בס"ד


מס. סידורי:12797

תביעת נזק מחשב וגניבת מידע ממנו

שם בית דין:כוכב יעקב - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב אביב ניר
הרב אלקובי אריאל
הרב חבר טוב אבישי
תקציר:
התובעת התארחה בבית הנתבע ולטענתה בזמן שהיא לא שהתה בבית בעל הבית הסתכל במחשב שלה וגנב מידע ואנשי קשר. וכן בעל הבית הוציא עליה שם רע. וכן מחמתו היא זרקה את המחשב לפח.
פסק הדין:
כיוון שאין ראיות כי הנתבע הסתכל במחשבה והוא מכחיש שעשה זאת הרי הנתבע פטור.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ו חשון תש"פ

פסק דין

תיאור המקרה

התובעת התארחה בביתם של התובעים בישוב ------ למשך כמה ימים, לטענתה בזמן היעדרה המארח נכנס לחדרה חיטט בחפציה, נכנס למחשב הנייד שלה וגנב מידע ואנשי קשר. 

טענת התובעת

הגעתי לישוב ------ והתארחתי אצל משפחות, לבסוף הפנו אותי למשפחת הנתבעים ושם התארחתי 9 ימים. התברר שיש לי ולבעל הבית עיסוק משותף, שנינו עוסקים בקירוב קהילת שבטים אבודים באפגניסטן ה"פשטונים". אני מלמדת אותם דרך האינטרנט שיעורי תורה, וגם הוא פעיל שם.

ביום האחרון ביקשתי להתפלל באתר קדוש וקבעתי עם המארח שיבוא לקחת אותי בצהריים. הוא לא הופיע, ונאלצתי להסתובב לבדי עד הערב, הגעתי לבית של משפחה בקצה הישוב והם התקשרו אליו. הוא הגיע עם הרכב, ציוה עלי בברוטליות להיכנס לרכב, אמר שכל חפצי ורכושי נמצאים בתא המטען של הרכב, ואם לא אכנס לרכב הוא יפקיר את כל רכושי. לא היתה לי ברירה ועליתי לרכב. לאורך הנסיעה הוא לא הפסיק לצעוק, לקלל, ולאיים עלי. אני סגרתי את האוזניים כמעט כל הנסיעה, למעט פעמיים ששמעתי שאמר שהוא יודע מי אנשי הקשר שלי והוא יספר לכולם שאני מחביאה כסף ומעמידה פנים של מסכנה כדי לנצל אחרים. גם איים עלי שישימו אותי במוסד סגור. הוא הוריד אותי ב------, ופרק את השקיות שלי, ונסע משם. למעשה, בהיעדרי הוא השתלט במשך יום שלם על הטלפון שלי, על המחשב שלי, מסמכים, ועל אנשי הקשר שלי שכללו תלמידים ואנשים באפגניסטן, הוא גנב לי את המידע על כל העבודה של שנים שעשיתי שם. בנוסף, פתח את הכספת שלי וחיטט בכל החפצים שלי. בנוסף, הוציא עלי שם רע אצל משפחות שהייתי איתן ביחסים טובים.

אני תובעת ממנו: א. סך 100,000 ₪ על הנזק שנגרם לי, כולל הוצאת שם רע. ב. מכתב שהוא מודה על חטאו. ג. הצהרה שאין לו חלק או שליטה או בעלות כל שהיא, עלי, על אנשי קשר שלי, או על עבודתי, בשום אופן.  

טענת הנתבעים

התובעת התקבלה אצלנו לאחר שבקשו מאיתנו לארח אותה. מדובר באשה מסכנה וחסרת בית עם בעיות נפשיות. אירחנו אותה ונתנו לה את החדר של הבת שלנו, למרות שהדבר לא היה פשוט: היא נוהגת בהל' טומאה וטהרה כמו בזמן בית המקדש ולכן היינו צריכים להסתובב בבית עם כפפות, להשתמש בתנור ולהגיש לה אוכל עם כפפות וכדו'. לאחר כמה ימים ראינו שכל פעילות הבית משתבשת, ולכן ביקשנו ממנה לעזוב, והיא ביקשה עוד יום אחד. למחרת ביקשה לפי שהיא עוזבת ללכת להתפלל באתר הקדוש, הסכמנו וקבענו איתה בשעת הצהריים. אולם היא לא הופיעה כפי שנקבע, אלא ברחה כדי להימנע מכך שהיא צריכה לעזוב. בסופו של דבר איתרנו אותה, ובינתיים תוך כדי שאני לובשת כפפות ארזתי בזהירות את כל חפציה בשקיות והעמסנו לרכב. בעלי אסף אותה ולקח אותה ל------ לדירה שלה. מצאנו שטר של 200 ₪ שהיה שייך לה, והתקשרנו אליה ולא הסכימה למסור פרטים של כתובת או חשבון בנק, בסוף מצאנו פתרון ועשינו העברה בנקאית דרך חברים והם נתנו לה מזומן.

נתבע: על הסכום הזה, הוספנו עוד 500 ₪, מחמת שהיה לי מצפון שבאמת דיברתי אליה לא יפה במהלך הנסיעה באותו ערב, מאחר שהיא כבר גדשה את הסאה והרגשתי מנוצל. לא נגעתי לה בדברים, אשתי ארזה הכל עם כפפות, ואני רק העמסתי לרכב, ופרקתי מהרכב.

דיון

בית הדין חקר את התובעת מהו בדיוק הנזק שנעשה, ומה קרה למחשב. מהבירור עלה שהתובעת זרקה את כל השקיות שהנתבע פרק מתא המטען לפח האשפה. בית הדין שאל מדוע עשתה זאת, והשיבה, מחמת שהכל נעשה "טמא"' שהיות והוא השתמש ללא רשותה, הרי שזה כדין מעילה ושליחות יד, וכבר "אינו שייך" לה יותר.

לטענת התובעת, אשתו של הנתבע משפיעה עליו ולכן הוא צריך להיחקר ללא נוכחותה. בית הדין ביקש מהנתבעת לצאת, וחקר את הנתבע האם הוא נגע באיזו שהיא צורה במחשב או שאר חפציה של התובעת. הנתבע השיב בשלילה. הוא אמר שבאמת יש לו עניין באנשי הקשר שלה שהרי גם הוא מתעניין בנושא, אבל מעולם לא נגע במחשב או בחפציה. בית הדין איים עליו בכמה דרכים שעליו לומר את האמת, והוא המשיך לדבוק בטענתו שהוא לא נגע כלל. הוא הביע את נכונותו להתנצל על שאירע ברכב, וכן למסור הצהרה שאין לו "בעלות" על התובעת או על הרכוש שלה או על אנשי הקשר שלה.

בית הדין ביקש מהתובעת ראיות על טענותיה, ואמרה שאין לה, ושהראיה היחידה הוא הנתבע עצמו. בית הדין נתן ארכה של 14 יום לשני הצדדים להגיש ראיות לטענותיהם.

התובעת שלחה לדואר האלקטרוני של מזכיר בית הדין מיילים רבים וארוכים. למרות בקשה חוזרת של אב ביה"ד באמצעות המזכיר שתתמקד בשאלות, השיבה שוב במיילים ארוכים שלא היה בהם בכדי ראיה לנידון. בין השאר, היא כתבה, שלאחר הדיון היא השמידה את הבגדים שלבשה היות ש"נטמאו" מאחר שהנתבע הסתכל עליה במהלך הדיון.

הנתבעים נתנו לביה"ד מכתב בכתב יד מאת גב' --------, תושבת ------ במשך 25 שנה. היא מספרת על התובעת, ששמה בעבר היה ------ וכונתה "----" לפני שהחליטה לשנות את שמה ל"-----". היא כותבת שהתובעת נהגה להתארח אצל משפחות שונות ב------ שהסתיימו "בטריקת דלת ובהאשמות קשות מצידה". היא כותבת בעדותה שגם היא אירחה את התובעת בביתה, עד שאמרה לה שמכיון שהיא טמאה היא לא יכולה לדבר איתה יותר, ונאלצו לתקשר באמצעות פתקים, מה שהוביל לניתוק טוטאלי ביניהן. לדבריה, אביה של התובעת סיפר לתושב אחר ב------ שהוא לוקח אותה לאשפוז במסגרת לחולי נפש.

הרב --------, בעדות מוקלטת, מתגורר היום ב-------, בעבר גר בישוב קרוב לישוב הנתבעים. מספר שהוא זה שפגש את התובעת לראשונה ותיווך בינה לנתבעים. היא סיפרה לו שהיא קבלה על עצמה הלכות "חבר" של ימי בית שני של טומאה וטהרה, ובכללן טומאת משכב, טומאת מושב, ואוכלת כל השנה רק מצות מסיבות רוחניות של השפעת כח חמץ, אינה נוגעת או אוכלת כל דבר לח או רטוב המעביר טומאה אלא רק אוכל יבש, ונוהגת דיני נזירות ולא שותה יין, ומקדשת רק על מיץ תפוחים. לאחר שטיפל בה ואירח אותה התחילה לשלוח לו מיילים עם נאצות וקללות כלפי אשתו וכלפי הנתבעת.

פסק דין

התביעה הממונית מתחלקת לשלושה חלקים:

א. נזקי גוף המחשב והחפצים

ב. טומאת המחשב והחפצים

ג. תביעת לשון הרע

התובעת נוהגת בדיני טומאה וטהרה, ועל פי הודאתה השמידה את כל השקיות שהנתבעים ארזו לה. לכאו' יש מקום לדון שהואיל והיה ידוע להם שהתובעת שומרת על דיני טומאה וטהרה היה עליהם להימנע מכל מגע בחפציה, ומשלא עשו כן, יש בסיס לתביעתה שהרי הזיקו את ממונה.

והנה, משנה שלמה היא (גיטין נב,ב): "המטמא, והמדמע, והמנסך, בשוגג - פטור, במזיד – חייב". ובנידון שלנו ניתן להחשיב זאת כמטמא "מזיד", שחייב. ובגמ' (שם נג,א) שקלו וטרו האמוראים האם היזק שאינו ניכר שמיה היזק מן התורה, ולמסקנה הדין הוא שהיזק שאינו ניכר פטור מהתורה אולם אסור לכתחילה, ובדיעבד קנסו חכמים לשלם אם הזיק במזיד (שו"ע חו"מ שפה,א), ואף שבשוגג פטור - היינו דווקא בדיני אדם, אולם בדיני שמים חייב (ערוה"ש שם סע' א). לכן, לכאו' יש מקום לחייב מדרבנן היות וגרמו לטומאה במזיד. ואף אם תאמר שהתובעת אינה בקיאה בדיני טומאה וטהרה ויתכן שמעשי הנתבעים לא גרמו לשינוי מצד האמת, מכל מקום מאחר שהיה ידוע להם שכך היא נוהגת ומקפידה על אופן זה, שמא יש כאן "סברו וקבלו".

אולם באמת תביעה זו נדחית על הסף, משום שלא קבלו במפורש ולא התנו על זה. ובנוסף, מאחר שהנתבעת טוענת שהיא לבשה כפפות כשארזה את החפצים, ופעלה כמצופה ממנה כפי שנהגה בכל תקופת האירוח, ועל כן יש כאן כפירה בכל. ואף שכתב הנתבע "אני מודה שאני אכן איש טמא, וזה יתכן שההתעסקות שלי בשקיות האלה העביר עליהם איזה טומאה שגרם לה לנטוש את הרכוש. אני מבגקש ממנה רחמים ומחילה", הרי שאין כאן הודאה ברורה אלא רק "שמא".

א. נזק פיזי

הטענה שנגרם נזק ממוני לגוף המחשב ולשאר הרכוש אינה ברורה. למרות שביה"ד ביקש הבהרות וראיות מהתובעת על הנזק, היא לא סיפקה אותן, והתמונה המצטיירת לפנינו היא שהתובעת בעצמה גרמה לאיבוד הממון בכך שהשליכה הכל לאשפה או שאינה מוכנה להשתמש בזה מסיבות "רוחניות".

ב. נזק שנגרם מגניבת מידע ואנשי קשר במחשב

ביה"ד ביקש מהתובעת הבהרות וראיות על שווי הנזק שנגרם מחמת גניבת המידע שבמחשב, אולם לא התקבלו ראיות על נזק ממוני, ויתרה מזאת התובעת אמרה שכל עבודתה היא ל"שם שמים" ואינה רוצה לקבל "הנאה" מדבר זה. ועל כן, יש קצת סתירה בתוך דבריה שתובעת ממון רב על כך שלטענתה כל עמלה ירד לטמיון, ומאידך מצהירה שאינה רוצה לקבל "הנאה" מדבר זה. בין כך ובין כך, לא התקבלה ממנה ראיה לנזק ממוני. ברור, שבכל מקרה היה אסור לנתבע להיכנס למחשב של התובעת ללא רשות, אף אם לא נגרם מכך כל נזק ממוני. מכל מקום, הנתבע הכחיש וטען שלא נכנס למחשב שלה.

וכאן עלינו לשאול: מניין לתובעת לדעת שנגנב לה המידע מן המחשב?

הראיה היחידה שיש לה היא, שלטענתה, כך אמר לה הנתבע עצמו במהלך הנסיעה, אך היא בעצמה איננה יודעת באופן ישיר, ואומרת שאין לה ראיה אחרת שאכן נכנס למחשב. ובאמת מסתבר שאין ביכולתה להציג ראיות לדבר זה מאחר שהשליכה את המחשב במו ידיה לפח האשפה מחמת "טומאתו". אם כן, טענתה אינה ידיעה עובדתית אלא ששמעה זאת ממנו, וטוענת ששמעה כעין הודאה מפיו. ברם, הוא מכחיש שאמר כן, ויש להוסיף שאף אם אמר כן, היה זה רק מחמת הכעס עליה שהיה שרוי בו באותה שעה, שרצה להרתיע אותה לאחר שהרגיש שהוא ואשתו נוצלו על ידה ללא הכרת טובה על האירוח שטרחו בשבילה, ועביד איניש דגזים ולא עביד (שבועות מו ע"א).

נמצא, שכל הטענות מבוססות על טענות "שמא" ולא מידיעה, וידוע הוא שאין משביעין שבועת היסת על טענת שמא, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב (שו"ע חו"מ עה,יז).

ואמנם, הרמ"א כתב שם כך:

"ויש אומרים דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת (מרדכי שבועות תשע"ב); וכן נראה לי להורות".

ולכאו' הודאת הנתבע שיש לו עניין באנשי הקשר של התובעת הם "רגליים לדבר", ויש לחייבו שבועה. ואין צורך שתטען התובעת שראתה ממש אלא מספיק שטוענת ברי על סמך הרגליים לדבר, כפי שהביא בפתחי תשובה (ס"ק יח) בשם תשובת רדב"ז (ח"א סי' תלז), שכתב:

"שלא כתב הרמב"ם ז"ל וברי לי שאתה גנבתו, אלא קרוב בעיני שאתה גנבתו, טעמא דאמר קרוב בעיני, אבל אם טען ברי לי שאתה גנבתו, משביעין אותו, אף על גב דאינו טוען שראה אותו שגנבו, מכל מקום כיון שטוען ברי משביעין אותו כו', עיין שם. ולפי דבריו אפילו אם הבי"ד אין יודעים את הרגלים לדבר רק שהוא טוען כך שברי לו מחמת הרגלים לדבר, משביעין אותו".

אולם בניד"ד אין "רגליים לדבר", משום המיגו שיש לנתבע: מיגו שהיה יכול לומר שאין לו עניין באנשי הקשר, יכול לומר שלא נגע כלל במחשב, ונאמן.  ועוד, יש כאן "רגליים לדבר" לכיוון ההפוך לומר שטענתה היא בדדמי, על סמך העדות על תקריות העבר שהיו לה עם משפחות אחרות, וכן מחמת העדויות על המצב הנפשי המורכב שלה.

ואף אם אכן נכנס למידע במחשב ללא רשות, למידע הזה אין ערך כספי הנמכר בשוק. ואמנם התובעת נקבה בסכום תביעה של עשרות אלפי שקלים, והרי היא כאומרת "לדידי שווה לי". הנה, יש דיון בפוסקים לגבי נזק לדבר שיש לו ערך אישי כגון כאן שאומרת שהמידע שווה לה הרבה כסף, האם המזיק חייב לשלם.

הנתיבות (סימן קמח ס"ק א) חידש שדבר שאינו שוה למכור בשוק, והוא שוה רק לבעלים, אין המזיק חייב לשלם. אמנם בערך שי (סימן שפו ס"ק א) הקשה על הנתיבות, מה בכך שאינו שוה למכרו בשוק, כיון שהוא שוה לבעלים והוא הזיקו, למה לא ישלם הפסדו. ובמנחת שלמה (ח"ג סי' קלה) כתב שבפשוטו רגילים ללמוד דברי הנתיבות שאין חייבים לשלם אא"כ יכול הבעלים למכרו ולקבל עבורו ממון, אבל אם שוה ממון רק לבעליו בלחוד פטורים. אולם הוא מחלק שם, וכותב:

"ולכן נראה לברר, דבדבר שהוא ממש ממון נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה ולשון ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים".

בנידון שלנו, לפי פשט הנתיבות היות והתובעת לא הייתה יכולה לקבל ממון עבור המידע שהיה במחשב ולכן המזיק פטור, וגם לפי המנחת שלמה נראה שפטור משום שלא מדובר בדבר שאפשר לשלם תמורתו ולקבלו מחדש, ובכל מקרה יש כאן פטור משום "קים לי" כנתיבות.

לסיכום, אין כאן תביעה ממונית מוכחת נגדו, ולכן אין משביעין אותו כיון שאין כאן כפירת ממון (שו"ע חו"מ פז,כה), וגם אין מחרימין (שם). המסקנה מכל האמור, שאין מקום לחייב אפילו שבועת היסת או חרם.

ג. תביעת לשון הרע

עוד טענה התובעת שהתובע הוציא עליה שם רע. גם זו טענה שאינה ממונית שאין משביעין עליה. ולגבי חרם, כתב השולחן ערוך (שם):

"אתה קללת אותי, אתה הוצאת עלי שם רע, לא היו דברים מעולם, אין מחרימין על זה; וכן כל כיוצא בזה".

אולם הרמ"א הגיה:

"ויש אומרים דמחרימין על זה, דהרי אם יתברר שהוא אמת קונסין אותו".

והסמ"ע (ס"ק עה) כתב שהרמ"א סובר שעל הוצאת שם רע אם מתברר שזה אמת אז קונסין אותו, ולכן מחרימין על זה.

נמצא, שיש מחלוקת הפוסקים האם מחרימין על טענת הוצאת שם רע, ומדי ספק לא יצאנו ואין מחרימין מספק.

החלטה

     1.  הנתבע יכתוב מכתב התנצלות ברוח הדברים שאמר בפני ביה"ד.

     2.  הנתבע יצהיר בכתב ובפני ביה"ד שאין לו כל "בעלות" על התובעת, על רכושה, ועל אנשי הקשר שלה.

     3.  התביעה הממונית נדחית.


ניתן היום כ"ו מרחשון התש"פ (24.11.19)

              ____________­­­­__                        ______________                                     ______________

             הרב אריאל אלקובי                         הרב ניר אביב, אב"ד                                   הרב אבישי חבר טוב

תגיות