בס"ד
מס. סידורי:124

משכורת כתב וזכויות יוצרים

שם בית דין:קרית ארבע
דיינים:
הרב אריאל יועזר
הרב בן יצחק משה
הרב עמיחי יהודה
תקציר:
תביעה של עורך עיתון לחלק בזכויות היוצרים של ספר של כתבות, הודאה במקצת על משכורת, תביעות שונות שלא חשבו לתבוע עד הסכסוך.
פסק הדין:
בית הדין חייב את התובע בשכר שהודה וכן בחלק מדמי השכר שכפר כפשרה במקום שבועה בנוסף הכריע כי זכויות היוצרים שייכות לנתבע בלבד.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' תשרי תשנ"ט

תשנ"ט/1

תוכן

א. תשלומי שכר

ב. הספר

ג. הוצאות משפט

ד. טלפון ועבודות משרדיות

ה. סיכום


התובע: מר א', עורך עיתון.

הנתבע: מר ב', כתב בעיתון.

תיאור המקרה:

התובע הוא עורך עיתון, הנתבע התחיל לעבוד אל התובע בחנוכה תשנ"ו. כעבור שנה נערך חוזה בין התובע ונתבע. לדברי התובע הוא שילם את כל הסכומים המסוכמים בזמן, אולם בסיון תשנ"ז החל הנתבע להשמיע טענות על עושק. בסוף סיון הודיע הנתבע שהוא מפסיק את עבודתו אצל התובע, חצי שנה קודם שפג החוזה.

התובע מודה שנשאר חוב מסויים לנתבע.

הנתבע פירסם במהלך עבודתו בעתון סיפור בהמשכים שמהם חיבר ספר לילדים כאשר כל הזכויות שייכות לנתבע.

טענות הצדדים:

התובע:

א. אינו חייב לנתבע מכיוון שהנתבע הפר את ההסכם ביניהם לפיו התחייב לעבוד עד סוף השנה, עם זאת, התובע מודה שהוא חייב לנתבע סך של 8000 - 7000 ש"ח.

ב. התובע סייע לנתבע בעריכת הספר בצורה מקצועית, כולל שינוי העלילה כדי שתותאם לצבור החרדי, וכן עשה הגהה לשונית, והוספת פרקים חדשים. ואילו הנתבע פירסם את הספר וכתב בשער שכל הזכויות שמורות לו בלבד. כמו כן הנתבע קיבל מהעתון תשלום עבור עבודתו ששימשה בסיס לספר, התביעה היא על על שני ספרים.

 

סיכום תביעותיו הוא כדלהלן:

1. עבור הספר הראשון סך 3000 - 2500$ דולר.

2. עבור הספר השני סך 1250$ דולר.

3. 50% מהרווחים העתידיים שיהיו לספר בעתיד, (כך הוא גם נהג עם כתב נוסף בעתון).

הנתבע:

א. התובע חייב לי תשלום עבור שלושה חדשי עבודה 12,000 ש"ח.

ב. התובע לא הסכים לבוא להתדיין בפני ב"ד בקרית ארבע, ולכן נאלצתי ללכת לבית משפט אזרחי, דבר שגרם הוצאות בסך 11,000 ש"ח.

ג. לטענת הנתבע על פי החוק, המעביד צריך לשלם עבור שיחות הטלפון לצורך העבודה. עם זאת הנתבע מודה שבהסכם הראשון נכתב שידונו על כך בעתיד, גם בהסכם הקבע לא הוזכר עניין הטלפון כלל.

ד. הנתבע ביצע עבודות משרד שאינן קשורות ישירות לעבודתו הספרותית, ועל כן עליו לקבל סך 3000 ש"ח. עם זאת הנתבע מודה, שהפעולות נעשו ללא חוזה או התחייבות מצד המעסיק לשלם לנתבע.

ברור הדין

א. תשלומי שכר

אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע לא שילם לנתבע עבור מספר חדשים, אלא שלטענת התובע החוב הוא של 8000 - 7000 ש"ח, ואילו לדברי הנתבע הסכום הוא 12000 ש"ח. התובע לא הביא ראיות לסכום החוב שהוא חייב לנתבע. על כן, בפנינו מודה במקצת הטענה שהוא חייב שבועה דאורייתא על השאר.

אלא שיש לדון, כיון שעל השאר אומר איני יודע, לכן הדין הוא שמתוך שאינו יכול להישבע משלם.

הש"ך חו"מ סי' ע"ה ס"ק מ"ה, כתב בשם ב"י שדווקא אם אמר חמישים אני יודע וחמישים איני יודע, חייב לשלם. אבל אם אמר איני יודע אם אני חייב לך, אבל רק חמישים, ישבע ויפטר.

בד"מ ובש"ך מפרשים את כוונתו: יכול להיות שאני חייב לך, אבל לכל היותר אני חייב רק חמישים, ויותר מחמישים אני בטוח שאני פטור. על כן במקרה זה ישבע ויפטר.

גם בנידון שלפנינו אמר התובע "אני חייב בין 7000 ל 8000" , ומשמע מדבריו שיותר מסכום זה אינו חייב, וא"כ אינו חייב לשלם אלא רק להישבע שבועת מודה במקצת. 

בדומה לזה מצינו במשנה מנחות על הנודר למקדש ואינו יודע כמה נדר:

"פרשתי ואיני יודע כמה פירשתי יהא מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי". כך גם נפסק בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד סי' רנ"ח סע' ג') מכאן שאם אדם אינו יודע כמה הוא חייב, אבל הוא יודע שיש גבול לספק, הרי מעל גבול זה אינו בכלל הספק.

אמנם אמר שיש לו מסמכים ולא הביא לביה"ד. אך העדר המיסמכים אינו מבטל את זכרונו הבסיסי שאינו חייב יותר מ 8000 ש"ח על כן התובע חייב רק שבועה, שאינו חייב יותר מ 8000 ש"ח.

כיון שמנהג בתי הדין לפשר במקום חיוב שבועה, לכן ישלם התובע סך  9500 ש"ח לנתבע.

התובע טען שהנתבע הפר הסכם בכך שלא המשיך את עבודתו עד סוף השנה, טענה זו דחוייה מכיוון שבהסכם לא הוזכר כלל זמן עבודת הנתבע אצל התובע. הסעיף היחידי שהוזכר הוא, שידונו על שכר הנתבע כל שנה, אולם אין בחוזה התחייבות לעבוד עד זמן מסויים.

כמו כן, ההסכם ביניהם היה, שהנתבע מקבל שכר לפי דפים וכתבות, ואם לא היה מביא כתבות ומאמרים לא היה מקבל שכר. בהסכם לא הוזכר שכר קצוב לפי חודשים, אלא בקבלנות לפי כמות מסויימת שיגיש לעורך, ולכן אם לא הגיש לא יקבל שכרו.

אמנם האפשרות לחזור אינה מתירה לגרום נזק למעביד, ולכן את המאמר שהתחייב לפרסם בזמן מסויים ולתאריך מסויים, היה עליו להביא לעורך, ולא לחזור בו. כך גם הדין בהתחייבות לגמור ספר מסויים, הרי זה פעולה קבלנית שאין לחזור באמצע היום.

אולם כל זה לא שייך בנידון דידן, שלא הייתה התחייבות מסויימת לכתוב ספר מסויים, אלא לפי כתבות ועמודים. יתכן שנגרם נזק לעורך באותו תאריך שהנתבע לא הביא לו את הכתבה בזמן, אולם אין כאן הפרת חוזה, אלא גרימת נזק, בגרמא, שהתובע מחל על כך, ולא תבע.  לכן נראה כיוון שאין כאן הפרת הסכם מצד הנתבע, התובע חייב לשלם את שכרו של הנתבע לפחות את הסכום שהודה שהוא חייב 8000 ש"ח, ואילו לגבי יתרות החוב יש לפשר.

ב. הספר

הצדדים נחלקו, אם יש לתובע חלק בספר: התובע דורש תוספת עבור עבודתו בספר, וכמו כן עבור עצות שנתן לנתבע. וכן זכויות עתידיות בספר, ואילו הנתבע שולל מכל וכל את טענות התובע.

יש לציין שכיוון שאין כאן הסכם כתוב בין הצדדים, לכן כל הפעולות חלות רק לפי עיקר דין תורה. כל יצירה רוחנית היא בבעלותו של היוצר. שהרי בשו"ת-בית-יצחק (שמלקיש יו"ד ח"ב סי' ע"ה) כתב לר"ש סופר אב"ד ערלויא, שאדם ששמע מחברו ד"ת הדבר תלוי בהקפדתו של האומר, אם הוא מקפיד על כך שהדברים לא יודפסו או לאמרם לאחרים הרי הוא הבעלים. אנו למדים מדבריו שהאומר לחברו דבר שהוא בבל יאמר, אסור לחברו לאמרו עד שהמגיד יתיר לו, ויש ליוצר בעלות מסוימת על דברי תורה.

עוד יש להביא ראיות לבעלות על יצירות רוחניות מדברי הנצי"ב (משיב דבר ח"א סי’ כ"ד) מדברי רבא (תלמוד עבודה-זרה י"ט ע"א): בתחילה נקראת התורה על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו של הלומד. וכן ראינו בדברי התלמוד (עירובין נ"ד ע"א) שכיון שניתנה לו תורה הרי הוא נעשה בעלים להנחיל. ואם בדברי תורה יש בעלות על יצירות רוחניות, כל שכן בסיפורים הרי היוצר הוא בעל הספר ויכול לעשות בו כטוב בעיניו. יש להוסיף שפוסקי דורנו כתבו, שגם על פי החוק קיימת זכות יוצרים לכל יוצר, ודינא דמלכותא דינא.

אין לטעון, שנעשה הסכם עם עובד מסויים במערכת העיתון, ובגלל הסכם מיוחד הדבר הפך להיות מנהג המדינה של מערכת העתון הזה. שהרי בממון יכולים לעשות עסקאות נפרדות עם כל עובד, והכל תלוי בהסכמה, על כן אין לראות בהסכם שנעשה עם כתב אחר כמנהג מדינה.

עולה מכאן, שהנתבע הוא בעל הזכויות בספר. אמנם גם התובע הוסיף וסייע לנתבע, אבל התובע לא דרש עליהם כסף מעולם. אדרבא הוא עשה זאת חלק מעבודות בעריכת העיתון.

ועוד: לא היה בדעתו של התובע לתבוע על כך פצויים, כפי שאמר התובע בבית הדין (פרו' עמ' ב שורה 14) שאם הנתבע לא היה גורר אותו לב"ד, לא היה תובע סכומים אלו. לכן יש להוכיח שהתובע מחל לאלתר בשעת הכתיבה, בפרט שכך גם הודה בבית הדין, אלא שעכשיו הוא רוצה לתבוע על כך כסף, (ראה להלן ד' מקורות בהלכה לסברה זו) ולכן כל תביעות התובע נדחות. שהרי הנתבע הוא בעל הספר.

ג. הוצאות משפט

הנתבע טוען שהיו לו הוצאות משפט, כי התובע לא היה מוכן לבוא לב"ד לדיון ראשוני, לכן נאלץ לגשת לבית משפט אזרחי.

לבית הדין הוגש מכתב מאת הרה"ג דוב ליאור שליט"א, שבו מובאים דברי כסף-הקדשים (סי' כ"ו סעיף ב') שכותב, שאם יש אומדנא דמוכח, שאחד הצדדים הוא גברא אלמא, אפשר לגשת לערכאות. יש להעיר, שבפני ב"ד לא הובאה כל הוכחה שהתובע ידוע כאדם אלים שאינו מציית לדיני תורה.

ועוד: אפילו אם התירו לנתבע לפנות לבתי משפט, עדיין אין בכך פסיקת דין לשלם עבור הוצאות הנתבע במשפט, אלא היתר לידון בערכאות בלבד.

ד. טלפון ועבודות משרדיות

הנתבע טוען, שהתובע חייב לתת לו עבור הוצאות שיחות טלפון על פי חוקי המדינה. על פי ההלכה יש לפוטרו כי אין מנהג קבוע, הרמב"ם (אישות פ' כ"ג הל' י"ב) והשו"ע אבן-העזר סי' ס"ו סע' י"א, פסקו שהמנהג ינהג בכל המדינה ולא רק ברוב המדינה.

בפני ב"ד לא הוגש כל מסמך המחזק את ידי הנתבע בנידון זה, על אף שנתבקש על ידי ב"ד להביא מסמכים אלו. ועוד: אמנם בהסכם העבודה בן הצדדים הועלה בשנת תשנ"ו נושא הטלפון, אבל נושא זה לא הוזכר בהסכמים הבאים, על כן אין לחייב את התובע בתשלום עבור הוצאות הטלפון של הנתבע.

באשר לעבודות המשרדיות שעשה הנתבע, לא הובאו ראיות על עשייתם, וכמו כן הנתבע לא חשב לתבוע עבורם כספים, ורק כעת התעורר לתבוע עבורם כספים, וכפי שפסק הרמ"א (חו"מ סי' רמ"ו סע' י"ז, ופתחי-תשובה סי' רמ"א, ס"ק ג'; ראה גם מה שנפסק בפסק דין זה לעיל סעיף ב) על אדם שמחל חוב מסויים, ומחילתו מחילה, ואינו יכול לחזור ותבוע בגלל סכסוך שאירע ביניהם אחרי המחילה, על כן התובע פטור מתשלומים אלו.

ה. סיכום:

1. התובע ישלם לנתבע 9500 ש"ח עבור תשלומי שכר שעוכבו על ידו.

2. הנתבע הוא בעל הזכויות הבלעדיות להוצאת הספרים שחיבר, והוא זכאי לקבל את כל הזכויות.

3. התובע פטור מכל תשלום נוסף.

4. התשלום יבוצע תוך שלושים יום ממתן פסק דין זה.

5. בית הדין קורא לצדדים להמשיך ולנהוג כבוד זה בזה.

בכבוד רב

הרב יועזר אריאל              הרב משה בן יצחק              הרב יהודה עמיחי

תגיות

אין משביעים - מחייבים חצי מסכום השבועה מעמדו כמנהג - רק אם התפשט בכל המדינה החזר הוצאות - טלפון תנאי מכללא - האם תנאי מול עובד אחד מהווה תקדים כלפי עובד אחר הקף הזכויות - בעלות כותב בעיתון על סיפורים שפורסמו בתשלום גדר הזכות - קנין על יצירה רוחנית ביטול המחילה - בגלל סכסוך דינא דמלכותא דינא ומנהג - אם מעמדו כמנהג שבועת מודה במקצת - כופר בחלק מודה בחלק ואומר "איני יודע" בחלק תוכן חוקים זרים - חוק זכויות יוצרים שבועה דאורייתא - בחצי מסכום השבועה