בס"ד
מס. סידורי:1204

פיטורי מלמד באמצע שנה ואחריות מעביד לתקינות הביטוח

שם בית דין:כרמי משפט - ענב
דיינים:
הרב אליהו אוריאל
הרב יוסף אלעד שלמה
הרב ויסנברג פנחס
תקציר:
התובע עבד בישיבה הנתבעת. באמצע שנת הלימודים בקשה הנתבעת לפטר את התובע וחזרה בה לבקשתו. לאחר כמה חודשים נפצע התובע ובכל זאת המשיך בעבודתו ולאחר תחילת השנה העוקבת פוטר. התובע טוען כי הפיטורין אינם חוקיים ועל כן אינם חלים, בנוסף דורש התובע פיצויי פיטורין הבראה ועוד ושכר עבודה עבור ימים שלא קבל את שכרו. בנוסף טוען התובע כי מחמת התרשלות הנתבעת נמנע ממנו לממש את הביטוח עקב אובדן כושר עבודה. הנתבעת טוענת כי לא פיטרה את העובד אלא שלחה שליח להגיע עמו להסכמות כיוון שלא התאים לישיבה ולדרכה, ביחס לביטוח טוענת הישיבה כי התובע לא חתם כפי שהתבקש ולכן יצא נפסד.
פסק הדין:
בית הדין פסק על פי דעת הרוב כי על הנתבעת לשלם לתובע שכר עבור הימים שלא קבל את שכרו וכן פיצויים עבור אי הודעה מוקדמת. הנתבעת אינה אחראית לאי התקפות של הביטוח וכי הכסף מחברת הביטוח יחולק בין הצדדים, דמי הגמל לתובע ודמי הפיצויים לנתבעת.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' אלול תשע"ו

פס"ד בתביעה בעניין פיטורין.

התובע: הרב מ. ג.

הנתבעת: ישיבת ב.ה., באמצעות הרב י.מ. ראש הישיבה, ועוד.

טענות התובע הרב מ.ג.

התחלתי לעבוד בישיבה בא' אלול תשע"ד.

בראש חודש ניסן ראש הישיבה הודיע לי על רצונו לפטר אותי, לאחר בקשתי ניאות להשאיר אותי לשנה הבאה. ביום יגאייר נפצעתי ויצאתי לחודשי חופשה. ביום המנחם אב קיבלתי מכתב מהישיבה על הורדה באחוז המשרה ובשכר ל 50%. בתאריך אאלול תשעה חזרתי לעבודה ופוטרתי בתאריך לתשרי עי בא כוח של הישיבה עוד י.ש..

התובע טוען כי הובטח לו במפורש ע"י רה"י כי משרתו שמורה לו ועוד שנים יוכל ללמד בישיבה כך שכדאי לו לקנות דירה בישוב ולהשתקע בו (הנתבע הודה שלא נגרמו לו נזקים ממוניים מרכישה זו ואולי אף הרוויח ממנה).

הפיטורין התרחשו ב 13/10/15, ועל 13 ימי עבודה אלו (שאף שחלו בבין הזמנים, המנהג לשלם עליהם) לא קיבל תשלום עד היום הזה.

דיברתי רבות עם עורך דין, אמרתי לו דברים שאני רוצה ודורש והגענו להסכמות מסוימות. עוה"ד פנה להנהלת הישיבה ואמר לי שהם לא החזירו תשובה.

התובע טוען שהשקיע רבות בתלמידים, תמיד הגיע בזמן וקידם אותם בלימודים, ואף חזר לעבודה בר"ח אלול במסירות נפש כשהוא על קביים על כן הוא טוען שהפיטורים אינם מוצדקים.

כמו כן, טוען התובע כי לכל אורך הזמן מאז שנפצע ועד שפוטר התנהגות המעסיק אליו לוותה בהרבה ביזיונות והשפלות, כמפורט בכתב התביעה.

כמו כן, טוען התובע כי חזרתו לעבודה ע"פ אישור רפואי שימי מחלה שלו נגמרו ב 31/7. הישיבה שילמה לו רק עבור החצי השני של אוגוסט ולא עבור החצי הראשון, והיו צריכים לשלם אף על החלק הראשון. (כמה ימים לאחר הדיון הציג התובע אישור מחלה עד ל 31/8).

בעקבות כך מבקש התובע לדון בטענות והתביעות דלהלן:

א. 1. ערעור על עצם הפיטורין שאינם חוקיים (א. מכיוון שלא מעל בעבודתו. ב. מכיוון שפוטר בעת מחלתו).

    2. בית הדין מתבקש למחות על עלבונו של התובע מיחס מבזה של המעסיק.

ב. דמי פיצויים.

ג. דמי הבראה.

ד. פיצוי על אי הודעה מוקדמת.

ה. תשלום עבור מחצית חודש אוגוסט כיוון שאישור מחלתו הסתיים ב 31/7 וא"כ אע"פ שבפועל לא עבד כי היה זה בין הזמנים יש לשלם לו על ימים אלו כמקובל לשלם לעובדים על ימי החופשה.

ו. 13 ימי עבודה של חודש אוקטובר.

ז. דמי פיצויים על ההורדה במשכורת לחצי משרה מר"ח אלול.

ח. קרן פנסיה, הודעתי לישיבה שיש לי קרן בחברת ביטוח (מ.). לפי החוק, אחרי שלושה חודשי עבודה חובה על המעסיק להפריש הפרשות סוציאליות לקרן הפנסיה ובכך העובד מבוטח על אובדן כושר עבודה כך שהייתי אמור לקבל 75% משכרי במשך חודשי המחלה.

מחברת הביטוח נמסר לי שעל אף שהם קיבלו את הכסף, מאחר ולא נבחרה תוכנית הפוליסה אני לא זכאי לפיצויים בגין אבדן כושר עבודה.

התובע המציא לבה"ד מכתב של חברת הביטוח לישיבה מתאריך לפני הפציעה על כך.

על כן הוא תובע את הישיבה על רשלנות בטיפול בקרן פנסיה ועל נזקים שנסובו לו בעקבות כך - הן בהעדר כיסוי ביטוחי לתקופת המחלה והן בעתיד במידה ותקבע נכות צמיתה.

תשובת הנתבעים

את הצד הנתבע (העמותה של הישיבה) ייצגו, ראש הישיבה הרב י.ש., היועץ החינוכי הרב א.ו. והאחראית לענייני כספים בישיבה הרבנית ע.ש..

כמו כן, הנתבעים הביאו את הצוות החינוכי בתור עדים לאי התאמה של הרב מ.ג. בתור ר"מ בישיבה.

[יש לציין שבהד לא קיבל אותם בתור עדים, מאחר והם מקבלים שכר מהעמותה ועל כן הם כנוגעים בדבר (בהסתמך על שו"ע חו"מ לז כא)].

א. הנתבעים הסבירו באריכות על חוסר ההתאמה של הרב מ.ג. לר"מ בישיבה שלהם בגלל סגנון שונה ודגשים חינוכיים. הנתבעים הדגישו את התרומה של הרב מ.ג. לתלמידים, אך ציינו שיחד עם כל היתרונות של הרב מ.ג. עם הזמן התגלו חילוקי דעות עקרוניים שכתוצאה מכך הוחלט בישיבה להיפרד בצורה מכובדת.

ב. העובד לא פוטר מעולם בצורה רשמית אלא נשלח עו"ד המקובל על שני הצדדים בשביל להגיע להבנות בקשר להתפטרות וכדי לסיים את העניין בהסכמה וברוח טובה. אמנם, הנתבעים לא הסבירו מה הסמכות שנתנו לעו"ד להגיע לפשרה. מבחינתם, התובע החליט מעצמו ובבחירתו שלא להגיע לעבודה ובכך בעצם התפטר מעצמו, ולא נכפה על כך על ידי הנתבעים.

ג. לגבי 13 ימי עבודה של חודש אוקטובר התובע ביקש מהם שלא להוציא לו תלוש שכר עבור חודש ספטמבר, לטענתו כדי שלא יפגע מכך ע"י הביטוח, ועל כן חשבו שהוא מוותר על ימי עבודה של חודש ספטמבר ואוקטובר.

ד. לגבי קרן הפנסיה, הנתבעים טענו שאחרי גחודשים הם הודיעו לתובע שילך לסוכן הביטוח מר ב. ויחתום אתו על קרן פנסיה המקובלת על התובע. התובע לא עשה את זה וזה באחריותו.

לגבי המכתב מחברת הביטוח, הנתבעים טענו שמעולם לא הגיע מכתב זה לידם.

ה. לגבי חצי חודש אוגוסט הנתבעים טוענים שחופשת המחלה נמשכה עד לחזרתו בפועל (יש לציין שהתובע היה עדיין על קביים כשחזר לעבודה אך אישור המחלה הרשמי מסתיים ב (31/7) וכי הוא עצמו הודיע להם שיוכל לחזור לר"ח אלול).

ו. כל הכספים שהופרשו לקרן הפנסיה נשמרו בקרן והוחזרו לישיבה בצ'קים שלא נפדו, הישיבה מוותרת גם על חלק הפיצויים שבכספים אלו אע"פ שלטענתה העובד התפטר ולא מגיעים לו פיצויים ובלבד שלא יצטרכו לשלם תשלומים חדשים.

התובע הביא חוות דעת של תלמידים שלטעמם היה ר"ם מצויין ולא ראו הבדלים עקרוניים בקו החינוכי או הרוחני בינו לבין הישיבה.

במהלך הדיון נטענו טענות רבות משני הצדדים, חלקן נמצאו לא נכונות או לא מדויקות, איננו מקבלים את הטענה שמי מהצדדים שיקר במזיד, אלא לכל היותר חוסר שימת לב לדייק את הדברים ולאומרם באחריות המתבקשת.

הצעת פשרה: בה"ד הציע לצדדים פשרה, באופן שכל החזרי הכספים מחברת הביטוח (כ- 8340 ₪) יינתנו לתובע וכנגד זה לא תהיינה עוד תביעות ממוניות על הישיבה.

באי כח הנתבעים הסכימו לפשרה אך התובע דחה אותה, ועל כן, הנתבעים אינם מוותרים על חלקם בכספים הנ"ל, ועל בה"ד לדון לגופן של טענות בכל סעיף וסעיף.

פסק דין

הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי ע"ס 2381 ₪ והכספים הנמצאים בחברת הביטוח יחולקו, כדלהלן בסעיף ט' כך שחלק הפיצויים יחזור לישיבה וחלק הגמל יינתן לעובד, וכן, לא יצטרך העובד להחזיר את השכר ששולם עבור חודש ספטמבר (אע"פ שבפועל הוגדר השכר כפיצויי פיטורין).

1.      הנתבעים פטורים מלשלם את שכרו של העובד למשך שנת תשע"ו שלאחר הפיטורין.

2.      הנתבעים פטורים מלשלם דמי הבראה ופיצויים.

3.      לגבי 13 יום של חודש אוקטובר הנתבעים חייבים לשלם לתובע את שווים המלא ע"ס 1048 ₪.

4.      הנתבעים חייבים לשלם פיצוי על אי הודעה מראש ע"ס 1333 ₪ +1167 ₪ כפיצוי מוסכם.

5.      הנתבעים פטורים מלשלם עבור ההורדה במשכורת ל 50%.

6.      הנתבעים פטורים מלשלם נזקי הרשלנות בטיפול בפנסיה.

7.    בה"ד לא מקבל את הטענה שנגרם נזק ממוני במעבר לישוב שבו ממוקמת הישיבה ובקנית הבית משום שזו הייתה בסופו של דבר עסקה משתלמת ובמבט לאחור הודה התובע שאיננו מתחרט על כך.

8.     התובע רשאי להסתובב בכל מקום שירצה ואף בסמוך לישיבה וכן לדבר עם אנשים או תלמידים הקשורים לישיבה ובלבד שלא ידבר שום דבר העלול לגרום לפגיעה בכבוד רה"י והישיבה לא במפורש ולא במשתמע וכן להיפך אנשי הישיבה ביחס לתובע.

9.      הכספים שהופרשו לקרן הפנסיה ע"ח גמל הינם של התובע, אך, הכספים שהופרשו ע"ח פיצויים הינם של הנתבע, הצדדים ישתפו פעולה זע"ז ע"מ לזרז את השבת הכספים מחברת הביטוח בהקדם, סה"כ כספי ההפרשות שהגיעו לחברת הביטוח הינם 8339 ₪ שהם מגלמים מתוכם שוה ערך הפרשות של 11.5% ע"ח גמל השייכים לעובד (5479.9 ₪ ), ו-6% ע"ח פיצויים השייכים למעסיק (2859 ₪) [במידה ויגיעו מחברת הביטוח כספים בסכום שונה יש לחלקם ע"פ העיקרון הנ"ל], על הישיבה לשלם 2381 ₪ (ע"פ סעיפים ג וד הנ"ל) לתובע עד ל' תשרי התשע"ז ולכשיגיע הכסף מחברת הביטוח תשלם הישיבה את יתרת הפיצוי ע"ס 1167 ₪ וכן תעביר לתובע את חלקו הנ"ל ואת הנותר תיטול הישיבה בחלקה.

10.     לגבי מחציתו הראשונה של חודש אוגוסטבה"ד פוטר את הנתבע מכיוון שהעובד היה עד אז בחופשה ללא תשלום ולא נעשתה שום פעולה של חזרה לעבודה (אדרבא הוצג אישור מחלה המסתיים ב 31/8 ולא הוצג אישור כשירות לעבודה לא לבה"ד ולא למעסיק ע"מ להתקבל חזרה לעבודה ולכן, אע"פ שהעובד הפסיק לקבל דמי מחלה מביטוח לאומי כבר בתאריך 31/7 אין לחייב מחמת סעיף זה).

11.       אין צו להוצאות משפט, למעט אגרה ע"ס 100 ₪ שעל התובע להעביר למזכיר בה"ד.

נימוקים לפסק הדין.

א. הפיטורין התרחשו לאחר תחילת שנת הלימודים. בה"ד דן בהרחבה מה הדין במקרה הזה.

לפי ההלכה, פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום (ב"מ י,א ושו"ע חו"מ סימן שלג א). לעומת זה אם המעסיק (בעל הבית) מפטר את הפועל, הרי הוא צריך לשאת בנזקים ולשלם לפועל שכרו כפועל בטל עד סוף התקופה המקובלת (שו"ע חו"מ שלג ב).

הפוסקים נקטו שאותו הדין הוא אם פיטר את הפועל לפני תחילת העבודה בזמן שהפועל כבר הפסיד עבודות שהוצעו לו עקב סיכומו עם בעה"ב שיעבוד אצלו, שחייב בעה"ב לשלם.

במקרה שלנו, התובע טוען שהוא פוטר במפורש ע"י שליח המעסיק, לעומת זה המעסיק טוען שהפועל מרצונו הסכים להפסיק את עבודתומה שקרוי "פיטורין בהסכמה".

בה"ד הזמין את עו"ד י.ש. להעיד מה סוכם בינו לבין התובע.

מתוך עדות העד הוברר שהשליח פיטר במפורש את התובע בשם המוסד, אך לא ביצע הליך חוקי של פיטורין הכולל שימוע והודעה מסודרת כחוק, אלא באופן שהיה נראה לו מספיק ביחס למוסד המדובר.

בה"ד הגיע להסכמה, שכיון שהמעסיק טוען שלא פיטר את העובד אלא שלח שליח בשביל לסיים את ההתקשרות בצורה מכובדת וברוח טובה ויש אומדנות ברורות שכך באמת הייתה כוונתם ואילו הפועל טוען שהבין מדברי השליח שהמעסיק פיטר אותו באופן חד צדדי, וכיון ששניהם טוענים טענת "ברי" הוי ליה ברי וברי והמוציא מחברו עליו הראיה. ואפילו לטענתו של התובע שאכן אושרה ע"י העד שהשליח אמר לו מפורשות שהוא מפוטר, נראה לבה"ד לקבל את טענת הנתבעים שהם שלחו את השליח באמת כדי לסיים את עבודתו של התובע באופן מידי, אך, בהסכמה ובהגעה להבנות על סל פיצויים כל שהוא, ואכן העד העיד שהוא פיטר את העובד תוך סיכום סל מוסכם של פיצויים שנשאר תלוי ועומד בעקבות הספק האם הופרשו כספי הפנסיה והביטוח, ולכן גם אם נקבל את הטענה שהשליח פיטר את העובד ללא תנאי, הרי שהשליח אמר כן על דעת עצמו, וכיון ששינה משליחותו הרי שליחותו בטלה.

זאת ועוד, לאחר חקירה ובירור, נראה שאכן היו אלו פיטורין בהסכמה, אע"פ שהיו שלא מרצון העובד כלל אלא מתוך הבנת התובע שאין לו ברירה הוסכם על ידו שתמורת סל פיצויים (הכולל משכורת ל-30 יום) יפסיק את עבודתו. [יש להעיר שפיטורין בהסכמה אין הכוונה ל"רצון" אלא הבנה של העובד ש"אין ברירה" ויש לנסות לסיים את ההתקשרות עם כמה שיותר "רווחים" מבחינתו, עד כדי כך שלפעמים חלק מההסכמה הינו שהמעסיק יכתוב מכתב פיטורין כדי שהעובד יקבל פיצויים, ואפילו הכי פיטורין אלו לא יחשבו חד צדדיים].

ברור לנו שהעובד לא הביע התנגדות מוחלטת תוך דרישה לפטר כחוק ולא התעקש להמשיך לבוא לעבודה עד שיפוטר באופן מסודר ע"י נציג רשמי של הישיבה מתוך תקוה שיוכל להתפרנס מדמי ביטוח אובדן כושר עבודה, (ולכן ביקש לבטל את התלוש) אך בפועל לא התנה את הסכמתו המאולצת בכך שהוא מבוטח אלא דיבר רק על השאלה האם הופרשו הכספים הנדרשים והועברו בפועל לקרן הפנסיה, ולכן אין כאן עילה לחזור בו מהסכמתו.

זאת ועוד, אפילו אם היינו מקבלים את טענת התובע שהיו כאן פיטורין חד צדדיים ללא שום הסכמה, מתוך הדיונים והשיחות ניכר ששני הצדדים מייחסים חשיבות רבה לחוקי העבודה ופחות היו מודעים לפסיקת ההלכה בנושאים אלו.

ונחלקו הפוסקים האם דינא דמלכותא דינא רק בענייני מיסים וכד' או גם בדינים שבין אדם לחבירו (עיין שו"ע חו"מ שסט), אמנם בדיני עבודה ופועלים קיי"ל כלל גדול בדין ש"הכל כמנהג המדינה" (ב"מ פג א, שו"ע חו"מ שלא ב ועוד), וכתב הש"ך (חו"מ עג לו ולט) שאין דין הערכאות גובר על דין תורה ואעפ"כ במקום מנהג אזלינן כוותיה, וכתבו הפוסקים שכל דבר הנתון להסכמים בין הצדדים מסתמא אזלי בתר המנהג וע"ד כן הייתה התקשרותם החוזית, וא"כ תוקף החוק הינו מכח מה שהוא מייצר מנהג ואומדנא שעל דעת כן התקשרו הצדדים זל"ז.

וכ"כ חזו"א (חו"מ ליקוטים טז א):

"שאין חילוק בין דין מפורש לאינו מפורש ואין כלל דין שאינו מפורש שהכל מפורש בתורה אלא שכן הוא הדין שאם משכנו סתם צריך ב"ד לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו ודינא דמלכותא מכרעת את האומד וכיון דמורגל אצלנו דינא דמלכותא אף שזה רק בתנאים מיוחדים מ"מ זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים".

ועוד האריכו הפוסקים בסברא זו.

אמנם התובע ציין בצדק לדיני פיטורי מלמד בסימן של"ה, אך נראה שעיקר התקשרותם הייתה על דעת חוק פיצויי פיטורים, ומכיוון שע"פ החוק ניתן לפטר עובד באמצע עבודתו (אא"כ ישנם הסכמים קיבוציים כגון עובדי משרד החינוך), א"כ גם ע"פ ההלכה היה המוסד רשאי לפטרו.

זאת ועוד, גם לפי ההלכה שאין לפטר מלמד באמצע השנה כדברי הרמ"א (רמ"א שלג ב):

"מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה גם לשנה שניה; וה"ה כל פועל (הגהות מרדכי פרק האומנין)".

כבר כתב פתחי תשובה (שלג י):

"ועיין בעטרת צבי ס"ק י"ב שכתב, ונוהגין עכשיו שבכל תחילת הזמן רשות בעה"ב לחזור עד ר"ח, בימי החורף עד ר"ח חשון ובימי הקיץ עד ר"ח אייר ותו לא ע"ש".

וכ"פ בפס"ד ירושלים כרך יב עמ' קפג ועוד פוסקים, ולפ"ז כל שפוטר קודם תחילת זמן חורף הרשמי (כנידון דידןל' תשרי) המעסיק פטור מלשלם שכרו להמשך השנה דהוי כקודם תחילת העבודה, (אמנם בזה יש להסתפק שמא כל שלא הודיע זמן מספיק קודם לתחילת הזמן הוי כתוך הזמן ונכתוב בזה לקמן, וכן יש להסתפק, כי לכאורה המנהג בישיבותינו הוא להתייחס לשנה"ל מאלול עד אב כיחידה אחת).

זאת ועוד, כל מה שאין לפטר היינו סתם אבל אם מצא מלמד טוב יותר שרי, כמבואר בערוך השולחן (יו"ד רמה יט):

"ומשמע להדיא דגם אם לומד בשכר מסלקינן ליה דאל"כ היה להם לפרש וכן מבואר להדיא מלשון הש"ס והפוסקים דאפילו באמצע הזמן מסלקינן ליה דבסוף הזמן לא שייך סלוקיה כיון דנגמר זמן השכירות".

וכ"כ פת"ש (יו"ד רמה ס"ק י):

"כתב בספר בני חיי נראה לדקדק מכאן שאף שכבר היה מלמד כשבא אחר שלומד טוב ממנו מסלקין הראשון".

וכאן מינתה הישיבה ר"מ אחר שנראה היה לה יותר טוב, אמנם כבר בערוך השולחן פקפק בחידושו וכן להדיא כתב שו"ת הרא"ש (כלל קד סימן ד):

"ששאלת מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת ובתוך השנה מצא טוב ממנו אם יש להוציא מן הראשון לתת לו דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל".

ולכן קשה להתיר הפיטורין באמצע הזמן מטעם זה, ואף לדעת ערוך השולחן הנ"ל נראה שמותר לפטר אך חייב בתשלומין.

זאת ועוד, האיסור לפטר מתבטל כשמתברר שהיה כאן מקח טעות והעובד פשע כמבואר באורך בנספח לקמן, אמנם כאן לא הוכח שפשע כלל, ואדרבא נראה שהעובד השקיע רבות ומסר נפשו למען הישיבה ותלמידיה, אך בבה"ד התברר בוודאות שיש חוסר התאמה בולט בין העובד לישיבה ובעיקר חוסר אמון גדול וגם זו סיבה מספקת להתרת פיטורין כמבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן עה יב):

"אמנם בכל זה, מש"כ כ"ת ביפוי כח המלמד, שאין כאן טענות שהוא פושע בלימודיו, וגם וכו', רק שיש למנהל שיטה חינוכית אחרת, מן המורה, ואינו נוח באופן שיטת הלימוד של המורה עכ"ד, - לדעתי תקנתו זה קלקלתו, דל"ה בזה יפוי כח להמורה, אלא אדרבה גרע כחו בזה, דזה הוי כמו דאיתא ברשב"א הנ"ל שם, בטענה שיעשה מלאכתו כראוי, דאם האמת כן, הדין עם הבעה"ב, כן הכא, בודאי, כל מורה נכנס למשמרתו, אדעתא דהכי, לציית להמנהל, בעניני חינוך, ואף אם לא התנה בפירוש סתמא כפירושו (אם לא שיש להמנהל שיטה שלא כהלכה) בכה"ג, ועי' ש"ע ונו"כ (או"ח סי' נ"ג), דאל"כ בטל כח השלטון, ויוכל לבוא לידי הפקרות בכל המוסד, ואם שיטה חנוכית של המנהל, ל"ה שיטה דחוי', ושלא כהלכה, בודאי מחויב המורה לשנות שיטתו - שזה בידו - לשיטת המנהל, אבל בודאי אין לעשות דינא לנפשי', ויש להציע הענין לפני ב"ד כנלענ"ד" עכ"ל.

ועל כן אע"פ שהעובד הינו עובד מסור וטוב (ולא הוכח אחרת, ואדרבא הגיעו חוו"ד לטובתו) סוף סוף נוצרו חוסר אמון וחוסר התאמה ברור בינו לבין חברי הצוות בכלל ורה"י בפרט, וזו עילה מספקת להתיר פיטורין, אמנם כפי שכתב המנח"י אין רשות למנהל להסתמך על סעיף זה ולפטר ע"ד עצמו אע"פ שזו עילת פיטורין מוצדקת.

ואם ישאל השואל שהרי נתון זה, של חוסר ההתאמה, היה ידוע בעת שסוכם על המשך העסקתו בשנה השניה וא"כ אין כאן מקח טעות, נראה בעינינו שחוסר האמון התגבר בזמן אלול אף יותר מאשר קודם הפציעה, אמנם אין הוכחות לכך והדבר מוטל בספק האם הנתבעים "חיפשו" דרך "להפטר" מהעובד או שבאמת נוצרו בעיות תקשורת חריפות תוך כדי הזמן, אך מדין המע"ה ובצירוף הצדדים שלעיל החליט בה"ד שהפיטורין הינם תקפים הן ע"פ החוק והן ע"פ ההלכה, ועל כן אי אפשר לחייב את המעסיק לשלם את המשך השכר עד ניסן.

זאת ועוד, כתב כנה"ג (חו"מ שלג הגהות ב"י כב) בשם מהר"ם ומהרי"ח שחיובי שכר מושלם לפועל שפוטר אחר תחילת העסקתו היינו כשהפסידו ממקום אחר אבל בלא"ה אינו חייב וז"ל:

"אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו וכו'. נ"ב: פירוש, אפילו בלא קנין, כדין פועל דכל שהתחיל במלאכה אינו צריך קנין. ובהגהות מרדכי בפרק האומנין [ב"מ סימן תנ"ט] כתוב: המשכיר עצמו לכמה שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה לשנים הבאות, והוא הדין לכל פועל. הביאו בספר המפה בסוף סעיף ב'. ויראה שטעמם דשכר מלמד רגילוּת לתת יותר משכר טרחו, וכמו שכתבו התוספות [יבמות קו. ד"ה אין לו] והרא"ש בפרק מצות חליצה [שם סימן טז], דהא דאין לו אלא שכרו היינו בדבר שאין רגילות לתת יותר משכר טרחו, אבל במקום שרגילות לתת יותר משכר טרחו נותן לו שכרו משלם. וכ"כ המרדכי פרק הגוזל בתרא [ב"ק סימן קעב], ובהגהות מיימוניות בפי"ב מהלכות גזילה [בתשובות מיימוניות שם סימן כב] בשם ר"י ורבינו שמחה ורבינו יואל (ור"ב) וספר המצות. אבל לפי מה שחילק מהר"ם, הובא במקומות הנז', דאין חילוק אלא כשהפסידו ממקום אחר, וכל שהפסידו ממקום אחר הסך הזה נותן לו שכרו משלם, וכל שלא הפסידו ממקום אחר הסך הזה אינו נותן לו אלא שכרו. וכן לדעת מהרי"ח ז"ל, הובאו דבריו במרדכי פרק הגוזל בתרא [שם] ובהגהות מיימוניות פ"ט מהלכות שכירות, דבמקום אונס או מצוה אינו נותן לו אלא שכרו, אבל שלא במקום אונס ושלא במקום מצוה נותן לו שכרו משלם. גם במלמד אינו נותן לו כל השנים שקצב עמו אלא בשקנו מידו, או אפילו לא קנו מידו והפסידו ממקום אחר, אבל כל שלא קנו מידו ולא הפסידו ממקום אחר, יכול לחזור בו ואינו משלם לו אלא זמן מה שלימד, דלפי דברי מהר"ם ז"ל הרי הפסידו ממקום אחר, ולפי דברי מהרי"ח מצוה מקרי, שאפילו לזווג זווגין כתב מהריב"ל ז"ל בס"א סימן צ"ט דדבר מצוה מקרי, כל שכן ללמוד תורה. וכן מתברר מדברי מהרש"ך חלק ב' סימן פ' שדין זה של מלמד תלוי במחלוקת הנזכרת, וכמ"ש בסימן רס"ד בהגהת בית יוסף אות ב'."

ולפי זה פסק כנה"ג שיכול המעסיק לאמר קים לי ולהפטר וז"ל שם:

"וכבר בא מעשה לידי בהיות[י] בטיריא יע"א במלמד ששכרוהו הקהל לזמן קצוב בלא קנין, ולא הפסידוהו ממקום אחר, וחזרו הקהל תוך הזמן, ופסקתי שהקהל פטורים שיכולים לומר קים לי כמהר"ם ומהרי"ח ז"ל. ועיין בתשובותי חלק חושן משפט סימן ר"ך." עכ"ל.

ועל כן אפילו היינו פוסקים שהיו כאן פיטורין חד צדדיים שלא כהלכה א"א היה לחייב אלא כפועל בטל ולא מהני הא דמלמד חשיב כאוכלושי דמחוזא (שו"ת רדב"ז א רפה, שו"ע חו"מ שלד ד) לחייב שכר משלם, ופועל בטל היינו מחצית שכרו בלבד (ט"ז חו"מ ריש סי' שלג), ובנידון דידן העובד השתכר לאחר פיטוריו יותר משכר פועל בטל, אמנם זאת יש לדחות ע"פ המבואר בסמ"ע (שלג י וי ג) ובש"ך שם שאם בפועל עובד בעבודה אחרת ע"מ להשתכר אין לקזז שכרו שמקבל משכר פועל בטל אלא משכר מושלם.

עכ"פ, מהסיבות המנויות לעיל אין לחייב את המעסיק בשכר המשך השנה כלל ועל כן התייתר הדיון בשאלה אם מלמד הוי כאוכלושי דמחוזא וצריך לשלם לו שכר מלא (שו"ע שלד ד) או שבגלל שהוא עובד בפועל יש להשלים לו לשכר מלא (שו"ע שלג ב סמ"ע וש"ך כנ"ל).

[הערה: התובע טען שע"פ החוק אסור לפטר עובד בעת מחלהיעויין בלשון החוק שם מפורש דהיינו כל עוד הינו מקבל תשלום עבור ימי מחלה מהמעסיק אבל בימי חופשה ללא תשלום (חל"ת) אין איסור לפטר וא"כ לא שייכת טענה זו בנידון דידן.]

ע"כ בה"ד פוסק לפטור על תשלומי שכר בטלה מחמת הספק הקרוב לוודאי.

ב. דמי הבראה ופיצויים.

לאחר בדיקה של בה"ד עם יועץ בה"ד, שלושה חודשים שהעובד היה בחופשה ללא תשלום נגרעים מהוותק, ומאחר והפיצויים ודמי ההבראה המחויבים לפי החוק הינם רק אחרי 12 חודשי עבודה, אם כן יוצא שאין כאן צבירת חודשי עבודה מספיקים לצורך זכויות סוציאליות של הבראה ופיצויים לכן המעסיק פטור מלשלם לעובד סכומים אלו.

על כן, חלק הכספים שיוחזרו מחברת הביטוח שהופרשו לשם פיצויים הינם שייכים למעסיק ולא לעובד אא"כ יוכיח העובד שהינו חתום על סעיף 14 לחוק הפיצויים, (מעט יותר מ 1/3 ההפרשות הינם כספי פיצויים עיי"ל סעיף ט באופן החלוקה המדוייק).

ג. לגבי 13 הימים, בה"ד קיבל את טענת התובע שלא ביקש להגדיר את שכרו כפיצויי פיטורין אלא כדי שלא יפסיד פיצויי אובדן כושר עבודה על חודשים אלה, אך לא התכוון לעבוד בחינם ומבחינת כל הצדדים עד שלא פוטר הועסק כעובד ואם כן אין סיבה שיאבד את שכרו אפילו על ימי בין הזמנים ק"ו על חודשי אלול ותשרי שעבד בהם ולכן המשכורת ששולמה לו על חודש אלול ומחצית תשרי ה"ז שכרו מדינא וא"א להגדירו כפיצויי פיטורין או כטובה בעלמא.

סך התשלום לסעיף זה 13/31*2500=1048 ₪.

[הערה: כפי שכתבנו, יש לחייב את הנתבעים לשלם סכום זה מדינא מאחר וזה נחשב כעבודה באותם הימים. בבקשת התובע להפסיק את העבודה רטרואקטיבית אין מספיק אומדן דעת לראות אותה כמחילה, ולכל היותר הרי זה ספק מחילה ואף אם ננקוט שזו מחילה בודאי, הרי זו מחילה בטעות, שלדעת רוב הפוסקים אינה מחילה.

וכן איתא לגבי מחילה בטעות בגמ' בב"ב מא א:

"אמר ליה: מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת לא עבדת, כי היכי דאת לא הוה ידעת, הוא נמי לא הוה ידע".

וכן נפסק בשו"ע סימן קמב ב:

"נפל הכותל שבין ראובן ושמעון, ובנה ראובן הכותל והכניסו לגבול שמעון שטעה שלא היה מכיר מקום הראשון של הכותל, אף על פי שסייעו שמעון בבנין לא הוי חזקה להחזיק במה שלקח מגבול שמעון, כיון שהיה הסיוע בטעות".

ובסימן רמא ב ברמ"א כתב:

"כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה".

והרמ"א מחדש שאף בקניין יכול לחזור בו - יוצא מכאן שאף אם נפרש את דבריו כמחילה, בוודאי שזה היה מחילה בטעות, וחוזר בו. לכן, יש לחייב את הנתבעים לשלם מדינא את השכר עבור כל הימים מתחילת אלול עד ל' תשרי].

 

ד. לגבי דמי הודעה מראש.

החוק מחייב את המעסיק להודיע כמה ימים לפני הפיטורים (עד שישה חודשי עבודה - יום לחודש, מהחודש השביעי והלאה - יומיים וחצי לחודש, ולאחר שנת עבודה מלאה30 יום מראש). ובנידון דידן אף דובר עם עו"ד י.ש. שהעובד יקבל כפיצוי מוסכם שכר של חודש שלם ללא צורך לעבוד בפועל (כאילו הינו עובד ותיק), אלא שלבסוף לא נחתם הסכם בענין ולכן לא נעשה דבר בענין זה.

ומצינו מקור לתשלום כזה בהלכה בדיני שכירות בתים שם איתא שיש להודיע שלושים יום קודם להפסקת ההתקשרות וכ"כ מרן בשו"ע (חו"מ שיב ה):

"המשכיר בית לחבירו סתם, אינו יכול להוציאו עד שיודיענו ל' יום מקודם כדי לבקש מקום ולא יהא מושלך בדרך, ולסוף השלשים יצא".

וכ"כ בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יב פס"ד בעמוד קפה,קפו וכ"כ פד"ר כרך ג עמ' 283:

"שעל המעביד לתת הודעה מוקדמת על הפיטורים, והדעת נוטה שאין הבדל יסודי בין שכירות בתים לשכירות פועלים, ודין זה כדין זה, שאם נגרם הפסד לפועל בעטיו של מעבידו שלא הודיעו מקודם על פיטוריו, על המעביד לשאת בנזק, כי בשניהם קנה המידה הוא מניעת גרימת הפסד, שגם בשכירות פועלים אם הנסיבות דורשות לתת הודעה מוקדמת לפני הפיטורים, כי לא בקלות ישיג הפועל עבודה אחרת מיד אחר הפיטורים, שעל המעביד להודיע קודם לעובד שעומד לפני פיטורים, וברור שאין לתת הודעה מהיום למחר. ובפד"ר כרך ד עמ' 130 כתבו שענין החוק של חיוב הודעה על פיטורין חודש קודם יש לו מקור בהלכה כדמצינו בשכירות בתים, וה"ה ומכ"ש בנישול מפרנסה שצריך להודיע שלושים יום קודם כדי שיהיה סיפק בידו לחפש לו משרה אחרת".

וכעין זה כתב בחזו"א ב"ק סי' כג ס"ק ב דבשכירות פועלים אם לפי הנהוג במקום יש צורך בזמן למצוא מקום לעבודה, סתמא שכרו לאותן ימים המצטרכים להשתדלות, ומיום שהודיעו שהוא חוזר צריך לקבוע ימים לחיפוש עבודה, אמנם לא נקט ל' יום אלא לפי ראות עיני הדיין.

בנד"ד נראה שיש לנקוט לחומרא משום שלמרות שהפיטורין מוצדקים סוף סוף היה על הישיבה לעשותם זמן מספיק לפני תחילת השנה כדי לאפשר לתובע לחפש עבודה אחרת, וכ"ש שלא להבטיח הבטחות היוצרות אצל העובד ביטחון בעבודתו בישיבה עם כל ההשלכות הנובעות מכך על התנהלותו המעשית, ובכך פשעה הישיבה וגרמה עוול לעובד, ואע"פ שבה"ד מקבל את הטענה שאדרבא המשך ההעסקה היה מתוך רחמים וחוסר יכולת לחתוך דברים בצורה ברורה וקשוחה, סוף סוף התנהלות זו אינה תקינה שאין לפטר עובד ללא נתינת זמן להתארגנות וע"כ יש לחייב כפיצוי מדין פשרה הקרובה לדין שכר מלא של 30 יום ובזה גם כלולה חובת הודעה מראש הקבועה בחוק (יום כנגד כל חודש עבודה על ששת החודשים הראשונים (אלול תשע"דשבט תשע"ה) ועוד יומיים וחצי על כל חודש עבודה מהחודש השביעי והלאה (4 חודשיםאדר, ניסן, אלול ותשרי)) סה"כ שכר של 16 יום (83.3*16=1333) [מהסיבות המנויות לעיל לגבי גוף הפיטורין אין כאן חובה חוקית בפרט לאור מש"כ שהיו כאן פיטורין בהסכמה אע"פ שלא מרצון].

סה"כ לסעיף זה 1333 ₪. סכום זה הקבוע בחוק יש לשלם עד ל' תשרי התשע"ז.

בנוסף, מכיוון שהובטח ע"י עו"ד י.ש. פיצוי מוסכם של חודש שלם, אנו פוסקים שעל הישיבה יש לשלם 1167 ₪ כהשלמה של 30 יום לפיצויים הנ"ל, אך, את היתרה הזו יש לשלם ולקזז מהכספים לכשיגיעו מחברת הביטוח. 

ה. לעניין הפחתת המשכורת ב 50% מתחילת אלול -

כיוון שע"פ ההלכה ניתן לפטר עובד ללא פיצויים לפני תחילת העבודה ואף לפי החוק הדין כן, לפי הבדיקה של בה"ד עם היועץ, החוק מאפשר להודיע על פיטורים או הרעת שכר בימי חל"ת. ובפרט שהתובע לא התנגד לכך כפי העולה מכתב התביעה, אמנם עשה זאת מתוך טוב לבו ומסירותו לישיבה, אך סוף סוף לא התנגד, על כן, בה"ד קובע שהנתבע פטור ביחס להפחתת המשכורת החל מר"ח אלול.

ו. פיצוי עבור רשלנות בטיפול בפנסיה

עיין לקמן בדעת המיעוט שם בירר הרב כי יש מקום לחייב עבור גרם ההפסד מדין ערבות או שליחות שלא קוימה, על דרך ההלכה שהאומר "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא" (ב"מ קד א) וכהא דאפרוותא זולשפוט (שם עג ב).

אך דעת הרוב כי יש לפטור משני פנים, האחד שכאן לא נתן העובד כספים שלו ביד הישיבה וע"כ אין כאן דיני ערבות רגילים והוי אסמכתא, ואינו אלא גרמא לכל היותר.

[ואע"פ שהחוק (צו הרחבה 2011 סעיף 3א) מחייב את המעסיק לפתוח קופה עבור העובד שלא הגדיר לאיזו קופה רוצה להצטרף אין שם הנחיה מפורשת כיצד להתגבר על העדר חתימת העובד וכמו כן אין שם חיוב כספי כל שהוא וע"כ גם לפי החוק אין לנו דרך לחייב ממון על רשלנות זו, כמו כן, לאחר בירור רב עם שלושה סוכני ביטוח, ביניהם סוכן בכיר, התברר לנו, שמשנת 2016 אכן ישנה על המעסיק חובה לפתוח קופת פנסיה ולדאוג לפנסיה פעילה אף ללא חתימת העובד בגלל מקרים כמו שלנו, אך, לפני כן הייתה חובה לדאוג לחסכון וביטוח פנסיוני אלא שזו נצרכת לחתימות העובד על טופס הצטרפות והצהרת בריאות וללא זה אין למעסיק דרך לבטח את העובד, אא"כ הינו חתום על הסכם גדול יותר מול קרן הפנסיה המאפשר לו להכניס עובדים ללא הצהרה מה שאינו רלוונטי בנד"ד, עוד התברר שרבים מאד מהמעסיקים סומכים על כך שהעובד יטרח ויעשה את חלקו לטובתו בלי שהם "ירדפו אחריו" כך שגם מצד המנהג א"א להטיל את האחריות על המעסיק לבדו].

ועוד, ועיקר, יש לפטור, משום שהמעסיק עשה את חלקו בהפרשת והפקדת הכספים לקרן, בעוד העובד לא עשה חלקו בחתימה על הטפסים הנדרשים ולא דאג ובדק שפוליסת הביטוח שלו תהיה פעילה, בעינינו אם העובד התרשל ולא דאג שהביטוח יכנס לתוקף בין אם מחוסר ידיעה בין אם מחוסר שימת לב להדרכות שקיבל (אמנם הוא מכחיש את טענת הרבנית שהפנתה אותו לסוכן הביטוח אך, המוציא מחברו עליו הראיה) בוודאי שאין לעובד להלין על המעסיק אלא על עצמו.

על כן, עם כל הכאב על כך שהעובד "נפל בין הכיסאות" ונותר ללא כיסוי ביטוחי מה שגרם לו נזק של עשרות אלפי שקלים, לא נמצאה כאן רשלנות מחייבת של הנתבעים ובוודאי לא רשלנות גדולה יותר מזו של העובד, ובה"ד פוטר את המעסיק מכל תשלום עבור סעיף זה.

[כן היא דעת הרוב בבה"ד, ואילו דעת המיעוט שיש צד לחייב ועל כן יש לפשר כמבואר בנספח לקמן].

הערה לסיכום: לפני בה"ד הוגשה תביעה ממונית בעלת מספר סעיפים שאליהם התייחסנו בפסק דלעיל, אמנם בנוסף לדיני הממונות הוגשה התביעה גם ובעיקר בשל טענות של התובע על יחס משפיל ומבזה מצד הנתבעים, מנגד גם לנתבעים ישנן טענות ביחס לתובע.

בה"ד החליט שלא להכנס לעובי הקורה בענין זה מכיוון שאין לו נפ"מ לגוף הדיון הממוני, בה"ד הגיע למסקנא שיש חוסר התאמה ברור בין העובד לבין הקו הרוחני והחינוכי של המוסד, ואע"פ שנתגלעה מחלוקת חריפה בין הצדדים בשאלה זו של חוסר ההתאמה, ברור לבה"ד כי נוצר גם חוסר אמון חריף ויחסי התנהלות בין אישיים בין הנפשות הפועלות שאינם מאפשרים להם לעבוד יחדיו, כך שהפיטורין והפסקת ההתקשרות בין העובד לישיבה מוצדקים מצד אחד, ואילו נעשו באמצע השנה הראשונה היו מתקבלים מדין מקח טעות ללא צורך לפצות את העובד, וכן אם היו נעשים לפני תחילת שנה"ל השנייה היו הפיטורין תקפים ומוצדקים למרות מצבו הגופני של התובע, אך, מצד שני, כיוון שהוחלט ע"י המוסד להמשיך ולהעסיק את העובד לעוד שנה למרות היות חוסר ההתאמה ידוע, הרי סבור וקיבלו עלייהו את העובד עם חוסר ההתאמה הנ"ל ושוב אין טענת מקח טעות, ואין נפ"מ אם לא הודיעו מראש על הפסקת העבודה מחמת חוסר נעימות, רחמים או שאר סיבה, סוף סוף הרי החליטו להעסיקו למרות הנ"ל, על כן, בה"ד סבור שאמנם ע"פ החוק הנהוג בערכאות המוסד היה רשאי לפטר את העובד, אך, ההליך נעשה בצורה לא ראויה ולכן נקבע הפיצוי הנ"ל, על כן, אע"פ שמלכתחילה היה ראוי להתייעץ יותר כיצד לנהוג, אך לאחר שנעשה מעשה והתגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו, אנו מבקשים מהצדדים לנסות ולמחול על העבר, ולנסות להבין כ"א את הצד שמנגד על אילוציו, מצוקותיו ומבנה נפשו ולהנמיך את החומות וללמד זכות זה על זה.

ומשקבלו הצדדים את דין תורתנו הקדושה הרי הם צדיקים גמורים, ולשנה טובה תכתבו ותחתמו, והשי"ת ייתן לכ"א ברכה ופרנסה טובה עושר וכבוד מעתה ועד עולם.

"והאמת והשלום אהבו"

ובאנו על החתום

אוריאל אליהואב"ד.

אלעד שלמה יוסףדיין.

פנחס ויסנברגדיין.


נספחדעת המיעוט

בית הדין ישב ארוכות על המדוכה בשתי שאלות:

א. דבר הפיטורים.

ב. נושא הביטוח.

על פיטורים

א.

במציאות שלנו "הפיטורים" התרחשו באמצע שנת הלימודים, לפני תחילת זמן חורף.

 ומבואר בגמרא (ב"מ קט א-ב):

"רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד סלקיה אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר מאי קא עביד לי אמר ליה שפיר עביד אמר ליה הא לא התרה בי אמר ליה לא צריכא להתרות.

רבא לטעמיה דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא וספר מתא כולן כמותרין ועומדין דמי כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי".

לומדים מהגמהזאת, שאסור לפטר עובד בלא התראה אא"כ הוי פסידא דלא הדר ומבואר בגמ' דמקרי דרדקי הוי פסידא דלא הדר.

לגבי מלמד ישנה סוגיא ארוכה בב"ב כא ב, ולכאוממנה לא ברור כ"כ מה הפשיעה של המלמד שמעבירים אותו.

הרי"ף כתב במקום (על ב"מ קט) – דאמר רבא מקרי דרדקי דפשע בינוקי. ולא פירש במה מתבטאת הפשיעה שלו.

הנימוקי יוסף כתב במקוםמה שהמלמד מתבטל. נראה ממנו שהפשיעה היא בזה שהוא לא מלמד באותו הזמן.

רש"י בב"מ פירשפסידא דלא הדר הוא, דשבשתא כיון דעל על.

התוסבב"ב הביאו את פירוש רש"י וחלקו עליווקשה לר"י דהא רבא גופיה אית ליה לעיל דשבשתא ממילא נפקא ואומר ר"י דהוה פסידא דלא הדר דאותה שעה שמלמד להם טעות הם מתבטלים ואותה שעה אין יכולין להחזיר לעולם.

ואמנם, ההשגה שלהם אינה להלכה, כי לעיל נפסק ששבשתא כיון דעל על. ואם כן לשיטתם זה שתי סיבות, גם סיבת השבשתא וגם סיבת ביטול הזמן.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק י הלכה ז) מביא את שני הטעמים להלכהומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות וכו.

וכן פסק השו"ע בחושן משפט שו סעיף ח.

יוצא מכאן שהאפשרות לפטר בלא התראה מלמד היא רק כשיש פשיעה של טעות בלימוד או בביטול תורה של התלמידים.

המגיד משנה הביא דעת הראב"ד שאמנם התראה לא צריך אבל צריך חזקה, שיהיו מוחזקים להזיק.

והביא הרמ"א את דעתו (שם שו ח):

"הגה: וי"א דאף על פי שאין צריכין התראה, מכל מקום בעינן חזקה, דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו" (המגיד פ"י דשכירות ונ"י פרק המקבל).

יוצא מההלכות האלה, שכל עוד שאין פשיעה מוכחת, אין אפשרות לסלק מלמד מעבודתו.

ב.

ישנה אפשרות נוספת לפטר מורה, ע"י מציאת עובד יותר טוב, וכמבואר בב"ב כא ב:

"ואמר רבא האי מקרי ינוקי דגריס ואיכא אחרינא דגריס טפי מיניה לא מסלקינן ליה דלמא אתי לאיתרשולי.

רב דימי מנהרדעא אמר כ"ש דגריס טפי קנאת סופרים תרבה חכמה".

ופסקו הראשונים והפוסקים כמו רב דימי.

וכן פסק השו"ע (יורה דעה סימן רמה סעיף יח):

"אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני".

ואמנם, ישנה בעיה אחרת באופן הזה, והוא שההלכה בחושן משפט קובעת שאם מפטרים עובד באמצע העבודה צריך לשלם לו את כל השכר:

המשנה אומרת מ עו א):

"אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה".

ומפרשים הראשונים טור בשם הראש, ועע בבית יוסף שמביא עוד ראשונים) שאחרי תחילת העבודה אם בעל הבית חוזר בו, צריך לשלם לו את הכל.

וכן נפסק בשו"ע שלג ב:

"ואם הלכו אף על פי שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש, נותן להם שכרם כפועל בטל; והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל. אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו, אין להם אלא תרעומת, ואם אינם מוצאים להיות נשכרים אלא בפחות, משלם להם הפחת".

וישנם עוד פרטים בעניין הזה בשו"ע ובנושאי הכלים, אבל אין עניינם לכאן.

בית יוסף והאחרונים (הסמע ובאר הגולה) הביאו שו"ת הרא"ש (קד ד):

"מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו, דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב, והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו".

מכאן נראה שהם למדו שכל ההיתר לפטר זהו רק אם אין זמן מסויים ששכרו את המלמד על זמן זה, אבל אם יש זמן, אז אסור לסלק את המלמד, ואם סילקו חייב לשלם לו.

לעומת זה ערוך השולחן (ביורה דעה סימן רמה סע' יט) פירש אחרת וחילק בין חובה ממונית לבין ההיתר לפטר, שמבחינת דיני או"ה מותר (ואולי אף ראוי) לשכור מלמד יותר טוב ומבחינה ממונית צריך לשלם.

ולהלכה לדעת כולם, אם אין פשיעה, אף אם יש מלמד יותר טוב ומותר לפטר, בכל מקרה חייב לשלם.

ג.

אופן הפיטורין.

הפיטורין נעשו ע"י שליח שהתבקש ע"י הנתבעים לסיים את התעסוקה של התובע. התובע טען שהוא פוטר ע"י השליח והנתבעים טענו שהשליח לא נשלח לזה אלא בשביל להגיע להסכמות ושהפיטורים יהיו בהסכמה.

בה"ד הזמין את העד בשביל לברר למה הוא נשלח.

יחד עם זה, השליח הגיע להסכמות מסוימות עם התובע לגבי סיום העסקתו.

ההתרשמות שלי היא, שאין כאן הוכחה ברורה לזה שהיו כאן פיטורים גמורים שלא בהסכמה, ויתכן שאף השליח חרג קצת מסמכותו בדבר הזה.

ואמנם, אם נפרש את השליחות של הנתבעים כשליחות לפיטורים גמורים, אז הנתבעים יצטרכו לשלם, וכנ"ל (במקרה שלנו, מאחר והתובע עבד באיזושהי עבודה, יצטרכו לשלם רק את ההפרש).

ד.

סיכום למעשה.

מאחר ואין הוכחה ברורה שהיו כאן פיטורים גמורים, הנתבעים פטורים מלשלם את ההפסדים של התובע כתוצאה מהפסק העבודה. מצד שני, טוב יעשו הנתבעים לצאת ידי כל ספק להגיע לפשרה לרצות את הנתבע (מאחר ואומדנא דמוכח שהיו מרוצים מסיום התעסוקה).

הערה לסיום.

מאחר ולפי ההלכה אסור לפטר מלמד באמצע השנה, הישיבה הייתה צריכה לפנות לדין תורה מלכתחילה בלחשוון ולהביא הוכחות לפשיעה של התובע ולקבל היתר לפטרו ולא לנקוט בצעדים שיתכן ואסורים ע"פ ההלכה.

לגבי הביטוח

נושא זה מורכב מכמה דברים.

א.

על מי מוטלת חובה מצד החוק.

לאחר העיון בחוק חובת המעסיק היא בשני דברים: להפריש כספים לקרן הפנסיה ולביטוח, ולדאוג שזה יפעל. כלומר, לא מספיקה ההפרשה, אלא הוא צריך לדאוג לחתימת העובד.

כמו כן, החוק מתייחס גם למקרה שהעוסק לא חתם, שגם אז על המעסיק לפתוח פוליסת ביטוח בכל מקרה.

על כן, ברור הוא שעל פי החוק, האחריות מוטלת על המעסיק ולא על העוסק.

יצויין שלדברי התובע, בעבודות הקודמות או שהמעסיק היה מביא סוכן והיה חותם איתו או שהיה הסכם קיבוצי. ועל כן גם קשה לומר שהתובע פשע בזה שלא חתם, ובמיוחד שהוא ראה את ההפרשה בתלוש וחשב שהכל נוהג כשורה.

וכמו כן, חברת הביטוח אינה מתעסקת עם האדם הפרטי (לפני שיש פוליסה) אלא רק עם החברה, ועל כן גם מהסיבה הזאת התובע לא יכל לדעת שקיימת בעיה עם הביטוח.

הנתבעים טוענים שהם לא קיבלו שום מכתב מהביטוח שיש בעיה.

אבל, מאחר והחוק מטיל על המעסיק לדאוג שזה יפעל, אין זה מהווה טענת פטור.

[הערת דעת הרוב: כאמור לעיל בגוף הפסק דעת הרוב כי העובד בנד"ד התרשל לא פחות ואף יותר מהמעסיק, דבר נוסף החוק שצויין לעיל לא מפורסם והנוהג הידוע הינו שהמעסיק אחראי על העברת הכספים לחברת הביטוח אך העובד הוא החותם על הצהרת בריאות וטופס הצטרפות, ואף התובע עצמו נהג כן בעבודתו הקודמת, וע"כ אין לחייב ע"פ חוק זה שלא יצר מנהג, ובפרט שהנתבעים טוענים שהפנו במפורש את התובע לחתום מול סוכן הביטוח שהינו שכנם לישוב ושמעולם לא הגיע לידם מכתב כלשהו המספק אינדיקציה שיש בעיה בתקפות הפוליסה, ועוד ע"פ בירור יסודי עם סוכני ביטוח התברר שללא חתימות העובד המעסיק אינו יכול להתקדם, וכיוון שכך הוא מנהג המעסיקים לסמוך על העובד שידאג לעצמו].

ב.

חובה מבחינת ההלכה.

האחרונים דנו רבות ביחס בין החוק הנהוג כעת במדינת ישראל לבין חוקי התורה. ואכמ"ל.

דעת רוב הפוסקים ורוב בתי הדין להתחשב בחוק לפחות כדין מנהג המדינה, וכן דעת החזון אי"ש.

ולכן לדעתי החוק הזה הוא לא שונה, ומחייב לפחות מבחינת מנהג המדינה. [הערה: עיין הערה קודמת].

ג.

כאן אנחנו מגיעים לעיקר הדיון ההלכתי והוא חובת האחריות על הפשיעה.

המציאות כאן היא שהפועל נותן חלק מהשכר שלו בשביל שהמעסיק ישקיע אותו בקרן פנסיה בשביל פירות עתידיים, והמעביד פשע ולא השקיע.

הגמבב"מ מביאה מקרה של זולשפוט:

"אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט.

אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר: כי קאמר רב חמא - הני מילי ביין סתם, אבל ביין זה - לא, מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר: אפילו יין סתם נמי לא, מאי טעמא? אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא.

ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא! התם בידו".

והלכה לא כמו רב חמא אלא כמו רב אשי ומטעם שזה לא הוי בידו.

ובירושלמי ב"מ פרק ה הלכה ג איתא:

"חד בר נש אשאל לחבריה דינרין א"ל סב שני דינרין אגרך ומה דינון עבדין דילי ולך. תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת. ואם ידוע שלקח הרי זה מוציא ממנו על כרחו.

אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת.

המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו.

המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו?"

ודברי הירושלמי האלה הובאו בראשונים (רי"ף דף מ עמוד א מדפי הרי"ף, ורא"ש שם סימן מא) ונפסקו להלכה בשו"ע (ח"מ קפג א וביורה דעה קע"ז מ).

כל זה מדובר בשני תנאים: העוסק הוא בחינם, וזה לא בידו לקנות.

הראשונים על הבבלי מ עג א) שאלו: אם הוא עוסק בחינם, מאיזה דין יתחייב לשלם נזקין לדעת רב חמא.

שתי שיטות עיקריות בראשונים:

ר"י, רשב"א, רא"שמדובר שהוא מקבל את זה בפירוש.

ריטב"אמתחייב מדין ערב, בגלל ההנאה שסומכים עליו.

החתם סופר בשו"ת הביא את דברי הריטב"א להלכה שות חתס חומ קעח) ועשם שהאריך בזה, ואמנם להלכה מסיים:

"הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו, אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח הי' יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם ולפע"ד כל הפוסקי' מודים לו מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדי' וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע קצת כן על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ"פ".

[בהגדרת בידו בעה נביא בהמשך].

מסקנת החת"סדברי הריטב"א מוסכמים למעשה (ועש איך מיישב את דברי שאר הפוסקים עם הריטבא) למעט דעת המרדכי, ועל כן נראה לפשר ביניהם.

רוב האחרונים חלקו על החת"ס, ענחלת צבי רצב סעיף ז שהאריך מאוד בנושא הזה, ואף הביא כמעט את כל דבריו, וחלק עליו.

הנתיבות [ביאורים קפג סקא] מחדש שבשליח בשכר לכו"ע חייב וכדין פועל שחייב בדבר האבוד.

נראה מדברי האחרונים שרובם הסכימו לזה, עערוך השולחן סעיף א שהביא את דבריו, וכן הנחלת צבי הסכים איתו.

האמרי בינה (הלכות הלוואה סימן לט) כתב לחלוק על דברי הנתיבות עדבריו באריכות. ואמנם, מעיון בדבריו נראה שעיקר הקושיות שלו זה על מקרה של חיוב מבטל כיסו של חבירו בלא שכר, ולכן נראה שאין בדבריו לדחות את דברי הנתיבות מהלכה, ובמיוחד שהרבה אחרונים הסכימו איתו.

[הערת דעת הרוב: לעניות דעתנו אחריות המעסיק הינה רק להפריש ולהעביר את הכסף לחברת הביטוח ולא כמשתמע מהחוק שחייב לדאוג גם שהעובד יבצע חלקו ויחתום על מה שצריך].

ד.

הגדרת בידו.

ואמנם, גם לדעת החת"ס והנתיבות המחייבים, יש לעיין מה נחשב בידו.

התוסמ שם) שואלים מה ההבדל בין מקרה של אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לבין זולשפט, שזה נחשב לא בידו. ומתרצים התוס:

"ויש לומר דהכא אין בידו כשער הזול דשער הזול דזולשפט לא משיך כולי האי דשמא כשיבא לקנות לא ימצא באותו שער אבל באם אוביר בידו לקנות חטין שאם לא ימצא בזול יקנה ביוקר".

לפי זה הבינו רוב האחרונים (וכן נראה דעת החתס והנתיבות) שבדכ זה כן בידו, אלא אם כן יש איזשהי סיבה מונעת, כמו לדוגמא שהיריד לא נמשך הרבה זמן ויש סבירות שלא יספיק להגיע לפני הזמן.

לעומתם, החזון איש ק כב סקב-ג) חלק על זה ואמר הפוך, שהמקרה של זולשפט הוא כמעט בודאי בידו, ואף על פי כן זה נחשב לא בידו ולכן יש לו דין של מבטל כיסו של חבירו ולא יותר. ועל פי זה החזון איש השיג הן על החתם סופר, והן על הנתיבות והנחלת צבי.

ולכאורה יש ליישב את דברי האחרוניםהגממשווה בין אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא לבין מקרה של זול שפט. ולכאויש להקשות מה נחשב יותר לא בידו? הרי באריס זה מאוד לא בידו! יכול להיות שלא יקנה זרעים, ואם יקנה יכול להיות שהמחרשה תישבר, ויכול להיות שיהיה שידפון, וכן יכול להיות שלא יהיה גשם! יש המון דברים שיכולים לקרות! כידוע, זרעים זה סדר אמונהשמאמין בחי העולמים וזורע. וגם היום קורים דברים כאלה, שבגלל החום או הקור מפסידים את התבואה, ואם אין גשם יש בעיות. ויחד עם זה הגמהגדירה את זה בידו! ולמה? כי עיקר הפעולה היא בידו, ועיקר הפעולה זה החריש והזריעה שלו. ולמה זול שפט זה לא? כי נראה מהראשונים שזול שפט זה יריד, כמו הירידים המפורסמים. באים הרבה סוחרים, ויש סיכוי שתקנה משהו בזול. אבל בהחלט יש סיכוי טוב שלא תקנה! וכאן, עיקר הפעולה - לקנות בזול, היא לא בידו. ויש להביא ראיה נוספת מירושלמי לדין הזה, שהירושלמי מסתפק בחנותו ובספינתו. הדוגמאות האלה הם גם מהתחום של הלא נודע, שהרי אנו לא יודעים כמה אנשים לא נכנסו לחנות (בגלל הפשיעה), ואף אם היו נכנסים לא בטוח שהיו קונים. גם בכאן עיקר הפעולהלמכור, או להעביר אנשים בספינה היא לא בידו.

ולפי החילוק הזה, שיסודו בתוסונראה שכן הסכימו גם רוב האחרונים נראה שכאן זה נחשב בידו, שהרי ביד הנתבע היה לעשות ביטוח טוב ומועיל בשביל התובע.

יש לציין, שאמנם לפי החוק היה אפשר לפתוח פוליסת ביטוח גם בלי חתימת העוסק, מנהג חברות הביטוח הוא לא לאפשר לפתוח פוליסות כאלה. ולדעתי, בכל מקרה זה נקרא "בידו", שהרי בידו להביא סוכן ביטוח ולהחתים את הפועל.

[הערת דעת הרוב: לדעתנו לא חשיב הנד"ד בידו שהרי הביטוח תלוי בחתימתו של העובד, במצבו הרפואי ובהסכמת חברת הביטוח להתקשר עם עובד ספציפי זה וכל זה אינו בידו של המעסיק כלל].

על כן, יש לחייב בכאן את הצד הנתבע לשלם במיטבא, מאחר והן דומים לפועל בשכר, שהרי הם מקבלים תמורה עבור הצורך להתעסק בביטוח. וכן זה נחשב בידו, מאחר וביד הנתבע עצמו, אם היה יודע, לסדר את ענין הביטוח.

ה.

סיכום למעשה.

מאחר וכן יש טענה מסוימת מצד הנתבעים שהם הפנו את התובע לסוכן ביטוח, וכן אין הוכחה שהנתבעים ידעו שקיימת בעיה ולא טיפלו, וכן יש כמה מגדולי האחרונים שפוטרים את הנתבעים, נראה למעשה שטוב לפשר בין הצדדים [לע"ד יש לחייב את הישיבה בסעיף זה ב 75% משכורת לימים בהם העובד נזקק לקביים אך, לא למלוא הימים שקיבל מחברת מנורה].

[כאמור לעיל, דעת הרוב לפטור לגמרי וכך פסק בה"ד].

[הערה לסיום - נראה שהישיבה, כשיש לה אינטרס, יודעת היטב להתייעץ עם כל מי שצריך בשביל להגן עליהם, ואילו כשזה מגיע לתועלת העובדים, ישנה התרשלות מסויימת, על כן טוב תעשה הישיבה מכאן ולהבא לשים לב יותר לטובת עובדיה].

תגיות

מבטל כיסו של חברו - הבחנה בין מבטל רווח ודאי למבטל אפשרות לרווח הפסקת עבודה על ידי המעביד - נסיבות מוצדקות לפיטורי עובד זכות הפסקת עובד מעבודתו - זכות הפסקת עובד מעבודתו דינא דמלכותא דינא ומנהג - אם מעמדו כמנהג דינא דמלכותא - אמת המידה לקבלתו דינא דמלכותא - אמת המידה לקבלתו עשיית פשרה - כשיש צדדים לחיוב ויש צדדים לפטור של "פועל בטל" - זכות עובד לשכר כפועל בטל עבור העבודה ממנה בטל מנהג בדיני עבודה - שמחייב כשלא סוכם אחרת מנהג בדיני עבודה - טעם חלותו כשלא סוכם אחרת עד אחד - בממונות הוצאה מהמוחזק - "המוציא מחברו עליו הראיה" גדריו - רק במיסים וענייני קרקע מניעת רווח - פטור מנהג כתנאי מכללא - שמחייב כשלא סוכם אחרת כנגד דין - כנגד דין מעמדו כמנהג - רק כשמפורסם גדריו - מדין מנהג גדריו - מדין מנהג בטענת ברי - כשהמוחזק טוען ברי נוגע בעדות כעד - שכיר כעד לשוכר מכללא - כשהשליח חרג מהמינוי או פעל ללא מינוי אשם תורם - שפוטר את המזיק זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") מבטל שדה של חברו - חייב טעם החיוב - התחייבות טעם החיוב - "דין ערב" של "פועל בטל" - כשאי עבודה פוגעת בעובד כשנמצא אחר טוב ממנו - במלמד כשנמצא אחר טוב ממנו - במלמד כשנמצא אחר טוב ממנו - החיוב לשלם שכר עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - מלמד טעויות ושיבושים עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - מלמד טעויות ושיבושים כשסותר לדין תורה - כשגם ישראל נוהגים כך כשסותר לדין תורה - כשגם ישראל נוהגים כך התראה מראש - אופי הקלקול שאינו מצריך התראה זכות העובד לשכר עבודה - בין התחיל בעבודה ובין עוד לא התחיל בעבודה אם כבר הפסיד הזדמנות אחרת לתעסוקה הפסקת עבודה על ידי המעביד - מה נחשב "פיטורין בהסכמה" חוק פיצויי פיטורין - ניתן לפטר עובד באמצע עבודתו במלמד - כשפוטר לפני תחילת הזמן במלמד - פיטורין לפני הזמן בלי הודעה מוקדמת במלמד - כשנמצא אחר טוב ממנו במלמד - כשנמצא אחר טוב ממנו במלמד - כשפשע במלמד - כשדרכו החינוכית שונה מזו של המוסד טענת מקח טעות - כשהעובד פשע טענת מקח טעות - כשדרכו החינוכית של מלמד שונה מזו של המוסד טענת מקח טעות - כשדרכו החינוכית של מלמד שונה מזו של המוסד הפסקת עבודה על ידי המעביד - הצורך להזדקק לבית דין לצורך פיטורין בעילת אי התאמת מלמד למוסד הפסקת עבודה על ידי המעביד - הצורך להזדקק לבית דין לצורך פיטורין בעילת אי התאמת מלמד למוסד הפסקת עבודה על ידי המעביד - הצורך להזדקק לבית דין לצורך פיטורין בעילת אי התאמת מלמד למוסד סמכויות וחובות - להכריע בטענת אי התאמת מלמד למוסד טענת מקח טעות - כשהנתון של אי ההתאמה היה ידוע אך החריף טענת מקח טעות - כשהנתון של אי ההתאמה היה ידוע אך החריף זכות העובד לשכר עבודה - שכר מלא רק אם הפסיד תעסוקה אחרת זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - זכות המעביד לסמוך על הפוטרו משכר מלא בפיטורי עובד שלא היתה לו עבודה אחרת של "פועל בטל" - מחצית השכר זכות העובד לשכר עבודה - כשעבד בעבודה אחרת לאחר הפיטורין במלמד - דינו כמי שמפסיד מאי עבודה פיטורין - בעת מחלה פיצויי פיטורין - רק אחר 12 חודשי עבודה פיצויי פיטורין - אם חופשה מצטרפת לוותק לעניין חיוב בפיצויי פיטורין דמי הבראה - רק לאחר 12 חודשי עבודה דמי הבראה - הצטרפות חופשה לוותק לעניין זכאות לדמי הבראה פיצויי פיטורין - בקשת עובד להגדיר את שכרו כפיצויי פיטורין על מנת לקבל פיצויים על אובדן כושר עבודה מעשים על פיהם ניתן לאמוד קיום מחילה - בקשת עובד להגדיר את שכרו כפיצויי פיטורין על מנת לא להפסיד פיצויי אובדן כושר עבודה מניע מוטעה שגרם למחילה - בטלות המחילה מניע מוטעה שגרם למחילה - חשב להרוויח מהמחילה ולא הרוויח בטעות - כשנעשה קנין על המחילה דברים שניתן לקנותם - מחילה הודעה מוקדמת - הצורך בהודעה מוקדמת הודעה מוקדמת - כמה זמן מראש צריך להודיע הודעה מוקדמת - תשלום עבור אי הודעה מוקדמת חובת ההודעה המוקדמת - תשלום עבור אי הודעה מוקדמת עשיית פשרה - אי הודעה מוקדמת לעובד על פיטוריו חובת ההודעה המוקדמת - חובת ההודעה המוקדמת חובת ההודעה המוקדמת - נלמדת מדיני שכירות בתים זכות העובד לשכר עבודה - לפני תחילת העבודה זכות העובד לשכר עבודה - בזמן חופשה ללא תשלום פיצויי פיטורין - בפיטורין לפני תחילת העבודה פיצויי פיטורין - בזמן חופשה ללא תשלום צו הרחבה לפנסיית חובה - סעיף 3א - על המעסיק לפתוח קופה לעובד גם אם לא הגדיר לאיזו קופה רצונו להצטרף פרשנות החוק - בעזרת אנשי מקצוע צו הרחבה לפנסיית חובה - העדר הוראה כיצד לנהוג בהעדר חתימה של העובד צו הרחבה לפנסיית חובה - העדר סנקציה ממונית למעביד בפנסיית חובה - אם האחריות לביצוע העובד את חלקו במתן תוקף לפנסיה מוטלת על המעביד פגם האסמכתא - כשלא ניתן כסף על סמך הערב מניעת רווח - אי דאגה לתפקוד קופת פנסיה על ידי מעביד מניעת רווח - אי דאגת מעביד לכך שקופת פנסיה של עובד תתפקד כראוי מניעת רווח - אי דאגת מעביד לכך שקופת פנסיה של עובד תתפקד כראוי התחייבויות שהן אסמכתא - אחריות מעביד לתפקוד קופת פנסיה של עובד אשם תורם - אי חתימה על מסלול ביטוח פנסיית חובה על ידי העובד היזקקות בית הדין לתביעה - הימנעות מדיון בשאלה ללא השלכות ממוניות טענת מקח טעות - חוסר אמון ויחסים בין אישיים לא טובים טענת מקח טעות - זכות המעביד לפטר באמצע שנה ללא פיצויים זכות העובד לפיצויים על נזקיו - כשהתברר שאינו מתאים למעביד ו/או לעבודה התראה מראש - בהפסד שאינו בר תיקון אין צורך בהתראה עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - פשיעת העובד עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - פשיעת העובד עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - מלמד שמלמד בשיטה חינוכית שונה מהמוסד התראה מראש - מלמד שגורם לתלמידים ביטול תורה התראה מראש - בפשיעת העובד התראה מראש - הצורך בחזקה על הנזק אף כשאין צורך בהתראה עקב ביצוע עבודה שלא כראוי - הצורך בהוכחת הפשיעה זכות העובד לשכר עבודה - לאחר תחילת העבודה במלמד - הבחנה בין שכר את המלמד לזמן קצוב לשכרו לזמן לא קצוב הפסקת עבודה על ידי המעביד - הוכחת הפיטורין זכות העובד לפיצויים על נזקיו - כשספק אם העובד פוטר הפסקת עבודה על ידי המעביד - המלצה על פשרה כשספק אם היו פיטורין ווודאי שהמעביד מרוצה מהפסקת העבודה פנסיה חובה - חובת המעסיק להפרישכספים לפנסיה פנסיה חובה - חובת המעסיק לדאוג שהביטוח הפנסיוני יעבוד בפועל הפרשה לקרן פנסיה - הפרשה לקרן פנסיה אחריות המעביד - לקרן הפנסיה של העובד אחריות המעביד - לקרן הפנסיה של העובד אחריות המעביד - לקרן הפנסיה של העובד מבטל כיסו של חברו - הבחנה בין שליח בחינם לשליח בשכר מבטל כיסו של חברו - הבחנה בין דבר שנתון בידי השליח לדבר שאינו בידי השליח עשיית פשרה - במבטל כיסו של חברו כשהרווח וודאי בדיני עבודה - תוקף אחריותו של מעביד לדאוג שקרן הפנסיה עובדת כראוי בדיני עבודה - תוקף אחריותו של מעביד לדאוג שקרן הפנסיה עובדת כראוי מבטל כיסו של חברו - מתי נחשב הדבר שהוא בידי השליח ומתי לא