בס"ד
מס. סידורי:1230

ביטול חוזה בטענה שהחותם לא הבין את תוכנו

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב הרצברג חיים
הרב שלוש שלמה
הרב נהרי מימון
תקציר:
בהסכם גירושין נאמר שהבעל מוותר על רוב זכויותיו בדירה, הדיין כתב הסבר בכתב ידו לכך, שזה רק בגלל גובה המזונות הנמוך, כעת הבעל טוען שהוטעה על ידי האשה וב"כ (שהיה ב"כ משותף) ולכן הויתור אינו תקף.
פסק הדין:
הסכם הגירושין תקף, ואין לבטלו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ב' ניסן תשס"ה

בפני כבוד הדיינים:

- הרב שלמה שלוש, ראב"ד

- הרב חיים הרצברג, אב"ד

- הרב מימון נהרי, דיין

                                                                                                         

מס' תיק:8585-64-1

תאריך :11/04/2005

 ב' ניסן תשס"ה

התובע : פלוני

 

הנתבעת : פלונית


הנדון :שונות

 פסק דין

בפנינו תביעת מר פלוני (להלן התובע) באמצעות ב"כ עו"ד ר.גאברין, מאשתו לשעבר גב' פלונית (להלן הנתבעת) באמצעות ב"כ עו"ד א. בזרנו.

התובע טוען לביטול חלקי של הסכם גירושין שנחתם על ידם וקיבל תוקף של פס"ד מיום ב' אב תשס"ד 20.07.04.

הצדדים התגרשו זה מזה כדמו"י בתאריך הנ"ל ולהם שתי בנות תאומות בגילאי חמש.

בכתב תביעה מפורט מתאריך י"א בכסלו תשס"ה 24.11.2004 מונה הנתבע שלוש עילות מרכזיות לפיהן יש לבטל את סעיף 6 א, 4 בו נאמר כי הבעל מוותר בזאת על חלקו בדירה בעת מכירתה כדלהלן:

א.         האשה בגדה בו, וכי היה נתון עקב כך ללחץ נפשי להתגרש ממנה בכל מחיר, וממילא לא היה לו רצון אמיתי לוותר על חלקו בדירה לטובתה.

ב.         ההסכם נערך ע"י עו"ד י. אלטרזון ב"כ הנתבעת אשר היה נאמן למשיבה בלבד וע"כ נוסח ההסכם לטובת הנתבעת.

ג.          בשולי הסעיף נעשה תיקון בכתב יד עו"ד אלטרזון לפיו "שיקול הדעת למכירה יהא לשני הצדדים ובמידה ולא יגיעו להסכמה ימונה עו"ד י.אלטרזון ככונס נכסים". לדבריו נוסח זה גרם לו להבין שאכן יקבל את חלקו בדירה ולשם כך צריך שיקול דעתו למכירתה.

מה גם שבסעיף 6 3, נאמר "כי במידה והדירה תמכר יהא זכאי כל אחד מהם לקבל סכום של מאה ושלושים אלף ¨ עבור חלקו בדירה".

מהסעיפים הללו נוצרה אי הבנתו לויתור חלקו בדירה ובכל מקרה חוזר הוא בו ממתנתו.

ביה"ד העביר את כתב התביעה לתגובת הצד השני ולאחר שהתקבלה תגובתו נקבע מועד לבירור התביעה. במהלך הדיון התבררו חלק מטענות התובע כלא נכונות.

א.         התובע ידע על כך שאשתו בגדה טרם חתימתו על ההסכם.

(וזאת מבלי להכנס לנכונות העובדה) ולמרות הזמן שחלף מעת בקשתו לאישור ההסכם ועד לאישורו לא העלה התובע שום טיעון מעין זה.

ב. עו"ד י.אלטרזון שימש כבא כח שני הצדדים כפי שמופיע בפרוטוקול ביה"ד מיום אישור ההסכם. כמו כן חתימת התובע מתנוססת על ייפוי כח לעו"ד י.אלטרזון מיום 16.06.04

לאור העובדות הללו פטור ביה"ד מלהתייחס לטיעונים הנ"ל.

בדיון נוסף שקיים ביה"ד בהרכב הראב"ד הגר"ש שלוש שליט"א, העלה ב"כ התובע טיעון נוסף לביטול סעיף זה. לדבריו סעיף הוויתור מותנה בכך שהאשה לא תגיש נגד הבעל תביעות להגדלת מזונות. תנאי זה אינו בר תוקף משפטי מאחר והילדים יכולים להגיש תביעה זאת בשם עצמם.

לדעת ביה"ד טיעון זה אין בו ממש כל עוד הנתבעת לא תבעה אותו ואף הצהירה בפני ביה"ד שלא תתבע אותו, ובאשר לילדים ביה"ד יזדקק לכך אם וכאשר תוגש תביעה כזו.

נותרה אם כן טענתו בדבר הסתירות בסעיפי ההסכם אשר גרמו לו להבין שלא וויתר על חלקו בדירה.

לשם בירור טיעון זה מוצא ביה"ד לנכון לצטט את סעיפי ההסכם הרלוונטיים כדי לקבל תמונת מצב ברורה יותר לכוונת הכתוב בהסכם.

בסעיף 5 א. נאמר: "האב מתחייב לשלם לידי האם בעבור מזונות הקטינים סך אלף חמש מאות ¨ לחודש (שבע מאות חמשים לכל ילד) החל מיום אישור ההסכם".

הדיין שאישר את ההסכם הוסיף בכתב ידו "הסכום הנמוך נקבע בשל ויתורו של האב על חלקו בדירה המשותפת לטובת האם כאמור בסעיף 6 א - 4"

בסעיף 6 א.

1.הצדדים הינם בעלים משותפים בחלקים שווים ביניהם של דירת מגורים ברחוב הלוי 2 חדרה.

2.על זכויות הצדדים בדירה רובצת משכנתא....

3.על פי חשבון משותף אשר ערכו הצדדים והמקובל על שניהם הרי שבמידה והדירה תמכר ביום חתימת הסכם זה ולאחר סילוק המשכנתא יהא זכאי כל אחד מהם לקבל סכום של מאה ושלושים אלף ¨ עבור חלקו בדירה (להלן החלק בדירה).

4."הבעל מוותר בזאת על חלקו בדירה אשר יועבר לאשה בעת מכירת הדירה". בכתב יד עו"ד אלטרזון נוספה פיסקה בזה"ל "ושיקול הדעת למכירה יהא לשני הצדדים, במידה ולא יגיעו להסכמה ימונה עו"ד י.אלטרזון ככונס נכסים לביצוע המכירה".

5.למען הסר ספק מובהר כי הבעל מוותר על חלקו בדירה בתנאי שהאשה לא תגיש נגדו תביעה להגדלת מזונות בשם הילדים.

ג.1. הצדדים מצהירים כי אין להם חובות משותפים למעט חוב המשכנתא" ובכתב יד נוספה פיסקה בזה"ל "אשר האשה מתחייבת לשלמה במלואה עד למכירת הדירה".

ע"כ ציטוט מהסעיפים אשר להם השלכות להבהרת כוונת ההסכם.

והנה ממה שהוסיף הדיין בכתב ידו שסכום המזונות הנמוך נקבע בגין ויתורו של הבעל בדירה וכן ממה שחושב ע"י הצדדים ערך הדירה וחלקו של כל אחד בדירה ע"ס מאה שלושים אלף, עולה כי הצדדים וב"כ ערכו שיעורי בית בטרם חתמו על ההסכם והתיקונים, לפיו שיעור המזונות הנמוך שנקבע הוא בגין ויתורו של הבעל על חלקו בדירה והוא שוקלל והוערך בסך מאה ושלשים אלף נכון ליום אישור ההסכם.

כל בר דעת יבין, שהדבר נעשה מחמת אילוצים מסוימים שבגינם לא יכול היה הבעל לשלם סכום ריאלי במזומן בעבור מזונות הילדות, ובמסגרת הסכם הפשרה שנעשה הסכימו הצדדים שחלקו של הבעל בדירה ישמש בעבור מזונות הילדות כאשר תמכר הדירה. (תוספת משוערכת של כשש מאות לחודש עבור שתי הבנות) זו גם הסיבה לתיקון שערך ב"כ הצדדים עו"ד י.אלטרזון, שמכירת הדירה תיעשה בהסכמה, מכיון שלבעל יש עניין שחלקו בדירה לא יפגע בעת מכירתה, ואז לאשה יהיו טענות כלפיו להגדלת מזונות וכן להיפך.

ומכאן מובנת התחייבותה בסעיף נפרד שלא לתבוע הגדלת מזונות תמורת ויתורו של הבעל על חלקו בדירה, וכן התחייבותה לתשלום המשכנתא כולה עד למכירתה.

ההסכם והתיקונים הנלווים אליו מורים בבירור שנעשתה עבודה יסודית מצידו של ב"כ הצדדים לאזן את ההסכם לטובת כל הנוגעים בדבר (קרי, הבעל, האשה והקטינות)

וברור שמה שנכתב בסעיף על פי חשבון משותף אשר ערכו הצדדים והמקובל על שניהם "הרי שבמידה והדירה תמכר ביום חתימת הסכם זה ולאחר סילוק המשכנתא יהא זכאי כל אחד מהם לקבל סכום של מאה שלושים אלף ¨ עבור חלקו בדירה", הכוונה בכך היתה להבהיר שהבעל מוסיף את זכותו בסכום זה של הדירה לטובת מזונות הקטינות, ולא כפי שהבין התובע שזכותו לקבל זאת ללא שום תנאי, שאם לא כן הכיצד יסביר את מה שנכתב מייד לאחר מכן הבעל מוותר בזאת על חלקו בדירה, הרי ברור הוא שוויתר על חלקו בדירה, וכל כוונת סעיף זה היא לשקלל את סכום הוויתור ותו לא, ואין לו להלין אלא על עצמו בחוסר הבנתו.

לדעת ביה"ד, מבחינה עובדתית ההסכם מדבר בעד עצמו ואין צורך להכביר במילים בביאור כוונתו שהוא בניגוד גמור לעמדת התובע.

אולם ביה"ד יתייחס גם להיבט ההלכתי הנובע מטיעון זה של התובע ולשם כך שומה עלינו לברר שלוש שאלות המתעוררות כדלהלן:

א.         האם נאמן התובע לומר שלא הבין את הכתוב בהסכם?

ב.         האם נאמן הדיין שערך את ההסכם והתיקונים לפרש כוונתו לאחר שניתן תוקף של פס"ד?

ג.          מהו תוקפו ההלכתי של לשון וויתור בנדוננו?

האם נאמן התובע לומר שלא הבין את ההסכם?

שאלה זו התעוררה כבר לפני כשמונה מאות שנה והובאה בתשובות הרשב"א והרמב"ן הוב"ד בב"י וברבים מספרי הפוסקים שדנו בנושא נדוש זה. וכבר נפסקה הלכה בטושו"ע אה"ע (סוף סימן ס"ו) חו"מ (סימן מ"ה ס"ג וסימן ס"א סעיפים י"ג, ט"ו):

"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון".

כלומר אדם שחותם על שטר אינו יכול להתנער ממנו בטענה שלא הבין את הכתוב שם כולל כל דקדוקי השטר.

יתירה מכך כתב שם הש"ך (סקי"ח)

"ואפילו ידוע שאינו מבין לשון השטר מתחייב הוא בכך"

וראה שם בחכמת שלמה ובפ"ת (סק"ו) ובסמ"ע (סימן מ"ה סק"ה) טעם הדבר מבואר בהרחבה בפד"ר כרך א' לרה"ג גולדשמיט קרליץ ובבליקי (עמודים 293-294) והעולה מן האמור שם שחתימת אדם מחייבת אותו גם אם לא הבין את הפרשנות של הכתוב בשטר עליו הוא חתום מאחר וזו היתה הסכמתו וראה עוד בביאור הגר"א (סקל"ו) מקורות תלמודיים לדין זה.

לסיכום: אין בסיס בהלכה לקבל טענה זו של התובע לאחר חתימתו על ההסכם.

האם נאמן דיין שאישר הסכם לפרש כוונתו?

והנה בנוגע לשאלה זו מצאנו בתשובת הרשב"א (ח"ג סימן כ"ז) הובאה בב"י סימן י"ב (אות קטן ח') מעשה בראובן שנתן לשמעון שטר חוב שחייבים לו ועשה מתנה כהוגן ונשבע לו שלא יגבה לעצמו מכל אותם חובות כלום. אח"כ נפלו ביניהם תביעות הדדיות וקבלו עליהם פשרן אחד שכל מה שיגזור ביניהם תוך זמן מסוים יהיה קיים ופישר ביניהם שימחלו זה לזה בשטר, חוץ משטרי המתנה שיישארו בתוקפן לאחר מכן התברר שקודם המחילה ראובן גבה חלק מאותם שטרות ושמעון תובע ממנו זאת, וראובן טוען שהואיל ומחלו זה לזה ומה שגבה היה קודם המחילה, ונחלקו ביניהם בכוונת הפסוק והפשרן העיד כדברי ראובן. ופסק הרשב"א:

"מסתברא דהדין עם שמעון וכו' א"כ היאך אפשר שהכניס הפשרן זה בכלל המחילה, ומה שהפשרן אומר עכשיו, אין בדבריו כלום, כיון שלא אמר בשעה שבעלי הדין עומדים לפניו וכו' ואפילו אמר תוך הזמן אין משגיחין בו, שאין הזמן אלא ליתן לו זמן שיפסוק וכו' אבל אחר שפסק וכתב ונתן אין לו רשות להוסיף ולגרוע אפילו תוך אותו זמן" אלו תורף דבריו.

דבריו הובאו להלכה ברמ"א חו"מ סוף סימן כג אלא שהש"ך (שם סק"י) הביא דברי מהר"ין לב (ח"ג סימן קי"ט)

"דאפילו פשרן אחד אפשר דנאמן לומר לכך נתכוון במה שנכתב בשטר פשר דכיון דלא נתפרש הו"ל כאילו לא דן וכיון דלא דן אכתי נשאר הרשות בידו לחזור" עכ"ל מהרי ן לב.

וכתב ע"ז הש"ך

"ולפי זה צ"ל דהרב (הרמ"א) והרשב"א מיירי כשאותו כתב אינו סובל פירוש אותו תוספת או גירעון כהך עובדא דאיתא ברשב"א שכתב בפשרה שהכל נמחל וכו', משא"כ בהך דמהר"י ן לב שהכוונה שאומר אינה תוספת או גרעון רק ביאור הדברים" עכ"ל הש"ך,

וכ"כ בנתיבות (שם סק"י) או"ת (סק"י) בשם כנה"ג, שער המשפט (סק"ה) ערוך השולחן (סעיפים ג' ד').

חילוק הלכתי בדין נאמנות הדיין

וראה שם בשער המשפט מה שהקשה על דברי הש"ך ומאחר ומדבריו יש נפק"מ לנדוננו נצטט דבריו וז"ל:

"ויש להבין לפי מ"ש רש"י וסייעתו (קידושין ע"ד ע"א) דבנסתלקו מלפניו אינו נאמן, משום דלא רמיא עליה ולא מידכר א"כ האיך נאמן לפרש דבריו כיון שכבר דן מקודם, דילמא אז היתה כוונתו להיפך ועכשיו שכח הדבר, וצריך לומר דעד כאן לא אמרינן דלא רמיא עליו אלא כשהדיין אומר לזה חייבתי והבעל דין מכחישו בברי, דמדאורייתא אין ע"א נאמן להוציא ממון אלא דחז"ל האמינו אותו משום דא"א בלאו הכי משום הכי בנסתלקו לא רצו חז"ל להאמינו וחששו דלא רמיא עליו משא"כ בגוף הפסק דין והפשר להיכן דעתו נוטה בזה נאמן מדאורייתא דהא שני הבעלי דין סמכו עליו והאמינוהו בכל אשר יאמר אז דעתו דעת תורה ודעת נוטה. וא"כ כיון שנאמן מן התורה שוב לא חששו בזה דלא רמיא עליו, כמו דלא חיישינן להכי בכל עדים דעלמא לכך כשאח"כ מפרש דבריו שכך היתה כוונתו בכתב הפשר שלו, כיון שאין הבעל דין יכול להכחישו, נאמן בזה מדאורייתא ולא חיישינן דילמא לא רמיא עליו". עכ"ל.

נמצינו למדים מדבריו כלל הלכתי חשוב שהדיין או הפשרן נאמן מדאורייתא להבהיר את פסק דינו כל עוד אין הכחשה מפורשת מהבעל דין.

וישנו חילוק ברור בין הדין שנפסק בטושו"ע סימן כ"ג סעיף א' לבין מה שהביא הרמ"א בשם הרשב"א (שם. סוף הסעיף) והוסבר ע"י האחרונים. והחילוק הוא שבדין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי נתנו חז"ל נאמנות לומר מה פסק הדיין ונאמנות זו מוגבלת דווקא כשבעלי הדין לפנינו והוא זוכר מה נפסק, אבל אם יצאו מלפניו לא מוטל עליו לזכור ולכן אינו זוכר, ומאחר ובעלי הדין סמכו עליו לפסוק את הדין ותו לא, אם כן כאשר כבר נפסק הדין אינו נאמן יותר מעד אחד לומר מה נפסק וכשבעל הדין מכחישו בבירור א"א להוציא ממון על סמך עדות הדיין.

שונה הדבר כשבא הדיין או הפשרן לפרש כוונת דבריו בגוף הפסק הדין בדבר שנתגלעו בו חילוקי דיעות בין הצדדים, במקרה זה נתנו לו חז"ל נאמנות מאחר ופסק הדין עדיין לא נתברר סופית ולכך נתנו בעלי הדין את סמכותם לדיין.

ומכאן לנדוננו שהצדדים סמכו על הדיין כמקובל שיערוך להם את התיקונים הנדרשים עפ"י ההלכה כדי שיתן להסכם גירושין תוקף של פס"ד והתיקונים נעשו בכתב ידו של הדיין וחזקה שנעשו לאחר הסכמת הצדדים בודאי שנתנו לו חז"ל נאמנות מן התורה לפרש כוונת התיקון בסעיף השנוי במחלוקת בין הצדדים.

ושייכים כאן היטיב דברי שער המשפט:

"וא"כ כיון שנאמן מן התורה שוב לא חששו בזה דלא רמיא עליו כמו דלא חיישינן להכי בכל עדים דעלמא לכן כשאח"כ מפרש דבריו שכך היתה כוונתו בכתב הפשר שלו, כיון שאין הבעל דין יכול להכחישו נאמן בזה מדאורייתא".

שו"ר שכבר האריך בנדון דומה לנדוננו עמיתי כבוד הרב בן יעקב שליט"א בספרו משפטיך ליעקב (ח"ג סימן ל"ה הופיע גם בשורת הדין כרך ו). בביאור סוגית הגמ' בקידושין (ע"ז ע"א) ובראשונים שם, וכן בסוג הנאמנות שניתנה לדיין, ומאחר ואין זה נוגע ישירות לנדוננו הרוצה יקחנו משם.

וראה שם במסקנתו העלה:

"שיש לדיין נאמנות גם לאחר שניתן תוקף של פס"ד שהרי הדיין נאמן לומר שנתן תוקף של פס"ד עפ"י כוונה מסוימת שהבין בדעתם ולענין זה לא יוכלו הצדדים להכחישו ואף שהצדדים יאמרו שכיוונו אחרת נאמן הדיין לומר שנתן תוקף של פס"ד, ע"פ הבנה שהבין בהסכם והוסברה לצדדים וממילא הפס"ד עפ"י כוונתו".

המורם מן האמור שבנדוננו יש לדיין שערך את התיקון להסכם נאמנות גמורה מדאורייתא.

מהו תוקפו ההלכתי של לשון וויתור בנדוננו?

הנה בטרם נדון בתוקפו ההלכתי של סעיף זה שלא נכתב בלשון התחייבות יש לברר מהו לשון ויתור על פי פרשנות חז"ל.

ומצאתי שעמד בזה הרה"ג י.גולדברג שליט"א דיין ביה"ד הרבני ת"א בספרו הסכם ממון (פרק י"ד סעיף ט"ו) וביאר שזהו לשון מחילה.

ושם בהערה 19 הביא ראיה לדבריו מהגמ' ב"ב (קכ"ו ע"א) דלשון ויתור הוא לשון מחילה וז"ל התלמוד:

"אמר רב אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר, מאי ויתר וכו' ר"ה משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן וכו' קא סבר יש לו לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו"

מדברי הגמרא הללו רואים בבירור שלשון ויתור הוא לשון מחילה, וציין למחלוקת שהובאה במהר"י אלגאזי בספרו קהלת יעקב עיי"ש היטיב, ומסקנתו, אין חולק כי בשטר שנכתב בו לשון וויתור הכוונה מחילה, וכך הנוהג בלשון בני אדם בימינו, וכ"כ בפשיטות בפד"ר כרך א' עמוד 297.

לסיכום:

לשון וויתור המופיע בשטר / הסכם, פירושו מחילה.

ואמנם כבר נפסקה הלכה שאין מועיל לשון מחילה לפקדון / חפץ, הנמצא ביד חבירו, אלא לשון מתנה וכמבואר בטושו"ע חו"מ (סימן ע"ג סי"ט ובסימן רמ"א ס"ב) וראה שם היטיב בנו"כ הטעם, ולכאורה ה"ה בדירה וכמו בנדוננו. מ"מ כבר נתבאר היטיב בדברינו שחלקו של התובע בדירה שוערך לסכום כספי והוון בחיובו למזונות בנותיו הקטינות.

ובמקרה זה אין חולק שמועיל לשון מחילה כמבואר היטיב בטושו"ע (שם) ובנו"כ, סמ"ע, ש"ך, קצוה"ח, נתיבוה"מ, ט"ז ועוד. ואכמ"ל.

היוצא מדברינו שלשון ויתור / מחילה, מועיל בנדוננו מאחר וחלקו של התובע בדירה הוון בכסף.

זאת ועוד, גם אם כתוב בשטר לשון שאינו מחייב מן הדין, מ"מ אם המנהג להתחייב בלשון זו הולכים בזה אחר המנהג, וראה ע"ז באורך ריב"ש (סימן ק"ה) הגהות אמרי ברוך חו"מ סימן ר"א ועוד.

העולה מן האמור:

יש לדחות את בקשת התובע לביטול חלקי של ההסכם מאחר ולא הבין את סעיפי ההסכם מארבעה נימוקים כדלהלן:

א.         עובדתית, כבר נתבאר שסעיפי ההסכם ברורים.

ב.         אין התובע נאמן לומר שלא הבין את הכתוב בהסכם לאחר חתימתו.

ג.          נאמן הדיין שאישר את ההסכם ותיקנו לפרש כוונתו.

ד.         לשון וויתור בשטר / הסכם, ביאורו, מחילה, ובנדוננו מחילה מועילה.

מכל הנ"ל המסקנה היא אחת שאין בסיס בהלכה לתביעה ודינה להדחות.

ניתן ביום ב' ניסן תשס"ה         (11/04/2005)

(-) הרב שלמה שלוש, אב"ד (-) הרב חיים הרצברג, דיין (-) הרב מימון נהרי, דיין

 

תגיות

על תוכן פסק דינם - פרשנות רחוקה בטוען טעיתי התחייבות בחוב שלא היה חייב בו - כשלא הבין התחייבותו על תוכן פסק דינם - פרשנות לפסק הדין מהימנות הדיינים - נאמנות דאורייתא ודרבנן