בס"ד
מס. סידורי:1236

סרב לדין תורה ולאחר שנתבע בערכאות מבקש דין תורה

שם בית דין:אזורי טבריה/צפת
דיינים:
הרב לביא אוריאל
תקציר:
נתבע סירב להתייצב בפני בית הדין ובית הדין אישר לתובע לתבעו בערכאות. לאחר דחיית טענה מקדמית של הנתבע בבית המשפט חזר וטען שחפץ בדין תורה.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי מעיקר הדין אין נזקקין לו אך כיוון שתובע הסכים בתנאי שיובטח התשלום הסכים בית הדין לדון בתביעה בקיום תנאו של התובע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ה' חשון תשס"ד

במקרה שבפנינו התובע קבל רשות מבית הדין לתבוע תביעתו בערכאות. רשות זו ניתנה בהתאם להלכה הפסוקה בחו"מ סי' כו סעיף ב', לאחר שהנתבע סרב להתייחס לתביעה שהוגשה בבית הדין ולהזמנות שנשלחו אליו. בעקבות רשות זו שניתנה לתובע, הוגשה תביעה לבית המשפט והתקיים דיון ראשון שבו נדחתה טענה מקדמית של הנתבע, ונקבע דיון נוסף בתביעה לגופה. כעת התברר שהנתבע חזר בו מסרבנותו לדון בבית הדין דין תורה, ואף הגיש בקשה לבית הדין להורות לתובע להסיר את תביעתו מערכאות ולקיים את הדיון בבית הדין בדין תורה.

הרמ"א בחו"מ סי’ כו סעיף א' כתב -

"מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו, ויש אומרים דנזקקין לו אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים, והסברא ראשונה נראה לי עיקר".

יש לדון האם הלכה זו שאין נזקקין לו, נאמרה גם בנידון דנן, דהיינו במקרה שהנתבע סרב לדין תורה והתובע קבל רשות לתבעו בערכאות, ולאחר מכן הנתבע חוזר ומבקש לדון בבית הדין.

הלכה זו למדנו מתורתו של מהרש"ל בספר ים של שלמה. במסכת גיטין דף י:, על המשנה המכשירה שטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אמר שמואל הטעם משום דדינא דמלכותא דינא. וכתב מהרש"ל בספר יש"ש עמ"ס גיטין פ"א סי' כב לברר באילו נסיבות נאמרה הלכה זו שהלוה והמלוה הלכו לעשות שטר בערכאות ולא הלכו לדיני ישראל. וכתב מהרש"ל -

"שמואל איירי בכה"ג שבא לדון בערכאות שלהם. ואף זו דוחק בעיני דאיירי שמואל שבא לדון בפני ערכאות. ואי איירי שלא היה מרוצה לדון עד שהוכרח להזקיקו בפני דייני העכו"ם, פשיטא שהפסיד דינו ולא נזקקין לו, וכן פסק מהר"י מולין בתשובה".

משמע דפשיטא ליה למהרש"ל, שהלכה זו שאין נזקקין למי שהלך לערכאות, נאמרה גם ביחס לנתבע שסרב לדין והוזקק להביאו לדון בערכאות, ובזה כתב מהרש"ל "פשיטא שהפסיד דינו ולא נזקקין לו". וכן כתב בספר ערך שי חו"מ סי' כו ס"א -

"אגב אורחא למדנו מן היש"ש אף במי שלא הלך מעצמו בערכאות, רק לא רצה לידון בדיני ישראל והוכרח חבירו להזקיקו בפני דייני העכו"ם, ג"כ אין נזקקין למסרב כשנתחייב בדיניהם, והפסיד דינו".

יתכן להוסיף ביאור בהלכה זו על פי מש"כ מהרש"ל ביש"ש עמ"ס ב"ק פרק החובל סי' סה -

"אי איניש אלם הוא ואינו יכול לכופו בדיני ישראל, מותר לכופו בדיני אומות העולם. והא דאמר בפרק המגרש לפניהם ולא לפני גוים, היינו היכא שיכול להכריחו בדין ישראל. אמנם מצאתי בשם רבינו מאיר דאין מותר להכריח בידי גוים, אלא אם כן יתירו בית דין או ראשי הקהל. וכן כתב המיימוני בסנהדרין שאם לא רוצה לבא לבית דין, נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני גוים מבעל דינו", עכ"ל.

בהמשך הדברים, באר מהרש"ל, שגם אם כתבו בשטר שיכול לתבעו בדיני עכו"ם, צריך לתבעו בדיני ישראל. אך אם הנתבע מסרב, יכול לתבעו בערכאות של עכו"ם גם בלא רשות מבית דין. ובאר מהרש"ל -

"מאחר והתנה כך בשטר ונתן לו רשות לדון בערכאות של גוים, פשיטא שלעניין זה מועיל שאין צריך ליטול רשות. ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שעוקר קצת התקנה שנהגו בבתי דינים של ישראל שלא לדון בפניהם אלא על ידי רשות. אם כן היכא שמתנה בשטר, פשיטא דמהני. ומה שכתב המיימוני שצריך רשות בית דין, לא איירי אלא כשלא כתוב בשטר".

העולה מדברי מהרש"ל, שמעיקר הדין כשהנתבע מסרב לדון בדיני ישראל, מותר לתבעו בערכאות. ובכה"ג ליכא לאיסור דלפניהם ולא לפני עכו"ם. אלא שקיימת תקנה וכן נהגו שלא לדון בפני ערכאות גם אם הנתבע מסרב, אלא לאחר שהתובע קבל רשות מבית הדין. על כן לאחר שהתובע תבע בבית דין והנתבע סרב לדון בדין תורה והתובע קבל רשות לתבעו בערכאות, אין יותר איסור "לפניהם ולא לפני ערכאות", ויכול לקיים את הדיון בפני הערכאות. ואין נזקקין לנתבע המבקש לחזור ולדון בבית דין, אלא הנתבע הפסיד זכותו לדון בדין תורה.

ויש להוסיף בזה מש"כ בספר ערך שי (שם) בטעם דינו של הרמ"א שאין נזקקין לו. וז"ל -

"לענ"ד י"ל טעם לדין זה, דמסקינן ריש פ"ק דסנהדרין דמן התורה צריך סמוכין ומשום נעילת דלת התקינו לדון בזמן הזה דליכא סמוכין. וא"כ כל זה בסומך על דיינא ישראל, אבל זה שלא רצה בתקנת חכמים והלך בערכאות ועליהם סמך, לא שייך לתקן לו. דמשום זה לא ינעול דלת בפני לוין, דלעצמו הפסיד דלא הלך בדיני ישראל, דמ"מ ילוה בפעם אחרת ויסמוך על דייני ישראל, ובעסק זה דלא סמך על דייני ישראל אוקמוה אדין תורה, דהוה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים, דשומעין לו לחובתו. דה"נ כיון שלא רצה לילך בדייני ישראל קאמר אי אפשי בתקנת חכמים שהתקינו לדון לפני הדיוטות ... כיון שנתחייב בדיני אומות העולם, דנמצא דייני ישראל טובתו ותקנתו היו ולא רצה {אין} שומעין לו, כיון דאיסורא כבר עבר, וכל האומר אי אפשי בתקנת חכמים ליתא בחזרה, כדאיתא באה"ע סי' סט ס"ד בהג"ה עיי"ש. ה"נ בממון זה כבר אמר אי אפשי בתקנת חכמים, ונתבטלה התקנה לדון דיני ממונות בהדיוטות אצל איש זה בממון זה".

גם לפי דרך זו, נראה שלאחר שהנתבע הוכרז על ידי בית הדין כמסרב לדין תורה וניתנה הרשות לתובע לתבעו בערכאות, שוב אין נזקקין לו. בסרבנותו הוא כאומר - אי אפשי בתקנת חכמים, וביחס אליו לא נאמר האיסור "לפניהם ולא לפני עכו"ם".

לפי האמור, שיטת מהרש"ל והערך שי היא שאם בעל דינו אלם ומסרב לדון בפני דייני ישראל, מותר על פי הדין לקיים את הדיון בערכאות, ובכה"ג ליכא לאיסור "לפניהם ולא לפני ערכאות".

אך נראה שדרכם בביאור הלכה זו אינה מוסכמת. החתם סופר חלק חו"מ סי' ג' כתב בלשון זו -

"ברשות ב"ד, אפילו לשפוט בפניהם, משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם, אלא על שם בית הדין שנתנו לו רשות. אלא ב"ד לא יתנו רשות אלא על אלם שאין ב"ד ישראל יכולים לכופו, כמבואר כל זה סי' כ"ו".

מבואר בחתם סופר שהערכאות שידונו לאחר שהתובע קבל רשות, נחשבים כידא אריכתא של בית הדין. על פי דרך זו יתבארו דברי הנתיבות סי' כו סק"ג שאין נותנים רשות לדון בערכאות אלא לאחר שהחוב ידוע לבית הדין.

אמנם רבו החולקים על שיטת הנתיבות והובאו דבריהם לעיל סי' ג' וסי' ז', אך לא נחלקו על היסוד האמור העולה מדברי הנתיבות.

אמנם הערך שי לשיטתו, חלק על דינו של הנתיבות מכח שיטת מהרש"ל. וז"ל הערך שי (סי' כו) -

"ביש"ש בסוף פרק החובל סי' סה כתב דלפניהם ולא לפני נכרים, היינו כשציית דינא, אבל באלם מותר מהתורה לילך בדיני אומות העולם בלא נטילת רשות מבית דין, רק תקנה הוא שנהגו בבתי דינים שבישראל שלא לדון בדא"ה בלא נטילת רשות עיי"ש. וא"כ כשאין ידוע לבית דין ויודע בעצמו, מה"ת יתקנו בזה לרשיעי דלא ציית דינא לילך לדייני ישראל, וכעין שכתב בשו"ת רש"ל ס"ס דתקנתא לרשיעי ניקו ונעביד, ולמה נזדקק לו לאסור על בעל דינו מלילך לערכאות ... בעל דין עצמו דיודע דמגיע לו, אין לנו לאסור לו מלילך בערכאות ולתפוס על ידם להציל את שלו, כיון שאי אפשר להציל בדיני ישראל".

יש להוסיף טעם בהלכה זו - בדינו של הרמ"א שאין נזקקין לו, מצינו שלשה טעמים בפוסקים, (מלבד הטעם הנזכר שהבאנו לעיל מספר ערך שי). טעם אחד משום "דינא דמלכותא דינא", טעם שני משום "מיגדר מילתא", וטעם שלישי משום קנס. ויש לדון אם טעמים אלו יאמרו גם ביחס לנתבע שחזר מסרבנותו, ומבקש לחזור ולדון בדין תורה.

בשו"ת אבן השהם מצינו שתי דעות בביאור דינו של הרמ"א. מחבר ספר אבן השהם, הג"ר אליקים געץ ז"ל, נקט שהטעם משום דינא דמלכותא דינא, והג"ר ישעיה סג"ל ז"ל השל"ה הקדוש, טען כנגדו שמהרי"ק אינו מסכים עם סברא זו. (הגרע"א ז"ל בגליון שו"ע סי' כו ציין לתשובה זו).

בסי' נט כתב הג"ר אליקים געץ ז"ל -

"המעיין במהרי"ק שרש קפז יראה דלאו משום קנס אין נזקקין, אלא מכח דינא דמלכותא דינא. ומקור הדין מדברי ר"י ב"פ בעל התוספות ... ושם מבואר דהעמיד חיל וחומה על דבריו, דאפילו להיש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא אם לא בדבר שיש תועלת למלכות, כמבואר בסי' שפ"ט, לא קשיא דבאמת מוכח מדברי שמואל בגמרא דדינא דמלכותא דינא כמבואר באריכות. ומה שכתבו הפוסקים והרא"ש דאל"כ ביטלת כל דייני ישראל ... מאחר שקיבל והלך לדייני נכרים א"כ קיבל עליו דינא דמלכותא, ליכא מאן דפליג. וכן מוכח מדברי מהרי"ק, דאל"כ סתרי דבריו אהדדי ממה שפסק בדינא דמלכותא. וכסברא זו מצינו בש"ך סי' עג ס"ק ל"ט, מאחר שסמך אדין, דאמרינן דינא דמלכותא דינא".

ואילו השל"ה כתב שם בסי' סב -

"כתב השואל בלשונו, המעיין בדברי מהרי"ק יראה דלאו משום קנס אלא משום דינא דמלכותא דינא. אבל באמת כד מעיינת שפיר במהרי"ק נראה בפירוש דמהרי"ק לא סובר כך, כאשר פירש הסמ"ע סי' שמ"ט שהרשב"א ומהרי"ק דעת אחת להם דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים מה שעשה מחוקי המלך וכן מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי המלך ... הא דכתב מהרי"ק דאפילו לאותו דעות היינו דווקא לענין הנהגות של משפטי המלכים ובחר בדיני כותים גלוי אדעתיה שקיבל עליו דין כותים, זה מפלפל שמה אליבא דר"י בר פרץ, אבל מהרי"ק גופיה פירש דבריו באותו סי' יע"ש ... מהרי"ק כתב אח"כ שהוא ק"ו בן ק"ו אפילו היכא דפירש דבריו אומר בפירוש שרוצה לקבל דין נכרי דלאו כלום הוא, מכ"ש דלא אמרינן דמדהניח דין ישראל גלוי דעתיה שרוצה לדון לפניהם. אלא ע"כ אי אפשר לומר בזה דינא דמלכותא דינא, רק מה שכתב מהרמא"י סי' כ"ו דאין בית דין נזקקין בודאי לאו משום דינא דמלכותא דינא ולאו משום קנס, אלא משום מיגדר מילתא".

ועיין בתומים סי' כו סק"ב שבאר דעת ר"י ב"פ שבמהרי"ק מטעם דינא דמלכותא דינא, מאחר שהלך לדון בפניהם קבל על עצמו דין הערכאות. אך התומים פקפק אם נקטינן כן להלכה, עיי"ש. ועל כן העלה לדון שהביאור ברמ"א מטעם קנס. והנתיבות סק"ב כתב שמסתימת הפוסקים נראה כטעם זה.

מסתימת דברי הרמ"א שהביא הלכה זו שאין נזקקין לתובע בערכאות, וסתם ולא פירש שדינו של נתבע אינו כן, נראה שסבר בפשיטות שאין לחלק. ונראה שלפי סברת התומים והנתיבות דמשום קנס אתינן, אין חילוק בין תובע לנתבע. וגם את הנתבע המסרב לדין תורה קנסינן. ואדרבה יש יותר לקונסו מפני שקיבל הזמנה מבית הדין וסרב לבוא.

וכן לפי טעמו של השל"ה שהדין שאין נזקקין לו יסודו בתקנה שעניינה מיגדר מילתא, נראה שתקנה זו נאמרה גם ביחס לנתבע המסרב, ומשום תקנה ומיגדר מילתא אין נזקקין לו.

רק הסברא הראשונה שהובאה בנתיבות שדין התובע בערכאות כדין קבל עליו קרוב או פסול דהיינו שקבל את דינם של הערכאות, סברא זו אינה אלא בתובע ולא בנתבע שנאלץ בעל כרחו להופיע לדיון בערכאות. אך כבר כתב הנתיבות שלהלכה נקטינן דלא כסברא זו אלא כטעם של קנס. ויתכן לומר, שבנתבע הקנס הוא על עצם סירובו, ומעת שסרב אין נזקקין לו, למרות שעדיין לא פתחו בדינו בערכאות.

וראיתי בשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ה' סי' עד שדן בשאלה זו של נתבע שסרב לד"ת והתובע קבל רשות לתבוע בערכאות, ולאחר שנפסק דינו חזר הנתבע ותבעו בבית דין שהערכאות פסקו לחייבו יותר מהראוי. ובמסקנת דבריו כתב שם -

"כיון דאף שהנתבע הסכים לדון בדא"ה וחשיב כקיבל עליו קרוב או פסול, מ"מ כיון דליכא רק שופט אחד א"כ חשיב תרתי לריעותא ובעי קנין אף לאחר גמר דין לשיטת רוב הפוסקים, ושוב לטעם זה יוכל לחזור לתבוע את התובע לד"ת. אך באמת עכ"פ שייך טעם השני משום קנס, וא"כ י"ל לכאורה דאף אם זכה בדא"ה יותר מכפי שהיה זוכה עפ"י תורה ג"כ י"ל דאין נזקקין לו. אך באמת לפמ"ש הנה"מ שם דאם הנתבע יודע שחייב, אף שזכה בדא"ה נגד התובע אסור לגזלו, ואף במסופק עכ"פ גם ספק גזל אסור להחזיק תחת ידו עיי"ש, א"כ הרי מפורש בחו"מ סי' י"ד דצריך לברר כמה הוציא או ישומו לו הבית דין".

מסקנת הדברים - נתבע שהוכרז בבית הדין כסרבן, והתובע קבל היתר מבית הדין לתובעו בערכאות, והגיש תביעה כזו, ולאחר מכן הנתבע חזר בו ומבקש שהדיון בתביעה יתקיים בבית הדין, אין נזקקין לו.

לדעת הערך שי, ממועד סירובו אין נזקקין לו, גם בטרם החל הדיון בבית המשפט. ויתכן שגם אליבא דשאר הפוסקים הדין כן. עכ"פ מאחר שלא מצינו מי שיחלוק בזה על הערך שי, הכי נקטינן. ק"ו בנידון דידן שכבר החל המשפט בבית המשפט, ורק לאחר שהנתבע נוכח לדעת שמצבו שם אינו שפיר, בקש לחזור ולהישפט בבית הדין, אין נזקקין לו, ואין מקום להטריח את התובע בהליך מחודש בבית הדין. אך זאת עלינו להודיע לתובע, שלא יוכל לגבות סכומי כסף שאינם ראויים להיות משולמים על פי דין תורה, כריבית וכיוצ"ב.

במקרה הנוכחי לאחר קבלת תגובת התובע שהסכים להעברת הדיון לבית הדין בתנאי שתופקד ערבות מתאימה להבטחת פסק הדין, בית הדין הודיע לצדדים שבמידה שיחתם שטר בוררות ויושלש כתב ערבות בנקאית להבטחת התשלום, בית הדין יורה על העברת הדיון לבית הדין. אמנם בשאר דיני תורה די בחתימה על שטר בוררות ואין לחייב השלשת המעות בטרם הדיון, אך בנסיבות המתוארות המצב שונה, כפי שיבואר.

הש"ך סי' עה ס"ק ב כתב -

"כתב מהר"ד כהן בתשובותיו בית ב' חדר א', מי שיש לו דין על חבירו והנתבע מוחזק, אין אומרים להוציאו ולהניחו ביד שליש ואחר כך ידונו, דכל מילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן ב"ד, דילמא יזכה הנתבע ונמצא מחזיק כדין כו', ... ונראה עיקר כמהרד"ך, וכן המנהג".

אך נציין למש"כ הגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל בתשובה שבשו"ת האלף לך שלמה חלק ח"מ סי' א, (וחזרה ונשנתה בספרו טוב טעם ודעת מהדורה ב' קו"א סי' לח) וז"ל -

"הנה מי שאינו רוצה לחתום בקאמפרמיס הוי כלא ציית דינא, דבשלמא להשליש מעות בזה יש לו קפידא דאולי אין לו מעות, ואף אם יש לו אולי צריך להם לישא וליתן. אבל במניעת החתימה על הקאמפרמיס מה איכפת ליה, והוי מחשבתו ניכרת שאם יתחייב בדין לא יקיים, ולכך הוי עתה כלא ציית דינא. גם בתשובה אחת כתבתי, דזה תלוי בעיני הדיין לענין להשליש המעות. דבשלמא הש"ך מיירי בזמנם שהיה ביד ב"ד להחרים ולנדות למי שמסרב, ולכתוב אדרכתא, אז לא הוי צריך עתה להשליש. אבל בזה"ז דאין בידינו שום כח לכוף על הדין, אם קרוב הדבר שלא יציית, יכול הב"ד לומר שישליש המעות, ולא גרע ממ"ש בסי' ב' דב"ד מכין ועונשין לצורך שעה, ומכ"ש בזה".

על כן ביחס לנתבע שכבר סרב להזמנות בית הדין לדון בבית הדין, וקיים חשש שגם בעתיד לא יציית, יש להורות על השלשת ערבות מתאימה.

ועוד, מאחר שמעיקר הדין נקטינן שאין נזקקין לו, לרבות לנתבע, אם בית הדין מצא מקום לחרוג משורת הדין אלא להזקק לו, אין מניעה להציב תנאי זה בטרם יחל הדיון.

תגיות