בס"ד


מס. סידורי:12793

פיצויי פיטורין לעובד בתקופת נסיון

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ווייס יהושע
הרב דומב שמואל חיים
תקציר:
התובע טוען שפוטר מעבודתו בת"ת באמצע שנה, אחר שהסתיימה תקופת ניסיון ועלתה יפה. הוא דורש פיצויי פיטורין ושאר זכויות האמורות בחוק. הנתבע טוען שהוא שכל עבודתו הייתה בתקופת נסיון, ללא חוזה וללא משכורת רישמית, לכן היה די באמירה שאינו ממשיך בעבודה ואין צורך לפטרו במכתב כחוק, ואף לא לשלם לו פיצויים. בפרט שע"פ החלטת ההנהלה והפיקוח, התובע אינו מתאים לעבודה החינוכית בת"ת ואסור להמשיך להעסיקו.
בנוסף תובע משכורת עבור חצי שעה ביום, שנוספה לו להיות עם התלמידים בזמן התפילה, מה שלא היה כלול בעבודתו מתחילה.
פסק הדין:
הת"ת משתייך לסקטור שבו נוהגים כללים מסוימים שלא עומדים בקנה אחד עם מנהג המדינה הכללי, ולכאלו קובע מנהגם ולא מנהג המדינה. עובד לא רישמי, המצוי בתקופת נסיון אין לו זכויות עובד. משכך, על התובע להביא ראיה שהנסיון הצליח ועבד כעובד רגיל.
ע"פ הסכמת הת"ת, עליו לשלם לעובד משכורת כאברך לחמישה חודשים הבאים, מה שהיה מקבל אם לא היה מתחיל לעבוד בת"ת בתחילת השנה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ח תמוז תשס"א

כרך ז עמ' ריט- רכד, תיק ממונות מס' 185-סא

תאריך: כ"ח תמוז התשס"א

תביעת פיצויי פיטורין כשהנתבע טוען שלא קבלו לעבודה אלא לתקופת נסיון

נושא הדיון

א׳ טוען שעבד כמורה בת״ת ב׳ מתחילת שנת הלימודים, וביום ב בניסן הודיע לו המנהל שיותר לא יעבוד שם. טוען א׳ שאמנם לא נחתם אתו חוזה עבודה, אך מכיון שעבד בפועל מחוייב המעביד לשלם לו את כל זכויותיו המגיעות לו עפ״י החוק. הוא טוען שהת״ת מתוקצב ע״י משרד החינוך לאחר שהתחייב לתת לעובדים את כל זכויותיהם המוקנות להם עפ״י החוק. לפיכך טוען א׳ שמבחינת החוק הפיטורין אינם תקפים, והוא עדיין מורה בת״ת. לטענתו, גם אם יפוטר היום באופן שדורש החוק, יחוייב הת״ת להמשיך ולהעסיקו גם בשנת הלימודים הבאה, מכיון שאחר את המועד הקבוע בחוק שהוא סוף חודש מאי.

א׳ מודה שנתקבל תחילה לתקופת נסיון, אלא שלדבריו היה מדובר ״עד חנוכה״, ואחרי חנוכה אמר לו המנהל שהנסיון עלה יפה. ג׳ וד׳ משיבים בשם הת״ת שנתקבל לתקופת נסיון של ״חצי שנה״, וגם בחודש שבט נאמר לו שמפסיק לעבוד שם כמורה.

לדברי ג׳ וד׳ לא נכתב לו מכתב פיטורין מכיון שגם בכניסתו לעבודה לא נכתב אתו חוזה בכתב, ועל נסיון בעבודה שלא הצליח אין צורך לכתוב מכתב פיטורין. לטענתם, כך נוהגים גם תתי״ם אחרים, במיוחד שמשכורתו לא היתה רשמית, והם מצרפים מכתבים מכמה תתי״ם המאשרים את הדברים, וכך התברר לבית הדין ממקורות נוספים. לעומתם, טוען א׳ שנאמר לו ע״י כמה מנהלי תתי״ם כי אצלם מפטרים מורים רק ע״י מכתב. אך לא נתפרש בדבריהם אם כך נוהגים גם לגבי פיטורין מנסיון ואם כך נוהגים לגבי מי שאין משכורתו רשמית. א׳ טוען שמשכורתו היתה בסך 1200$ לחודש נטו עבור 5 שעות עבודה ביום. הוא תובע תוספת עבור חצי שעה שהוסיף לעבודה כל יום כמשגיח בתפילה, אבל לא קבעו לו על כך תוספת שכר.

לצורך חישוב הפיצויים שלו, תובע א׳ לגלם את הסכום ששולם לו עם כל המרכיבים של השכר כפי שדורש החוק. ג׳ וד׳ משיבים שהמנהג בתלמודי תורה דוגמת הת״ת שלהם לשלם משכורת כמוסכם, אך לא מרכיבים נוספים שנוהגים במערכת הכללית של משרד החינוך. לטענתם, אילו היו משלמים את כל מרכיבי השכר הנוספים למשכורת לא היו יכולים להמשיך ולהתקיים. עוד הם טוענים שהם מוסיפים לעובדים ״משכורת 13״ המתחלקת פעמיים בשנה, וזה במקום תשלום פיצויים, וכי דבר זה היה ידוע גם לתובע. למרות כל טענותיהם, מסכימה הנהלת הת״ת לשלם לתובע עבור חמשה חדשים מאז שפוטר ועד סוף השנה, את הסכום אותו קבלו שאר האברכים בכולל.

פסק דין

א.    לתלמודי תורה מסוגו של המוסד הנתבע ישנם נוהגים וכללים בענין זכויות עובדים, שלא בכל מקרה עולים בקנה אחד עם ״מנהג המדינה״ הכללי, ולהלכה ״מנהג המדינה״ הכללי אינו קובע לגביהם, אלא מנהג תלמודי התורה.

ב.    עובד בתקופת נסיון כשנתנו לו תשלום לא רשמי אינו זוכה בזכויות עובד.

ג. בויכוח שבין התובע לבין הת״ת האם פוטר מעבודתו אחרי עבור תקופת הנסיון, או לפני שעברה תקופה זו, והאם הנסיון הצליח מבחינת העובד, או שכשל, חובת הראיה על התובע.

ד.     בית הדין סומך את ידיו על הסכמת הנהלת הת״ת לשלם לתובע סך של 2500$ (סכום שתלמידי הכולל במקום קבלו בחמישה חדשים האחרונים, אותם הפסיד התובע בגלל קבלת המשרה בת״ת בתחילת השנה). סכום זה ישולם בתוך 30 יום. והאמת והשלו׳ אהבו.

וע״ז באעה״ח כה תמוז תשס״א

(-) אברהם דוב לוין, אב״ד     (-)   יהושע ווייס       (-) שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א.    עובד בתקופת נסיון, האם יש לו זכויות של עובד רגיל, והאם רשאים לפטרו באמצע עבודתו.

ב.    כשיש הכחשה בין העובד לבין המעביד על זכויותיו, על מי חלה חובת הראיה.

ג.    מהי סיבה מוצדקת לפיטורי מורה.

ד.   ״מנהג מדינה״ שלא התקבל על סקטור מסויים במדינה, האם למרות זאת נחשב למנהג מדינה המחייב את כולם.

ה.  קצץ שכרו של עובד עבור עבודה אחת, ואח״כ העסיקו - בהסכמתו - בעבודה נוספת בלי קציצת שכר נוספת, האם חייב להוסיף לו על שכרו.

תשובה

א. פיטורי עובד שהתקבל לתקופת ניסיון  

כתב בכסף הקדשים בגליון השו״ע סי׳ שלג סעי׳ ה שתחילת מלאכה של משרתת אינו קנין להשכירות, והגם שתחילת מלאכה הוי קנין, מ״מ במשרתת כיון שאין ידוע כמה פרטיות השירות בבית ההוא, ע״י זה הימים הראשונים הם בסגנון נסיון העבודה להפועל. ע״כ. מפורש שעבודה לשם נסיון - אפי׳ אם לא פירשו שהיא לנסיון, אלא שזו הדרך בעבודה כזו - אינה קנין לשכירות, וכ״ש כשפירשו שזו עבודה לשם נסיון.

לפיכך נראה פשוט שאם בעה״ב פירש לעובד שתקופה מסויימת יעבוד לנסיון, אין בעה״ב חייב לו שכר עבור תקופה זו, ומה שמשלם לו הוי כמתנה. ועי׳ רמ״א בשו״ע סי׳ שלה סעי׳ ב עפ״י מרדכי ב״ב סי׳ תרכא:

"בעה״ב ששכר מלמד ואמר שילך אצל קרובו לנסותו אם יוכל ללמוד עם הנער ולא הלך, ואחר שלמד עמו אומר שינסנו עדיין, ועד מעיד שלא ידע ללמוד עמו, הדין עם המלמד מאחר שיודע עכשיו מוקמינן ליה אחזקה שידע כבר, ונשבע נגד העד ונוטל שכרו". ע״כ.

מוכח שאם ניסוהו מהתחלה ונמצא שלא ידע ללמד אין בעה״ב חייב לשלם לו שכר. ועי׳ עוד בשו״ת מהרש״ם ח״ב סי׳ כד אודות שו״ב שיצא קול שאין לו הרגשת הסכין וגם ההלכות אינן שגורות בפיו ומשמיט עצמו מלעמוד על המבחן, הדבר פשוט דכל כה״ג אם מונעים מזה יש מזה ראיה שהקול אמת, וגם שו״ב שכבר יש לו קבלה אם יש איזה חשש צריך לחזור ולעמוד על המבחן.

ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תרמג שאם שכרו על מנת שיעשה מלאכתו כראוי, מותר לסלקו בחצי הזמן. וכבר כתב במנחת יצחק ת״ד סי׳ עה אות יב דבודאי כל מורה נכנס למשמרתו אדעתא דהכי לציית להמנהל בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו, ועי׳ שו״ע ונו״כ או״ח סי׳ נג דאל״כ בטל כח השלטון, ויוכל לבא לידי הפקרות בכל המוסד, ובודאי מחוייב המורה לשנות שיטתו לשיטת המנהל. ע״כ.

ואף בנידון דידן, שלטענת המנהל נתבקש לעמוד בנסיון, ונמצא שאינו ראוי לשמש כמורה לתלמידים, וגם אינו מוכן לקבל דרך הוראה מהמנהל, אין הת״ת חייב לשלם לו שכר של עובד, וע״כ אינם חייבים לשלם לו פיצויים, ומותר לפטרו בתוך השנה. ואף מטעם מנהג המדינה נראה שאין לחייב במקרה כזה בפיצויים, עי׳ בג״צ 59\57 כרך יג 2 1615 שאם הוזמן העובד מתוך התנאה שמותר למעביד להפסיק את עבודתו בכל שעה שירצה, רשאי המעביד לפטרו. אלא שכיון שהמורה מכחיש טענה זו, יש לדון על מי חובת הראיה, ועי׳ להלן.

ובנידון דידן שמעולם לא שולמה לו משכורת ישירה ורשמית, אלא תשלומים בלתי רשמיים לחלוטין, נראה שאין גם לחייב את ההנהלה בחוקי העבודה של פיטורין ע״י מכתב דוקא. כי על עובד שאינו מקבל שכר רשמי, ונמצא בתקופת נסיון, לא חלים כללי העבודה הללו, ופיטוריו בפה כשם שנתמנה בפה. ומש״כ אאמו״ר הגרב״י זצ״ל לעיל בפס״ד בנידון מנהג המדינה בפיטורי עובד והאם גם מוסד של פרטיים חייב בזה, שמנהג המדינה מחייב להודיע בכתב למפוטר מהעבודה בזמן הקבוע, ואם לא פטרו אותו ע״י מכתב בזמן הקבוע לפי מנהג המדינה חייב המוסד לשלם לו כל משכורתו, לרבות כל ההטבות בלי שום השתמטות, ואף אם היה ברור למלמד שמקבלים אותו רק בתור נסיון, ואף אם נרמז לו שלא עומד בנסיון, סביר להניח שהמנהג לשלוח מכתב פיטורין בזמן המקובל חל גם על מקרה זה, עיי״ש, זה דוקא כשקבל משכורת רשמית שאז זכה בחוקי העבודה, אבל לא כך בנידון זה שמעולם לא קבל שכר רשמי, וכנ״ל.

ב. על מי חובת הראיה  

קיי״ל דכופר הכל פטור מתשלומין וחייב בשבועת היסת. ונחלקו אמוראים בגמ׳ שבועות מ ב ומא א האם גם כשטוען להד״ם ולא נתחייבתי, או דוקא כשמודה בחיוב אלא שטוען פרעתי. י״ס שלא תקנו חכמים שבועת היסת אלא כשיש דררא דממונא שטוען פרעתי, אבל כשטוען להד״ם ואין דררא דממונא, לא חייבו היסת. וי״ס שתקנו שבועת היסת אפי׳ כשאין דררא דממונא. ופסק הרמב״ם טו״נ פ״א ה״ג ושו״ע סי׳ פז דחייב היסת אפי׳ כשאין דררא דממונא. אך עי׳ הגמ״י שם אות ח בשם כמה גאונים וראשונים שלהלכה אינו חייב היסת אלא כשיש דררא דממונא. וכתב בערוך השלחן סי׳ פז סעי׳ לג שכיון שיש פוסקים שאם אין דררא דממונא אין מחייבין היסת, אע״ג דלדינא לא קיי״ל כן, אם נראה לבי״ד שטענה גרועה היא אף שעפ״י דין אין במה לפסול הטענה, עם כל זה אין נותנין שבועה ע״ז, דכל שהתביעה רעועה אין לחייב עליה שבועה רק בדאיכא דררא דממונא.

ובנידון דידן שהנתבע כופר בעיקר החיוב וטוען שהתובע טרם נתקבל לעבודה כעובד, ועבודתו היתה לשם נסיון בלבד, ובתקופת הנסיון נמצא שאינו ראוי לעבודה, וממילא אינו חייב בשכרו, והתובע טוען שפוטר אחרי שנתקבל כעובד בשכר, כיון שגם התובע מודה שמלכתחילה נתקבל לנסיון, אלא שלטענתו הנסיון הסתיים בחנוכה, ובצורה חיובית, והפיטורין היו כמה חדשים אחר כך, ועל כן מגיע לו שכר ותנאי שכר כעובד מן המנין. נראה שהודאתו במקצת הטענה של הנסיון מגרעת בכוחה של הטענה, ובכך מקבלת טענתו שם של טענה רעועה שאין בי״ד מחייבין עליה היסת. ובודאי שכל עוד לא הוכיח התובע את טענותיו אין להוציא ממון מן הנתבעים.

(אמנם במקרה אחר כשהדבר ברור שהעובד התקבל לעבודה, אלא שיש ביניהם ויכוח על הפיטורין האם היו מוצדקים או לא, שלטענת בעה״ב אינו חייב משום שהעובד פשע בעבודתו, ולטענת העובד הפיטורין אינם מוצדקים משום שלא פשע, עי׳ נהרי אפרסמון חו״מ סי׳ כא דכנגד חזקת ממון של בעה״ב יש למלמד חזקה כיון שלמד עם הנער כמה זמנים ולא פשע, אמרינן דכמו שלא פשע עד עכשיו לא פשע גם עתה. ופסק שיש לפשר בין הצדדים. ועי׳ לעיל בפס״ד מאאמו״ר זצ״ל בנידון ״פיטורי נו״נ בישיבה״ שמורה התובע פיצויי פיטורין נחשב מוציא מחבירו ועליו להביא ראיה).

ג. מלמד כמותרה ועומד

בגמ׳ ב״מ קט א וב״ב כא ב:

"אמר רבא מקרי דרדקי כמותרין ועומדין דמי. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין מי".

ופרש״י ב״מ שם שמלמד לתלמידיו בשיבוש ושבשתא כיון דעל על. ובתוס׳ שם וכן במרדכי סי׳ שצט פירשו שמבטל תלמידיו מלימוד. והרמב״ם שכירות פ״י ה״ז כתב את שני הפירושים:

"מלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד, או למד בטעות וכל כיו״ב האומנין שא״א שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן".

וכ״פ בשו״ע סי׳ שו סעי׳ ח. וכתב בשמ״ק ב״מ שם בשם הר״ן, וכ״ה בגאוניקה מהד׳ גינצברג ח״ב עמ׳ 119, שמדובר שהמלמד מחו להו לינוקי טובא, וינוקי בריאי אם מרבה עליהם ייסור אין בכך כלום, אבל אם מרבה על הקטנים הכחושים, אכזרי הוא ומתרינן ביה זימנא ותרין ותלתא אם מקבל מוטב, ואם לאו וכו׳.

ובנידון דידן שמנהלי הת״ת והצוות המפקח על הת״ת ובהם רב הקהילה והבוחן של הת״ת טוענים שהתובע כשל בעבודתו כמחנך וגרם לבעיות חינוכיות קשות בין התלמידים, נראה שעל כגון זה נאמר מקרי דרדקי כמותרין ועומדין. והגם שלא הובאו עדים לטענות אלה, מ״מ אין בית הדין מתערב בשיקוליהם של האחראים על הת״ת, והוא סומך עליהם ועל החלטותיהם בכל מה שנוגע לחינוך הילדים בת״ת ועל כל המשתמע מכך.

ד. מנהג מקום מסויים כנגד מנהג המדינה

סקטור מסויים שנוהג בענין זכויות העובדים שלו שלא לפי חוקי המדינה, וכל מי שמתקבל אצלו לעבודה נכנס על דעת כן, כבר כתב באגרות משה חו״מ ח״א סי׳ עו שהמנהג הכללי אינו קובע אצלם. וז״ל:

"דאף אם מנהג בתי ספר של גוים שהם מסלקין גם בלא טענה, אינו כלום, דיש למיזל בתר מנהג של מקום זה יותר ממנהג המדינה. וראיה מגמ׳ ב״מ ריש פרק המקבל א״ר יוסף בבבל נהיגי דלא יהיבי תיבנא לאריסא. ופריך למאי נפ״מ. ומשני דאי איכא אינש דיהיב עין יפה הוא, ולא גמרינן מיניה. משמע דרק לאחרים לא גמרינן מיניה אבל הוא עצמו מחוייב ליתן, דאם גם האיש הזה אינו מחוייב ליתן, הו״ל לומר דעין יפה הוא ואינו מחוייב שיכול לחזור בו אף באריס זה או כשיקח אריס אחר בסתמא. ואין לומר דהתם שאני משום דמן הדין היה צריך לחלוק בתבן, לכן כשנתן ולא קבל עליו מנהג העיר שלא ליתן מחוייב ליתן, דאין לזה שום טעם, דהא בעיר זו שנהגו שלא לחלוק בתבן אינו מחוייב מעיקר הדין כל זמן שלא היתנו היפוך המנהג. ולכן משמע דאף מנהג של איש זה לבד מהני לגבי איש זה אף שהוא נגד מנהג המדינה". ע״כ.

וכ״כ בברכת שלמה סי׳ יט אות יט ואילך בענין פטורי מלמדים במקום שמנהגם לפטר בתוך הזמן כשיראו המנהלים צורך בכך, שאפשר להתנות בענין כזה ותנאם קיים, ואין זה בכלל מתנה ע״מ שכתוב בתורה.

ומן הראוי לצטט כאן קטעים מתוך פס״ד האב״ד הגר״י אליעזרוב שליט״א (נתפרסם בתחומין י עמ׳ 72 ואילך) בענין עובדת ברשת הגנים, נכתבו דברים הראויים להיכתב אף בפס״ד זה:

"כל מי שנכנס לעבוד ברשת גנים זו ידע שבמקום עבודה זה לא שוררים התנאים הסוציאליים שקיימים בשאר גנים. גם אם לא ידע את כל פרטי זכויותיו, אין בכך משום שינוי במנהג שקיים ומקובל בסקטור זה״. ״התובעת טענה שקיימת פסיקה של בתי משפט בנושא זה, שויתורו של עובד על זכויותיו אינו מועיל, ויש לילך אחר פסיקה זו מחמת הכלל דינא דמלכותא דינא. כבר נידון דבר זה ע״י הרבה פוסקים, ואלה קבעו שפסיקת שופט אינה מהווה דינא דמלכותא דינא שיש לנו לילך אחריו״. ״ממילא בנידוננו, הדבר פשוט שגם אם קיימת פסיקה משפטית, שהסכם העבודה הקיבוצי מחייב גם כנגד הסכם פרטי המרע את זכויותיו של העובד, אין בזה כדי לקבוע דינא דמלכותא״. ״זאת ועוד: אם תיאלץ רשת גנים זו לשלם לעובדיה לפי התקן של שאר עובדי המדינה, יביא הדבר לקריסתו של המוסד כולו, ואם כן אין זה ענין רק בין אדם לחבירו אלא נוגע הוא גם לענין חינוך רוחני לתורה ומצוות. אם תצדק הגננת התובעת בנידון דידן, הרי שכל הגננות בעבר ובהווה יבקשו הגדלות שכר משמעותיות ופיצויי פרישה מוגדלים, והדבר בוודאי יגרום לקריסה של המערכת".

ה. העסיקו בעבודה נוספת, ולא דרש עליה שכר.   

בשו״ת הרדב״ז ח״א סי׳ רצג נשאל בדבר ראובן ששכר את שמעון לעשות לו שתי מלאכות ואח״כ נשתעבד בשמעון בחמש או שש מלאכות, האם יוכל שמעון לתבוע מראובן את הפרש המלאכות שהכביד עליו, או דלמא יכול לומר ראובן הרי נכנסו לך דורונות ומתנות רב או מעט, וחשבתי שנתרצית בשכירות אשר נתפשרתי עמך, ושתיקה כהודאה דמיא. ושמעון טוען הייתי טועה בדין, לא גיליתי אזנך. ועוד שחשבתיך נדיב ולא תקפח שכרי. ועוד שיש פיזר והפסדות על המלאכות ההם שעשיתי עמך. והשיב הררב״ז דדבר ברור אצלי שפטור ראובן כיון שלא עכב שמעון בתחילה ואמר לא שכרתני לזה, משמע דניחא ליה בכך מפני התועלת הנמשך מהם וסבר וקבל כנגד שכרו, ואין על ראובן להוסיף שכר על שכר. ומה שטוען שמפני היותו טועה לא גילה את אזנו, אין זו טענה להוציא מראובן, דמצי למימר לא מפני טעותך אפסיד אני, שאם היית מגלה את אזני, הייתי מוצא כמה שיעשו מלאכות אלו מפני התועלת שנמשך מהם. ובין כך ובין כך אין על ראובן לפרוע שכירות יתר כיון שלא פירש כן בתחילה. ע״כ. ואף בנידון דידן שתובע תוספת שכר עבור השגחתו בתפילה, עבודה שלא דובר עליה בתחילה, ולא נכללה בהסכם השכר, והנתבע טוען שבכך שהתובע התפלל ביחד עם התלמידים הוא חסך לו זמן של חיפוש מנין אחר, ומעולם לא תבע ע״כ תוספת שכר, ה״ז כמו שכתב הרדב״ז דכיון שלא התנגד בתחילה כשנתבקש להשגיח בתפילה בטענה שלא נשכר לזה, משמע דניחא ליה בכך מפני התועלת הנמשך מכך, וסבר וקבל כנגד שכרו, ואין על הנתבע להוסיף שכר על שכר.

תגיות