחידושים דמציעא שם וכתב הוא ז"ל:

"נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם על ידי הדחק. אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותו מפני שאינו יכול להשתמש כראוי ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה". ולזה הסכים הרשב"א והביאו הרב המגיד וכתב "ודעת רבינו בחלתה או נשתטית שכיון שיכול להשתמש בה על ידי הדחק נותן לו שכרו וכן באנגריא שאינה חוזרת אחר שבדרך הליכתה ניטלה אומר לו משכיר לשוכר מזלך גרם" ע"ש.

ואף לדברי הראב"ד דאינו משלם שכרו זהו דוקא אם באמצע הנסיעה היו מפסיקים הנסיעה בטענה שלא רוצים לנסוע מדוחק אבל אין סברא שימשיכו לנסוע ולהשתמש ויאמרו אנחנו רוצים בחינם וכן הוא לשונו מפני שאינו יכול להשתמש כראוי דלעתיד וכ"ש כאן שכבר שילמו לו את שכרו והוא מוחזק בכסף. ואף אם ירצו שיוריד להם מדמי התשלום אינו חייב להחזיר להם, וראה בכנה"ג סימן ש"י הגהב"י ס"ב שכתב אפלוגתא דלעיל וכדי הוא הרמב"ם ז"ל לומר קים לי כותיה. הרשד"ם בתשובה כ"י. אולם לענין המסלול שהיה להם בטיול אם קבעו להם מסלול מסוים ולא השלימו את המסלול בגלל העיכובים נראה דראוי לפצותם על כך. ונראה דחצי יום טיול כפי שהיתה הסכמת הנתבע הוא בגבול הסביר.

הרב ברוך שרגא.

תגיות

דמי שכירות - בנתקלקל וראוי למלאכה לשמה הושכר היקף השימוש במושכר - כששכר סתם יכול לקחתו לכל מקום סוגי מומים - מום שאינו מבטל את השימוש במושכר ויתור מכללא - כשהמשיך להשתמש בטענת מקח טעות - כשהחמור המושכר היה חולה בטענת מקח טעות - כשניתן היה להשתמש במושכר בדוחק מושכר סתם או מושכר זה - במקרה שהמושכר התקלקל האם יש הבדל בסוג השכירות