בס"ד
מס. סידורי:1241

מקום הדיון בין בעל ואשה במגורים לזמן קצר

שם בית דין:אזורי טבריה
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
בעל ואשה התגוררו ביפו וכשהדירה נמכרה נאלצו לפנותה ועברו לבית שאן לבית הורי האשה. בתקופת זו חיפשו מקום עבודה, וכן דירה לשכור. הבעל טוען שמקום המגורים המשותף האחרון היה ביפו ולכן מקום הדיון הוא תל אביב על פי תקנות הדיון.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי כיוון ששהו בבית שאן על מנת לגור שם- בית הדין בטבריה הוא מקום הדיון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

עלתה טענה מקדמית בשאלת הסמכות המקומית. הבעל בקש שהדיונים יתקיימו בבית הדין האזורי בת"א, מפני שמקום המגורים המשותף האחרון היה בתל אביב. לעומת זאת האשה בקשה לקבוע את הסמכות המקומית בבית הדין האזורי טבריה.

לאחר עיון בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים התברר שהצדדים התגוררו ביפו בדירה שזכויות המגורים בה היו שייכות לאבי הבעל. בתקופה שקדמה לחג הפסח תשס"ח נערך חוזה למכירת הדירה לאדם אחר, ובהתאם לסעיפי חוזה זה ומועד פינוי הדירה שנקבע בחוזה, בני הזוג נאלצו לפנות את הדירה, ועברו לגור בבית שאן בבית הורי האשה מספר ימים קודם לחג הפסח. בתקופת שהייתם אצל הורי האשה, חיפשו מקום עבודה מתאים עבור הבעל, וכן חיפשו דירה שכורה עבורם.

בני הזוג נחלקו בשאלת משך הזמן ששהו יחד בבית שאן. לדברי האשה גרו יחד בבית שאן מעט פחות מחודש, ולדברי הבעל גרו יחד בבית שאן כחודשיים וחצי.

לאחר פרק הזמן הנ"ל של מגורים משותפים בבית שאן ועקב סכסוך, נפרדה דרכם, הבעל חזר לגור במקום המגורים הקודם, וזאת לאחר שבאותו מועד התברר שהחוזה למכירת הדירה הנ"ל בוטל. ואילו האשה נשארה לגור בבית האם בבית שאן.

סעיף י' (1) לתקנות הדיון קובע שתביעה בין בני זוג, תוגש לבית הדין הרבני של מקום מגוריהם האחרון של בני הזוג. ועלינו לקבוע במקרה זה מהו מקום המגורים האחרון.

אמנם אילו הצדדים היו מגיעים לבית האם בבית שאן למטרת ביקור חג וכיוצ"ב, אין ספק שלא היה ניתן להתייחס למקום זה כ"מקום מגורים אחרון". אך מאחר שהצדדים עזבו את ביתם ביפו בידיעה שהם חייבים לעמוד בתנאי חוזה המכר, ולפנותו. הרי ש"מקום המגורים" בבית שאן, גם אם היה בבית האם, מקום שלכל הדעות אינו אידיאלי לניהול חיי משפחה תקינים, עכ"פ עבור זוג זה, דירה זו היתה מקום המגורים שבחרו בו עקב האילוץ הנזכר. מקום מגורים שלמעשה התגוררו בו, בתקופת הזמן כאמור לעיל.

עיין בשו"ת הר"ן סי' יא שדן בשאלת הסמכות המקומית של בית הדין בעיר ביחס לאדם שבא לעיר ונשא שם אשה, וכתב הר"ן -

"לענין מה שבא בשאלה אם יהודה מוכרח לקבל בי"ד קהל גירונה או אם יכול לשאול להם בי"ד אחר ... בנדון זה צריך לעיין, אם זה שנשא שם אשה נידון כבני עירם אם לאו, לפי שאנו רואין שכל שעושה מעשה מוכיח שהוא רוצה להתיישב באותה העיר נקרא לאלתר מבני העיר, אע"פ שלא שהה לשם, כדתנן [ב"ב ז:] אם קנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. אף כאן, אי אפשר לומר שהנישואין מוכיחין שהוא רוצה לקבוע שם דירה והרי הוא כאנשי העיר מיד, ליתא שכל מי שקונה בית דירה בעיר אחרת מעשיו מוכיחין שרוצה לדור שם, שאין רוב בני אדם קונין בית דירה אלא באותו מקום שהם חפצים לדור, אבל הרבה נושאים נשים במקומות שאין דעתם לדור בהם מפני כמה סבות ואין הנישואין מוכיחין כלל".

דברי הר"ן הובאו להלכה בסמ"ע סי' קסג סק"ז שכתב –

"כתב הר"ן בתשובה סי' י"א, מי שנשא אשה במקום אחד, אינו הוכחה שרוצה לדור שם ואינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני בית דין שבעיר, עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם".

וכן פסק שם בנתיבות.

הרי מבואר שאדם שבא למקום פלוני למטרת נישואין בלבד, אין זו ראיה שמבקש לקבוע מקום מגוריו באותו מקום. אבל אם עושה מעשה אחר המוכיח רצון לגור באותו מקום, די בכך לדונו כאחד מאנשי העיר, ולבית הדין של העיר סמכות לדונו.

ראיה כזו תוכל להיות רכישת בית, אך ניתן להתבסס גם על הוכחה אחרת. וכמו שכתב הר"ן "כל שעושה מעשה מוכיח, שהוא רוצה להתיישב באותה העיר, נקרא לאלתר מבני העיר".

גם בנדון דנן, בתקופת המגורים בבית שאן, הבעל ידע שאין לו מקום מגורים אחר ונקט בפעולות שונות לחפש עבודה לרבות ראיונות עבודה באזור בית שאן וכן עשו מאמץ לאתר דירה מתאימה מחוץ למגוריהם בתקופת חג הפסח. ובכך קיימת הוכחה שהוא מבקש להתיישב עם אשתו בבית שאן, ומקום זה נחשב עבורם כ"מקום מגורים" בכל הקשור לשאלת הסמכות המקומית, ומאחר שזה מקום המגורים האחרון המשותף, בית הדין בטבריה הוסמך לדון במכלול התביעות שבין הצדדים.

 

תגיות