בס"ד
מס. סידורי:1225

סמכות בית הדין לדון בהסכמת הצדדים וללא קניין לפי דיני ערכאות

שם בית דין:בית הדין הרבני לערעורים
דיינים:
הרב אלגרבלי ציון
הרב אלמליח יצחק
הרב שיינפלד אברהם צבי
תקציר:
בית הדין האיזורי פסק בהסכמת הצדדים לפי הלכת השיתוף, ב"כ האיש טען שאין לפסוק לפי הלכת השיתוף משום שהצדדים לא הסמיכו את בית הדין בקניין על כך.
פסק הדין:
הערעור נדחה, בית הדין זכאי לפסוק לפי "הלכת השיתוף", לפי הסכמת הצדדים בלי קניין.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

תיק 873705/1

בבית הדין הרבני הגדול בירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב ציון אלגרבלי, הרב אברהם צ' שיינפלד, הרב יצחק אלמליח

פלוני (ע"י ב"כ טו"ר יעקב קלמן וטו"ר יצחק עמרני)

נגד

פלונית (ע"י ב"כ עו"ד גיתית נחליאל)

הנידון: הסכמה לחלוקת רכוש לפי הדין האזרחי ללא קבלת קניין

פסק דין

לפנינו ערעור של האיש וערעור שכנגד של האשה על פסק הדין של כב' ביה"ד האזורי ירושלים מיום כ"ו בתשרי תשע"ב (24/10/2011) בתיק 747359/1. יש לציין שביה"ד נתן פסק דין מפורט ומנומק בכל הסעיפים, וניכר שהשקיע מחשבה רבה בכתיבתו.

בדיון שהתקיים לפנינו בנוכחות הצדדים וב"כ, התברר שלאחר מתן פסק הדין הנ"ל סודר גט בין הצדדים בביה"ד האזורי, לן נושא החיוב בגט אינו מעשי יותר. כמו כן ביקשה ב"כ האשה במהלך הדיון (עמ' 5 לפרוטוקול) למחוק את הערעור שכנגד. היא הסבירה, שמתחילה סברה שיש מקום לערער בענין שכר הדירה שביה"ד פטר את האיש מלשלם לאשה, "אבל היות שביה"ד האזורי איזן את שאר הדברים, זה כולל גם את תשלום שכר הדירה הראוי. פסק הדין בנוי כ'לגו', ואם פותחים נקודה מסוימת בפסק הדין זה גורר אחריו שינויים בסעיפים אחרים".

מיד אחריה הודיע ב"כ האיש, שהם חוזרים בהם מכל הערעור למעט עניין הירושה של האשה.

לאחר שמיעת הצדדים הוצע להם להסמיך את ביה"ד למתן פסק דין בשיקול דעת רחב.

אך ב"כ האשה הודיעה שהיא מבקשת פסק דין על סמך כתב הערעור ותשובת המשיבה בדיון בלבד. האיש לא השיב ישירות על ההצעה אלא הגיש בקשה דחופה להבהרה, בה הוא מבקש לדון בענין הירושה על פי דין תורה או לחילופין על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

לפיכך עלינו להכריע בערעור שלפנינו בענין הירושה לגופו.

אך תחילה נתייחס לטענה הכללית של האיש, שביה"ד לא היה מוסמך לפסוק על סמך "הלכת השיתוף" או לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הואיל ולא היה קניין על כך בפני ביה"ד.

על כך נשיב: התחייבות כגון זו בפני ביה"ד מועילה גם ללא קניין. דוגמה לדבר מצינו במסכת סנהדרין (דף כד ע"א):

"אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: דור לי בחיי ראשך. רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו."

למסקנת הגמרא, הלכה כחכמים, ולאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו למרות שלא נעשה קניין.

במפרשים יש שני הסברים כיצד מועיל דיבורו בלי קניין:

א. הרשב"ם (בבא בתרא, דף קכח, א ד"ה אינו) והרמ"ה (בבא בתרא, דף יג, א בסוגית גוד או איגוד) מבארים, שיסוד ההלכה של "נאמן עלי פלוני", היא "הודאת בעל דין". שהודה לצד השני שהוא חייב לו, אם פלוני יעיד או יפסוק כך. לפיכך כשאדם אומר: נאמן עלי פלוני לדון בינינו. הרי זו הודאה, שדברי פלוני הם האמת. ולאחר שאותו פלוני פסק את הדין, הופך פסק הדין להודאת בעל-דין של החייב, שכך היא האמת.

ב. המהרי"ק (שורש קפב, בשם תשובת הרשב"א) מבאר, שכל מה שאדם מקבל עליו בפני בית-דין, נחשב כ"תקנת בית דין". ול"תקנת בית דין" יש כח כקניין.

ומבאר החזון איש (סנהדרין, סימן יז, ס"ק ד), שאין מחלוקת בין הפירושים, ושניהם אמת. אלא שפעמים אנו משתמשים בביאור אחד, ופעמים בביאור השני, וכמו שמבאר שם באריכות. וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף (בבא בתרא, דף קכח, א), שהביא את שני הפרושים כאחד.

מוסיף החזון איש ומבאר, שגם בתחילה ידעה הגמרא, שבאומר "אתן לך", אין הפגם מפני שחסר קניין. שהרי אם אנו מבארים את סברת חכמים מטעם "תקנת בי"ד", או מכח "קניין אודיתא", אין הבדל בין "אתן לך" לבין "מחול לך". אלא שהגמרא חשבה שיש ההבדל ביניהם בגמירות הדעת של האומר:

"דבמחול לך, הדעת נוטה יותר שמוחל באמת, שהרי יודע שקשה להוציא מיד אדם. וכשנותן לו להמוחזק פתח לפטור, הוא מכביד את הגביה, ועל כן דעתו למחול באמת. אבל באתן לך, יש לומר, דעדיין לא סמכה דעתו להשתעבד, שלא יוכל לחזור."

ולמסקנה, הלכה כחכמים, ואפילו ב"אתן לך", שקודם גמר דין יכול לחזור בו, ולאחר גמר דין אינו יכול לחזור.

ולענין "דור לי בחיי ראשך" מבאר החזון איש בדעת הפוסקים שיש ההבדל בין אם כבר נשבע ובין אם עדיין לא נשבע, וז"ל:

"מפני שאין דעתו סומכת וגומרת הענין, לקבוע קנין אודיתא שלא יוכל לחזור בו, כל זמן שלא נשבע. אבל אם כבר נשבע כמו שאמר לו, אין יכול לחזור. דכאן יש גמירת דעת, דלאו כל כמיניה להשלות את חבירו שישבע בחנם."

אבל הנמוקי יוסף (בבא בתרא, שם) כתב, שאין מחלוקת להלכה בין שתי הגרסאות, ושתיהן אמת. אלא שחשוב לדעת היכן קיבל עליו את הדבר. לפי הגורסים: "נשבע [בלי וא"ו החיבור], ואינו יכול לחזור בו", מדובר שאמר לו כך בפני בית הדין. וכוחם של בית הדין הוא להפוך את דיבורו מיד לגמר דין. וכלשון החזון איש (שם, סוף ס"ק ט):

"והטעם, דבהשבע או איני נשבע, יש כאן תביעת ממון. והשבע, ואיני נשבע, הוא חיסול הסיכסוך. וחשיב כדנו לפני בית דין, וב"ד צוו כן."

אבל אם קיבל עליו את הדבר מחוץ לבי"ד, אין כאן כוח בית דין שגומר את הדין, אלא הודאת בעל-דין. ולא גמר בדעתו להשתעבד, שלא יוכל לחזור קודם שבועה. משום כך יכול לחזור בו. אבל לאחר שנשבע, הרי כבר הודה לו, שהאמת כדבריו. וכלשון החזון איש (שם):

"דלאחר שישבע, אינו יכול לחזור בו ולומר, משטה אני בך, בשום טענה שבעולם. דהוה כאילו אמר לו, אני מאמין לך שהדין עמך, אם תשבע. וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר ומגיד."

וכן כתב הרמ"א (חו"מ סימן כב ס"ב) במי שקיבל עליו לדון בפני עכו"ם, אע"פ שלכתחילה אסור לדון בפניו, "אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור". (וראה שם, ש"ך ס"ק טו, וחידושי הפלאה על גיליון השו"ע שם. ושו"ע חו"מ סימן כו סעיף ג, וסמ"ע ס"ק יא.)

נמצא לפי זה שבנידון דידן, שני הצדדים הסכימו שביה"ד יפסוק על פי החוק האזרחי החל על הצדדים, הרי יש כאן החלטה וגמר דין לענין זה. ונחשב כ"חיסול הסיכסוך" בלשון החזון איש לענין זה.

וכמו שלענין שבועה כתב החזון איש ש"לאו כל כמיניה להשלות את חבירו שישבע בחנם". כך בנידון דידן, לאו כל כמיניה של האיש להשלות את האשה ואת ביה"ד להשקיע כסף וזמן לדון ולהשקיע מאמץ בכתיבת סיכומים ופסק דין, ואח"כ לחזור בו.

ובודאי שהדברים נכונים לדעת הנמוקי יוסף, שבאמר לו לפני ביה"ד אינו יכול לחזור בו גם קודם שנשבע, משום כוח בי"ד שגומר את הענין.

(וראה גם פד"ר ו, עמ' 235 ואילך בביאור דעת הרמב"ם שמועילה התחייבות בדיבור בפני ביה"ד גם ללא קניין.)

ואף לדעת הסוברים שגם בדיעבד אין דינו של עכו"ם דין, מכל מקום הואיל והאשה היא המוחזקת בכסף שקיבלה מאמה, אי אפשר להוציא מידה כנגד דעת כל הפוסקים שלאחר גמר דין אינו יכול לחזור.

לכן יש לדחות טענת האיש בענין זה.

עוד עלינו לציין, שעל פי תקנות הדיון יש שלוש עילות להגשת ערעור (תקנה קלה):

1. טעות בהלכה.

2. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

3. פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

וראה א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (מהדורת תשע"א, עמ' 1392 הערה 183) דעת הרב הרצוג זצ"ל, שכל כוחו של ביה"ד הגדול הוא רק לפי התקנות והחוק, ואין לו שום סמכות הלכתית לבקר את פסקי הדין שלא במסגרת התקנות. וראה עוד שם (הערה 188) פסק דין של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים הרצוג הדאיה ובן מנחם.

ושם (עמ' 1408-1407), שאין להגיש ערעור שמשמעותו, הכחשת העובדות שביסודו של פסק הדין, שאין ביה"ד הגדול מתערב בממצאים עובדתיים אחרים של ביה"ד האזורי.

בנידון דידן, טענת האיש היא על כך שביה"ד לא זיכה אותו בחלק מירושת האשה בעוד שהכספים שהוא הכניס לצרכי הבית שנים רבות קודם לכן, הושארו כחלק מן הרכוש המשותף, והאשה לא חויבה בהשבת חלק מהם.

עיינו היטב בפסק הדין ובנימוקי הרוב והמיעוט, והואיל וביה"ד פסק כאמור לפי שיקול דעתו בהתאם להסכמת הצדדים על פי הדין האזרחי, באיזון המשאבים והלכת השיתוף, הרי אין לטעון שיש בפסק הדין טעות בהלכה.

כמו כן לא מצאנו בפסק הדין "טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות", ולא "פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון".

ביה"ד מסביר בנימוקיו את השיקולים שהנחו אותו להחליט שהאשה אינה חייבת להחזיר לאיש כספים שמקורם היה בירושת הוריו, ומנגד, לקבוע שאין לאיש חלק בדירה שקיבלה האשה מאמה.

ואין אנו יכולים כאמור להתערב בשיקולי ביה"ד, אם אין בהם טעות הנראית לעין.

לאור האמור, נראה שיש לפסוק:

א. דוחים את הערעור שהגיש האיש, ומוחקים את הערעור שכנגד שהגישה ב"כ האשה, כבקשתה.

ב. אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

הרב אברהם צ' שיינפלד – דיין

ראיתי מ"ש עמיתי, הרה"ג אברהם שיינפלד שליט"א, שהביא דברי הרמ"א (חו"מ סימן כב ס"ב) במי שקיבל עליו לדון בפני עכו"ם, אע"פ שלכתחילה אסור לדון בפניו, "אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור". עיינתי ברמ"א הנ"ל, וראיתי שמקורו מדברי המרדכי פרק זה בורר, והמדובר שם בקיבל בקניין.

וכדי שלא יחלוק על בעל התרומות והטור (חו"מ סימן כו) דהקניין אינו כלום, מפרש הרמ"א דבעל התרומות מדבר לכתחילה והמרדכי בדיעבד. עיין ש"ך, וזאת בניגוד לחילוקו של הבית יוסף שהמרדכי מדבר לענין עדות והמרדכי מדבר בקיבל עכו"ם לדיין. ועל כל פנים, לכל הדעות מדובר כשקיבל בקניין. ועיין בתומים שכתב במפורש בהסבר דברי הרמ"א שהמדובר בקיבל בקניין ונראה ששונה דין קבלת עכו"ם או דיני עכו"ם מדין נאמן עלי אבא, שהדין הוא לא דין מצד משפטי עכו"ם, אלא אם כן קיבל בקניין היוצר התחייבות. ואם לכתחילה אי אפשר לדון משום האיסור, מכל מקום בדיעבד מהני. שבנוגע לאיסור, מאי דהוה הוה, ובנוגע לממון נוצר החיוב על ידי קניין. ועיין בספר פעמוני זהב [אנקווה] שהסתפק אם מרן סובר כדעת הרמ"א, ולמסקנא כתב שהמחבר סובר כדעת הרמ"א.

יחד עם האמור, עיין בספר כתונת יוסף (לרה"ג יוסף בן יהודה בירדוגו) אחרי שהאריך להסביר שגם לדעת מרן, שכל שיש זכות בדינהם זכות יתר על דיננו שהקניין לדון בפני גוי מהני כתב (שם, עמ' 52 ב):

"איך שיהיה נקטינן מיהא דכל רבוותא סברי דאם קנו מידם אין אחר קנין כלום ואינן יכולין לחזור בה' האמנם  ט"ז חלק על הסמ"ע בזה בהשמטות שבסוף הספר ופירש בדברי הרא"ש כוונה אחרת ע"ע ולקוצ"ד לא שבקינן כל הנך רבוותא ונקטינן כוותיה. ואע"ג דפש' דברי הר"ן והרמב"ן כוותיה מ"מ אח' שכל הגדולים הללו שזכרנו סוברים כדעת הסמ"ע בפי' הר"ן והרמב"ן להם שומעים וגם הט"ז אלו ראה שזוהי דעת כל הגדולים היה חוזר בו והתימא ממנו שלא זכר שדעת הב"ח ג"כ כדעת הסמ"ע. האמנם מתשובת הרב יכין ובועז ח"ב סימן ט' נראה שסובר הפך דעת הסמ"ע והב"ח שכת' דב' בעלי דינים שנתרצו לדון בדיני האומות בקנין ולא חזר בו א' מהם קודם גמר דין הגם שהיה בקנין מצי לחזיר אלא דיש לדחות דשמא התם מיירי שלא היה לו זכות בדיניהם יותר מבדינינו אלא דספ' יכין ובועז בעת איני בידי לראות דבריו. ובלא"ה דבריו ז"ל הם הפך דברי המרדכי שהביא מיר"ם דמדברי מור"ם סי' כ"ב מוכח דאם כבר דנו דיניהם דין אפילו בלא קנין ומדבריו מוכח דאם לא קנה מידם אפי' אם דנו בדיניהם יכולין לחזור ונרא' דאע"ג דמר"ן בש"ע לא חילק זה החילוק דחילק הרי"ף ובעה"ת אם יש זכות למלוה וכו' מ"מ אין בכך כלום אחר שהוא מפורש יוצא בטור בשם הרי"ף ובעה"ת ושגם הרא"ש לא חלק בזה ושגם הרמב"ן והר"ן יודו לזה ולזה לא הוצרך לחלק בזה."

מדברי הכתונת יוסף משמע אפוא שאפילו בלא קניין מהני בדיעבד.

ובר מן דין, בנידוננו לא צריך לכל האמור מאחר וכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא, ובפשטות נראה שגם על דעת מנהג עתיד הוא נושא. המנהג מחייב הצדדים ובפרט בעניין חלוקת רכוש. הקפדת המלכות שחלוקת רכוש תידון לפי החוק (אלא אם הסכימו בעלי הדין לפני בית הדין להתדיין לפי דין תורה), גורמת כי המנהג השתרש ביותר, ולכן יש ללכת על פיו. ויש גם מקום לומר, שכשהמלכות מקפדת דינא דמלכותא דינא בשלטון ישראל.

ובאשר לגופו של ערעור, ביה"ד האזורי נימק בטוב טעם דבריו שכספי ירושת האשה לא הייתה בהם שום כוונת שיתוף ולכן אין להחיל לגביהם את הלכת השיתוף הכללית, ויש לדחות הערעור.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

אני מצטרף למסקנה הנ"ל.

הרב יצחק אלמליח – דיין

כאמור, הוחלט לדחות את הערעור.

ניתן ביום כ"ב בחשון התשע"ג (07/11/2012).

הרב ציון אלגרבלי – דיין   הרב אברהם צ' שיינפלד – דיין הרב יצחק אלמליח – דיין

 

 

תגיות

כשקיבלוהו עליהם - האם צריך קניין? כשקיבלוהו עליהם - הטעם שאין צורך בקניין עירעור - על פי תקנות הדיון קבלת קניין לדון בערכאות - אם דן כבר לא יוכל לחזור קבלת קניין לדון בערכאות - כשבדיני גוים זכויותיו מרובות יותר