בס"ד


מס. סידורי:1302

אונאה כשספק אם עבר הזמן של יראנו לתגר

שם בית דין:רמת גן
דיינים:
הרב בן יעקב צבי יהודה
תקציר:
מקח שנמכר ביותר משתות שדינו שבטל המקח ויכול לתבוע האונאה בשתות ולהחזיר ביותר משתות דוקא בתוך זמן שיראנו לתגר או לקרובו.
בנידון דידן בית הדין הסתפק אם התביעה לחזרה היתה בתוך הזמן או לאחריו.
הקונה טען שלא עבר הזמן מאחר ולא היתה לו הזדמנות להראות לתגר והמוכר אינו יודע אם עבר הזמן.
עוד טוען הקונה שידע שהמחיר פחות עוד בתוך הזמן ולא היה צריך להראותו לתגר ולא תבע את המוכר מחוסר זמן ובהכירו את המוכר כך שידע שגם יפנה אליו אחר כך לא ינהג עמו בקטנוניות ובודאי יחזיר לו את המעות גם אם אינו מודיע לו מיד.
פסק הדין:
בית הדין פסק שאי אפשר לבטל את המקח ולחייב את המוכר להחזיר את דמי המקח.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

ראשי פרקים

א.     איני יודע אם פרעתיך, בלא הו"ל למידע

ב.     לאחר זמן של יראנו לתגר ה"ז כמחילה

עובדות

במקח שנמכר ביותר משתות, שדינו שבטל מקח, כדקיי"ל ב"מ נ,ב ושו"ע חו"מ רכז,ד. והנה קיי"ל (ב"מ מט,ב ושו"ע חו"מ רכז,ז) שיכול לתבוע האונאה בשתות או להחזיר ביותר משתות, דוקא בתוך זמן שיראנו לתגר או קרובו. ובנדון השאלה היה ספק גם לבי"ד אם התביעה לחזרה במקח היה בתוך הזמן או לאחריו. כשהקונה טען שלא עבר הזמן, מאחר ולא היתה לו הזדמנות להראות לתגר, והמוכר אינו יודע. עוד טוען הקונה שידע שהמחיר פחות עוד בתוך הזמן, ולא היה צריך להראותו לתגר, ולא תבעו מחוסר זמן, ביודעו שגם אם יפנה אח"כ למוכר, ובהכירו את המוכר, לא ינהג עימו בקטנוניות, ובודאי יחזיר לו המעות גם אם אינו מודיע לו מיד. והשאלה שנשאלה, אם חייב המוכר להחזיר מעות המקח.

פסק הדין

א.    איני יודע אם פרעתיך, בלא הו"ל למידע

השאלה לכאורה אם דין חזרה באונאה יותר משתות הוא בכל ענין, וכך הדין בדיני אונאה שאם התאנה ביותר משתות, יכול לחזור במקח לעולם, אלא שאם בא להחזיר אחר הזמן שיראנו לתגר, אמרינן שבודאי מחל לו, דמדלא ברר וחקר, ודאי כוונתו למחול על האונאה וכד', וממילא כאשר יש ספק אם עבר הזמן הוי ספק אם מחל הקונה למוכר והוי ספק בפטור, וחייב המוכר להחזיר המעות ולקבל המקח. או שכך הם דיני האונאה, וכך קבעה התורה (או חכמים) שאחר הזמן אין כאן טענת חזרת מקח (או חזרת אונאה), שרק עד זמן זה יש טענת אונאה. וכאשר יש ויכוח בין הקונה למוכר אם עבר הזמן, הרי המוכר אומר איני ולפ"ז יש כאן ספק אם יש חיוב בכלל להחזיר המקח, והוי ספק בחיוב, ופטור המוכר מלקבל המקח חזרה ולהחזיר לקונה דמי המקח.

תנן ב"ק קיח,א: האומר לחבירו גזלתיך, הלויתני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי, פטור מלשלם. ונחלקו בגמ' במנה לי בידך והלה אומר איני יודע, רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, ברי ושמא ברי עדיף. רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור, אוקי ממונא בחזקת מריה. והעמידה הגמ' דנחלקו בלא תבע ליה ובבא לצאת ידי שמים. איתמר נמי, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, חייב בבא לצאת ידי שמים. והרי"ף ב"ק (מד,ב בעמוה"ר) כתב בהסבר החיוב בספק בפרעון או בחזרה: "דכיון דברי ליה שגזל או שלוה ואיסתפק ליה אם החזיר אם לא החזיר – חייב, דאין ספק מוציא מידי ודאי". וכ"פ הרמב"ם בהל' טוען ונטען א,ט:

"מנה יש לי בידך בודאי, והנתבע אומר כן היה לך בידי, אבל איני יודע אם החזרתי לך או עדיין לא החזרתי לך, חייב לשלם, ולא ישבע התובע כלל אפילו שבועת היסת, מפני שהוא יודע בודאי שהוא חייב, והרי זה טוען אותו טענת ודאי ונסתפק אם נפטר או לא נפטר, וכן כל כיוצא בזה".

והיינו שודאי חיוב לא יכול להפקע אלא ע"י ודאי פטור. אבל כאשר אומר איני יודע אם נתחייבתי, הוי ספק בחיוב, ואף שהתובע ברי והנתבע שמא, קיי"ל דאין מוציאים ממון. ועיין מרדכי כתובות (סי' קלז) שכתב דג' ענינים יש בברי ושמא. כאשר טענת איני יודע היא לחלוטין ללא רמאות, כמו בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, דאפי' מזיק טוען שמא, לחכמים אין להוציא ממון (ב"ק מו,א). ועיין בתוס' ב"ק מו,א ד"ה דאפי', דמה שטוען ניזק ברי, לפי שיודע שהמזיק לא היה בשעת נגיחה, וזה טוען שמא טוב, שאין לו לידע, משום הכי אין ברי עדיף. ויש ברי ושמא כמו במנה הלויתיך והלה אומר איני יודע, "שהוא קצת רמאות", דקיי"ל כרב נחמן שפטור, ומ"מ חייב להשבע היסת, וכמש"כ רש"י בב"ק קיח,א. וכשהוא נוטה ומוכח לרמאות, לדברי הכל חייב, כמו בב"מ צח,א-ב, בשואל פרה לחצי יום ושכרה לחצי יום, ואומר השואל שאינו יודע אם מתה בשעה שהיתה שאולה או שכורה.

גם לענין איני יודע אם פרעתיך, יש לכאורה לחלק בין איני יודע אם פרעתיך בשמא טוב, לאיני יודע בשמא גרוע. דהנה תה"ד סי' שלג דן בראובן הפקיד אצל שמעון מאתים זהובים, שהיו מונחים בכד צרור וחתום, ושמעון הנפקד הצניעם בחדרו תחת מטתו, במקום שאין שם הילוך בני אדם.

"ויהי לימים אח"כ ברחה תרנגולת אחת של לוי לאותו החדר דרך החלון, ובא לוי ובקש משמעון לפתוח לו כיפתו לחפש התרנגולת, וכן עשה שמעון ופתח לו ועמד על הפתח, ולוי נכנס וחפש התרנגולת בכל הזויות גם תחת המטה, עד שמצא התרנגולת והלך לו. ושמעון לא שם אל לבו בפעם ההוא שהיה הכד שהזהובים בו תחת המטה, ולזמן מועט אח"כ בא ראובן ותבע פקדונו, והלך שמעון להביא מתחת המטה ולא מצאה ... אך האמת כשהנחתי את לוי לחפש שם לא נזכרתי בדבר לא ידעתי אם הוא לקחו או אם כבר היה נגנב או נאבד ...".

ובתוך דבריו כתב תה"ד דאם יטען שמעון, מאן לימא לן דבההיא שעתא שחיפש לוי בחדרו היה הפקדון תחת המטה, דלמא כבר נגנב ע"י אחר, וממילא איני חייב, כיון ששמרתי כראוי, וכל הטענה נגד השמירה הינה בכך שנתן ללוי לחפש ללא שמירה, ואם כבר נגנב קודם, הרי שמעון פטור, ששמר כדרך השומרים, ויתכן ונגנב קודם לחפוש לוי, דטענת שמעון אינה טענה, דכיון דכל שומר צריך לישבע שלא פשע, איך יוכל לישבע בודאי שלא פשע. ומהרש"ך ח"ג סי' פז הקשה עליו, דיש לחייב את שמעון מטעם אחר, דהחיוב ברור והפרעון מסופק, והו"ל כאיני יודע אם פרעתיך. וכתב על דבריו המל"מ שאלה ופקדון ד,א, וז"ל:

"ונראה ברור שיש לחלק בין האומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך, לההיא דמהר"ר ישראל בענין הפקדון, דאע"ג דהוא ברי בחיובא וספק בחזרה, מ"מ השמא אינו גרוע דלא הו"ל למידע, אבל גבי איני יודע אם פרעתיך השמא הוא גרוע דהו"ל למידע אם פרע אם לאו, ומדלא ידע בבירור ודאי דלא פרע".

מבואר מדברי המל"מ דלא בכל ענין אין ספק מוציא מידי ודאי, דכאשר השמא הוא טוב, אין להוציא ממון בטענת התובע. וצ"ל דבשמא שאינו טוב, חזקת החיוב במקומה עומדת, אך בשמא טוב די"ל כדברי הנתבע, איתרע חזקת החיוב. ועיין בקובץ שעורים ב"ב סי' תרנו שהקשה על המל"מ מדברי הר"ן קדושין (יז,ב – יח,א בעמוה"ר) דחנוני על פנקסו, חייב החנוני מדין איני יודע אם פרעתיך, והרי החנוני לא הו"ל למידע. וכן בענין חיוב הבקרא לשלם ליתומים בשור שקנה מספסירא (ב"מ מב,ב), כתב הנימוק"י ב"מ (כד,ב בעמוה"ר) דחיוב הבקרא מטעם דאיני יודע אם פרעתיך, אף שהבקרא אינו יודע ולא היה צריך לדעת אם הספסירא ידע מזה שלא היה לשור שיניים.

ולפ"ז אין חילוק בין איני יודע אם התחייבתי, לאיני יודע אם פרעתיך, למש"כ המרדכי הנ"ל, רק לענין שמא "שהוא קצת רמאות". דכאשר תובע מנה לי בידך, והלה משיב שאינו יודע אם חייב, קיי"ל דהמוציא מחבירו עליו הראיה, דאין בעצם התביעה חזקת חיוב. וכאשר טוען שמא והו"ל למידע, לכאורה איך מוציא מחזקת ממון. ואפשר דשמא והו"ל למידע אינה סתירה לטענת התובע, ואין ספק לפנינו, דבכגון זה חשיב לכאורה שתיקה כהודאה, עיין ש"ך חו"מ פא,יז, (דכשמשיבו איני יודע, אינו יכול לטעון לא חששתי להשיבך). וכן הדין לכאורה גם באיני יודע אם פרעתיך, דאם לא הו"ל למידע, אין התובע יכול להוציא מחזקת ממון אלא בראיה, ושמא דלא הו"ל למידע חשיב כמכחיש טענת התובע, וכמו באומר פרעתיך אינו חייב, כך בשמא ולא הו"ל למידע חשיב כהכחשה לטענת התובע. וכאשר טוען שמא פרעתיך באופן שיש בו קצת רמאות, אף דלא הוי הודאה כבשמא והו"ל למידע, מ"מ גם אינה הכחשה, וע"כ חזקת החיוב שהלוהו וחייב לו, במקומה עומדת, משא"כ באיני יודע אם נתחייבתי, אין חזקת חיוב, וכל שאין הודאה, אף שאין הכחשה, אינו חייב אלא שבועה.

וראיתי באמרי בינה טו"נ סי' ד שדן ליתן טעם מדוע בשמא טוב לא מהני חזקת החיוב להוציא ממון, דלכאורה כיון דבאיני יודע אם פרעתיך יש חזקת חיוב, מה מהני לנתבע מה שלא הו"ל למידע. וכתב דבאיני יודע והו"ל למידע, טענתו טענה גרועה "ומחזקינן אותו למשקר". ועיי"ש מה שהקשה, שיאמינו לו במיגו שהיה מכחיש. והוסיף האמ"ב, וז"ל:

"והסוברים דדוקא היכא דהוי ליה למידע חייב, סברו דחזקת חיוב אינו כ"כ חזקה אלימתא דעומד לפרעון, ועיקר טעמו דאומדנא דמוכח הוא שזה לא הלוהו שאם יסתפק לו ודמיונו יכזב לו שאולי פרע לו, יהיה פטור מלשלם וזה יפסיד מעותיו. וכמו במלוה בשטר דאינו נאמן לומר פרעתיך, דחזקה שטרך בידי מאי בעי. ובספר בשמים ראש (סי' נ) ביאר הסברא, דהשטר עומד לכך ותנאי ממון הוא שכל שזה יביא שטר ואין לחבירו ראיה שכבר שילם – שישלם, והשטר שביד המלוה הוא תמורת ממונו, וכשהניחו בידו אפסיד אנפשיה. וכמו כן במלוה ע"פ, אף דלא לקח המלוה תמורת ממונו שטר והאמינו, היינו דסמך עצמו על הלוה שלא יעיז פניו נגדו ויכפור להד"ם לא פרעתיך, אבל לא כשנפל ספק בליבו אם פרע לו או לא, על זה לא האמינו, לכך אין ספק מוציא מידי ודאי. וזה דוקא בספק דאיני יודע היכא דהיה לו למידע, אבל היכא דלא הו"ל למידע, על זה לא נחיתה מלוה שיצטרך הלוה לברר, והדר דינא לדון ביניהם המוציא מחבירו עליו הראיה".

מבואר מהאמרי בינה דהסברא באיני יודע אם פרעתיך שחייב, אינו מחמת החזקת חיוב בלבד, שאין בכל החזקת חיוב כח להוציא ממון, שאינה חזקה אלימתא כ"כ שודאי חייב לו, אלא הוי כתנאי בעצם ההלואה, שכל מה שמלוה לו הוא על דעת כן שיהיה חייב לשלם אם דמיונו יאמר לו שמא פרע. אך כל זה בהו"ל למידע, בלא הו"ל למידע, אין את הסברא שעל דעת כן הלוה שישלם כשיטען שמא ולא הו"ל למידע, וע"כ אין ביד המלוה להוציא ממון מהלוה.

טעם נוסף כתב האמ"ב, דבאיני יודע אם פרעתיך יש מחד חזקה למלוה שאינו תובע אא"כ יש לו, והוא כחזקה המבררת, רק דאינו יכול להוציא ממון, כיון שללוה יש חזקה שאינו מעיז, והוא ג"כ קצת בירור. ולכך בטוען איני יודע אם פרעתיך במקום דהו"ל למידע חייב, כיון דלית ליה ללוה חזקה זו שאינו מעיז, ולמלוה יש חזקה שאינו תובע אא"כ יש לו בצירוף חזקת חיוב, חייב הלוה לשלם. אבל בלא הו"ל למידע אין למלוה חזקה כ"כ שאינו תובע אא"כ יש לו, דכיון שהלוה אינו יודע ואינו מכיר בשקרו, אין למלוה חזקה שאינו תובע אא"כ יש לו, לכן אינו יכול להוציא ממנו ממון.

וכדברי המל"מ נמצא בדברי הרדב"ז בתש' (ח"ד סי' סט) באשה שלקחה בהקפה בגד, ובא בעלה לגרשה, היא אומרת אני חייבת דמי הבגד למוכר, והוא אומר איני יודע. והשיב הרדב"ז דאם מנהג המקום שהבעל מקבל מעשי ידיה וחייב בכסותה, הו"ל כאומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, שישבע שאינו יודע ופטור, ואע"פ שאינו טוען שהוא קנה לה, דדילמא ממעשה ידיה הוא או מציאה או אחרים נתנו לה, ולא שלקחה בהקפה:

"וגדולה מזו אני אומר שאפי' יש עדים שלקחה בהקפה, מצי למימר דילמא פרעה וקנוניא היא עושה, כיון שלא העידו שעדיין הוא עליה חוב. ואע"ג דקי"ל דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך חייב, שאני התם דהוה ליה למידע כיון שהוא בעצמו לוה, אבל בנדון דידן לא אמרה לו האשה חפץ פלוני לקחתי מפלוני בהקפה דנימא איבעי ליה למידע אם פרעה או לא. ותו דהא מצי למימר לה כיון שכסותך עלי ואני עמך, למה לא שאלת ממני או הודעתני. הילכך גם בזו ישבע הבעל".

מבואר ברדב"ז דכל שטוען איני יודע אם פרעתיך ולא הו"ל למידע, פטור. ולכן פטור הבעל מלשלם מה שטוענת האשה שלקחה הבגד בהקפה, דכיון דלא הו"ל למידע בענין, אין לחייבו. ודברי המל"מ הובאו בקצוה"ח עה,ו ובנתיבות עה,ה.

ובחזו"א חו"מ ה,ג מבואר שהסכים עם דברי המל"מ, דבשמא טוב של הלוה, אף שהמלוה טוען ברי, פטור, והביא ראיה מהא דיורשי לוה פטורים מן הדין, אף שהמלוה טוען ברי, ואף ביודעים שהתחייב אביהם וספק בפרעון, כדאיתא ב"ב ע,ב: "וכן מסתבר דאין חזקת חיוב אלים נגד חזקת ממון". וצ"ל דבאיני יודע אם פרעתיך והו"ל למידע, אף דלא אלים חזקת חיוב נגד חזקת ממון, כשטוען שמא והו"ל למידע הוי כאינו מכחישו וכמודה לתביעת התובע, וכנ"ל.

אמנם בעצם גדר לא הו"ל למידע, נראה שהוא חוסר ידיעה אובייקטיבי, שמדובר בפעולה שהחייב עשה כהוגן, ובכל זאת אין צורך שידע אם הדבר נעשה או לא, משא"כ כאשר קיימת שאלה אם הלוה פרע למלוה, אם לא הו"ל למידע אם פרע, חייב לשלם, דהיה מוטל על הלוה לפרוע, ומה בכך שלא ידע. כן כתב השואל ומשיב (מהדורא א ח"ג סי' מא), דכל הפטור בלא הו"ל למידע הוא דוקא במקום דלא הו"ל למידע ועשה פעולתו כהוגן, וכמו הך עובדא דתה"ד והמל"מ, דלא היה לו לדעת אם נאבד או נגנב בעת שהיה בחדרו. וכן בהך עובדא דהרדב"ז, שם בודאי אין לו לדעת אם האשה הקיפה ופרעה או לא פרעה. אבל במקום שהוא אינו יודע אם פרע, מה בכך שלא הו"ל למידע, מ"מ הוא לא עשה עדיין פעולתו שחייב לפרוע, והוא לא ידע אם פרע או לא פרע, ויכול המלוה לטעון מה בכך שאתה לא ידעת, מה לי בזה אם פשעת אם לאו, סוף סוף לא קבלתי מידך כלום, ואתה ג"כ אינך יודע בבירור אם נפרעתי. ואף שלא פשעת, מ"מ לא עדיף אלו מאונס, דלא אמרינן כמאן דעביד.


והט"ז בחו"מ סו"ס עה נשאל בלוה שפרע חוב למלוה, ואחר הפרעון הראה המלוה ללוה מטבע מזויפת, וטוען שמטבע זו ניתנה לו ע"י הלוה בתוך שטר מטבעות הפרעון, והלוה משיב שאינו יודע, ונחלקו הדיינים אם דמי לאיני יודע אם פרעתיך או לאיני יודע אם נתחייבתי. ודעת הט"ז דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, וראיה  מהמשנה ב"מ נא,ב: כמה תהא הסלע חסירה וכו', עד מתי מותר להחזיר, בכרכים עד שיראה לשולחני, בכפרים עד ערבי שבתות, ואם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מחזירה, ומבואר בגמ' שם נב,ב ובראשונים, עיין רמב"ם מכירה יב,יב, דאם יכול להוציאה ע"י הדחק, מקבלה ממידת חסידות, ואם אינה יוצאה כלל, חייב לקבלה מן הדין. וא"כ מדוע דוקא במכירה חייב לקבל אחר יב' חודש, הרי גם באינו מכירה הו"ל איני יודע אם פרעתיך. אלא בהכרח שאם אינו מכירה, הו"ל איני יודע אם נתחייבתי, ואינו חייב להחליפה.

ראיה נוספת הביא הט"ז מדברי המרדכי ב"מ סי' רצא, הביאו הרמ"א חו"מ רלב,יח, במוכר טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל, דאם המוכר אינו מאמינו שנמצא בדיל, נשבע שאינו יודע ונפטר. ואף שחייב לתת לחבירו טבעת של זהב, מ"מ כל שאינו יודע אם היתה של בדיל, נשבע ונפטר, ולא הוי כאיני יודע אם פרעתיך. וכתב בבאור הטעם, דאף דברי ושמא ברי עדיף, ס"ל לרב נחמן (ב"ק קיח,א) דפטור באיני יודע אם נתחייבתי:

"מפרשינן התם טעמא דלא אמרינן התם ברי ושמא ברי עדיף, אלא מספיקא לא מפקינן ממונא ואוקי ממונא בחזקתו, ונראה שזה עצמו טעמא דמתני' בחיובא דאיני יודע אם פרעתיך, דדוקא באיני יודע אם אני חייב לך ועכשיו נולד הספק, מוקמינן בחזקתו שהיה תחילה קודם הספק, דלא היה עליו שום חוב, משא"כ באיני יודע אם פרעתיך, אם נוקי הממון בחזקה קמא קודם שנולד הספק, אז היה ודאי חייב לו, ממילא נשאר החוב בתקפו. נמצא בנידון זה שכבר פרעו ונסתלק ממנו, ועכשיו נולד הספק במטבע המזויפת, נוקי הדבר כמו שהיה בחזקה עד עכשיו, והוא בחזקת פרעון טוב, דרוב מטבעות אינן מזויפות, והוה עכשיו כתבעו תביעה חדשה וזה טוען איני יודע אם אני חייב לך, שישבע היסת שאינו יודע ופטור, כנלע"ד ברור ונכון".

מבואר החילוק בין איני יודע אם פרעתיך לאיני יודע אם נתחייבתי, דכשטוענו התובע ומשיבו הנתבע איני יודע, הוי ספק ומוקמינן בחזקה שהיתה קודם לידת הספק. ואיני יודע אם פרעתיך, קודם לידת הספק היה החיוב בתקפו ובחזקתו, ע"כ חייב. ובאיני יודע אם התחייבתי, לא היה בחזקת חיוב, וכן בנדון המטבע, היה החוב בחזקת פרוע, ומוקמינן כקודם לידת הספק שהוא פרוע.

ומדברי מהרשד"ם בתש' (חחו"מ סי' פ) מבואר דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, שאם פרע לו עבור סחורה, וטוען המוכר שמצא מטבע מזויפת: "דמאחר שקנה ממנו הסחורה נתחייב לו המנה, ואם לא נתן לו מנה יפה, לאו פרעון מיקרי, וא"כ צריך שידע בודאי שנתן לו המנה יפה, ואם לא חייב לשלם". והיינו דחזקת החיוב לא נפקעה, ושעת לידת הספק היא שעת הפרעון, אם פרע לו במטבע טובה אם לאו, וכל עוד אין ודאות שפרע למוכר במטבע טובה, חזקת החיוב לא נפקעה, וע"כ חייב לשלם. ודברי מהרשד"ם הביאם הש"ך חו"מ רלב,טו, ומשמע שמסכים לדבריו.

ועיין בתומים עה,כב שדן באריכות במחלוקת מהרשד"ם והט"ז, ובתחילה כתב לחלק בין מכירת סחורה כשבתמורתה, לטענת המוכר, נמצאה מטבע מזויפת, וטוען הקונה איני יודע, שלא היתה מלכתחילה חזקת חיוב, ושעת לידת החיוב היא שעת לידת הספק, משא"כ כשארע כנ"ל בפרעון חוב, שיש חזקת חיוב, ומעמידים בחזקתו וחייב. ולכן סתר את ראית הט"ז ממטבע חסירה, דכיון שאינו מכירה אינו חייב, דמלכתחילה לא נוצרה חזקת חיוב במכר קודם לידת הספק.

אולם בעיקר הדין ס"ל דהדבר תלוי אם איני יודע אם פרעתיך בשמא טוב, חייב או פטור, והביא שהדבר נתון לכאורה במחלוקת ראשונים, דיש ללמוד מדעת התוס' בכ"מ דהיכא דלא הו"ל למידע, אין לחייבו. אולם דעת הרמב"ן והנימוק"י דאף באיני יודע אם פרעתיך ולא הו"ל למידע חייב. והנימוק"י בפ"ט דב"ק (לט,א בעמוה"ר) לענין שואל ששלח הפרה ביד שליח, וטוען שמא מתה מחמת מלאכה, דהו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון שאינו חייב אלא עד שעת אונסין. ולכאורה לא הו"ל למידע, וא"כ אפי' איני יודע אם פרעתיך פטור, אלא מוכח דס"ל לנמוק"י דבאיני יודע אם פרעתיך, אף דלא הו"ל למידע חייב. וכתב דיכול לומר קים לי כדעת התוס', דבאיני יודע אם פרעתיך ולא הו"ל למידע פטור, וא"כ גם בנדון הט"ז ומהרשד"ם יכול לטעון כן ולפטור עצמו. אולם לעצם הדין הביא ראיה מדברי הרשב"א סוף פ"ק דגיטין בעובדא דהנהו גינאי, דכשפרע והוחזק הדבר כפרוע, אם מעורר ספק מחמת טעות וכד', הו"ל חיוב חדש והו"ל כאיני יודע אם התחייבתי.

ועיין קצוה"ח עה,ו שכתב לחלק, דבעובדא דגינאי הוי ודאי פרעון, כיון שאין הממחה נאמן לומר שטעה, משא"כ במטבע מזויפת, מידי ספיקא לא נפקא והוי ספק פרעון. ועיין בקצוה"ח בראיה שהביא התומים שרצו להוכיח מתוס' גיטין עח,ב ד"ה מחצה, בזרק חוב ספק קרוב למלוה ספק קרוב ללוה דיחלוקו, דמדוע לא נאמר שהלוה פטור, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, עיי"ש. והקשה, דלכאורה הו"ל להקשות איפכא, כיון שהחיוב ודאי והספק בפרעון, הו"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב, אלא כיון דכבר נפטר החוב, תו לא הוי ספק פרעון. ודחה התומים, דשם שניהם טוענין ספק, המלוה והלוה, ולכו"ע פטור. ובקצוה"ח דחה דבריו, דשם הוי ודאי איני יודע אם פרעתיך, דמעולם לא נפטר הלוה מהחוב, ולא היה החוב מעולם בחזקת פרוע, דעם הפרעון נולד הספק. משא"כ במטבע מזויפת הוי כבר בחזקת פרוע.

ועיין בנתיבות עה,ה שהביא את דברי התומים בענין איני יודע אם פרעתיך בדלא הו"ל למידע, ואף שדחה מקצת מראיות התומים, ס"ל לנתיבות דפטור, דכל מה שברי ושמא ברי עדיף, היינו דוקא בברי טוב ושמא גרוע, משא"כ בלא הו"ל למידע, דהשמא טוב והברי גרוע. אמנם יש מקרים דלא הו"ל למידע, והשמא אינו שמא טוב, כגון שמה שאינו יודע הוא בפשיעת הטוען שמא, וכמו בחנוני ופועלים, שהשמא של החנוני הוא בפשיעתו בהיותו טרוד בפועליו. ולאידך גיסא, שהספק של הבע"ד, הוא גם ספק לבי"ד בלא טענותיהם, כמו בפתח פתוח, דידוע שזינתה וספק באונס ספק ברצון, והוי כספק בגוף השטר, שאינו גובה בו, דאפי' נגד השטר כתובה שביד האשה, מהני השמא באונס או ברצון שאומר הבעל, ויש ספק לב"ד בלי טענותיהם, לפטרו מחיוב שטר הכתובה.

ובנחל יצחק סט,א, לענין לוה שנתן למלוה נאמנות סתם בשטר בכת"י, ולא הזכיר נאמנות ליורשיו, ומת הלוה, והוציא המלוה כת"י זה לגבות מהיורשים, דדעת הסמ"ע סט,יז דלא מהני נאמנות סתם נגד יורשים, והט"ז חולק, דכיון דאביהם לא היה נאמן לטעון פרעתי, לא טענינן ליורשים. וכן דעת הנתיבות סט,ח, דכיון דאינו מניח שטר כזה ביד המלוה, יש לו דין שטר וחזקה של שטרך בידי מאי בעי. וס"ל לגרי"א דדין זה תלוי באיני יודע אם פרעתיך כשלא הו"ל למידע, דיורש לא הו"ל למידע אם אביו פרעו, ולדעות המחייבות באיני יודע אם פרעתיך בלא הו"ל למידע, יהיו היורשים חייבים, והפוטרים ס"ל דאין היורשים חייבים. וכתב דלכאורה מוכח משו"ע חו"מ עב,יד, לענין מלוה שטוען שאבד המשכון באונס, דחייב הלוה לשלם החוב, והמלוה נשבע. ואף שלכאורה הלוה אינו יודע אם נאבד באונס או בפשיעה, והוי טענת הלוה איני יודע אם פרעתיך בלא הו"ל למידע, ומוכח שחייב לשלם החוב. וע"ע בנחל יצחק סי' עה ח,ט.

ולאמור לעיל, אפי' נאמר שספק זמן שיראנו לתגר הוא לגבי המוכר כאיני יודע אם פרעתיך, לדעת המל"מ והתומים, כיון דלא הו"ל למוכר לדעת אם הגיע הזמן או לא וזה ספק לכל העולם וגם לבי"ד, הרי זה כאיני יודע אם נפטרתי בדבר דלא הו"ל למידע, ולכאורה פטור מלשלם, כשהקונה טוען החזר לי מעותי שהיתה אונאה, והקונה טוען שלא היתה לו הזדמנות להראות לתגר וממילא לא עבר הזמן, והמוכר טוען איני יודע בדבר דלא הו"ל למידע, למל"מ והתומים צריך להיות פטור כדין איני יודע אם פרעתיך בלא הו"ל למידע.

אלא שראיתי בקוב"ש ב"ב סי' תרנח שכתב לחלק, דהנה ברמב"ם פ"ב מהל' שאלה, לענין ספק שאלה בבעלים דפטור מספק, ומ"מ אם פשע חייב. וכתב הקוב"ש לחלק, דכל היכא דישנה לסיבת החיוב בודאי אלא דספק שמא יש כנגדה סיבה הפוטרת, כגון גבי בקרא וספסירא, דהבקרא ודאי פשע אלא שרוצה לפטור עצמו שמא הספסירא ג"כ פשע, בזה אמרינן אין ספק פטור מוציא מידי ודאי חיוב. וכן לענין פשיעה בבעלים, דסיבת החיוב ודאית שפשע, אלא דדין בבעלים הוא דבר הפוטר, ואין לומר דאם היה בבעלים אין כאן סיבה המחייבת כלל, דכיון דפושע הרי הוא כמזיק, ס"ל לרמב"ם דסיבת החיוב קיימת, אלא שכנגדה יש סיבה הפוטרת. אבל לענין גניבה ואבידה או אונסין, אם הוא בבעלים אין כאן סיבת חיוב כלל, עיי"ש. ולכן דוקא כשהפטור מעקר לגמרי שאין כאן סיבה מחייבת, בזה מהני איני יודע אם פרעתיך בלא הו"ל למידע, אבל כשהחיוב קיים בפני עצמו, והפטור פוטר ולא מעקר את החיוב, בזה לא מהני ספק פרעון, אף בלא הו"ל למידע, כנגד חזקת חיוב.

לפ"ז בנדון אונאה שיש כאן אונאה ודאי ויש חיוב להחזיר המקח מדין אונאה (על הצד שהספק הוא בפטור), והחיוב קיים, אלא כשעבר הזמן של יראנו לתגר הוא סיבה בפטור, והפטור אינו מעקר את החיוב אלא פוטר והוי כמחילה, אין ספק הפטור מונע מחזקת החיוב לפעול ולחייב את המוכר להחזיר את דמי המקח, דיש כאן חזקת חיוב שחייב המוכר להחזיר את דמי המקח, ולא מהני הספק לפטרו. ואף אם היה טוען הקונה שמא, והרי זה כטוען המלוה שמא, מ"מ חייב, דשמא של הקונה כאן הוא ג"כ שמא טוב, עיין בנתיבות נט,א, דהא דאינו גובה מהיורשין בטוען שמא, דוקא במקום דהו"ל למידע, אבל במקום דלא הו"ל למידע, כגון שציוה המלוה ללוה לפרוע ליד שליח ולא מסר השטר לידו, וטוענין היורשין שמא פרע אבינו ליד השליח, וגם המלוה מסופק בזה, אפ"ה גובה. ואף דאי היה הלוה חי והיה טוען ברי שפרע ליד השליח פטור, עיין ש"ך קכא,מא, מ"מ היורשין חייבין ולא טענינן עבורם ברי, עיי"ש.

והנה במל"מ (מכירה יא,טז, וכן בטו"נ א,ט) נחלק עם הלחם משנה (בתש' לחם רב) במקום שהפרעון נתון למחלוקת הפוסקים, וטוען הפורע קים לי דהוי פרעון, ומ"מ מידי ספק פלוגתת הפוסקים לא יצא, אם הו"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב. דמדברי הלחם רב בתש' (סי' קעו) לענין דו"ד בין יתומים, שהמוחזקים טוענים שהתובע חייב להם כנגדו מחמת חוב בדבר שאינו קצוב, וקים לן דמהני, וממילא אנו פטורים מהחוב, עי"ש. ודעת הלחם רב דחייבים לשלם, ולא מהני מה שטוענים קים לן על חוב הערבות בדבר שאינו קצוב דמהני, כיון דטענתם היא על הפרעון, והוי פלוגתת הראשונים, והו"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב. והמל"מ מכירה יא,טז כתב לחלוק על הלחם רב, דשאני נדון מחלוקת הפוסקים, דאף המלוה אינו טוען ברי שלא נפרע, שהרי אליבא דרבותיו של רבינו נפרע, דא"כ הו"ל כאומר הלויתיך ואיני יודע אם פרעתני דפשיטא דפטור, כיון דהמלוה עצמו אינו יודע בבירור שלא נפרע. והיינו דשניהם מודים בהלואה ושניהם טוענים שמא בפרעון, ובמלוה ע"פ ששניהם טוענים שמא, פטור מלשלם, ודוקא במלוה בשטר ששניהם טוענים שמא בפרעון, לא מבטלים השטר מספק, עיין ש"ך נט,א מה שהביא בזה ממהרשד"ם חו"מ סי' מ, אבל במלוה ע"פ פטור מלשלם. ולפ"ז כשטוען המוכר שמא, אם גם הקונה טוען שמא, הו"ל שמא ושמא ופטור, אא"כ נאמר דביטול המקח האמור בתורה הו"ל כמלוה בשטר.

עוד כתב המל"מ, דשאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהוה ליה למידע ומשום הכי חייב, אבל בספק מחלוקת הפוסקים, לא שייך לומר טעם זה,  ויכול לומר קים לי כמ"ד דפטור. והמל"מ בזה לשיטתו שפטור בטוען איני יודע אם פרעתיך בלא הו"ל למידע. והנה מש"כ המל"מ דבאיני יודע אם פרעתיך חייב מפני שריע טענתיה (עיין גם נתיבות עה,ה הנ"ל), לכאורה הוא חדוש דאיני יודע אם פרעתיך חייב מפני שטענתו גרועה, דלכאורה חייב מפני שיש חזקת חיוב, ולפ"ז אין חילוק בין הו"ל למידע או לא. וראיתי לגרא"ז באבן האזל בהשמטות להלכות טו"נ עה,י שהקשה על הסברא דריע טענתיה, שלא שייכת בלא הו"ל למידע. וכתב להסביר ע"פ מש"כ בעה"ת, דכיון דהו"ל למידק ולא דק, דאפשר היה לו לדעת אם פרע אם לא: "לא הוי טענה כלל אפשר פרעתיך, דבאפשר שלו שאינו יודע מזה ושבדרך הרגיל צריך הוא לדעת, אינו יכול להוציא מידי ודאי חיוב של הלואה. ודוקא בלא הו"ל למידע, היינו היכא שיש ספק בעצם, לא מצד טענת הלוה, אז פטור".

מבואר מדברי הגרא"ז דבעצם כל איני יודע אם פרעתיך, אינה טענה כנגד חזקת חיוב הקיימת, וכשאין טענה מול חזקת חיוב, אין ריעותא בעצם חזקת החיוב. אבל כשאיני יודע אם פרעתיך הוא ספק בעצם ולא מחמת טענת הלוה, הוי ריעותא בחזקת חיוב, דכל חוב עומד לפרעון ויש כאן ספק שמא נפרע. ולפ"ז בנדו"ד שהוא ספק בעצם ולא מחמת הטענה, אין לחייב את המוכר בהחזר דמי המכר. ולפ"ז בנדו"ד אף על הצד דהוי איני יודע אם פרעתיך, באנו למחלוקת הנ"ל ולהסבר הדין, והו"ל ספק אם אפשר לחייב את המוכר בהחזר המקח, ויכול לכאורה המוכר המוחזק לומר קים לי שהוא פטור. וכן לטעם של איני יודע אם נתחייבתי, ודאי שהוא פטור.

ב.     לאחר זמן של יראנו לתגר ה"ז כמחילה

תנן בב"מ מט,ב: עד מתי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. וברש"י שם, שאם שהה יותר, מחל על אונאתו. ולפ"ז לשיטת רש"י בספק שמא יראנו לתגר הוי ספק מחילה. אך נראה דדינו כאונאה עד שתות דהוי מחילה, דכך הוא שעור חכמים הקבוע, שאמדו דעת רוב בני אדם, ומודד זה נקבע ע"פ הרוב ולא כל מקרה לגופו, דכך קבעו חכמים דאחר זמן שיראנו ודאי מחל, וכמש"כ התוס' שם בד"ה בכדי, שהקשו דא"כ נתת דבריך לשעורים, דפעמים שהם רחוקים ממנו ופעמים שהם קרובים. ותירצו התוס', דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו. וצ"ל דמודד אחד לכל האנשים, אולם בכל חפץ וחפץ יש לבדוק מה הזמן שיראנו לתגר, וכדמוכח מדברי הרמב"ם בהל' מכירה יב,יא, דבספרים או אבנים טובות ומרגליות, שאין הכל בקיאין בדברים אלו, יש לו לחזור עד שיראה לתגרים הבקיאים בהם. וגם יש חילוק בין לוקח למוכר, דמוכר חוזר לעולם, כדאיתא בב"מ נ,ב – נא,א, דהמקח אינו בידו, אבל בלוקחים אין לחלק.

והרמב"ן בתש' סי' סד, הובא גם בבעה"ת סד,א, לענין דברי רבא (ב"מ נא,ב) המחלק בין סתם למפרש, חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה, דבסתם יש אונאה ואין מחילה, כתב הרמב"ן: "דבסתם ליכא מחילה, דהא כשאר מקח וממכר הוא, דכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחברו מעלה בדמי ממכרו כמו שיכול לעלות, ורחמנא אמר לא תהוי מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו". ולכאורה מבואר דכך הוא דין התורה, שאין מחילה עד זמן שיראנו לתגר, והוי מהתורה זמן זה, שמכאן ואילך הוי מחילה, ועד כאן לא הוי מחילה.

וכיון שכל הדו"ד באונאה לאחר זמן שיראנו לתגר הוא טענת מחילה, ואם אינם יודעים, שהמוכר אומר איני יודע אם מחלת לי, וכן הלוקח אינו יודע אם מחל לו, הרי זה כטענת פרעון, דטענת מחילה גרועה מטענת פרעון לענינים מסוימים, דסתם שטר עומד לפרעון ולא למחילה, ונפק"מ שאם טוען פרעתי לך, יכול הלוה להשביעו שבועה, כמבואר בגמ' שבועות מא,א, ובשו"ע חו"מ פב,ב. אבל בטענת מחילה, נחלקו הראשונים אם דמי לטענת אמנה וריבית, שאינו יכול להשביעו (עיין חו"מ פב,י) או לטענת פרעון, וכמו שהביא המחבר ב דעות אלו בשו"ע חו"מ פב,יא. והש"ך חו"מ עה,כב הביא מדברי המרדכי ב"ב סו"ס תסט דכל נאמנות בטענת מחילה היא במיגו של פרעתי, עיי"ש. ועיין בהגהת רע"א חו"מ פב,יא, דאף דמחילה טענה גרועה ואינו נאמן אלא במיגו דפרעתי, מ"מ מהני להשביע, עיי"ש.

ולפ"ז כל טענת איני יודע אם עבר הזמן של יראנו לתגר, שהוא כטענת איני יודע אם מחלת לי, הרי זה כטענת איני יודע אם פרעתיך. וע"ע ברמ"א חו"מ ע,א מה שהביא מהמרדכי פ"ק דב"ב, דכל מקום שנאמן לומר פרעתי, נאמן לומר מחלת לי, אף דמחילה טענה גרועה. ולאמור לעיל הו"ל איני יודע אם פרעתיך בדבר דלא הו"ל למידע, וגם הקונה טוען איני יודע אם מחלתי, כיון שהדבר אינו ברור לביה"ד אם עבר הזמן. ועיין בתש' רשמי שאלה חחו"מ סי' נו, הובא בפ"ת חו"מ קמב,ב. ולפ"ז בנדו"ד יוכל המוכר המוחזק לטעון טענת קים לי שהוא פטור.

ובגמ' ב"מ נ,ב - נא,ב מבואר חילוק בין לוקח למוכר, דדוקא בלוקח יש שעור של בכדי שיראנו לתגר, כיון שלוקח מקחו בידו, אבל מוכר שאין מקחו בידו, עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה וידע אי טעה ואי לא טעה. ועיין ברמב"ם מכירה יב,ו ובשו"ע רכז,ח, שאם היה המקח בדבר שאין במינו שינוי, או אם ידוע שבא לידו מקח כזה, אינו יכול לחזור ולתבוע אונאתו. ובשטמ"ק שם הביא בשם הרמ"ך, וז"ל:

"והיכא דקא טעין לוקח דודאי איתרמי ליה כי ההוא זבינא וידע טעותא ומחל, נראה לומר דמשתבע מוכר ושקיל. וכן לפי מה שכתב רבינו חננאל דליכא מחילה באונאה בהדי מוכר ולא מצי אמר ליה לוקח למוכר ידעת ומחלת. עד כאן. מיהו נראה לי דמשתבע היסת".

והיינו כשיש ויכוח בין הקונה למוכר אם ידע המוכר, אין המקח חוזר ויכול אפי' לגבות מעות מהלוקח, רק נשבע המוכר היסת שלא ידע, כנגד טענת ברי של הלוקח שידע. ונחלקו הסמ"ע וקצוה"ח בפירוש דברי הרמ"ך. הסמ"ע רכז,כ כתב דדוקא אם נודע בבירור שבא לידו מעין שמכר, אבל אם היו מחולקים בזה המוכר והלוקח אם בא ליד המוכר, אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה, הדין עם המוכר אף שבא להוציא ממנו דמי המקח, דאמרינן סתמא אין אדם מוכר מקח כדי לחזור בו, ובודאי לא ידע עד הנה. דחובת ההוכחה על הטוען שמחל, כיון שמן הסתם לא ידע באונאה, והוי כאנן סהדי דמסייע לטענת ברי של המוכר. ובקצוה"ח רכז,ו כתב דמחילה טענה גרועה, דלא עביד איניש דמחל, ע"כ צריך הטוען שמחל לברר טענתו. ולדבריו הסכים הנתיבות שם ס"ק ו, דמחילה טענה גרועה היא ואינו נאמן אלא במיגו דפרעתי, וכאן אינו יכול לטעון פרעתי דמי אונאה, דמי יימר דמגבי ליה רבנן. ולפ"ז לכאורה כאשר יש ספק אם אם עבר הזמן של יראנו לתגר או לקרובו, כיון שמחילה טענה גרועה, על הטוען שהיתה מחילה, ובנדו"ד על המוכר, להביא ראיה.

אמנם נראה לחלק בין טענת מחילה כלפי לוקח בזמן של יראנו לתגר, לבין טענת מחילה כלפי מוכר, שהזדמן לו מקח כזה. דבטענת מחילה של מוכר שהזדמן לו מקח כזה, כיון שבמוכר אין זמן קבוע של יראנו לתגר או לקרובו, הרי הטענה שמחל להדיא בזה שראה אצל תגר ומחל בפירוש מזה שלא תבע, ולכן הטוען שהיתה מחילה כזו, כיון שהיא טענה גרועה, על הלוקח להביא ראיה. אבל מחילה מחמת זמן של יראנו לתגר, שהוא זמן קבוע שקבעו חכמים (או מהתורה), שעד לזמן זה אין מחילה ומעבר לזמן זה כבר אינו יכול לתבוע אונאתו, כיון שאינה טענה שמחל להדיא אלא שהוא הזמן שמכאן קבעו חכמים שמחל, אינה טענה גרועה שצריך המוכר להביא ראיה שעבר הזמן, כשיש ספק לבי"ד בעצם הדבר אם עבר הזמן, וצ"ע.

אמנם צ"ע בנדו"ד שהקונה טוען שלא היה לו זמן להראות לתגר, אם חשיב כטוען ודאי דלא מחלתי. ולמש"כ לעיל מהתוס' לא מהני בזה טענת הקונה, כיון שלא נתנו חכמים דבריהם לשעורים, ולעולם יש שעור אחד. גם מה שטוען שידע ודאי תוך הזמן שהתאנה, רק לא הודיע למוכר מיד מחמת חוסר זמן וכנ"ל. דהנה המרדכי ב"מ שז, הביאו הרמ"א רכז,ז, דאם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין, לא הויא שתיקתו מחילה, כדמוכח בעובדא דורשכי וכיפי (נא,א), שקנה מהמוכר בכדי אונאה כדי שיוכל לתבעו, ורבא ורב חסדא לא פטרי משום דידע אלא משום דבעל הבית העשוי למכור כליו הוה, אבל מפני שידע הלוקח כשלקח שנתאנה לא פטרוהו, וא"כ מוכח שאם יודע ולא מוחל, מחזיר אונאה (וכן ביטול מקח, עיין בסמ"ע רכז,יח). אמנם בב"ח רכז,ט דהיינו דוקא דומיא דהני עובדא שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעיניה לדינא, כיון שנתברר דידע ולא מחיל, כפי שהתברר בפני העדים, אע"פ ששתק בשעת לקיחה, אין שתיקתו מחילה, אבל אם לא נתברר דהיה דעתו לתבעו אח"כ, אע"ג שהתברר בפני עדים שידע הלוקח שאינו שוה אלא חמש וקנאו בשש, אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה. ולפ"ז בנדו"ד אף שטוען שידע מהאונאה והתכוין לתבוע, כיון שעדים אינם מעידים שהתכוין לתבוע, אינו יכול לתבוע אונאתו.

לאמור לעיל

אין בידינו להחזיר המקח, ולחייב את המוכר להחזיר דמי המקח.

 

תגיות

"איני יודע אם פרעתיך" - "איני יודע אם פרעתיך" "איני יודע אם פרעתיך" - ב'שמא טוב' "איני יודע אם פרעתיך" - הטעם שחייב סימן רכז - סעיף ז דף קיח - עמוד א סימן ע - סעיף א דף מט - עמוד ב דף נ - עמוד ב דף נא - עמוד ב פרק א - הלכה ט פרק יב - הלכה ו דף מא - עמוד א סימן רכז - סעיף ח סימן פב - סעיף ב פרק יב - הלכה יא סימן פב - סעיף יא טענות הגנה של החייב - איני יודע אם פרעתי בכסף מזוייף זמן תביעת האונאה - הזמן משתנה בין חפץ לחפץ זמן תביעת האונאה - בספק אם עבר הזמן זמן תביעת האונאה - חילוק בין לוקח שנתאנה למוכר זמן תביעת האונאה - כשטוען לא הראתי לתגר