בס"ד
מס. סידורי:1213

אחריות על ניהול כושל של עסק משותף

שם בית דין:דרכי תורה - בראשות הרב אשר וייס
דיינים:
הרב וייס אשר
הרב לנדמן צבי
הרב טולדאנו עובדיה יוסף
תקציר:
התובע והנתבעים השקיעו במאפיית מצות בשותפות כאשר התובע היה אחראי על המימון והנתבעים על הניהול. לאחר שהמאפייה נשאה בהפסדים כבדים בקש התובע לפרוש מהשותפות. התובע דורש לקבל את כספי ההשקעה מהתובעים כיוון שלטענתו פשעו בניהול העסק בעוד שלטענתו מעמדם היה כשומר שכר, התובע טוען שיש לחייבם מדין שוחט שניבל וכן מדין מראה דינר לשולחני. התובע דורש להפרע מנכסי המאפייה. הנתבעים טוענים כי עשו את מלאכתם נאמנה וכי בעסק כגון זה יתכנו הפסדים בתחילת הדרך, הנתבעים תובעים שבהתובע יוכר כמי שהפר את הסכם השותפות ובכך יאבד את זכויותיו במאפייה, זאת על פי ההסכם. כמו כן טוענים על סמך ההסכם כי השקעות התובע הן בגדר "הלוואת בעלים" שתפרע רק מרווחי העסק. הנתבעים תובעים כי התובע ישלם את דמי השכירות של המאפייה ששולמו על ידם בהתאם להסכם השותפות על פיו הוצאה זו מוטלת על התובע.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי אין על הנתבעים אחריות נזיקין להשקעת התובע כיוון שניהלו את העסק כמיטב יכולתם והבנתם. לעומת זאת התובע רשאי לגבות את השקעתו מנכסי המאפייה כיוון שאין לה רווחים וכן כיוון שהנתבעים לא ניהלו אותה כראוי.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ג' אב תשע"ז

מס' תיק: 169 ע"ו

התובע:

הנתבע:

פסק דין

העובדות:

בין התובע ובין הנתבעים נכרת הסכם שותפות בהשקעה במאפיית מצות אשר הוצעה לנתבעים למכירה במחיר מוזל בתמורה לתיווך על עיסקה מסויימת שנעשתה על ידם. לטענת התובע, הובטחו לו בעל פה ע"י הנתבעים אחוזי ריווח גבוהים, אולם בפועל הוברר כי הכל היה הבטחות כזב, ואדרבא נגרמו לו הפסדים אדירים.

על פי האמור בהסכם שנחתם בין הצדדים בתאריך ו' אדר א' תשע"ו נקבע כי התובע יממן את כל עלויות ההשקעה והתפעול של העסק כפי הנדרש [תשלומי שכירות, השלמת קניית ציוד וחומרים, משכורות עובדים, פרסום וכל כיו"ב], ואילו הנתבעים יהיו אחראים על תפעול העסק, גיוס עובדים, שיווק ולוגיסטיקה כללית, וכן על הניהול הפיננסי של העסק. עוד נקבע בהסכם, כי התובע הינו למעשה 'משקיע פסיבי בלבד' ולפיכך לא יידרש ממנו לבוא למקום העסק או לטפל בבעיה כל שהיא בעסק, אך יוכל להיות פעיל בעסק לפי בחירתו.

לאחר שנתיים בהם פעלה המאפייה, נוכח התובע כי המאפיה נושאת הפסדים עצומים ועל כן ביקש הוא לפרוש מהשותפות. לאור זאת נערך ביום 13 למאי 2016 הסכם פשרה בין הצדדים אצל מגשר, לפיו הבעלות על המאפיה תועבר לנתבעים בתמורה לתשלום החובות, אך ניתנה אפשרות חזרה מההסכם תוך 14 יום. לטענת התובע, חתימתו על הסכם זה נעשתה באונס ומשום כך אף כתב מודעא בפני שניים. בהסכם הגישור נאמר, כי גם אם יחזור בו התובע מן ההסכם מכל מקום יהיה הוא מחוייב לשלם את תשלום העובדים וחובות העסק ולשם כך אף הפקיד צ'קים בידי המגשר. התובע פנה לביה"ד בבקשה למתן צו מניעה שלא לעשות כל שימוש בצ'קים. לאחר שהפקיד צ'ק כמקובל, נעתר ביה"ד לבקשתו וביום כ"ו אייר תשע"ו ניתן צו מניעה.

הן בהסכם הראשון והן בהסכם שנערך ע"י המגשר, בי"ד זה נתמנה כבורר, בנוסף הצדדים חתמו על שטר בוררות.

טענות הצדדים:

לטענת התובע, עד היום הושקעו על ידו למעלה ממיליון ₪ בעסק, כאשר 573,000 ש"ח מתוכם הופסדו. במענה לפניות התובע בכל פעם ניתנו לו הסברים אחרים לסיבת ההפסדים, אך לטענתו כל ההפסדים נגרמו מחמת אי ידיעתם והבנתם של הנתבעים בתחום זה, זאת למרות הצהרתם כי הינם בעלי הכישורים והמיומנות לתפעול העסק. עוד טען התובע, כי הנתבעים לא עשו תכניות שיווק והפעלה ראויות וגרמו לעסק לקרוס בפשיעה גמורה בכמה וכמה אופנים שפורטו באריכות בדיונים, כאשר מנגד הוא סמך עליהם בעיניים עצומות מאחר שלא היתה לו כל הבנה כלל בתחום זה ורצונו היה להמשיך לשקוד על תלמודו.

כדוגמא להתנהלותם הכושלת טען התובע, כי הנתבעים ייצרו מלכתחילה מצות אשר היו מיועדות להימכר במחירי הפסד - פחות מעלות הייצור - כאשר לא היו בידיהם כלל הכלים המקצועיים הנדרשים לשם קבלת החלטה מסוג שכזה ואף לא קיבלו כל ייעוץ מקצועי קודם למעשה. רק בשנה השלישית לתפעול העסק, לאור דרישת התובע, נעשה על ידו ניתוח מקצועי שמסקנתו היתה כי לא ניתן לעשות כן.

בנוסף, הנתבעים הציעו לתובע להשקיע במפעל אשר התנור מופעל על ידי גז. לתנור שכזה יש אמנם יתרונות תפעוליים רבים, אך מנגד קיים חיסרון משמעותי ביותר בכך שרוב מוחלט של ה"חבורות" אינו מעוניין להשתמש בתנור שכזה, אמנם מאחר ועיקר ההכנסות מהמאפיה היו אמורות להגיע מ"חבורות", הוחלט על ידם להחליף את התנור לתנור עצים מה שגרם להפסדים נוספים מאחר ותנור עצים אופה לאט יותר והפעלתו מצריכה מיומנות אשר לא היתה לנתבעים, אע"פ שלטענת הנתבעים התנור נבנה כדי שניתן יהיה להפעילו גם באמצעות עץ. לטענת התובע, בעקבות כך החליטו הנתבעים להקטין את מספר המצות שנאפו בכל פעם, בתמורה להגדלת משקלה של כל מצה. מה שגרם לטענת התובע לייצור מצות גרועות, ולנזק הרסני לתדמית המאפיה.

בבסיס ההלכתי טען ב"כ התובע, כי הנתבעים עשו את מלאכתם כשומרי שכר, ויש לחייבם בגניבה ואבידה אף שלא בפשיעה, כנפסק בשו"ע (סימן קע"ו סעיף ז'). ואין זה נחשב כשמירה בבעלים, מאחר והתובע לא היה אמור להתעסק בפועל בעסק, כמו כן יש לחייבם מדין שוחט שניבל או טבח שאפה פת נפולין, המבואר בשו"ע (סי' ש"ו ס"ד), וכמבואר שם ס"ז, שנטל ההוכחה למומחיות מוטל על כתפי הטבח או האופה. בנוסף לכל זאת יש לחייב מדין מראה דינר לשלחני (שם סעיף ו). ע"ש. מכח כל זה תובע את הנתבעים לשלם את הנזק שגרמו לו.

הנתבעים נתנו הסברים להתנהלותם, כאשר לטענתם בכדי לחדור לשוק ה"חבורות" של מצות יש להתאזר בסבלנות מרובה, לקחת בחשבון אפשרות של הפסדים בשנים הראשונות ורק לאחר כמה שנים ניתן להתחיל להרוויח. לטענתם, ייצור מצות במחיר הפסד נועד לשם צמצום בעלויות עובדים. עוד נטען ע"י הנתבעים כי התובע במעשיו הוא זה שגרם לכישלון המאפיה.

לטענת הנתבעים, מאחר והתובע החליט להפסיק לקיים את התחייבותו לתפעל את העסק, חל עליו סעיף 26 להסכם בו נאמר:

"במקרה של עזיבת העסק ע"י מי מהצדדים, בין ע"י פרישה מרצון, ו/או עקב הפרה יסודית חלילה, יאבד הצד העוזב או המועזב את כל זכויותיו בעסק, אלא אם כן יוסכם אחרת".

הצדדים נחלקו גם בדבר השקעותיו של התובע, אשר על פי ההסכם (סעיף 18) ניתנו כ"הלוואת בעלים" שתוחזר רק מתוך רווחי העסק. לטענת התובע, משחדל העסק לפעול הרי שיש לו זכות ראשונים לפרוע את הלוואתו מנכסי החברה כאשר לשם הוכחת עמדתו זו המציא לביה"ד פסקי דין שונים. מנגד, טענת הנתבעים כי מאחר והותנה במפורש כי ההלוואה תיפרע 'רק' מרווחי העסק, הרי שאין מקום לפרוע את חובו מנכסי החברה בפרט כאשר כנגד השקעותיו של התובע כהלוואת בעלים השקיעו הם את זמנם ומרצם לתפעול העסק וכי אין בעניין זה חוק ברור המחייב לדון על פיו בפרט שהצדדים לא היו מודעים למשמעות הדברים בזמן החתימה על ההסכם.

בנוסף, לאור התחייבויות התובע בהסכמים השונים לתפעול העסק ובכלל זאת תשלומי השכירות, דרש הנתבע את קיום ההסכם וחיוב התובע בהעברת התשלומים הסדירים לשכירות.

יצויין, כי במהלך הדיונים עלו טענות רבות נוספות בהם דרישות תשלום של אחרים כלפי החברה ודרישות תשלום של החברה כלפי "--------" ועוד.

ביה"ד קיים מספר רב של דיונים, שמע באריכות את טענות הצדדים ואת דברי העדים שהובאו מטעם התובע, כמו כן הקים הרכב דיינים מיוחד כדי שיסייע לצדדים בתפעול המאפיה בחורף תשע"ז בכדי למנוע הפסדים נוספים.

דיון והכרעה:

ממכלול העובדות שהוצגו בפני ביה"ד ומהעדויות שנשמעו, התרשמות ביה"ד הינה כי למרות שהנתבעים השתדלו וניסו להפעיל את המאפיה במיטב כישוריהם ולהופכה לעסק רווחי, חוסר המקצועיות והניסיון בתחום זה היו בעוכריהם, מה שגרם לביצוע טעויות ניהוליות וטכניות במשך השנים ותרם בסופו של דבר לכישלון המאפיה. אולם, מאחר והדבר לא נעשה ברשלנות פושעת הרי שאין להטיל עליהם חיוב נזיקין, אך מכל מקום יש בהתנהלות זו בכדי להשליך על שאלות אחרות בתיק זה.

טענת התובע כי יש לחייב את הנתבעים מדין "מראה דינר לשולחני" או "טבח שניבל" וכד', המבואר בשו"ע (חו"מ סי' ש"ו) נדחית וזאת מאחר שחילוק רב יש בין הנוטל עצה או המביא שור לשוחטו, לבין שותפים שנשתתפו יחדיו. גם טענתו לחיובי שומרים לא שייכת בנידון זה כלל מאחר והנתבעים לא קיבלו שמירה על כספו של התובע.

עוד סבור ביה"ד, כי התובע הניח מעותיו על קרן הצבי בכך שנכנס כשותף והשקיע הון עתק בעסק זה וזאת למרות היכרותו המוקדמת עם הנתבעים וידיעתו על אי ניסיון וידיעה מוקדמים בתחום זה. גם התערבותו בהחלטות קריטיות שאין לו בהן הבנה כמו גם הערמת קשיים בניהול השוטף של העסק, יש בה משום תרומה מסוימת לכישלון העסק.

מאידך גיסא, טענת הנתבעים כי התובע עזב או פרש מהשותפות נדחית, זאת לאור ההפסדים הרבים שנגרמו לתובע ומפני שלא ניתן היה לצפות ממנו כי ימשיך לזרוק מעותיו על קרן הצבי.

בדבר השאלה בנוגע לדרישת החזר הלוואת התובע מנכסי החברה, לאור קביעת ביה"ד כי אכן היתה התנהלות כושלת מצד הנתבעים גם אם אין בכך משום פשיעה, מכל מקום יש בכך בכדי לאמץ את פרשנותו של התובע בהסכם, לפיכך למרות האמור בהסכם כי הלוואת הבעלים תפרע רק מהרווחים, מכל מקום בנדון זה שלא הותנה תנאי מפורש למקרה שהחברה תחדל מלפעול, הרי שזכות התובע זהה לבעלי חוב אחרים הנושים בחברה אשר להם זכות לפרוע את חובם מנכסי החברה.

לאור האמור, לאחר עיון בהסכם שנחתם בין הצדדים ולאחר עיון בספרי הפוסקים, ביה"ד מחליט כדלהלן:

החלטה

א. מאחר ולדעת כל הצדדים שווי המאפיה כיום אינו עולה על סכום הלוואת הבעלים שניתנה ע"י התובע, לפיכך הבעלות והשליטה במאפיה כולה - כולל כל הציוד – יועברו במלואן לתובע. ככל שיש ציוד הרשום על שם הנתבעים, עליהם להעבירו לבעלות התובע תוך 21 יום.

ב. בדבר יתרת החוב של חברת "--------" למאפיה, ביה"ד רואה את הנתבעים ביחד ו/או כל אחד לחוד כאחראים באופן מוחלט על גביית יתרת החובות לחברה וכי טעויות כלשהן שנעשו במהלך התקופה רובצים על אחריותם ולחובתם. אי לכך, לאור הצהרת הצדדים במהלך הדיונים בפני ביה"ד כי סכום החוב של חברת "--------" הינו לכל הפחות בסך שלושים אלף ₪ (מלבד החוב שנפרע) בהתאם למסוכם בין הצדדים כי על הנתבעים מוטלת החובה לדאוג לפירעון החובות לעסק הרי שיש לחייבם לשלם לתובע סכום זה.

ג. בנוסף לאמור בסעיף ב', מאחר ולטענת הנתבעים קיים חוב נוסף לחברה (-----) בסך 4,500 ₪, הרי שיתרת החובות שבאחריות הנתבעים לחברה הינו בסך 34,500 אלף ₪. בחוב זה נושאים שני הנתבעים בשווה.

ד. מחוב הנתבעים לחברה כאמור, יש לקזז את חוב החברה לנתבע א' בסך 9,490 ₪+7,800 ₪ (ס"ה 17,290) אשר שולמו על ידו לשכירות. את יתרת החוב האמור (17,210 ₪), ישלמו הנתבעים לתובע תוך 30 יום.

ה. יתרת חוב השכירות רובצת על התובע, אי לכך לאחר קיום האמור לעיל סעיף ד', או לאחר ה-25-09-17 במידה ולא יקויים האמור לעיל, על התובע לדאוג להחליף את הצ'קים שבידי המשכיר, להשיבם לידי נתבע א' ולשאת ביתרת תשלומי השכירות.

ו. לאחר קיום הנ"ל, יתרת חובות החברה או שיושתו על החברה - ישולמו על ידי התובע.

ז. יתר התביעות ותביעות הדדיות - נדחות.

ח. ככל שיתגלעו חילוקי דעות בעניין ביצועו ו/או פרשנותו של פסה"ד יוכרע הדבר ע"י ביה"ד.

באעה"ח ביום ג' אב תשע"ז (26-7-2017)

 ( - )   צבי לנדמן – דיין               ( - )  אשר וייס – גאב"ד           ( - )  עובדיה יוסף טולדאנו – דיין

העתק מתאים למקור

תגיות

פרק הזמן לביצוע הפסק - שלושים יום הצורך בקבלת השמירה על ידי השומר - הצורך בקבלת השמירה פרק הזמן לביצוע הפסק - שלושה שבועות "אפוכי מטרתא למה לי" - קיזוז חיובים הדדיים בשותפות - אחריות שותף בנזק לעסקי השותפות להפסדי השותפות - אחריות שותף להפסדי השותפות מהותה - הבחנה בין שותפות ל"מראה דינר לשולחני" מהותה - הבחנה בין שותפות ל"טבח שניבל" מהותה - הבחנה בין שותפות לשמירה פקדון - הבחנה בין שותפות לשמירה אחריות אומן לנזק שנגרם בשל הסתמכות על חוות דעת מוטעית שנתן - הבחנה בין אומן לשותף עצה שאינה הוגנת - הבחנה בין שולחני האומר על מטבע שהוא טוב ונמצא רע לשותף ניהול השותפות - הפסדים שנגרמו כתוצאה מניהול כושל בשותפות המפסידה בעסקיה - אם על השותף הפורש לשאת בקנס שהוסכם בעת ייסוד השותפות תשלום קנס על ידי הפורש מהשותפות - תקפות התנאי כאשר השותפות מפסידה בעסקיה נכסי החייב - כאשר הוסכם שהחוב ייגבה רק מהרווחים והחברה חדלה לפעול אחריותם ההדדית לחוב - חובות שחייבים לשותפות שעקב טעות של שותף לא ניתן לגבותה