בס"ד


מס. סידורי:12700

הוצאת צוי מניעה

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ווייס יהושע
הרב דומב שמואל חיים
תקציר:
דיון בכמה תיקים, בעניין היכולת והתוקף של ב"ד בהוצאת צוי מניעה, וחובת הצדדים לדון בב"ד בו הוצא הצו.
פסק הדין:
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

תיק ממונות מס' 107-תש״ס, ותיקים אחרים. כרך ז, עמ' קע"ו-קפ"ב

הוצאת צוי מניעה

נושאי הדיונים

בתיק הראשון: הרב ר׳ כיהן כר״מ בישיבה של צד ב׳ במשך קרוב לשנה. נודע לו שמנהלי הישיבה מתכננים לפטר אותו ממשרתו על רקע חילוקי דעות, ולטענתו אין בסיס הלכתי לפטרו, והוא מבקש סעד בית הדין לצוות על צד ב׳ שלא יפטרוהו בטרם עמדם עמו לדין תורה בבית דין.

בית הדין נעתר לבקשה למרות שטרם נשמעו תשובות צד ב׳ בבית הדין, והזמין את הצדדים לדיון בתוך שבוע.

מנהלי הישיבה השיבו לבית הדין שהואיל והם נתבעים, זכותם לדון במקום שהם רוצים, והם רוצים לדון בבי״ד של הרב לנדא בבני ברק, ואין הם חייבים לדון בירושלים מכיון שהישיבה נמצאת בישוב ח׳. התובע השיב שגם אם הישיבה אינה בירושלים, מ״מ גם בבני ברק היא אינה נמצאת, וע״כ אינו חייב ללכת לבי״ד בבני ברק. עוד הוא טוען שהעובדה שהוא זה שפתח את התיק בבית הדין, אין בה כדי להופכו לתובע ואותם לנתבעים. בתיק זה הוא הנתבע והם התובעים, מאחר והם מבקשים לפטרו ממשרתו, ופתיחת התיק נועדה כדי למנוע פיטוריו. הוא מוכן לדון עמם בבי״ד קרוב למקום הישיבה בבד״צ דקרית ספר.

בתיק השני תבע צד א׳ את צד ב׳ בבי״ד בב״ב ובקש לצוות על צד ב׳ לדון עמו בד״ת ולהמנע מלפנות לערכאות בענין שבסכסוך שביניהם. צד ב׳ הודיע לבי״ד בב״ב שהואיל והמורשה שלו הוא תושב ירושלים רוצה הוא לדון בבי״ד בירושלים. ביה״ד בב״ב קבל את בקשת הצו מניעה, וצוה על צד ב׳ שלא לפנות לערכאות תוך שהוא מפנה את הצדדים למצוא בי״ד בירושלים שידון בסכסוך שביניהם. למרות הצו פנה צד ב׳ לערכאות, וצד א׳ פנה לבי״ד זה שידון בסכסוך שביניהם. צד ב׳ הודיע שאינו חייב לשמוע לצו בי״ד בב״ב מכיון שהודיע להם שברצונו לדון בירושלים.

בתיק השלישי הוצא צו עיקול ע״י זבל״א, והנתבעים מבקשים לדון בפני בי״ד פלוני או זבל״א פלוני, והתובע אינו מסכים לבוררים שהציעו הנתבעים אלא לאחרים, ומשהתארך הזמן ביקשו הנתבעים מבי״ד אחר שבעיר להסיר את צו העיקול בטענה שהתמשכות הצו בלי גבול גורם להם נזק, והם גם התחייבו לקיים כל פסק שיפסקו להם הבי״ד.

בתיק הרביעי תבעו מורות את המרכז החינוכי שאצלו עבדו יותר מעשרים שנה. ביום 3.6.01 (כמה ימים לאחר תחילת החופש הגדול) קבלו - ביחד עם עוד מורות מאותו בי״ס - מכתב פיטורין ע״י הדואר, בו נאמר שהפיטורין יחולו ביום 31.8.01, וסיבת הפיטורין היא ״סגירת ביה״ס״. בבירור נוסף שנעשה אח״כ נאמר להן שהבי״ס ״נפתח מחדש״ והכל חוזר לקדמותו. אך בסוף החופש, לפני שהפיטורין נכנסו לתוקף, קבלו טלפונים ממזכירה בלתי מזוהה שאין להן לחזור לעבודה. המורות הגישו בקשה לצו מניעה נגד הנהלת המרכז החינוכי לעכב את חלות הפיטורין, וכן לאסור על הנתבעים לאייש את משרותיהן ע״י מורות אחרות. ב״כ הנהלת המרכז החינוכי עו״ד מ. ינובסקי השיב לביה״ד במכתב, כי התביעה נגדם צריכה להיות רק בבי״ד רשמי, כך לפי החוק, והוא ביה״ד האיזורי. והוסיף שאינם חייבים להישמע לצוי בית דין שהוצאו שלא בפניהם.

בדיון שזומן מראש הופיע ב״כ התובעות טו״ר א. רוזנטל והסכים לדון עם הנתבעים בביה״ד האיזורי כבקשתם, למרות שהנימוק שהם כותבים במכתבם על כך ששם זה ״בי״ד רשמי״ ואילו בי״ד זה אינו רשמי, אין לו כל נפקות כשמדובר בתביעה ממונית, ואדרבא, לדעת משפטן בכיר מבחינת החוק אין סמכות ואין רשות לבי״ד איזורי לדון בדיני ממונות. על טענת הנתבעים במכתבם שאין הם מחוייבים להישמע לצו המניעה של ביה״ד מכיון שהצו הוצא במעמד צד אחד, טוען ב״כ התובעות שזה בניגוד להלכה, וכבר נהגו בבתי הדין בישראל להוציא צוים למניעה במעמד צד אחד עד לדיון בין שני הצדדים, תוך שהם מזמינים את שני הצדדים לדיון דחוף כדי לשמוע את טענותיהם. ב״כ התובעות טוען שמרשתו הופיעה בביה״ס בתחילת הלימודים, אך לא הורשתה ללמד בכיתתה, ובמקומה הגיעה מורה אחרת. בכך לטענתו הפרו הנתבעים את צו המניעה. הוא מבקש רשות מבית הדין לפנות לגדולי התורה שהם הסמכות התורנית של המרכז החינוכי, כדי להעמידם על חומרת המקרה. 

פסק דין

א. צו המניעה שהוצא לבקשת צד א׳, הוצא כדין כדי להציל עשוק מיד עושקו. צו המניעה הוגבל עד לבירור בביה״ד, והצדדים הוזמנו לדיון בתוך שבוע. אילו צד ב׳ היו נענים להזמנה והיו טוענים את טענותיהם נגד צד א׳, אם ביה״ד היה מקבלם, צו המניעה כבר היה מוסר. אך מכיון שצד ב׳ עומדים על דעתם שלא לדון בבית דין זה, צו המניעה בתוקפו עד להחלטה אחרת של בי״ד שידון בין הצדדים.

ב. עצם פתיחת תיק בבי״ד אינה הופכת את הנתבע לתובע.

ג. גם אם צד ב׳ היו נתבעים, בקשתם להסיר את צו המניעה שהוצא עליהם בבי״ד כמוה כתביעה, ואין זכותם לגרור את הצד השני לדון עמם בעיר אחרת.

ד. מומלץ לצדדים לדון בדחיפות בפני בית דין המוסכם על ידי שני הצדדים, או בפני זבל״א. אם לא יגיעו הצדדים להסכם בענין מקום הדיון בתוך שבוע, ובית הדין יתרשם שצד א׳ עשה כל שביכולתו בענין, ידון בית הדין בבקשת צד א׳ להתיר לו לפנות לבית דין לעבודה.

ה. צד א׳ רשאי לפנות לבי״ד לעבודה כדי להוציא צו מניעה כנגד צד ב׳ עד לדיון בבי״ד כד״ת, או עד לדיון בבי״ד לעבודה לפי אישור בית הדין.

(-)  אברהם דוב לוין, אב״ד  (-)  יהושע ווייס  (-)  שמואל חיים דומב

כללי צוי עיקול או מניעה הנהוגים בבית הדין

א. אם בא צד לבי״ד ומבקש לדון עם בעל דינו בד״ת, וטוען שעד מועד הדיון עלול להפסיד את כסף התביעה, או שעלול להינזק ע״י הצד השני, מקבלים את בקשתו ופוסקים צו עיקול או מניעה נגד הצד השני עד לדיון, באותו נושא שהתובע עלול להפסיד או להינזק, וזאת במעמד צד אחד ומבלי לשמוע טענות נגדיות, תוך כדי קביעת מועד לדיון בין הצדדים במועד קרוב ככל האפשר.

ב. צו עיקול או מניעה אינו מהווה פס״ד סופי, מה גם שהוצא במעמד צד אחד בלבד. הצו משמש ככלי עזר לבית הדין כדי למנוע הפסדים ונזקים למבקש עד למועד הדיון. לפיכך אין בית הדין מוציא צו עיקול או מניעה ללא קביעת מועד לדיון בין הצדדים, ומפקיע את הצו במקרה שהמבקש גורם להארכת הזמן בלי דיונים.

ג. כדי למנוע הפסד לצד השני כתוצאה מצו עיקול או מניעה במקרה של תביעה קנטרנית ושאין בה ממש, מחוייב המבקש להפקיד סכום כסף שישמש לפרעון הפסדים של הצד השני כתוצאה מצו העיקול או המניעה, אם יתברר שהתביעה היתה קנטרנית ומשוללת יסוד, ושאכן נגרמו לו הפסדים מהצו.

ד. במקרים מסויימים מסיר בית הדין את הצו בטרם דיון: אם התברר לבית הדין כי בבקשה להוצאת הצו העלים המבקש מבית הדין פרטים חשובים בענין שיש בהם לשנות את התמונה; אם הצד השני חותם על כתב בוררות ומשליש בבית הדין את סכום התביעה, או מתחייב להחזיר את המצב לקדמותו אם יפסוק כך בית הדין, ומבקש להסיר את הצו מכיון שגורם לו הפסדים מיותרים.

ה. אם לאחר הוצאת הצו ע״י בית הדין מבקש הצד השני לדון בבי״ד אחר, והמבקש מוכן לכך, הצו נשאר בתוקפו עד לדיון בין שני הצדדים בביה״ד שבקש הצד השני, בתנאי שהמבקש יפנה לאותו בי״ד בתוך ימים מוגבלים. אם המבקש לא פנה לביה״ד האחר באותם ימים שנקבעו, מפקיע בית הדין את הצו שנתן.

ו. אם עמד המבקש על זכותו לדון בבית דין זה על תוקפו של צו העיקול או המניעה, משום שלענין זה הצד המבקש להסיר את הצו דינו כתובע, גם אם בעיקר הדיון דינו כנתבע, נענה בית הדין לכך לפי הענין.

ז. הרכב של זבל״א שקבלו עליהם הצדדים יש לו תוקף של בי״ד גם לענין צו עיקול או מניעה. אבל זבל״א שבירר התובע לעצמו בלי הסכמת הנתבע אין לו תוקף של בי״ד, ואין לו כח לפסוק צו עיקול או מניעה.

השאלות לדיון

א. מהו מקור הסמכות של בית דין להוציא צו מניעה לפי בקשת צד אחד בלי לשמוע את הצד השני.

ב. צד שמבקש להסיר צו מניעה שהוציא עליו הצד שכנגד, האם זכותו לגרור את הדיון למקום שהוא חפץ בו, או שעליו לדון במקום שהוצא נגדו הצו.

ג. האם רשאית הנהלת ישיבה לעשות דין לעצמה ולפטר ר״מ, בלי לברר קודם בבית דין.

ד. האם מותר לפנות לערכאות כדי לחזק את צו המניעה של בית הדין, לאחר שהנתבעים הפרו את צו בית הדין.

ה. מהו מקור הסמכות של בתה״ד האיזורי לדון בדיני ממונות.

תשובה

א. מקור סמכות ב"ד להוצאת צו מניעה 

כתב הרא״ש ב״ק פ״ק סי׳ ה:

"וכן מצאתי בשם הגאון ז״ל כתוב: דתקנתא דרבנן הוא, באינש דמפסיד נכסיה, משום השבת אבידה. ולי נראה דלא צריכנא לתקנתא דרבנן אלא דין גמור הוא, שחייב אדם להציל עשוק מיד עושקו בכל טצדקי דמצי למיעבד".

וכ״כ בשו״ת הרא״ש כלל צז סי׳ ד. וכתב בשו״ת מהרש״ך ח״ג סי׳ נח שדן בשאלה אם כל בית דין רשאי לעכב או רק בי״ד מוחזק ומומחה, עפ״י מש״כ במ״מ מלוה ולוה פ״ב ה״ד שהדיין יש לו לחתוך הדין לפי האמת אפילו חוץ מן הדין, שאין בכל בי״ד כח בזה אא״כ הוא בי״ד חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות, ומסיק המהרש״ך דמ״מ האמת הוא שכל דיין או בית דין סגי לעכב אע״פ שלא יהיה כ״כ מוחזק ומומחה. ודייקו בפד״ר כרך ב עמ׳ 73 שגם דיין יחיד רשאי לעכב כדי להציל עשוק מיד עשקו, לפי שמעשה העיכוב אינו ככל מעשה בי״ד הדן לחייב את החייב מעצם הדין, אלא מעשה עפ״י הלכה מיוחדת להציל עשוק מיד עושקו.

ובשו״ת דברי חיים מצאנז ח״ב סי׳ ז כתב:

"מנהגנו לעקל אפי׳ על טענה כל דהו".

וכיון שצו עיכוב אינו ככל מעשה בי״ד הדן לחייב את החייב מעצם הדין, אלא מהלכה מיוחדת כדי להציל עשוק מיד עושקו, ע״כ רשאי הדיין - ואף חייב - להציל העשוק גם במעמד צד אחד בלבד, עד לבירור הדין בבי״ד.

ב. צו עיקול או מניעה נדון במקום בו הוא הוצא  

פסק הרמ״א בשו״ע סי׳ יד סעי׳ א:

"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת וכו׳, אא״כ יכול לעכב מעותיו בעירו אז צריך להודיע לנתבע ואז צריך לדון במקום שמעותיו שם".

 וכתב הסמ״ע ס״ק טו:

"פי׳ אא״כ הדין נותן שקודם שירד עמו לדין יכול לעקל מעותיו, והיינו שידע התובע שאם לא יעקל מעות הנתבע יפזרם ולא יפרע לו או לא יוכל להביאו למשפט, וכיו״ב אלו כמ״ש בסי׳ עג, ולאחר שעקלם שם בדין אם ירצה הנתבע ליקח המעות צריך לירד עמו לדין שם במקום שנתעקלו". עכ״ל.

ופסק הרמ״א בסי׳ עג סעי׳ י:

"ואם הנתבע מעיר אחרת ונראה לבי״ד שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע, צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו, אבל אם נראה לבי״ד שהנתבע ציית לו דינו בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אע״פ שהם בעיר התובע, אלא ילך התובע אחר הנתבע".

וכתב בחות יאיר סי׳ קנו, הובא בפת״ש סי׳ יד ס״ק ג, דלאחר העיקול נעשה התובע נתבע לענין שצריך לילך אחר התובע. ועי׳ באחרונים שצוינו במפתח השות של אוצה״פ סי׳ יד אות ה ס״ק טז ויז (עמ׳ קעט).

לפיכך בנידון דידן שבית הדין נענה לבקשת צד א׳ לאסור על הנתבעים לפטרו לפני בירור בדין, אין זה בזכותו של צד ב׳ לגרור את הדיון לעיר אחרת, אלא עליו לדון באותו מקום שהוצא הצו נגדו. מה גם שבנידון דידן אחד המנהלים שבצד ב׳ מתגורר בירושלים כמו צד א׳, והישיבה נשואת התביעה נמצאת בישוב ח׳, ואף אחד מהצדדים ולא הישיבה נשואת התביעה, אינם נמצאים בבני ברק, ולכן אין בכוחו של צד ב׳ לגרור את הדיון לב״ב.

ג. פיטורי עובד ללא בירור טענותיו בבית דין

פסק באגרות משה חו״מ ח״א סי׳ ו עפ״י סוגית הגמ׳ ריש המניח שגם סילוק פועל הוא ככל דינים לענין עביד דינא לנפשיה, וכשאין הדין ברור ודאי אסור לעשות דין לעצמו, ואם עשה משמתין אותו, כמבואר בב״ק קיז א, ורמב״ם חובל ומזיק פ״ח ה״ה, וטוש״ע חו״מ סי׳ שפח סעי׳ ה.

ואף בנידון דידן שלטענת צד א׳ הנהלת הישיבה מפטרת אותו בגלל סיבות שיש לה, והוא טוען שזכותו להמשיך ולכהן בישיבה, ומבקש לדון בענין בפני בית דין, הדין עמו, ואסור לישיבה לפטרו ללא בירור בדין. ועל הנהלת הישיבה לציית לאיסור זה בין שהודיעו לה זה בית דין בירושלים או בי״ד בב״ב, שהרי להלכה המפורשת אין גבולות, עי׳ פס״ד ירושלים כרך ד עמ׳ יד.

ד. פנייה לערכאות אחר הפרת צו בית הדין

בשו״ת מהריא״ז ענזיל סי׳ צד פסק דאע״ג דלאו שפיר עבד לכתחילה במה שהלך בערכאות ולא הזמינו לד״ת ולא נטל רשות מב״ד, מ״מ מצד הדין א״צ לסלק העיקול עד שיקוב הדין ביניהם, דאין אותו עיקול בכלל עביד דינא לנפשי׳, ויעויין במהרי״ק סי׳ קסא ענף א מ״ש. ע״כ.

על אחת כמה וכמה בנידון דידן שהתובעת תבעה את תביעתה בבי״ד, ולאחר שהנתבעים הפרו את צו ביה״ד, ודאי זכותה לבקש רשות לפנות לכל מקום שתמצא לנכון כדי לכוף את הנתבעים להישמע לצו המניעה. שהרי אף בלא שהיה ניתן בענין צו מניעה בבי״ד, פסק האגרות משה הנ״ל דמשמתין אותן על מה שעשו בלי דין, כ״ש בנידון דידן שניתן בענין צו מניעה בבי״ד והנתבעים כתבו לבית הדין שאינם מחוייבים להישמע לו, דדינם כמי שלא ציית דינא דחייבין נידוי, עי׳ פס״ד ירושלים כרך ד עמ׳ יז, ובודאי שזכותה של התובעת לבקש רשות לפנות לערכאות כדי להוציא נגדם צו מניעה.

ה. כחו של בי"ד איזורי לעומת ב"ד אחר שבעיר

בפסקים וכתבים להגרי״א הרצוג חלק חו״מ סי׳ יא כתב שאף אם אין לביה״ד האיזורי כח חוקי ממשלתי לדון בתביעות ממוניות, מ״מ יש לו את הכח עפ״י ד״ת להזדקק לכל תביעה ממונית גם מחוץ למסגרת של שטר הבוררות. החוק החילוני אינו מונע מבי״ד רבני להזמין בע״ד לפניו, ואם באו בע״ד לפניו ונשמעה בפניהם תביעה ממונית אין החוק מונע אף בהעדר שטר בוררות, מלפסוק כדין התורה ומלדרוש מהנתבע מהבחינה הדתית המוסרית לקבל את פסק דינם עפ״י ד״ת. מה שיוצא מהחוק הממשלתי הוא רק שאין לו כח כפיה בתוקף הממשלה מחוץ למסגרת ידועה. ע״כ. וכ״כ ביה״ד הגדול בערעור תשל״ב\9 בהרכב הדיינים מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א, הגר״ב זולטי זצ״ל ויבלח״ט הגר״מ אליהו (פורסם בס׳ סדר הדין עמ׳ 169 הערה 34)

"בי״ד רבני בישראל יונק את שיפוטו מכחה של תורה ודיניה... ואם כך הרי כל טענה על חוסר סמכות במסגרת החוק אינה תופסת כאשר הבעיה היא בסמכות מכח התורה ליהודי שומר תו״מ".

ואילו בפס״ד ביה״ד הגדול תיק מס׳ נד\000 מנדל נגד ח״ק חסד ואמת מיום יא אד״א תשנ״ה (טרם פורסם), בהתיחס לסמכותם של בתיה״ד האיזוריים, נאמר:

"חברי ביה״ד האיזורי לא נתמנו ע״י אנשי העיר, אלא ע״י הרשות השלטונית, כאשר מינויים היה מלכתחילה כדיינים סתם ומקומם בעיר פלונית נקבע במסגרת שיבוץ פנימי ע״י נשיא ביה״ד הגדול ושר הדתות כאשר ניתן להעבירם לעיר אחרת בכל עת לפי החלטת שר הדתות ונשיא ביה״ד הגדול (סעיף 19 לחוק הדיינים). בנסיבות אלו אין לראות את הדיינים כבי״ד של העיר אלא כבי״ד מטעם הרשות השלטונית שמקום מושבו בעיר מסויימת. יצויין כי קביעת איזורי השיפוט אינה נוקשה, וניתנת לשינוי, ללא הסכמתם של אנשי העיר וגם של ביה״ד עצמו... ביה״ד בעיר המסויימת לא הוקם ע״י האב״ד ולא ע״י עסקני העיר אלא ע״י המשרד לעניני דת והדיינים מונו ע״י ועדת המינויים עפ״י חוק הדיינים שממליצה בפני נשיא המדינה על מינויו. כלל וכלל לא נועדים ולא מתייעצים עם אנשי העיר וכו׳". ע״כ.

עמדת היועה״מ לממשלה היא שאין סמכות לבתה״ד האיזוריים לדון בנושאים אחרים מלבד אלו שהוענקו להם בחוק. ראה ס׳ סדר הדין עמ׳ 169-168 המצטט את דבריו:

"גם ביה״ד האיזורי וגם ביה״ד הרבני הגדול הינם גופים המפעילים סמכויות שהעניק להם החוק... ולא מצאתי שהחוק מעניק סמכויות לבתי דין רבניים לדון בנושא התביעה...".

במכתב הנהלת בתה״ד של משרד הדתות לצבור הדיינים מיום כו בכסלו תש״ס נכתב כי נציגיו נפגשו עם נציגי משרד המשפטים בענין סמכות השיפוט של בתה״ד בדיני ממונות כששני הצדדים הסכימו להתדיין בפני ביה״ד, ונציגי משרד המשפטים ברובם התנגדו לכך כשבפיהם טענות ונימוקים מנימוקים שונים. עוד כתב שם כי

"גוף הפועל מכח חוק, מנוע מכח הוראות היועץ המשפטי לממשלה, להתדיין בפני בורר - כל בורר".

ולאור פרשנות היועמ״ש וביה״ד הגדול הנ״ל שמעמדם של הדיינים האיזוריים הוא של דיינים מטעם השלטונות ואין להם דין של דייני העיר, נמצא שעיר שיש בה רק בי״ד איזורי ואין בה בי״ד של העיר, עפ״י ד״ת נחשבת כעיר שאין בה בי״ד קבוע. אך י״ל שאי משום הא לא איריא, כיון שפרשנות החוק ע״י היועהמ״ש עלולה להשתנות, וכך גם הדעה שנפסקה בביה״ד הגדול אינה מוסכמת על כל הדיינים, וישנם הסבורים שדינם של בתיה״ד האיזוריים כבי״ד של העיר בה הם מכהנים, כמו דעת חברי ביה״ד בטבריה שעל החלטתם נסוב הדיון בביה״ד הגדול. ומעשים בכל יום שבעלי דין הנתבעים בבתי דין של העיר מבקשים לדון בבתי דין איזוריים מדין הלך אחר הנתבע, ודבר תימה הוא לומר שבעקבות עמדת היועהמ״ש ודעת ביה״ד הגדול הנ״ל אין דין ללכת אחר הנתבע לביה״ד האיזורי משום שאינם בי״ד של העיר. וצ״ע.

על כל פנים, גם אם יש תוקף חוקי לפסקי דין בד״מ של הדיינים האיזוריים - בניגוד לעמדת היועמ״ש - ה״ז מתבסס על חוק הבוררות בלבד, וגם להלכה שיש להם כח לפסוק עפ״י ד״ת, מ״מ אין כוחם כבי״ד של העיר אלא רק כדיינים מטעם, וממילא אין להם כל עדיפות - לא בהלכה ולא בחוק - על פני בי״ד לממונות שנוסד ע״י אנשי העיר וגדוליה, כמו בי״ד זה, שמבחינת ד״ת יש לו דין של בי״ד קבוע וחשוב, עי׳ לעיל בפס״ד על מינוי אפוטרופוס, ומבחינת החוק פסקי הדין שלו ניתנים לביצוע עפ״י חוק הבוררות, ואין נפ״מ אם הנתבע הוא אדם פרטי או מוסד צבורי, כמו בתיק הרביעי הנ״ל.

 

תגיות