בס"ד


מס. סידורי:12720

הנחת כסף במקום לא משתמר

שם בית דין:ישיבת מצפה יריחו - איגוד בתי הדין לממונות
דיינים:
הרב רטבי ישועה
הרב סבתו יעקב
הרב באדי בועז
תקציר:
מנהל נתן לתלמיד כסף לצורך רכישת פרסים. התלמיד רכש ונשאר בידו עודף. הוא הכניסו למזכירות ונעל את הדלת. לאחר זמן הגיע המזכיר פתח את הדלת ולא היה מודע לכך שהונח כסף והכסף נגנב.
פסק הדין:
הנתבע בגלל היותו פחות מגיל בר מצווה - פטור מלשלם על סכום הכסף שהלך לאיבוד.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ח אדר ב תשע"ט

בעניין שבין

התובע

נציג ת"ת

הנתבע

נציג וועד כיתה

רקע ועובדות מוסכמות

במסגרת אירועי פורים חבר וועד כיתה ארגן שוק פורים. המנהל נתן לו אלף ש"ח בכדי שירכוש פרסים לפעילויות. חבר הוועד רכש פרסים במאות שקלים, אך נשאר לו עודף, את העודף הוא הכניס לחדר המזכירות בבוקר לפני שהצוות הגיע (היה לו מפתח למזכירות). לאחר מכן חבר הוועד יצא מהמזכירות ונעל את הדלת.

מספר דקות לאחר מכן, הגיע המזכיר שלא היה מודע לכך שהונחו כספים בשולחנו, המזכיר פתח את חדר המזכירות ויצא לארגן עוד דברים, לאחר שהוא חזר - הכספים נעלמו.

טענות התובע

נציג הת"ת טען שלא היה זה אחראי לשים את הכסף בחדר שבו נכנסים ויוצאים תלמידים ומורים. היה על חבר הוועד להחזיר את הכספים באופן אישי לידי המזכיר, ולא להניח את הכספים על השולחן.

התובע ציין, שישנם תלמידים ממוסד אחר שנכנסים למזכירות דרך החלון, כך שחדר המזכירות איננו מקום בטוח, וגם המזכיר לא משאיר בשולחנו מסמכים או כספים ללא השגחה.

טענות הנתבע

הנתבע לא מכחיש את העובדות, אכן הוא הניח את הכספים בשולחן המזכירות, ולאחר מכן נעל את דלת המזכירות. כמה דקות לאחר מכן המזכיר פתח והכספים נעלמו. הנתבע הוסיף כי לאחר כמה דקות פגש את המזכיר בדרכו למקום אחר, והעיר את תשומת ליבו כי הוא שם את הכסף במזכירות. המזכיר קיבל את הדברים והמשיך בדרכו, לאחר זמן כאשר חזר המזכיר - הכסף נעלם.

הנושאים לדיון:

א.         רמת השמירה עבור מעות.

ב.         הנחת כסף במזכירות.

ג.         שליח קטן.

ד.         כסף שנמצא בידי קטן - איננו הפקר.

א-     רמת השמירה עבור מעות

חבר הוועד קיבל לידו כספים השייכים לת"ת לצורך רכישת פרסים, כך שהוא מוגדר כשומר על הכספים, ומוטלת עליו אחריות לשמור על הכספים ברמה גבוהה.

השמירה מסתיימת לאחר החזרת המעות לידי הבעלים במקום משתמר, (עיין בש"ך בסימן עב ס"ק קלו, ועיין עוד בשו"ע סימן רצג סעיף ד), כל עוד שהשומר לא החזיר בצורה ראויה הוא נחשב עדיין לשומר וחלה עליו האחריות לשמור על המעות כפי שיבואר בפרק זה.

 הגמ' במסכת בבא מציעא דף מב עמוד א, הגדירה את רמת השמירה הנדרשת עבור כספים: "אמר שמואל: כספים - אין להם שמירה אלא בקרקע".

הגמ' הוסיפה: "והאידנא דשכיחי גשושאי, (היום מצויים גנבים שיש להם ברזל, אתו הם בודקים היכן יש חלל בקרקע, כך שגם הקרקע אינו שמירה טובה עבור הכסף) - אין להן שמירה אלא בשמי קורה". (מתחת לגג).

"והאידנא דשכיחי פרומאי, (היום מצויים גנבים השוברים את התקרה) - אין להם שמירה אלא ביני אורבי. (בין שורות הבניין בכותל). אמר רבא: ומודה שמואל בכותל". (שלא צריך להחביא דווקא בין השורות, אלא אפשר להחביא בכל מקום בכותל).

"והאידנא דשכיחי טפוחאי, (גנבים שטופחים על הכותל, ושומעים היכן יש חלל בכותל) - אין להן שמירה אלא בטפח הסמוך לקרקע, או בטפח הסמוך לשמי קורה". (שלא שומעים קול).

מדברי הגמ' מבואר, שהשמירה לכספים היא רק בקרקע. וכך כתב הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ד הלכה ד):

"הכספים והדינרין - אין להם שמירה אלא בקרקע... אפילו נעל עליהם כראוי בתיבה, או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו - ה"ז פושע וחייב לשלם. הורו מקצת המבינים, שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל, ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה, כגון לשונות של כסף, ואצ"ל לשונות של זהב ואבנים טובות - שאין להם שמירה אלא בקרקע. ולזה דעתי נוטה".

וכ"פ השולחן ערוך בסימן רצא סעיף טו.

הרא"ש (סימן כא) כתב:

"וכתב הר"י הברצלוני ז"ל: קבלנו מרבותינו זכרונם לברכה, דודאי הלכה כשמואל, אבל אמרו שלא אמרה שמואל, אלא במקום שהגנבים מצויין שם, או אנשים רמאים, ועושין כל אלו הענינים שאמר שמואל, כגון טפוחי וכו'. אבל במקום דליכא כל הני - אין עליו לכסותן בקרקע, אלא מניחן במקום שהוא מניח את מעותיו דלא עדיף מדידיה. ועל ענין זה נהגו קדמונינו זכרונם לברכה. וראוי לסמוך על קבלתו מדקאמר גמרא: "האידנא דשכיחי גשושאי, והאידנא דשכיחי פרומאי, והאידנא דשכיחי טפוחאי" - משמע דעיקר דבריו נאמרו באתרא דשכיחי כל הני. והכל לפי הזמן".

דין זה נלמד מדברי הירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ג הלכה ז): "נתנן במקום שנוהג ליתן שלו, אם היה ראוי לשמירה - פטור, ואי לא - חייב".

הבית יוסף בהתחלה כתב: הרמב"ם חולק על ר"י ברצלוני, כי לדעת הרמב"ם תמיד צריך לשמור על כספים בקרקע, אך הבית יוסף הסיק:

"ומכל מקום נראה לי, דהשתא לדידן, להרב רמב"ם ז"ל נמי אין כספים צריכין שמירה בקרקע, שהרי הדבר ידוע שאין דרך בני אדם עכשיו לשמור כספים בקרקע, וכל המפקיד על דעת שישמור כדרך שבני אדם רגילין לשמור באותו זמן הוא מפקיד".

וכ"פ השולחן ערוך רצא בסעיף יח.

הדרכי משה בס"ק ח כתב בשם המרדכי (מסכת ב"מ סימן רפ):

"כתב רבינו אבי העזרי, דהכל תלוי לפי מנהג המקום, כדאמר תלמודא והאידנא דאיכא טפוחאי". וכ"פ הרמ"א בסעיף יח.

וכן כתב הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף מב עמוד א): "הכל לפי הזמן הכל לפי המקום, ודברי שמואל אינן גזירה אלא דברי טעם, שכך דרך שמירתן באותו הזמן ובאותו המקום".

וכן כתב התשב"ץ (חלק ד, חוט המשולש, טור ג סימן כו):

"ובהנהו אתרי דשכיחי גנבי והיה מנהג כל אדם לקבור מעותיו המקובצים שאינו צריך להם להוצאה, והכי מוכח בגמ', (רק באותם מקומות שמצויים בהם גנבים - יש צורך לשמור את הכספים בקרקע), אבל מקומות ודורות דלא שכיחי גנבי כולי האי, ואין דרך בני אדם לקבור מעותיהם - אף הנפקד אינו חייב בכך, אלא כל שנעל בפניהם כראוי - דיו".

נמצא אפוא, יש לשמור על הכספים כפי רמת השמירה המקובלת ונהוגה לרוב האנשים. היום לא נהוג לשמור על כספים בתוך כספת, אלא שומרים עליהם בבנק, או בארנק, או בארון וכד', לכן זו רמת השמירה שצריכה להיות היום בכספים.

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן נג) כתב: היום יש לשמור את הכספים בבנק.

"שמירה בקרקע בכרכים הגדולים הוא מן הנמנע, וגם שבבאנק הוא שמירה עדיפא מבקרקע... אבל בזמננו במקומותינו שלהניח בבאנק היא השמירה היותר מעולה בעולם מכל עניני שמירות, וגם יהיה לו ריוח מזה, מה שלא היה לו כשיתיר להשתמש בהו, ליכא אומדנא זו, שלכן לא נימא בסתמא שמתיר לו להשתמש לעצמו".

וכן כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני, מילי דנזיקין עמוד שיט): היום אין לשמור כספים בבית אלא יש לשמור בבנק או בהלוואה לגמ"ח בטוח, אבל אם יש אומדנא שקיבל פיקדון לא על מנת להפקיד בבנק,

"כגון שמוסר לשכנו כסף כשנוסע לשבת, או שמוסר הכסף לתלמיד חכם גדול שודאי דעתו שלא לילך לבנק להפקיד את כספי הפקדונות - סגי בשמירה זו בביתו, אבל בסתמא - צריך שמירה מעולה".

בשו"ת גינת ורדים (חלק חושן משפט כלל א סימן ה) מובא: מדובר במקום שאין לחשוש מפני הגנבים, אבל במקום שיש גנבים - עליו לשמור שמירה טובה[1].

הפתחי תשובה בס"ק ה כתב בשם שו"ת שיבת ציון (סימן צט): אדם שהניח שטרי כסף בתוך נייר בכיסו, והשטרות אבדו - הוא פשע בשמירתם וחייב לשלם, כי מנהג העולם להניח שטרות כסף בתוך ארנק ולשמור את הארנק בתוך הכיס, כך שהוא מרגיש את הארנק בכיס, אך אם מכניס את השטרות לכיסו ללא ארנק, הוא לא יכול להרגיש האם השטרות נפלו ממנו, כשובה לפשיעה ואם הוא שומר חינם - חייב לשלם.

בנו של הנודע ביהודה הוסיף:

"אהובי ידידי, למה לא שם עיניו על דברי מור"ם בהג"ה שם שהוסיף על דברי המחבר וכתב: ובמקום שמשתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן שהוא מפקיד עכ"ל הרמ"א שם, והכוונה בזה שהרמ"א ז"ל הוסיף דברים האלה על דברי המחבר כדי לסקל אבן הטועים, שלא נבוא לטעות ולומר שדעת המחבר שסגי להשומר אם מניח מעות הפקדון במקום שמניח מעותיו, וזה לא יעלה על הדעת, אם זה הנפקד מניח מעותיו על קרן הצבי, ואינו חושש לשמור את שלו בשמירה מעולה, הכי נימא דסגי ליה אם עושה גם בפקדון כמו שעושה בשלו, ולכוונה זאת כתב הרמ"א ז"ל שעכ"פ צריך להיות מקום משתמר כפי דרך המקום וכפי הזמן, וכן מפורש בדברי המחבר עצמו שם בסעיף י"ג דאף אם הניח הפקדון עם שלו, אם אין המקום ראוי לשמירה - חייב, דבשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל אחרים".

כלומר רמת השמירה לכספים איננה כמו שאדם שומר על כספו, אלא רמת השמירה צריכה להיות כפי שמקובל ונהוג. לכן גם אם אדם באופן אישי שומר על כספו ברמה פחותה - הוא לא יכול לשמור באותה רמה על כספי חבירו.

הפתחי תשובה בס"ק ו כתב בשם שו"ת זכרון יוסף (חו"מ סימן א): אדם ביקש מחברו שישמור לו על כספו (כספי נדוניה המיועדים לחתנו), השומר הניח את הכספים בתוך ארגז סגור, בארגז היו גם כלי כסף ועוד פריטים יקרים. בסופו של דבר ארגז זה נשדד ע"י "אנשי מלחמות שבאו בלילה ושללו כל אשר מצאו בארגז". המפקיד תבע את השומר לדין, והזכרון יוסף פסק שלא צריך לשמור על כספים בקרקע, אלא מספיק לשמור על כספים כפי שמקובל, ומכיוון ומקובל לשמור כספים בתוך ארגז סגור. אומנם במקרה ספציפי זה, השומר חייב לשלם, בגלל שידע שיש במקום חיילים ששודדים כספים, ובמקום שידוע שיש שודדים יש לחזור לדין הגמ', ולשמור כספים בקרקע.

הפתחי תשובה בס"ק ז עוד כתב בשם מהרי"ט (חושן משפט סימן קטו):

"ונראה בעיני, כי בעיר הזאת, בדוכתא דשכיחי שמוצאין אנשי החיל ששומטים מיד בני אדם - פשיעה היא להוליך בידו כסף או זהב, כי אם עבר ורמס וטרף ואין מציל, וזה היא דרכן של בני אדם בעלי דעה, לצרור ולהניח בחיקו, ולתוספות שמירה שלא יפיל מחיקו קושרין ראש הסדין באזורו, נמצא שמור מגנבה ושמור מאבדה".

כלומר שומר שרוצה להעביר כספים של חברו במקום שידוע שיש גנבים - עליו להכניס את הכספים לכיס ולקשור את הארנק לחגורתו, כך שלא יהיה ניתן לכייס את הארנק.

האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן כג) כתב:

"וגם יש לעיין, אולי הוא פשיעה (חפץ שנגנב), שאפשר שלא סגרו כראוי במנעול חזק, או הפתח היה קל להשבר, שאף שגם חפצים שלו היו שם - מ"מ חייב, (כדאיתא בסי' רצ"א סעי' י"ד), ולדעתי הוא מהדברים שאף הבע"ד עצמו יודה שיש להסתפק בזה. ולכן כל אלו חשבונות צריך לעיין בעת שמפשרין".

הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ב הערה יז) כתב:

"ונראה שבזמננו ודאי אין דרך לשמור בקרקע, אלא שמכיון שדרך בני אדם להפקיד כספים בבנק, אפשר שחזר דין שמירה להפקיד בבנק, ונראה שא"צ לפתוח חשבון מיוחד, ויכול להפקיד בחשבון שלו (עי' פרק ה הערה נה), ולגבי שאר חפצי ערך - צריך לשומרם בדרך ששאר בני אדם שומרים את שלהם (ונראה שאינו צריך לשכור כספת להניחם שם), אבל פשוט שאף אם מניח את שלו במזנון גלו - אין זה פוטרו בפקדון, וכמ"ש לעיל (הערה ג). וכתב בתרוה"ד (סימן שלג) שאם הניח הפקדון במקום שאין עולה על דעת הגנבים שיש שם חפצים - אין זו פשיעה, ודבר זה צריך בירור ודקדוק גדול, ובמקום ששכיחים גנבים שדרכם לחטט ולחפש בכל מקום - מסתבר שצריך שמירה מעולה יותר".

לסיכום, יש לשמור על הכספים כפי רמת השמירה המקובלת ונהוגה לרוב האנשים. היום לא נהוג לשמור על כספים בתוך כספת, אלא שומרים עליהם בבנק, אא"כ יש אומדנה שידע שישמור על הכספים בבית. אומנם במקום שיש חשש לגניבה חייבים לשמור בבנק או בקרקע, ואם הוא מעביר כספים במקום שיש חשש לכייסים - עליו לקשור את הכספים לחגורתו.

ב-     הנחת כסף במזכירות

כאמור, אדם יכול לשמור את הכספים במקום שבו נהוג ומקובל לשמור על הכספים, (ולא צריך לשמור דווקא בקרקע), אבל עדיין אסור להניח את הכספים בתוך חדר שבו אנשים נכנסים ויוצאים.

דין זה נלמד מדברי תרומת הדשן (סימן שלג, מובא בדרכי משה בס"ק יג): שומר שמניח את הפיקדון בחדר פתוח שכל אחד יכול להיכנס לחדר, למרות שמי שנכנס לחדר אינו בחזקת גנב - נחשב לפשיעה וחייב לשלם אם הפיקדון נגנב. וכ"פ הרמ"א בסימן רצא סעיף כא.

הנחת כספים במזכירות במקום שידוע שהוא פתוח, במקום בו נכנסים ויוצאים מורים ותלמידים - לא נחשבת לשמירה טובה, והנחת כספים במקום שלא נשמר טוב - יש בכך פשיעה, למרות שאין לחשוד באף אחד שהוא גנב, בכ"ז לא ניתן להניח את הכספים במקום כזה.

לכל הפחות היה עליו להניח את הכספים בצורה מוסתרת, למשל מתחת לספר או בתוך מגרה וכד', הנחת הכספים בשולחן בצורה גלויה במקום שבו החדר פתוח - יש בכך משום רשלנות, ושומר חינם חייב על פשיעה.

נעילת החדר אינה מספיקה לשמירה מעולה, כיון שיש מורים רבים שיש להם מפתח, והם עשויים לפתוח את הדלת בבוקר ולהשאירה פתוחה כפי שמתרחש לעיתים. כמו כן גם המזכיר עצמו יתכן שיפתח ולא ישים ליבו לכסף כפי שאכן אירע. זאת ועוד המקום אינו בטוח לחלוטין, כיון שיש אפשרות להיכנס אליו בצורות נספות כמוזכר לעיל, ולכן גם המזכיר עצמו לפי עדותו אינו מניח שם כספים בצורה גלויה גם כשנועל את החדר.

הנתבע טען שלאחר שהוא הניח את המעות במזכירות, הוא בדרך פגש את המזכיר והעיר את תשומת ליבו על כך שהוא שם את הכסף במזכירות. טענת הנתבע היא שהמזכיר הינו האחראי על הכסף שנעלם, כי היה עליו לחזור למזכירות ולקחת את הכספים.

טענה זו לא מתקבלת, כי המזכיר לא העלה בדעתו שהכספים הונחו במקום לא משתמר, בצורה גלויה, אילו היה יודע שהכספים הונחו בצורה כרזו היה חוזר מידית למזכירות. ואף אם היה חוזר מידית למזכירות יתכן וכבר בזמן זה הכסף היה נעלם, כך שבכל מקרה האחריות על הנחת הכספים במקום לא משתמר מוטלת על מי שהניחם שם ולא על המזכיר.

לסיכום, אסור להניח כספים במקום בו אנשים נכנסים ויוצאים.

ג-      שליח קטן

כל האמור לעיל מתייחס לשומר גדול ובן דעת שהניח כספים במקום שאינו משומר, אך במקרה כאן מדובר על חבר וועד כיתה בפחות מגיל בר מצווה. כך שיש לדון האם יש חיוב לשומר שהוא פחות מגיל בר מצווה.

במשנה במסכת בבא בתרא דף פז עמוד ב מובא:

"השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו), ומדד לו באיסר שמן, ונתן לו את האיסר. שבר את הצלוחית ואבד את האיסר".(אב שלח את בנו הקטן לקנות שמן. החנווני נתן לילד שמן בשווי איסר, הילד שילם פונדיון שזה שני איסרים, והמוכר החזיר לו עודף איסר אחד. הילד שבר את כד השמן ואיבד את העודף)."(לדעת ת"ק) חנווני חייב (לשלם על העודף שהילד איבד, שכן המוכר שלח כסף ביד ילד קטן); רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה - שחנווני פטור". (החנווני פטור מתשלום על הכד שנשבר, בגלל שהוא לא הגביה את הכד).

בגמ' מובא:

"בשלמא באיסר ושמן - בהא פליגי, דרבנן סברי: לאודועי שדריה, (האב שלח את בנו הקטן רק בכדי ליידע את החנווני שהוא מעוניין לרכוש, אך לא שלח את הקטן שיביא בפועל את השמן, האב התכוון שהמוכר ישלח את השמן ע"י עובד גדול, לכן החנווני חייב על העודף שאבד). ור' יהודה סבר: לשדורי ליה שדרי', (הבן שליח להבאת השמן, לכן החנווני פטור אם הבן שבר, שהרי אביו שלחו). אלא שבר צלוחית - אבדה מדעת היא"? (מדוע לדעת ת"ק החנווני חייב לשלם על הכד, הרי האב נתן את הכד ביד ילד קטן, כך שנחשב לאבידה מדעת, ונחשב להפקר כך שהחנווני לא צריך לשלם על הכד).

הגמ' בדף פח עמוד א הסבירה למסקנה:

"הכא במאי עסקינן - כגון שנטלה למוד בה לאחרים, (המוכר לקח את הצלוחית מהילד בכדי להשתמש בצלוחית על מנת למדוד לאנשים אחרים. המוכר משתמש בצלוחית ללא אישור מהאב ונחשב לשואל שלא מדעת), ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי, מר סבר: שואל הוי, ומר סבר: גזלן הוי".

(לדעת חכמים המוכר נחשב לגזלן, לכן אסור לו להחזיר את הכלי לידי הילד הקטן, אלא עליו להחזיר לאב, ועד שלא יחזיר לאב - למוכר יש אחריות על הכלי ולכן הוא חייב אם הכלי נשבר).

מדברי הגמ' מבואר, לדעת חכמים, אב ששלח את בנו הקטן לבעל חנות עם כסף שיקנה עבורו שמן, כוונת האב הייתה רק להודיע למוכר שהוא מעוניין לרכוש שמן, והוא מצפה שהמוכר ישלח את השמן ע"י שליח גדול ולא ע"י הבן הקטן, ואם המוכר בכ"ז החזיר את העודף דרך הבן הקטן, והעודף אבד - המוכר חייב לשלם לאב.

הגמ' עוד כתבה: המוכר פטור מלשלם על הצלוחית שנשברה, כי היא נחשבת לאבידה מדעת. רק אם המוכר ייקח את הצלוחית וישתמש בה בכדי למדוד לאחרים, הוא ייחשב כשואל שלא מדעת, ויהיה חייב לשלם על האונסים שיקרו לצלוחית.

הרמב"ן (מסכת ב"ב דף פז עמוד ב) העיר: אם המוכר השתמש בצלוחית לשם התינוק (ולא לשם אחרים) - הוא לא חייב על נזקי הצלוחית, כי הצלוחית מוגדרת כאבידה מדעת, ובאבידה מדעת ניתן להחזיר למקום שהיה גם אם זה לא מקום משתמר, כי הוא לא גורם נזק נוסף מעבר למה שהבעלים עבר עשו.

הסמ"ע בסימן קפח ס"ק ו כתב: המוכר חייב לשלם רק על העודף, כי המוכר קיבל לידו את הסכום הגדול, ולא היה צריך להחזיר את העודף לידי הקטן. למוכר אסור היה ליהנות מהסכום הגדול עד שיעביר לידי האב את העודף. אומנם המוכר לא חייב באחריות על הצלוחית, גם אם המוכר הרים את הצלוחית ומדד בה, כי הצלוחית נחשבת לאבידה מדעת, לכן אם המוכר לא היה מוכן לקבל כלום מהקטן, והילד חזר עם הסכום הגדול וסכום זה הלך לאיבוד - המוכר פטור מלשלם, כי כל מה שהאב נתן לקטן נחשב לאבידה מדעת.

הרשב"ם (ד"ה אבדה) העיר: האב נתן לבנו איסר, ובכסף שנמצא ביד בנו, אנו לא אומרים שזו אבידה מדעת, כלומר המוכר לא יכל לקחת את הכסף מיד הקטן, שכן לא ניתן ליטול אבידה מדעת.

הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ב) הוסיף: אם האב אמר במפורש למוכר שיעביר את השמן דרך הבן הקטן, והשמן אבד - המוכר פטור מלשלם.

בשו"ת אמרי יושר (חלק ב סימן קיב) מובא: אישה שביקשה מבנה הקטן שילך לגבות חוב מלווה שחייב לה. הלווה נתן את הכסף לילד והכסף אבד. האישה לא רצתה לתבוע אך אמרו לה שלפי ההלכה היא יכולה לתבוע מהלווה שישלם שוב. האמרי יושר פסק: מכיוון שהאישה רצתה שהלווה יעביר את הכסף לילד, וגם לא רצתה לתבוע, נחשב כאילו עשתה מעשה, ומכיוון ויש מנהג (גם אם לא מנהג ברור) להעביר כספים ביד קטן - מותר להעביר את הכספים לפי בקשתה.

ניתן להוסיף ולבאר: סברת חכמים במשנה היא: "לאודועי שדריה", (האב שלח את בנו הקטן רק בכדי ליידע את החנווני שהוא מעוניין לרכוש, אך לא שלח את הקטן שיביא בפועל את השמן, האב התכוון שהמוכר ישלח את השמן ע"י עובד גדול, לכן החנווני חייב על העודף שאבד), סברא זו לא שייכת כאשר האישה מודה שהיא שלחה את בנה הקטן שילך לקחת את הכסף, כי בצורה ברורה אנו יודעים שהאישה לא רצתה רק ליידע את הלווה שעליו להחזיר את החוב, ("לאודועי שדריה"), אלא נחשב כאילו אמרה במפורש ללווה לשלם לילד, ולאור דברי הרמב"ם - הלווה פטור מלשלם על אובדן המעות.

מכאן נלמד שבכל מקום שיש הודאה של המשלח שאכן התכוון לשלוח ביד הקטן - ניתן להעביר את הכספים לידי הקטן, ואם הכספים יאבדו - המשלח פטור מלשלם פעם נוספת.

הרמב"ם (שם) עוד כתב: ניתן למנות לשליח כל איש או אישה אבל מי שאינו בן דעת - לא ניתן למנותו לשליח, לכן לא ניתן למנות קטן לשליח. וכ"פ השולחן ערוך.

מסקנה מפרק זה,

לאור האמור, מכיוון שהמנהל נתן את הכסף לידי הקטן, הרי זה כמו אבידה מדעת, כלומר המנהל לקח את הסיכון שהקטן עדיין אין לו אחריות מלאה על השמירה, ובכל אופן נתן לו כספים, ולכן הקטן פטור גם אם פשע.

אמנם היה אפשר לדון מצד לפנים משורת הדין ומידת החסידות שהקטן ישלם למפקיד כשיגדל, לפחות בחלק מהמעות כפי שמצינו לגבי קטן שהזיק, שלמרות שפטור לשלם מצד הדין גם שיגדל, (שו"ע סימן תכד סעיף ח) - אך כבר כתב הרמ"א (אורח חיים סימן שמג, ובט"ז שם, וכן בספר חסידים בסימן תרצ"ב) שיש לו לעשות תשובה, וי"א שיחזיר לפחות חלק מהנזק, ויפצה הניזק.

אך כאן הדין שונה מדין קטן שהזיק, זאת מכיוון שיש כאן רק חוסר בשמירה הנובע מחוסר האחריות הטבעי של הקטן בגילו, ומה היה לו לעשות, ועוד כיון שבנידון דידן המפקיד נתן את המעות לקטן וחפץ שיסכים, הוא איבד מעותיו. (מקור סברא זו האחרונה בפתחי חושן חלק ג בס"ק לד).

לסיכום, אין לחייב הקטן לשלם כי לצאת ידי שמים גם לאחר שיגדל, ובמיוחד מכיוון שהילד נעל החדר, וכן הודיע למזכיר על כך שהשיב.

ד-     כסף שנמצא בידי קטן - איננו הפקר

למרות שכסף שנמצא בידי ילד קטן מוגדר כאבידה מדעת[2], בכ"ז אין לומר שהכסף נחשב להפקר וניתן לקחת את הכסף מידי הילד.

דין זה מבואר הקצות (סימן רסא בס"ק א): הגמ' במסכת בבא בתרא (שם) כתבה, שלדעת חכמים החנווני חייב לשלם על העודף, ואם נאמר שכסף שנמצא בידי ילד נחשב להפקר - אין סיבה לחייב את החנווני, כי בכל מקרה הכסף הפקר, ומכך שיש חיוב משמע שהכסף קצת נשמר בידי הקטן ולכן לא נחשב להפקר.

וכן כתב הנתיבות (סימן רסא ס"ק א): "אבל בקטן דליכא יאוש, דהא אפילו ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי שלום, וגם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת, כי הקטן חשיב קצת שומר, (כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ט' ע"ב בד"ה ולר' יוחנן ע"ש), וגם רובא דאינשי נותנין חפצים ביד קטן פיקח - אומדנא דמוכח הוא דלא מייאש נפשיה, רק דקרי ליה אבידה מדעת לענין שהנוטל ממנו א"צ לשומרו יותר מהבעלים, דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת הוא".

כלומר נתינת כסף לילד קטן - אין בה דין אבידה מדעת בצורה מלאה שיהיה ניתן לקחת את הכסף מהילד הקטן, הכסף שביד הילד איננו הפקר, ולכן אסור לקחת את הכסף מהילד, כי יש שמירה מועטה אצל הילד. הגמ' רק מיעטה שאין חיוב על המוכר לשלם על הנזקים שיהיו כתוצאה מכך שילד שומר על הכלי. (מכאן אנו למדים שאם יש קצת שמירה - לא ניתן לזכות באבידה מדעת).

הנתיבות בסימן רלה ס"ק א כתב: חכמים תקנו שקטן שהגיע לעונת הפעוטות (גיל שש או שבע לפי רמת שכלו) - ניתן לתת בידו את הכסף ששייך לו[3], אך עדיין אסור לתת לילד כספים ששייכים לאחרים עד גיל בר מצווה, כמבואר בסימן קפח סעיף ב.

מסקנות

א. יש לשמור על הכספים כפי רמת השמירה המקובלת ונהוגה לרוב האנשים. היום לא נהוג לשמור על כספים בתוך כספת, אלא שומרים עליהם בבנק, או בארון וכד'.

ב. במקום שיש גנבים - צריך לחזור לדין הגמ' ולשמור שמירה טובה בקרקע (במידה ולא ניתן לשמור בבנק).

ג. הנחת כספים במזכירות במקום שידוע שהוא פתוח, במקום בו נכנסים ויוצאים מורים ותלמידים - לא נחשבת לשמירה טובה, והנחת כספים במקום שלא נשמר טוב - יש בכך פשיעה, למרות שאין לחשוד באף אחד שהוא גנב, בכ"ז לא ניתן להניח את הכספים במקום כזה. גם  כאשר נועלים את הדלת, אם יש לאנשים רבים מפתח, והם יכולים להיכנס בכל עת, הרי זה כמו שאינו נעול.

ד.  קטן איננו שומר, לכן הנותן כסף או חפץ בידי ילד קטן (לפני גיל שלוש עשרה) - הכסף נחשב לאבדה מדעת.

ה.  מכיוון שחפצים הנמצאים בידי קטן נחשבים לאבידה מדעת, אם הילד איבדם - המוצא לא חייב להחזיר לבעלים כדין אבידה מדעת.

ו. למרות שמה שבידי קטן מוגדר כאבידה מדעת, בכ"ז אסור לקחת את החפץ מיד הקטן, כי החפץ לא נחשב להפקר אלא לשמור ברמת שמירה פחותה.

ז. בשולי דברים יש להוסיף, כי לפי האמור לעיל, לפי דין תורה יש לקטן אחריות מסוימת על הכספים שיש לו, ולכן הוא יכול למכור או לקנות בממון ששייך לו, אם הוא הגיע לגיל בו יש לו יכולת ההבנה המתאימה (כמו בנידון שלנו). כמו כן אסור לקחת מידיו ממון או חפץ שנתנו לו אחרים, כיוון שהקטן נחשב לשומר ברמה מסוימת. יחד עם זאת אין לו אחריות מלאה כאדם גדול, מכיוון שאין לו עדיין את הידע וניסיון החיים המלא בכדי לנהל בצורה שלמה את ענייניו.

במקרה שלנו נדרש ניסיון חיים בכדי לדעת שאין זה מספיק אחראי להשאיר כסף גלוי על שולחן, גם אם מדובר במקום נעול, כיון שהוא עלול להיפתח ללא שימת לב למעות. לכן המנהל לקח על עצמו סיכון מסוים (שיש בו הגיון חינוכי ומעשי) כאשר הפקיד את הכסף בידי מי שאינו בר מצווה, ועליו לשאת בתוצאות. מגיל בר מצווה ואילך האחריות  היא מלאה. (למעט בעסקי נדל"ן) הקטן עולה בדרגה ונחשב כגדול לכל דבריו.

החלטה:

הנתבע בגלל היותו פחות מגיל בר מצווה - פטור מלשלם על סכום הכסף שהלך לאיבוד.

פסק הדין ניתן ביום ‏חמישי כ"ח אדר ב' תשע"ט 4 באפריל 2019.

בזאת באנו על החתום:

הרב ישועה רטבי - דיין

הרב יצחק סבתו, אב"ד

הרב בועז באדי – דיין

 

 



[1] הגינת וורדים דן בשומר על כספים שנסע בספינה לטורקיה, ובגלל אונס הספינה עגנה באיזה אי, ותושבי האי שדדו ממנו את הכסף, הגינת וורדים חייב את השומר לשלם, כי הוא צריך לדעת שהדרכים בחזקת סכנה.

[2] הגדרת אבידה מדעת - בעל חפץ שהניח את החפץ במקום שלא משתמר. דין אבידה מדעת - נחלקו הראשונים האם המוצא יכול לזכות בחפץ:

א. שיטת הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ח) - אנו יודעים שהבעלים הניחו את החפץ במקום שלא משתמר, לכן יש לראות כאלו הבעלים הפקירו את החפץ, לכן המוצא יכול לזכות בחפץ.

ב. שיטת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה יא) - באבידה מדעת אומנם אין חיוב להשיב את האבידה לבעליה, "שנאמר: אשר תאבד - פרט למאבד לדעתו[2]". אבל אסור למוצא לקחת את החפץ לעצמו, שכן למרות שהבעלים לא חששו לממונם, בכ"ז אין לאחר ליטלם לעצמו ללא שנדע בוודאות שהבעלים הפקירו את נכסיהם. וכ"פ הריטב"א[2] (מסכת קידושין דף ח עמוד ב) והרמ"ה (מובא בטור בסימן רסא סעיף ד).

 ג. פסיקת הלכה - השולחן ערוך (בסימן רסא סעיף ד), הב"ח (בס"ק א) והט"ז (על סימן רסא סעיף ד) - פסקו כדעת הרמב"ם, אך הרמ"א והש"ך (בס"ק ג) - פסקו כדעת הרא"ש.

[3] במשנה במסכת גיטין דף נט עמוד א מובא: "הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין". (בסימן רלה סעיפים ז-יד מבואר, שקטן לא יכול למכור קרקעות, ורק במיטלטלין חכמים תקנו שהמקח יהיה תקף).

בגמ' מובא: "הפעוטות - מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ועד כמה, (מאיזה גיל נקרא פעוט כך שיכול למכור מיטלטלין)? מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה: כבר שית, (לבת), כבר שב (לבן). רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני. במתניתא תנא: כבר תשע, כבר עשר. ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה". (ילד חריף יכול למכור כבר מגיל שש או שבע, {בן או בת}. ילד רגיל - יכול למכור מגיל שבע או שמונה. ילד שאינו חריף כלל, יכול למכור מגיל תשע או עשר).

"וטעמא מאי, (קטן שהגיע לגיל הפעוטות יכול למכור)? א"ר אבא בר יעקב א"ר יוחנן: משום כדי חייו". (בכדי שתהיה אפשרות לקטן לרכוש מזון, לכן הם יכולים למכור מיטלטלין, ועם המעות שיקבלו יוכלו לקנות אוכל).

"...וטעותן עד כמה, (אם הפעוטות טעו, האם המקח בטל)? א"ר יונה א"ר זירא: עד שתות, כגדול". (רש"י {ד"ה עד שתות} כתב: טעות עד שתות - המקח תקף וצריך להחזיר את ההונאה, משמע שגם בפחות משתות - צריך להחזיר את ההונאה, שכן אין מחילה לקטנים, אבל הרמב"ם {הלכות מכירה פרק כט הלכה ח} כתב: דין ההונאה בקטן בדיוק כמו בגדול, לכן בפחות משתות - יש מחילה).

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כט הלכה ו) כתב: "קטן עד שש שנים - אין הקנייתו לאחרים כלום. ומשש שנים עד שיגדיל: אם יודע בטיב משא ומתן - מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת, בין בדבר מרובה בין בדבר מועט, בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע. ודבר זה מדברי חכמים כמו שביארנו, כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו. והכל במטלטלין, אבל בקרקע - אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל".

נחלקו הראשונים, בבדיקת חריפות שכלו של קטן שמכר:

 א.         הרמב"ם (שם הלכה ח) כתב: גם קטן מעל גיל עשר, צריך לבדוק האם הוא מבין ומספיק חריף בכדי למכור מיטלטלין.

ב.         הרמ"ה (מובא בשלטי גיבורים דף כז: ס"ק ב) כתב: מגיל שש עד גיל עשר - צריך לבדוק את מידת חריפותו, כך שהקטן יוכל למכור רק אם ייבדק וימצא חריף בשכלו. אומנם מגיל עשר, הקטן יכול למכור ללא בדיקה. עוד הוסיף הרמ"ה: גם מעל גיל עשר, במידה ויתברר שהילד אינו חריף - אין ממכרו ממכר.

      ג.          הרא"ש (סימן יט) חלק על הרמ"ה, שכן כל ילד מגיל עשר - ממכרו תקף גם אם אינו חריף, (בתנאי שלא יהיה שוטה).

רבנו האי (ספר המקח שער ג, מובא ברא"ש שם) כתב: קטן יכול למכור רק בכדי חייו ולא יותר, שהרי זו הסיבה שהגמ' נתנה לכך שממכר הקטן חל. אבל הרמב"ן (ד"ה פעוטות) כתב: מכיוון שהחכמים תקנו שיהא ממכרו ממכר, הרי שלא חילקו בין מוכר רק בכדי חייו לבין מוכר יותר מכדי חייו, לכן גם ביותר מכדי חייו יכול הקטן למכור.

תגיות