בס"ד
מס. סידורי:1257

אשה שהתחייבה לתת נכסים לבנותיה, וציותה את נכסיה לאדם אחר

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב אדרי דניאל
הרב הכהן רבין בן ציון
הרב עלי אלעד
תקציר:
בהסכם הגירושין נקבע שזכויות האשה שהם מחצית הדירה ירשמו על שם הבנות בהגיען לגיל 18, האשה הורישה את חלקה לבן זוגה החדש, התעורר דיון בין בן הזוג לבין הבנות, לטענת בן הזוג הבנות ניתקו את הקשר עם האמא, ולכן כשהיא הורישה לו את הנכסים היא חזרה בה מהמתנה שנתנה לבנות, ועליה הסכימה עם האב.
פסק הדין:
הבנות זכאיות למחצית הדירה כפי שנקבע בהסכם הגירושין.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י"ח אב תשע"ז

ב"ה

תיק ‏1052626/1

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב דניאל אדרי – אב"ד, הרב בן ציון הכהן רבין, הרב אלעד עלי

המבקשים:        פלונית, פלונית, פלוני      (ע"י ב"כ עו"ד טלי רונן)

נגד

המשיב:            עיזבון המנוחה פלונית ז"ל          

הנדון: הסכם גירושין - סתירה בין הסכם גירושין לצוואה

פסק דין

רקע והליכים

בפנינו עומדת תביעה של ילדי המנוחה והבעל לשעבר בעניין הדירה.

בשנת 1978 נישאו מ' וש' ג'. לבני הזוג ג' נולדו שתי בנות, מ' ול'. בתאריך כ"ז בכסלו תשנ"א (14.12.1990) חתמו בני הזוג ג' הסכם גירושין כולל. בתאריך ד' בכסלו תשנ"ב (11.11.91) אושר ההסכם על ידי בית הדין הרבני בחיפה, וקיבל תוקף של פסק דין.

הצדדים התגרשו בתאריך י"ח באדר ב' תשנ"ב ( 23.3.1992).

כמובא בהסכם הגירושין סעיף 7 בבעלות בני הזוג היתה דירה ברחוב [...] (גוש [...]) שעניינה עומד היום בפני בית הדין.

עניין הדירה נידון בסעיפים 10 – 12 בהסכם הגירושין, וזה לשון ההסכם:

10. מוצהר ומוסכם בין הצדדים כי עם הגיע הילדות לגיל 18 שנה תעבור ותירשם הדירה במחציתה – חלקה של האישה – על שמן.

11. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בין הצדדים כי מחצית הזכויות של האישה בדירה ירשמו על שם הקטינות חלק בחלק בהגיע האחרונה מהן לגיל 18 שנה.

12. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בין הצדדים כי הבעל יוכל להתגורר בדירה אף אם הילדות יהיו הבעלים של מחציתה, והוא יחליט אימתי ואם בכלל יעביר את תמורת המחצית לידי הילדות.

האישה ש' עברה לחיות עם בן זוגה מר א' בשנת 1991 וזאת עוד קודם הגירושין מבעלה, כאשר הצדדים התגרשו בשנת 1992.

בתאריך ל' בשבט תש"ע (14.2.2010) חתמה האישה על צוואה בה הורישה את כל רכושה למר א', וזה לשון הצוואה הנוגע לענייננו:

2. הנני מצוה את רכושי מכל מין וסוג שהוא וללא יוצא מן הכלל – לרבות אך מבלי לפגוע בכלליות האמור, נכסי דלא ניידי, מטלטלין, כספי פיצויים שאקבל או שאהיה זכאית לקבל בעתיד מכל מקור שהוא, לרבות ממקום עבודתי ו/או משרד החינוך, ולרבות כספים, זכויות פיננסיות ו/או אחרות, חסכונות בבנק, רכב, תכולה וכל הזכויות האחרות, לרבות זכויות המגיעות לי בעתיד, וכן כל זכות מכל מין וסוג שהוא למר א'.

3. מר א' הינו בן זוגי וחי עימי משך כ-20 שנה, סייע לי וטיפל בי כאשר נזקקתי לכתף תומכת, ועל כך ברצוני להודות לו.

4. איני מוצאת לנכון להוריש למשפחתי דבר ו/או כל רכוש שיש לי ו/או שיהיה לי בעתיד, וזאת משום שלא דאגו לשמור איתי על קשר משך שנים רבות, וכאשר נזקקתי להם הם לא היו לצדי וניסו לרשת אותי בעודי בחיים.

5. למען הסר ספק הנני מצוה בזה כי יורשי עזבוני יהיו אך ורק על פי צוואה זו, וכי יורשי על פי דין לא יהיו זכאים לכל חלק בעיזבוני.

בתאריך ל' בסיון תש"ע (12.6.2010) נפטרה גברת ש'.

לאחר פטירת המנוחה בשנת 2011 נרשמה הערה בפנקסי המקרקעין לבקשת נושה מ' ואחרים על חלקה של המנוחה בנכס וזאת על פי תיק הוצל"פ שמספרו [...] בהתאם לפסק דין שניתן כנגד המנוחה ובן זוגה לטובת הנושה. הנושים הגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יש להורות על העברת הזכויות בנכס הרשומות על שם המנוחה, משם המנוחה לשם התובעות.

במקביל, משנת 2009 פנו הבנות של בני הזוג באמצעות אביהם לעו"ד א' שטיפל בעניינם של בני הזוג ג' ערך את הסכם הגירושין וטיפל בסידור הגט, ובקשו להעביר לידיהן את ייפוי הכוח עליו חתמה אמם והופקד בידיו של העו"ד. התובעות טענו שנדחו בלך ושוב בטענה שעוה"ד לא הצליח לאתר את התיק המדובר.

עו"ד א' הסביר, בתגובה ששלח לבית המשפט, שמעולם לא הועבר לידיו ייפוי כח להעברת הדירה על שם התובעות, הוא קיבל ייפוי כח להעביר את הדירה על שם האב במידה והאם תתבע אותו בתשלום מזונות, כמופיע בסעיף 7א – 7ג בהסכם הגירושין, ייפוי כח זה לא היה נצרך לאחר שהבנות בגרו והגיעו לגיל 18 והאב לא נתבע בתשלום מזונות וכבר אי אפשר היה לתבוע אותו, ובכל מקרה לא הופקד בידיו ייפוי כח לטובת הבנות.

בתאריך י"ד בחשון תשע"ו (27.10.2015) הגישו הבנות והבעל לשעבר (התובעים) בקשה לבית הדין להורות להעביר את הדירה על שם הבנות.

בתאריך כ"ג באדר א' תשע"ו (3.3.2016) התקיים הדיון הראשון בעניין. לדיון הופיעו הבנות האב ובא כוחם. מר א' (בן זוגה של המנוחה) לא הגיע לדיון.

בית הדין הסביר לבא כוח התובעים שמר א' הוא צד בעניין היות ובצוואה נכתב שהנכסי דלא ניידי שרשומים על שם האישה יועברו אליו ולכן הוא צריך להופיע בדיון כמשיב לתביעה (שורות 2-12 לפרוטוקול). החלטה ברוח זו יצאה בתאריך ג' באדר ב' תשע"ו (13.3.2016).

בתאריך י"ח באלול תשע"ו (21.9.2016) התקיים דיון נוסף בו נכחו המבקשים ובן הזוג של המנוחה מר א'.

לדיון הגיעו גם ר' וב"כ עו"ד ס' ועו"ד מ'. לשאלת בית הדין הסבירה ב"כ עו"ד מ' שהיא מייצגת את הנושות של מר א' ולכן יש להם עניין שהבית ישאר ברשותו של מר א' על מנת שיוכלו לגבות את החובות שלהם. (שורות 49-51 לפרוטוקול).

בית הדין הסביר לבא כוח הנושות שהן לא צד לדיון. הדיון מתקיים בין הבנות של המבקשת שזוכות על פי ההסכם בדירה, לבין מר א' שזוכה בדירה על פי הצוואה, והיה אם פסק הדין יהיה שהדירה תעבור לבן זוגה של המנוחה תוכלו להמשיך בהליך היכן שהתחלתם. בשלב זה אינכם צד להליך. (שורות 52-53 לפרוטוקול).

בדיון טען מר א' מספר טענות:

א. האבא לא גידל את הילדות כפי שנטען, הוא והאימא גידלו אותם והאב לא שילם מזונות כפי שהוסכם בין בני הזוג. (שורות 13-11, 19-15 לפרוטוקול).

ב. יש ניסיון לעקוף את צו קיום הצוואה שהוא קיבל בבית המשפט. (שורות 17-15 לפרוטוקול)

ג. ההסכם נחתם מאונס (שורות 24-23,18-17 לפרוטוקול).  

בתאריך כ"ו בכסלו תשע"ז (26.12.2016) הגיש עו"ד נ' המנהל המיוחד בתיק פשיטת הרגל של החייב מר א' בקשה להצטרף כמשיב בתיק ולצרף סיכומים לפני מתן פסק הדין בהחלטה שניתנה באותו היום. ביה"ד נעתר לבקשה.

בסיכומים הרחיב בא כוחו של מר א' את הטענות בדבר תוקפו של הסכם הגירושין שלדבריו קיפח באופן בוטה את זכויותיה של המנוחה שעזבה את הדירה המשותפת ויתרה על מזונותיה מזונות הבנות ובנוסף לכל זה נאלצה לוותר על זכויותיה בדירה.

כמו כן הוסיף וטען שמר א' הוא היורש היחידי של רכושה של המנוחה וזאת מכוח הצוואה, והיות והמנוחה היתה הבעלים של חלקה בדירה שלא הועבר לרשות הבנות ועל כך אין עוררין נמצא שגם חלקה בדירה הועבר למר א'.

בדבר יכולתה של המנוחה לחזור בה מהמתנה שנתנה לבנותיה קרי הדירה מפנה בא הכוח בסיכומים לסעיף 5 ג בחוק המתנות, הקובע שניתן לחזור מהענקת מתנה ככל שמקבל המתנה התנהג בצורה מחפירה כלפי נותן המתנה והפנה לדברי המנוחה בצוואה שמציינת שבנותיה ניתקו עמה את הקשר, ועוד כתבה באופן ברור שיורשה היחידי יהיה מר א' ויורשיה על פי דין לא יהיה זכאים לכל חלק ברכושה. זאת ועוד, בהסכם הגירושין אין כל התניה המונעת מהמנוחה להעביר את זכויותיה בדירה לצד אחר.

את רצון המנוחה ניתן לראות גם מכך שלא הפקידה כל ייפוי כח אצל עורך הדין א' כפי שעולה מדבריו.

טענות הנושות (סיכומים שהוגשו לבית הדין):

הנושות אינן נשענות על כך שלא נעשה רישום בנכס לטובת הבנות של המנוחה, אלא על כך שהמנוחה חזרה בה מהתחייבותה להעביר לרשותן את הנכס, וזאת עקב התנהלותן המחפירה של הבנות, כלשונן של הנושות. לפיכך לא עומדת בפני בית הדין השאלה האם הזכויות של הבנות המוקדמות גוברות על העיקול המאוחר אלא האם הזכויות של הבנות שמעבירם היה רשאי לחזור בו וחזר בו, גוברות על העיקול על הנכסים שהוטל כדין. כל זאת בכפוף לכך שהצוואה בה חוזרת בה המנוחה מהענקת הזכויות אושרה כדין וניתן לה צו קיום.

פסק דין

השאלה המקדימה העומדת בפני בית הדין היא שאלת הסמכות.

סמכות בית הדין היא סמכות נמשכת מכוח החתימה על ההסכם לפניו.

ונעתיק מפסק דין שניתן בהרכב זה בתיק 531026/9 בהרכבו הקודם בעניין גדרי סמכות בית הדין לדון בתביעה לאכיפת הסכם גירושין.

נפתח את דיוננו בשאלת הסמכות בהבאת דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 488/12 פלונית נ' פלוני (השופט י' עמית):

"6. שאלת סמכותו של בית הדין להמשיך לדון בענייני הרכוש לאחר מתן הגט אכן אינה נקיה מספקות. העותרת נסמכה על פסק הדין בעניין סימה לוי אך שם נדונה שאלת הסמכות של בית הדין לדון בתניית שיפוי במסגרת הסכם גירושין שבית הדין נתן לו תוקף של פסק דין. נקבע כי תניית השיפוי עומדת על רגליה שלה ובית הדין לא קנה סמכות לדון בתניית השיפוי, לא מכוח סמכותו על פי חוק ולא מכוח סמכותו הנמשכת (לביקורת על פסק הדין, ולדעה כי לבית הדין סמכות רחבה יותר, במיוחד לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973, ראו ברכיהו ליפשיץ "גן התעתועים של 'ענייני נישואין וגירושין'" משפחה במשפט ב 107 (תשס"ט)). ענייננו בעתירה זו בתביעת רכוש שנכרכה כדין לתביעת הגירושין, ושני הצדדים הסכימו כי תביעת הרכוש תידון לאחר סידור הגירושין. לכך יש להוסיף כי שאלת סמכות בית הדין לאחר מתן הגט טרם הוכרעה באופן חד משמעי בפסיקה וקיימות דעות שונות בנושא (ראו: בג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1 (1982) והשוו לבג"צ 4111/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 27.7.2008), בפסקה 10 לפסק דינו של השופט לוי. כמו כן ראו בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הגדול, פ"ד סא(1) 259, 295-294 (2006) והשוו לבג"צ 7716/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 27.8.2007), בפסק דינה של השופטת ברלינר). נוכח הסוגיות המתעוררות בהקשר זה, הורה הרכב בית משפט זה לפי קביעת הנשיא לקיים הרכב מורחב בנושא זה (בג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (החלטה מיום 7.3.2012) וראו גם דברי השופטת נאור והשופט רובינשטיין בבג"ץ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים)."

בפסק הדין בפרשת סימה אמיר, נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. פסק דין אמיר הלך בעקבות פסק הדין בפרשת סימה לוי, שם נפסק כי אין לבית דין רבני סמכות לדון לאחר הגירושין באכיפת הסכם שיפוי בקשר לתשלום מזונות. אין ללמוד מפסקי דין אלו הלכה כללית הנוגעת לסמכותו של בית הדין לדון בגלגולים מאוחרים של סכסוך רכושי שהוכרע בפסק דין גירושין של בית הדין ומובא מחדש להכרעתו. הסיטואציות של פסקי הדין סימה לוי וסימה אמיר מצומצמות בהיקפן – הסכמי שיפוי בגין הפרת הסכם גירושין על רקע של פגיעה אפשרית בזכותם העצמאית של הילדים לקבל מזונות מאביהם – ואינן מתייחסות לכל המצבים האפשריים להתגלעות סכסוך בין בני זוג לאחר הגירושין, ואשר גם כיום ממשיכות הן להיות בסמכות בית הדין הרבני. כך, למשל, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בביטולו או בשינויו של הסכם גירושין, לתת החלטה המבהירה את פסק הדין לגירושין, לאכוף את ביצועו בדרך של מתן צו על פי פקודת בזיון בית המשפט, וכן למנות כונס נכסים לביצוע פסק הדין כאשר מתעורר צורך מיוחד. בקשר למינוי כונס נכסים יש לציין כי כאמור בסעיף 7ד לחוק הנ"ל הוא נועד בעיקרו לביצוע פסק דין. משמע, אף שבית הדין סיים את מלאכתו בפסק הדין, חוזרת אליו סמכותו להידרש לגלגול מאוחר של הסכסוך כל אימת שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים. דעת לנבון נקל כי תביעות להטלת קנס לפי סעיף 7א הנ"ל או למינוי כונס נכסים לצורך מימוש פסק דין, הריהן תביעות לאכיפת פסק הדין לכל דבר ועניין!

ואכן, עוד לפני חקיקתם של סעיפים 7א ו-7ד הנ"ל, נפסק על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 566/81 (אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד לז (2) 1), כי משנכרך עניין דירת המגורים כדת וכדין בהליך הגירושין, ומתוך כך נתונה בידי בית הדין סמכות השיפוט בעניינה, ממשיכה סמכות שיפוט זו להישאר בידי בית הדין, גם לאחר שסיים את הדיון בעניין, והוא חוזר ומתעורר כעבור זמן, אף לאחר מתן הגט, משנתברר שלא הגיע בעניין הדירה לפתרון סופי ומוחלט. אמנם השופט חשין, בפרשת סימה לוי, מנסה לאבחן את פסק הדין בפרשת עמרני, אך גם מדבריו עולה כי הלכת עמרני אינה תואמת את הגישה הנקוטה על ידו בפסיקתו החדשה, ומכל מקום נסיבות פרשת סימה לוי שונות לחלוטין מזו של הלכת עמרני, ועל כן אין לומר כי הלכת סימה לוי ביטלה את הלכת עמרני (והשוו: בג"ץ 1555/05 הנ"ל).

כך גם בע"א 336/68 (מנוחה לויץ נ' יעקב לויץ פ"ד כב (2) 944), שם דובר בסכסוך שהתעורר בין בני זוג לאחר הגירושין, נפסק כי במידה ועילת האישה מבוססת על התוספת להסכם הגירושין, נתונה הסמכות לדון בעילה לבית-הדין הרבני, הן משום שהוא היה הטריבונל שדן בענין והן משום שזהו ענין שהיה כרוך בתביעת גירושין. נדחתה שם עמדת האישה כי תביעתה לבעלות על מחצית רכושו של הבעל בגין החיים המשותפים הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי. בית המשפט העליון פסק כי כל העניינים הרכושיים שבין בני-הזוג הוסדרו בהסכם הגירושין, שעל-פיו ניתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, ואם ברצון האישה לשנות או להוסיף על האמור בפסק-הדין, מצוי גם ענין זה בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.

חשוב לציין כי גם לאחר פסק הדין בפרשת סימה לוי וחרף האמור בו, חזר בית המשפט העליון על הלכת עמרני בפסק דין עקרוני בע"א 3868/95, בג"ץ 5385/95 (ו' ורבר נ' מ' ורבר ואח' פ"ד נב(5) 817, 838), ובו נקבע כי אין מניעה שצדדים להסכם גירושין יסכימו במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו:

"אכן, אין בכך כדי למנוע מצדדים להסכם פשרה להסכים במפורש כי אותה ערכאה שאישרה את ההסכם תהיה בעלת הסמכות לדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בו. כך אירע בבג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [24]. אך ראו בג"ץ 6103/93 הנ"ל [21], לעיל פיסקה 22, בעמ' 604."

ואם כן במקרה דידן שהאב אכן מעוניין שבית הדין ייתן דעתו ויבהיר את האמור בהסכם, (הבנות שהינם הזוכות מעוניינות ומסכימות לסמכות בית הדין, אין הם צד להסכם וכן בן זוגה של האישה אינו צד להסכם), האישה אינה בחיים, משכך נראה שיש הסכמה, ולכן הערכאה שאישרה את ההסכם לה הסמכות לדון בעניין המחלוקות העולות מההסכם, אם כן הסמכות נתונה לבית הדין.

הלכה זו נקבעה בפרשת ורבר בד בבד עם הקביעה באותו פסק דין שאין די בהסכמת הצדדים כשלעצמה להעניק סמכות שיפוט לבית הדין הרבני (שם, 837). כלומר, כאשר ניתן להסיק שהסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין בבית הדין, אין בו סוף פסוק לכל העניינים שנכרכו בגירושין וצפויה התדיינות נוספת בין הצדדים באותם עניינים – ואין נפקא מינה אם מדובר בענייני רכוש או בעניינים אחרים – כי אז אין זה אלא פסק דין חלקי, וקיימת לבית הדין הרבני סמכות נמשכת להשלים את הדיון, ולדון גם בכל המחלוקות העתידיות בנושאים הנזכרים בהסכם.

בדומה לענייננו, נדונה בבית הדין הרבני בתל אביב (תיק רבני ת"א 313373/3 פלוני נ' פלונית; י"א באייר התשע"א – 15.05.2011), תביעה לאכיפת הסכם גירושין, בו דרש התובע למכור את דירת הצדדים ולחלק את תמורתה בחלקים שווים, וזאת לאחר שהנתבעת לא עמדה בהתחייבותה בהסכם הגירושין להעביר על שמה את חוב המשכנתא ואת רישום מלוא הזכויות בדירה. בכל הנוגע לדירת המגורים של הצדדים קבע ההסכם שני מסלולים: ראשית, כי מלוא הזכויות בדירה יועברו לידי העותרת; שנית, כי אם העותרת לא תמציא ערבים (אשר יחליפו את ערבותו של אבי המשיב) למשכנתא המוטלת על הדירה בתוך חודשיים ממתן הגט, יבוטל המסלול הראשון, הדירה תימכר ולאחר תשלום החובות הרובצים עליה יתחלקו הצדדים בשווה בתמורה. לא היה שם חולק, כי לא הוחלפה ערבות אבי העותר, והמשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעה למימוש המסלול השני. משטענה הנתבעת כי בית הדין חסר סמכות לדון בתביעה לאור פסק הדין בפרשת סימה אמיר, החליט בית הדין:

"פסק הדין בפרשת סימה אמיר חזר, בין היתר, על הקביעה המשפטית היסודית לפיה מחזיק בית הדין בסמכות שיפוט ראשונית מכוח סמכות שנקנתה כדין, כל עוד לא ניתן באותו ענין פסק דין סופי ובלתי מותנה:

כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה' (פרשת סימה אמיר, פיסקה 14).

על מנת להיוודע אם פסק הדין סיים את הסכסוך בפסק דין סופי ובלתי מותנה, יש לקרוא את פסק הדין ולבחון את הוראותיו. לענין זה, הסכם גירושין שניתן לו תוקף של פסק דין, כמוהו ככל פסק דין אחר.

במקרה דנן, כפי שניתן להיווכח מתוכנו של ההסכם, הותנה במפורש כי העברת הזכויות בדירה מן הבעל אל האישה, תלויה בפעולות שעל האישה לנקוט תוך פרקי זמן שהוגדרו בהסכם. כן הוסכם, כי אם האישה לא תצליח לפעול כאמור שם, תימכר הדירה וכי כל צד יהיה רשאי לפנות לבית הדין ולבקש מינויו של כונס נכסים. עוד הוסכם במפורש, כי בית הדין ידון לאחר הגט בכל הסכסוכים הקשורים לחלוקת הרכוש. המסקנה המתבקשת היא, כי פסק הדין שנתן תוקף להסכם חלוקת הרכוש לא סיים את הסכסוך שבין הצדדים לענין אופן חלוקת רכוש הצדדים שנכרך בגירושין.

משמע, כי ההסכם לענין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לענין חלוקת זכויות הצדדים בנכס. במלים אחרות: פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים, קבע בד בבד, כי מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה, וכי לשם חלוקת הזכויות בפועל עשוי בית הדין להידרש בעתיד להתדיינויות נוספות בין הצדדים."

נגד ההחלטה הנ"ל הוגשה עתירה לבית המשפט העליון בתיק בג"ץ 7706/11 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' (24.4.2012)). וכך פסק שם בית המשפט העליון:

"לא נפל פגם בהחלטת בית הדין הרבני האזורי לגופה, ובוודאי שלא במידה המצדיקה את התערבות בית משפט זה. זאת, בשל קיומה של סמכות נמשכת נוכח טיב ההסכם והוראותיו, ונוכח מהות תביעת המשיב.

בענייננו יש יסוד לקביעת בית הדין האזורי, לפיה בהינתן המסלול השני בהסכם הגירושין "מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה". חרף הזמן הניכר שחלף, ומבלי להביע עמדה לגבי סבירות דרישתו של המשיב למכירת הדירה במועד זה, בנסיבות – למצער במישור העקרוני – יש ממש בקביעת בית הדין הרבני:

'כי ההסכם לעניין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לעניין חלוקת זכויות הצדדים בנכס'."

סוגיית אכיפת הסכם גירושין כבר עלתה על מדוכת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב גם בתיק (רבני ת"א) 30641-64-1 פלוני נ' פלונית (ד' אייר תשס"ט – 28.04.2009), ועמדתו שתובא מיד, מקובלת עלינו:

"אכן, קיימות דרכים אחדות לאכוף פסקי-דין וצווים של בית הדין הרבני, כפי שאלו עומדות לרשות בתי המשפט. ניתן לחלק דרכים אלו לשתי קבוצות עיקריות: דרכי אכיפה ישירות ודרכי אכיפה עקיפות.

הדרך השכיחה הקיימת בין דרכי האכיפה הישירות היא, ביצוע פסק-הדין לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 באמצעות המוציא לפועל. הדרך הפחות שכיחה היא על ידי מינוי כונס נכסים על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון). דרכי אכיפה אלו אינן מתאימות לביצוע פסק דין לגירושין, ולצורך כך ניתן להפעיל במקרים המתאימים, כדרך אכיפה ישירה, את סעיף 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 או סעיפים בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995. ראוי לציין כי חלק מסעיפי החוק האחרון, אשר הינם מקבילים ל"הרחקות דרבינו תם", אינם בגדר אכיפה ישירה כי אם אכיפה עקיפה.

דרכי אכיפה עקיפות הן, על דרך של נקיטת פעולות המיועדות לאלץ את החייב בדין לכבד את פסק-הדין. דרך האכיפה העקיפה הראשונה הרלוונטית למקרה שבפנינו הינה הגשת תביעה שעילתה הפרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ותביעה לפיצויים בגין ההפרה. פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעה לאכיפת פסק דין, ובכלל זה ההתייחסות לסוגיה זו בהלכת אמיר, עוסקת בתביעה מן הסוג האמור, ונראה כי, ככלל, מדובר בתביעה שעניינה רכושי (ההדגשה הוספה – ביה"ד חיפה). לעומת זאת, הדרך השנייה העקיפה היא הטלת סנקציה דיונית לפי חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון) או לפי תקנות הדיון או בהתאם לסמכות טבועה של בית הדין כאשר בעל-דין מפר הוראה דיונית במהלך המשפט (למשל: מחיקת כתב טענות, הטלת הוצאות ועוד). הדרך השלישית היא הגשת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בהתאם להפניה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), לכוף בקנס או במאסר את הצד האחר להסכם לציית לפסק-דין שנתן תוקף להסדר שהושג בין הצדדים. לצד אלה קיימת דרך נוספת, רביעית, והיא העמדתו לדין של המפר על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. דרך זו אינה עומדת על הפרק בענייננו (לעניין דרכי האכיפה ראו והשוו: רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט נט (4) 49, 59 והאסמכתאות שם).

פסק דין המאשר הסכם גירושין או פשרה אליה הגיעו הצדדים, שונה מבחינה מסוימת מפסק דין "רגיל", שכן הוא מורכב משני חלקים. החלק ההסכמי – ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית הדין אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין. לעניין סעיף 6 לפקודת הביזיון, רואים את פסק-הדין המאשר הסכם גירושין כאילו הוא עצמו מורה על עשיית מעשים המפורטים בהסכם הגירושין או אוסר את עשייתם, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. כעיקרון, פסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים כמוהו ככל פסק-דין אחר, והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו והשוו: רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק נג (3) 337, 346). באשר לאכיפה בדרך זו, פשיטא שכל הדברים האמורים בפרשנותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יחולו על בית הדין הרבני, בדונו בענין שבשיפוטו (ערעור 2769/סג (רבני גדול) א' י' ואח' נ' א' א', פורסם בנבו, 2003)

מן האמור לעיל מתבקשת כמו מאליה המסקנה כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשה שבפניו, הן לענין האכיפה לפי הליכי ביזיון (בגדרי אכיפה עקיפה) והן לענין מינוי כונס נכסים (בגדרי אכיפה ישירה)."

והוא הדין למקרה דנן שבית הדין מוסמך לדון בבקשה לפניו לעניין רישום חלקה של המנוחה בדירה על שם הבנות כפי שהוסכם בהסכם הגירושין.

ועיין עוד בפס"ד בתיק 978295/4 בביה"ד בבאר שבע בפני הדיינים הרה"ג אהרון דרשביץ הרה"ג עובדיה יעקב והרה"ג צבי גאופטמן שדן בהרחבה בסמכות נמשכת של בית הדין בעניין מכירת דירה מכוח הסכם גירושין שנחתם בפניו, ודבריהם יפים אף לנידון דידן.

כמו כן בהסכם עצמו (סעיף 33 להסכם) נכתב וזה לשונו:

הצדדים מעניקים לכבוד בית הדין הרבני את הסמכות וכן מבקשים לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין.

די בסעיף זה בכדי לקבוע שהסמכות נתונה לבית הדין, סעיף זה מדבר על שני דברים:

א. הצדדים מעניקים לכבוד בית הדין הרבני את הסמכות.

ב. וכן מבקשים לאשר הסכם זה וליתן לו תוקף של פסק דין.

האמור בסעיף א' לעיל כוונתו מתן סמכות לבית הדין לדון בכל סעיפי ההסכם ובהשלכותיו, אם אחד הצדדים יפר את האמור בהסכם כמובא בסעיף 7א,ב,ג להסכם כאשר ואם אחד מהצדדים יתבע מזונות או האב יתבע את המשמורת הדירה תעבור לצד השני והאמור בסעיף 27 ועוד. כמו כן בית הדין ביקש תסקיר משירותי הרווחה בעניין הילדים וכן הבהרה בעניין אי תשלום המזונות על ידי האב, לאור דברי הצדדים ובא כוחם שדברים אלו סוכמו עם שירותי הרווחה, וכך כתבה העובדת הסוציאלית חדוה עינב בתסקיר מתאריך כ"ה באדר תשנ"א (11.3.91):

"האב לא חוייב בתשלום מזונות אך בין בני הזוג קיים הסכם בעל פה כי האב יקנה צרכים שונים וכן יחסוך בתוכניות חסכון עבורן.

האם תהיה מסוגלת לדאוג לרווחת הבנות והתחייבה לדאוג לכל צרכיהן".

לאור האמור בתסקיר אין ספק שהסמכות הינה סמכות מתמשכת בעניין ההבהרות להסכם, אילו הייתה תביעה בעניין המזונות, ההבהרות היו ניתנות על ידי בית הדין בהתאם לאמור בתסקיר שהופנה לבית הדין.

האמור בסעיף ב' לעיל מבקשים למתן אישור וכן ליתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין על פי חוק יחסי ממון, תשל"ג – 1973, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב -1962, חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 ועל פי כל דין.

נמצא שהעברת הדירה על שם הבנות שהיא סעיף מרכזי ומשמעותי בהסכם שהחלה בזמן חתימת ההסכם ואמורה היתה להסתיים בהגיע הילדה הקטנה לגיל 18 דהיינו כ-13 שנה לאחר חתימת ההסכם, כל התהליך הינו בסמכותו של בית הדין וזאת מכוח החתימה על ההסכם וקבלת תוקף של פסק דין מבית הדין ומכוח הסכמת הצדדים כפי שעולה מהכתוב בהסכם.

לאור האמור הסמכות נתונה לבית הדין.

לעצם העניין הנידון לפני בית הדין עומד הסכם גירושין, בו האישה מתחייבת להעביר לבנות את חלקה בדירה בהגיעם לגיל 18, לעומתו עומדת הצוואה בו האישה מורישה את רכושה למר א'.

אמנם בן הזוג ובא כוחו רומזים לבעיות בתוקפו של ההסכם, אבל לבית הדין לא נראה שיש מקום להעלות זאת, ורק נעיר שגם בא כוח בן הזוג שכפי הנראה מודע לכך, כתב בסיכומים כהקדמה לטענות בדבר תוקף ההסכם "[...] מבלי להתעכב על כך יתר על המידה [...]" כנראה בגלל שהוא מבין את הבעיות בטענה מסוג זה בכלל ובנידון דידן בפרט.

בקצרה נאמר שההסכם נחתם על ידי בני הזוג קיבל תוקף של פסק דין ובית הדין מוחזק בכך שהסביר לבני הזוג את תוכנו של ההסכם. מעבר לכך, בהסכם עצמו יש תיקונים בכתב יד (למשל בסעיף 6, כותרת בסעיף 7, ועוד) מה שמעיד על כך שבני הזוג קראו את ההסכם, היו מודעים לתוכן שלו ועמדו על מה שנראה להם חשוב. בנידון דידן צריך לציין שההסכם נחתם כשנה לפני שקיבל תוקף של פסק דין כך שאי אפשר לומר שהדברים נעשו בחופזה וללא מחשבה. משכך ברור שהצדדים הבינו את ההסכם וחתמו עליו מרצונם. בית הדין לא נכנס לשאלה על מה ויתר כל אחד ומדוע ויתר על כך. ניתן רק להעיר שכל המעיין בפרוטוקול הדיון מתאריך י"ח אלול תשע"ו (21.9.2016) יכול להבין מה הניע את האישה לחתום על ההסכם וד"ל. ועיין בפסק דין מהרכב זה בעניין דומה תיק 892679/7.

על כל האמור ניתן להוסיף שהאישה עצמה מעולם לא טענה שיש לבטל את ההסכם שנחתם וקיבל תוקף לפני עשרים שנה, ואף לא ערערה על שום חלק בהסכם בשום שלב, לא קודם כתיבת הצוואה ולא אחר כתיבת הצוואה. דברים ברוח דומה נכתבו וחזרו נכתבו בפסקי דין רבים לאורך השנים, ועיין עוד באורך בפסק דין של הרכב זה בתיק מספר תיק ‏587417/8. משכך, ההסכם עליו חתמו הצדדים הוא בר תוקף.

בפני בית הדין עומדות שתי שאלות:

א. האם בצוואה האישה הורישה גם את הדירה לבן זוגה מר א'.

ב. ככל שיש סתירה, מה גובר, האמור בהסכם הגירושין או הצוואה.

האם ההסכם והצוואה סותרים זה את זה

כפי שהובא לעיל בהסכם הגירושין נאמר שהדירה תירשם על שם הבנות בהגיעם לגיל 18. לעומת זאת בצוואה האישה מורישה את רכושה למר א'.

כפי שהובא לעיל, הדירה לא נרשמה על שם הבנות בהגיעם לגיל 18 לכאורה חלק הדירה של האם בשעת כתיבת הצוואה היה שייך לה ואם כן הוא הועבר למר א'.

אך מעיון בצוואה נראה שאין הדברים כן.

בשטר הצוואה לא נרשם שחלק האם בדירה עובר לבעלותו של מר א' המוטב בצוואה, בצוואה נרשם רק שנכסי דלא ניידי של המורישה עוברים למוטב בצוואה ולא מפורט מהם הנכסים עליהם מדברת הצוואה. ויש לעיין האם הדירה כלולה בנכסים שהועברו למוטב בצוואה.

עוד יש לדון האם בשעת החתימה על ההסכם שהצדדים קבלו עליהם בקניין כמובא בפרוטוקול הדיון מתאריך (11.11.91) , וכן נאמר בסעיף 34 להסכם הגירושין:

"הצדדים מקבלים עליהם בקניין גמור, אגב סודר וכל הקניינים היותר מועילים לפי דין תורה, כולל אודיתא דלא כאסמכתא, והתחייבות זאת היא בפני בית הדין חשוב והוא שריר וקיים לפי תורה".

והסכם זה קיבל תוקף של פסק דין, האם הדירה עברה לבעלות הבנות או שהיא אמורה לעבור רק בגיל 18 בכפוף להעברה בטאבו וכפי שיובא לקמן, אבל ברור שיש כאן למצער התחייבות של האם להעביר את הדירה לרשות הבנות.

אם נאמר שהאם חוזרת בה מההתחייבות שלה שעליה חתמה בהסכם הגירושין ועשתה קניין סודר בבית הדין כפי שמופיע בפרוטוקול הדיון, הרי היא בכלל מחוסרי אמנה וקל וחומר מפסק השו"ע בדינו של הנושא ונותן בדברים בלבד וזה לשון השולחן ערוך חושן משפט סימן ר"ד סעיף ז':

"הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע הרי זה ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו".

ומדברי רש"י (בבא מציעא מט ע"א ד"ה משום הכי) משמע שעובר על מה שכתוב - שארית ישראל לא יעשו עוולה.

ועיין עוד בבית יוסף יורה דעה סימן רס"ד שדן במי שהבטיח לחברו לתת לו למול את בנו שכתב שאף על פי שאם יחזור בו לא יכולים למנוע ממנו, אבל עובר על שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב ומותר לקרותו רשע. ובדרכי משה שם ס"ק ד' כתב שגם הרא"ש שאמר שיכול לחזור בו מסכים שיש בכך משום שארית ישראל וכו'. וכן פסק הרמ"א שם סעיף א'. ועיין שם במנחת פתים ס"ק א' שכתב שלמרות שאביי ס"ל הכי בקידושין דף מה ע"ב יש לומר שגם רבא מודה לכך במקום שחוזר בו שלא לצורך מצוה, עיין שם. וכל זה אמור במקום בו היתה רק התחייבות, וקל וחומר בנידון דידן שהאישה חתמה על הסכם שקיבל תוקף של פסק דין וקבלה עליה אותו בקניין סודר בבית הדין ולקיימו על פי דין תורה כמובא לעיל, וקבלה תמורת ההתחייבות את דרישותיה שאם תחזור בה יש כאן משום שארית ישראל וכו'.

והיות וכפי שהוזכר לעיל בצוואה, האישה לא ציינה במפורש שהיא מעבירה את הדירה לבן זוגה, אלא רק נכתב באופן כללי שהאישה מצוה את רכושה כולל נכסי דלא ניידי וכו', ומאחר והאישה לא ציינה את הדירה למרות שדברים אחרים הידועים לה כגון חשבונות בנק זכויות פנסיה וכיו"ב כן צוינו היות, וידעה שהחלק בדירה לא שייך לה, ולכן לא פירטה את עניין הדירה ואף לא התכוונה להעביר את הדירה למר א' כדי לא להיות בכלל שארית ישראל ובפרט שהאישה כשחתמה על הצוואה ידעה שהיא לא תהיה בעולם בשעת מימוש הצוואה ולא תוכל לפצות את מי שנפגע מחזרתה מההתחייבות.

נמצא שיש לומר שאין כלל סתירה בין ההסכם לצוואה, ואין בצוואה חזרה ממה שהקנתה האישה את חלקה בדירה לבנותיה.

מה גובר ההסכם או הצוואה

כפי האמור לעיל נראה שהאישה כלל לא חזרה בה מההסכם ולא העבירה את הדירה לבן זוגה, אבל אם יאמר האומר שהאישה אכן חזרה בה מההסכם, והקנתה בצוואה את חלקה בדירה לבן זוגה, יש לברר מה גובר האם ההסכם או הצוואה. כדי לענות על השאלה, צריך לברר לבדוק מתי הועברה הדירה לבעלות הבנות.

כפי שהובא לעיל הצדדים חתמו על הסכם גירושין בו נאמר שעם הגיע הבנות לגיל 18 חלק האישה בדירה יעבור וירשם על שם הבנות. נמצא שהגיע הבת הצעירה לגיל 18 חצי הדירה שהיתה בבעלות האם עברה לבעלות הבנות וזה עוד לפני כתיבת הצוואה שנכתבה לאחר מכן.

ניתן להבין שמעשה הקניין התבצע בבית הדין בשעת החתימה על ההסכם אם מתוך הקניין שקבלו הצדדים בבית הדין ואם מכוח החתימה על ההסכם ומתן תוקף של פסק דין להסכם. ההגעה לגיל 18 היא רק תנאי וקביעת תאריך יעד לרישום הפורמאלי בטאבו, ולכן בהגיע הבנות לגיל 18 התברר למפרע שהם קנו את חלק האם בדירה בשעת החתימה על ההסכם.

אמנם ניתן לומר שבהגיע הבת הצעירה לגיל 18 קנו הבנות את חלק האם בדירה וההסכם הינו רק בגדר התחייבות ולא מעשה קניין, למרות שלא נראה לומר כך, עדיין נראה שהבנות קנו את הדירה בהגיע האחרונה לגיל 18 בקניין חזקה.

אופן קניין החזקה בדירה

ניתן להבין את קניין החזקה באחת משתי הדרכים הבאות:

א. נעילת הבית וזה לשון השולחן ערוך סימן קצ"ב סעיף ג':

"נעל כיצד, מכר או נתן לו בית או חצר, והיה הפתח פתוח, ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו, קנה. ויש מי שאומר שצריך לנעול במפתח".

אבל מדברי ערוך השולחן חושן משפט סימן קצ"ב סעיף ג' נראה שלא יועיל נעילת הבית וזה לשון ערוך השולחן:

"נעל כיצד כתב שם [הלכה י'] הרמב"ם ז"ל מכר או נתן לו בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו קנה עכ"ל. דבנעילה לחוד אינו ניכר שעושה לשם קניין אבל כשנועל ופותח מיד ניכר שהנעילה היא מפני החזקה [ב"י] והרבה מרבותינו חולקים עליו וס"ל דסגי בנעילה לחוד אך הנעילה אינה סתימת דלת בלבד אלא שצריך לנעול במפתח שלא יוכל אדם להיכנס שם דזה הוא מלאכת בעל הבית והוא דבר המועיל שאחרים לא יכנסו בלא רשותו. ואין לשאול בזה הרי קיי"ל דסילוק היזק אינו קניין ולכן המבריח ארי מנכסי חבירו אין זה קניין ולמה תהיה הנעילה קניין, דאין זה דמיון, דהנועל דלת מוכחא שהבית היא שלו [רא"ש פ"ח דגיטין] ויש אומרים דבעינן שתהא הבית משומרת גם בלא נעילה זו ובלא זה אינו רק כמבריח ארי [ר"ן שם] ודווקא כשמוכר או נותן לאיש שלא היה לו שייכות בבית זה עד עתה, אבל כשמוכר או נותן לאשתו או לבנו או לבן בתו לא קנה בנעילה לחוד, דכיון דהם רגילים בהבית, בוודאי דרכם לנועלה לפרקים, ולא מינכרא החזקה אלא עד שינעול ויפתח מיד כמ"ש הרמב"ם [רא"ש שם]".

ב. ניתן עוד לומר שקניין החזקה הוא השימושים בבית המועילים לחזקה כגון הציע מצעות בבית ושכב עליהם, נתן כליו לתוכו וכו' שלדעת השולחן ערוך קנה, וזה לשון השולחן ערוך השו"ע סימן קצ"ב סעיף ט':

"הציע מצעות בבית או בשדה ושכב עליהם, או ערך שלחן ואכל, ולא עוד אלא אפילו נתן כליו לתוכו או צבר בו פירות הראויים לצבור, קנה".

ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק י"א שמשמע מדבריו שחולק.

ועיין ברש"י כתובות (נה ע"א) בד"ה לא צריך לאימלוכי ביה אם עדיין עומד בדיבורו דכיון דקנו ממנו, סתם קנין לכתיבה עומד, עיין שם, והיינו לומר דכיון דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אינו יכול לחזור בו, וכן כתב בתוס' רי"ד ולא חיישינן דילמא הדר ביה דאפילו אי הדר ביה לא חיישינן ליה ע"ש.

ועיין שו"ת דברי שלום חושן משפט חלק ב' סימן קמ"ב, שדן בדין השולחן ערוך (חושן משפט סימן רמ"ג ס"ו), אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליו והחזיקו בשדה, יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה, אף על פי שאינו יכול לחזור במתנה עצמה. וכתב במסקנתו, אמר לשנים לכתוב לפלוני שטר מתנה באחריות, יכול הנותן לחזור בו מהשטר כל זמן שהשטר לא הגיע ליד מקבל המתנה.

ואם כן במקרה דידן שנעשה קניין והאישה התחייבה להעביר את חלקה, ועוד יש לומר ששטר ההסכם הינו ביד הזוכות וודאי אין האישה יכולה לחזור בה.

מה עוד שיש לומר שבמקרה דידן אין זה מתנה אלא מכר, היות ותמורת העברת זכויותיה קיבלה דברים אחרים והרי זה כמכר, שהרי מה שהסכימה האישה להעביר את חלקה בדירה לבנות הוא תמורת הגט, מאחר ואצה לה הדרך לקבלת הגט, שהרי בעודה נשואה הייתה חיה עם גבר אחר, ורצתה מאוד להשתחרר מבעלה בכדי לחיות עם בן זוגה, ואם כן תמורת קבלת הגט אמרה האישה אשלם ואתן את חלקי לבנותיי ואף אוותר על מזונות הילדים וכו' כפי שמופיע בהסכם הגירושין. ואין זה תנאי, אלא מדין הבטחה בתמורה.

ועיין עוד שם בסימן קמ"ג שכתב שאם אמר לשנים כתבו לפלוני שטר מתנה והקנה לו את המתנה בקניין סודר, נראה דלפי רש"י ותוס' רי"ד ורבינו יונה והריטב"א והמאירי דאינו יכול לחזור בו מהשטר כל זמן שלא הגיע השטר ליד מקבל המתנה, ולדעת הרא"ה והר"ן יכול לחזור בו מהשטר, ויש לומר שבמקרה דידן כפי שכתבנו לעיל גם הרא"ה והר"ן יסכימו שלא ניתן לחזור.

ועיין עוד בפסקי דין רבניים חלק י' (פס"ד בעמוד 375) מה שכתבו בעניין הקניין:

יש להביא בזה יסוד גדול בגדר קניינים מה שכתב בזה החזון איש חושן משפט סוף סימן כ"ב דף נ"א וזה לשונו:

"כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקנין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחברו וחברו יסמוך דעתו עליו, ויש דברים שקים להו לחז"ל שבדיבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחברו. ויש שאינו גומר בלבו רק על ידי הקניינים המפורשים מן התורה או מחז"ל ודו"ק היטב והפוך בה דכולה בה, דו"ק בש"ס ופוסקים ותמצא כן, וזכורני שדברים אלה כתב הגאון רא"מ מפינסק בהסכמתו לשסי"ם דוילנא הנדפס במסכת בבא בתרא ודו"ק בדבריו כי נכונים הם במאד"

ואמנם הדברים מפורשים ברשב"א בבא קמא דף קב' ע"ב הובאו דבריו גם בשיטה מקובצת שם ד"ה הא, גבי דין דאמרינן שם המקדיש נכסיו נעשה כמו שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא, דקשה איך הקנה ומי זיכה להם. ויש לומר דכל שדעתו קרובה להם הרבה, גמר דעתו בהקנאה וזכיה לקנות ואפילו להפקיע מיד הקדש דאורייתא ודכוותיה איתא בריש השוכר את הפועל במסכת עבודה זרה גבי חנווני המקיפו כיון דאורחיה לאוקפיה, מהני ליה וכו'.

ועיין תוס' בכורות י"ח ע"ב שכתבו כעין זה דגמר ומשעבד נפשיה, וזהו בלא קנין. אמנם המנחת חינוך (שמ"ב) כתב דזהו מחמת חשיבות המצוה גמר ומשעבד, וכן נראה באבני מילואים סימן ל' עי"ש דנחלקו הראשונים בזה. ועיין עוד כעין זה בתוספות כתובות (ק"ב ע"ב ד"ה אליבא) שכתבו דמהאי טעמא אינו יכול לחזור במתנה מועטת דגמר ומשעבד נפשיה, וכמו כן, אף על גב דאין מטלטלין נקנים בשטר מכל מקום מדטרח וכתב שטר גמר ומשעבד נפשיה, שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים וכו'.

ויש לדון בנידוננו גם מדין קנין סיטומתא, בכהאי גוונא בחותם בפני בית הדין ומבקש לתת תוקף של פסק דין דלא גרע נידוננו מתקיעת כף דמהני מדין זה, ועיין אמרי ברוך חושן משפט סימן ר"א דמועיל זה לגבי התחייבות במקום שנהגו כן (ועיין רמ"א חושן משפט סימן קכ"ט דאף במקום שאין מנהג לקנות בתקיעת כף, כופין אותו לקיים הבטחתו מדין שבועה). ועיין ערוך השולחן חושן משפט סימן רמ"ה בסופו, דכל המתחייב, מתחייב על פי המנהג, והרי מנהג בתי הדין לאשר הסכם הנעשה בית הדין בלא קנין. ועיין מהרשד"ם חושן משפט סימן ש"פ שהעלה דאם מנהג התגרים לקנות מהני אף על פי שמדין תורה לא מהני [...] והרי כל הקניינים שלנו בסודר הם וכופין עליהם ונחתינן לנכסי ולא נמצא פוצה פה ומצפצף על זה, ולאו כרוכלא אזלינן למימני וכו' אלא גדר הדבר הוא כי כל הדברים אשר תקנו רבנן דליהוי קניין אית להו דינא דאורייתא, דעל סמך זה נושאים ונותנים בני העולם ולא גרע מהמנהג דאמר רשב"ג מנהג מבטל הלכה וקיי"ל כוותיה, הלכך כל הנושא ונותן או קונה ומוכר או נושא אישה אדעתייהו דרבנן הוא עושה וגמר ומקנה, ולפיכך מוציאים מידו ויורדים לנכסיו כאילו היה מדין תורה ממש וכו'. ועיין עוד משפט שלום למהרש"ם סימן קצ"ח".

וכתב בשו"ת מהר"י בסאן סימן צ"א בשם הראנ"ח שאע"פ שהסכימו רוב הפוסקים שבחזקה קנה מיד אף במקום שכותבין שטר, אם התנו ביניהם שיכתוב הבית בספרי האחוזה ('מותיבילי'), כל זמן שלא כתב אינו קונה כלום אפילו החזיק. ועיין תועפות ראם חושן משפט סימן י"ג, וישכיל עבדי חלק ג' חושן משפט סימן ו' ועוד.

האם צריך העברת רישום הדירה בטאבו על מנת לקנותה?

על כל האמור יש לשאול הרי הבית לא הועבר בטאבו על שם הבנות האם הדבר לא מונע את הקניין?

עיין עוד בגמרא בקידושין דף ס"ו עמוד א':

"אמר רב אין הקרקע נקנית בכסף אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה".

וכן פסק הרמב"ם הלכות מכירה פרק א' הלכה ד':

"כיצד בכסף, מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה, במה דברים אמורים במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר, לא קנה עד שיכתוב את השטר".

נמצא שבקניין כסף במקום שנהגו לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר חוץ ממקרים יוצאי דופן כגון שהסכימו וכו' וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך סימן ק"צ סעיף ז' וזה לשונו:

במה דברים אמורים שקנה בכסף לבדו, במקום שאין דרך לכתוב שטר, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר, לא קנה עד שיכתוב את השטר.

 האחרונים דנו במקום שנהגו לכתוב את דבר המכירה ברשומות כגון טאבו האם דינו כשטר או לא, וכן דנו האם יש בו משום דינא דמלכותא עיין פתחי חושן הלכות קניינים פרק ב' הלכה י"א ושם הערה י"ד.

ועיין בחזון איש הלכות מעשרות סימן י' וחושן משפט ליקוטים סימן ט"ז שכתב שבארץ ישראל אין הדין כן, כיון דאין המלכות מקפדת על עשיית שטרות זולתה, אלא יש לפסוק על פי השולחן ערוך, ואם קנה בחזקה אף על גב דלא כתבו בטאבו, לא המוכר ולא הקונה יכולין לחזור. וכעין זה בדברי מלכיאל חלק ד' סימן קמ"ג. ועיין בפסקי תשובות למרן הגאון הרב שלום יוסף אלישיב זצ"ל חלק א' סימן ר"ו שהחוזה בלי רישום בטאבו מועיל מדין "בעלות שביושר".

ועיין עוד מנחת יצחק חלק ו' סימן ק"ע אות כ"ב שאף על פי שכתבו בשטר שהעברת הבעלות תהיה על ידי הרישום בטאבו, אם באותה שעה לא יכלו להעבירה בטאבו, מוכח שלא הקפידו שזה יעכב הקנין, אלא שקבל עליו המוכר שבעת שיהיה אפשר לרשום מוטל עליו לעשות כן. ע"כ.

וכידוע דין ההסכם הינו כחוזה לכל דבר. ומאחר והיה קניין יש לראות שהבנות כבר קנו את חלקה של האישה ורק יש להמתין עד גיל 18 בכדי לרשום את הדירה על שמם, ומאחר ויש הסכם שחלק האישה עובר לילדים והאישה חתומה על הסכם זה ואין עוררין על ההסכם, וגם לא היה תנאי לעניין הרישום כלומר שהעברת חלק האישה תהיה רק בתנאי שנעשה הרישום בטאבו, אלא רק הגבילו זאת בהגיע הבנות לגיל 18 חלק האישה יעבור לבנות, וניתן גם לדייק זאת מהאמור בהסכם בסעיף 12, "כי הבעל יוכל להתגורר בדירה אף אם הילדות יהיו הבעלים של מחציתה", משמע שהאישה עצמה יודעת ומודעת שבהגיע הילדים לגיל 18 הם הבעלים על המחצית ללא תנאי ברישום, אם כן במקרה דידן גם לדעת מהר"י בסאן סימן צ"א בשם הראנ"ח שהובא לעיל אין האישה יכולה לחזור בה.

ועיין בפד"ר כרך י"ז (עמודים 127-128), ובפסקי דין ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין חלק ז' עמוד ר"ג וחלק י"א עמוד ש"ט.

ועוד נראה שבנידון דידן לא היינו מצריכים רישום בטאבו לכל הדעות. העברת חלק הדירה של האם לבעלות הבנות נחתמה בפני בית הדין וקבלה תוקף של פסק דין. במקרה זה נראה שיש גמירות דעת אף ללא רישום בטאבו היות וביד הבנות פסק דין חלוט. ועוד שבית הדין יכול באופן חד צדדי להורות על רישום הדירה בטאבו על שם הבנות וזאת ללא צורך בהסכמת האם משכך נראה שלכל הדעות הרישום בטאבו לא מעכב.

לפיכך אין ספק שעם החתימה על ההסכם ומתן תוקף של פסק דין על ידי בית הדין ניטלה זכות הבעלות של המנוחה בדירה, והדירה הוצאה ממסת הנכסים שבבעלות המנוחה, הסכם הגירושין למעשה הגדיר את נכסיה וזכויותיה של האישה המנוחה וכי מרגע חתימת הצדדים עליו, קבלת קניין, אישורו ומתן תוקף של פסק דין, וכל עוד לא בוטל ההסכם או שונה נגרע חלקה של האישה המנוחה מהדירה לטובת הבנות, ואין היא יכולה להורישו או לצוותו לאדם אחר. היות ו"אדם לא יכול להוריש את מה שאין לו".

ניתן גם לדייק זאת מהאמור בהסכם בסעיף 12, "כי הבעל יוכל להתגורר בדירה אף אם הילדות יהיו הבעלים של מחציתה". דברים אלה רק מחזקים את האמור שהבעלות על חלקה של האישה הועברה לבנות.

כל שנות חיי האישה לאחר חתימתה על ההסכם, כעשרים שנה, לא טענה שההסכם פסול או שאינו בר תוקף או שנעשה תחת לחץ ונגד דעתה כדברי בן זוגה.

בא כוח של בן זוגה של המנוחה הזוכה בצוואה, טען שהמנוחה נתנה לילדיה את חלקה כמתנה, ומשכך יכולה לחזור בה. כבר כתבנו לעיל שאין זה מתנה אלא כמכר, אך נוסיף ונאמר.

עיין בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973:

פרק ד': חוזה לטובת אדם שלישי

34.    חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו.

36.    (א)       כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה.

כאמור לעיל הסכם גירושין דינו כחוזה לכל דבר, וכפי האמור בסעיף 34 אדם שהתחייב בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, וכל זמן שלא הודע למוטב על זכותו, רשאים הצדדים לשנות או לבטל בשינוי החוזה. במקרה דידן וודאי לא שינו הצדדים את ההסכם, ויותר מזה ההסכם היה ידוע לבנות והן ידעו שבהגיעם לגיל 18 יש להם מחצית מהבית.

עיין בחוק המתנה, תשכ"ח-1968:

מהות המתנה

1.       (א)       מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.

          (ב)       דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.

          (ג)        מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו.

מתנה לאלתר

2.       מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.

תנאים וחיובים

4.       מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו. נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו.

התחייבות לתת מתנה

5.       (א)       התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

          (ב)       כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

          (ג)        מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

ועיין בתמ"ש 23008-07-13 שכתב כ' השופט נחשון פישר:

המלומד מ. ראבילו בספרו חוק המתנה, התשכ"ח- 1968 מבחין בין חוזה לטובת צד ג' לבין חוזה מתנה:

" חוק החוזים מכיר באפשרות של חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה מקנה לצד השלישי (המוטב) את הזכות לדרוש את קיום החיוב.[...]

חוזה לטובת אדם שלישי, הגם שהוא עשוי להקנות לאדם השלישי נכס שלא בתמורה, אינו בגדר מתנה. במתנה, הקניית הנכס נעשית לטובת אחד הצדדים לחוזה.

בחוזה לטובת אדם שלישי, הקניית הזכות לדרוש את קיום החיוב המוקנית למוטב (בתמורה או בלעדיה), נעשית על־ ידי אחד הצדדים לחוזה לטובת אדם שהוא זר ליחס החוזי עצמו.[...]

הסכם למתן מתנה הוא חוזה - עסקה דו צדדית המשתכללת על -ידי הצעה וקיבול" (ראבילו, המתנה- פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשנ"ז) עמ' 30; 70).

מכאן שההבחנה בין הסכם מתנה לבין חוזה לטובת צד ג', לגישתו של המלומד, הנו זהות הצדדים להסכם. כאשר חוזה מתנה מקנה את המתנה לאחד מהצדדים להסכם בעוד חוזה לטובת אדם שלישי נעשית ההקניה לאדם שהוא זר להסכם. מכאן, חוזה לטובת צד ג' אינו יכול להיחשב מעצם טיבעו התחייבות לתת מתנה או מתנה. וראו גם בת"א (חי') 1242/94 אליה נ' אליה, [פורסם בנבו] דינים מחוזי עמ' 3, נקבע על-ידי השופט דר' ד. ביין, בהסתמך על ראבילו, חוק המתנה, סע' 15 עמ' 28, כי "ככלל, חוזה לטובת צד שלישי אינו בגדר מתנה גם מההיבט של המוטבים". וראה גם ע"א 253/82 וראה בג"צ 419/83 בר שלום נ' המפקח על מט"ח [פורסם בנבו], ע"א 495/80 ברקוביץ' נ' קלימר, פ"ד ל"ו (4) 57, 61 (השופט - כתארו אז - ברק); ע"א 1087/96 יוסף נ' יהוד שושנה [פורסם בנבו] (השופט אילן).

כל המעיין בהסכם הגירושין יראה כי מדובר בהסכם שנחתם בין המנוחה לבין בעלה, הסכם אשר הסדיר ביניהם את כל ענייני הגירושין, לרבות הסדרת מועד הגט, חלוקת הרכוש המשותף, כתובה ומזונות אישה.

לאחר החתימה על ההסכם וקבלת תוקף של פסק דין וקבלת קניין על ידי בית הדין הרבני התגרשו הצדדים זה מזו.

כאמור, חוזה לצד ג' הנו חוזה שנערך בין שני צדדים ובו חיוב כלפי צד שלישי קרי בנות הצדדים. כך גם במקרה דידן.

בנות הצדדים מעולם לא היו צד להסכם וכל החיובים שבהסכם היו בין המנוחה לבעלה בלבד. ההסכם לא נשא את הכותרת מתנה או עסקת מתנה ואף לא צוין בו בשום סעיף או בשלב מסוים כי חלקה של האישה המנוחה ינתן במתנה לבנות, משכך, אין מדובר במתנה אלא בהסכם ובו התחייבות לטובת צד ג' - בנות הצדדים, כמו כן לא נמצא בשום מקום בהסכם הגירושין כי התחייבות האישה המנוחה ליתן את חלקה בדירה לבנות רק לאחר מות המנוחה, אלא ההיפך האישה נתנה את חלקה עוד בחייה כפי שכתבנו לעיל קרי כשהבנות יגיעו לגיל 18.

הלכה פסוקה היא כי שזכויות מעין קנייניות בנכס שהועברו מתוקף הסכם מחייב, ובפרט בדומה לענייננו על פי הסכם גירושין, יכול שיגברו על זכותו של נושה מעקל גם במקרה בו לא נרשמה הערת אזהרה. (ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב , פ"ד נ(4)199 ((199))(להלן : "פרשת אהרונוב").

עוד יש לומר כי ההתחייבות של האישה המנוחה היוותה חלק ממכלול התחייבויות של בני זוג שבהסכם גירושין כולל התחייבות אשר מעצם טבען הינן שלובות וכרוכות זו בזו כפי שכתבנו לעיל. משכך, אין לפגוע בסופיות הסכמים, לרבות הסכמי גירושין אשר נכרתים בין בני זוג במהלך הליך גירושין, בהם מטבע הדברים התחייבויות ארוכות טווח במיוחד כלפי קטינים שעשויים להיות צעירים מאד במועד התחייבויות אשר נטלו על עצמם הוריהם. וכפי שכתבה כב' השופטת שטופמן בע"מ 1200/05 ה'ע'נ'ה'א' [פורסם בנבו]:

"צדדים הכורתים ביניהם הסדר פשרה, מבקשים להגשים צפייה סבירה, לסיום ההתדיינות. הסדר הפשרה משקף את עמדותיהם של הצדדים, בעת כריתתו של הסכם הפשרה, ועל בית המשפט, דרך כלל, לכבד עמדות אלה ולהימנע מלהתערב בהן"

וראה גם פסק דינה של כב' השופטת שירה בתמ"ש 10300/07 פלונים נ' פלוני [פורסם בנבו].

לאור האמור, הבנות זכו בחלק האם בדירה וזאת היות והצוואה כלל לא סותרת את האמור בהסכם ונראה שהאם לא התכוונה להעביר למר א' את חלקה בדירה. גם אם נאמר אחרת נראה שהבנות זכו בדירה עוד לפני פטירת האם וחלות הצוואה או מכוח מעשה הקניין שנעשה בשעת ההסכם או כשהגיעו לגיל 18.

מסקנות

א. אין סתירה בין ההסכם לצוואה דיש לומר שהאישה לא חזרה בה מהאמור בהסכם.

ב. עד כמה שיש סתירה והאישה חזרה בה מההסכם, הוראות הסכם הגירושין גוברות על צוואת האישה המנוחה.

ג. לפי האמור בסעיפים א, ב, הבנות זכו בחלקה של האישה המנוחה בדירה.

ד. ניתן בזאת צו המורה לרשם המקרקעין לרשום את הבעלות בדירה המצויה ב[...] הידועה כגוש [...] חלקה [...] על שם בנות הצדדים מ' ת"ז [...] ול' ת"ז [...].

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח באב התשע"ז (10/08/2017).

הרב דניאל אדרי – אב"ד               הרב בן ציון הכהן רבין                              הרב אלעד עלי

תגיות

דרך עשייתה - חתימה על חוזה כקנין דינא דמלכותא במקח וממכר - רישום בטאבו/דיווח לרשויות כמעכב קניין מחוסר אמנה - מחוסר אמנה סמכות חוקית - לדון ביישום הסכם גירושין שנחתם בפניו סמכות חוקית - כשהצדדים מסכימים שבית הדין ידון בסכסוך הממוני ביניהם מחוסר אמנה - יש להניח שצוואה שנערכה לאחר התחייבות בעל פה לא באה להפקיע אותה חזקה - נעילת הבית חזקה - שימושים בבית דרך עשייתו - באמירה בלא קניין חוזה לטובת אדם שלישי - מהותו חוזה לטובת אדם שלישי - אינו יכול להיות מוגדר כמתנה