בס"ד
מס. סידורי:1189

קבלן שהפסיק את עבודתו באמצעה, ושכן שניזק מעבודות הבנייה

שם בית דין:בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין
דיינים:
הרב לוין אברהם דב
הרב ביבס שמואל
הרב שרגא ברוך
תקציר:
אדם שכר קבלן לביצוע של תוספת חדר בביתו, ונוצרו ביניהם כמה ויכוחים: א. עבודה שלטענת הקבלן לא הייתה צפוייה, ולכן הוא דרש עליה תוספת תשלום, אולם לטענת בעה"ב היא הייתה צפויה, והוא שילם עליה רק בגלל איום של הקבלן. ב. לפני סיום העבודות הקבלן דרש לקבל את יתרת התשלום, ומשסירב בעה"ב הוא הפסיק את עבודתו. בעה"ב שכר קבלן אחר שעלה יותר מהסכום של יתרת התשלום. ג. במהלך העבודות ניזוקה תמונה של שכן בגלל רעידות בקיר. בעה"ב תובע מהקבלן לשלם לו את ההפרש בין יתרת התשלום, לבין מה שכבר שילם ועוד צריך לשלם להשלמת העבודות. וכן תובע את הכסף שהוסיף בעבור העבודה ה"לא צפויה", וכן דורש שהקבלן יתקן את הנזק שנעשה לשכן. הקבלן הנתבע משיב שהעלויות של המשך העבודה הן מוגזמות, ויכולות לעלות הרבה פחות ולכן הוא אינו צריך לשלם לבעה"ב את כל מה ששילם להמשך העבודה.
פסק הדין:
בעה"ב יכול להטעות את הקבלן שסוחט אותו ולהבטיח לו יותר עמ"נ להתקזז בהמשך, אבל כאן הוא אינו יכול לדרוש את מה שהוסיף משום שהוא כבר שילם, ולא התכוון להטעות. הקבלן חייב לשלם לבעה"ב את ההוצאות שיש לו עמ"נ לסיים את העבודה שסוכם עליה, אך הוא רשאי לומר לבעה"ב לשכור פועלים זולים. הקבלן צריך לתקן את הקלקול שקלקל לשכן.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ד' תשרי תשנ"ג

פסקי דין ירושלים כרך א, עמ' נג-נט  תיק מספר 147-נג

נושא התביעה:

התובע שכר את הנתבע לבנות חדר נוסף לדירתו בתנאי שכר ותשלומים כפי שסיכמו ביניהם, ועפ"י תכנית מהנדס. תוך כדי עבודתו, בהכנות ליציקת הגג, תבע הנתבע מהתובע תוספת שכר בגלל עבודת חציבה בקיר בטון של הבנין לצורך בניית התקרה של החדר החדש, חציבה שלא היתה מתוכננת מראש, לדבריו. התובע הסכים בדיעבד לתביעה החדשה, אע"פ שלדבריו העבודה כולה היתה ידועה וברורה מראשיתה. בסיוע לדבריו, הגיש מכתב המהנדס שעפ"י תכניתו התחייב הנתבע לפעול, ובמכתב מאשר המהנדס שמלכתחילה היתה התכנית ליצוק את הגג 10 ס"מ בתוך עובי הקיר, והדבר הצריך חציבה.

התובע טוען ששילם לנתבע את התוספת משום שאויים על ידו שאם לא ישלם לו יפרק את התומכים לגג שכבר הקים. הנתבע השיב בביה"ד שהאיום היה לצורך לחץ בלבד.

לפני סיום העבודה דרש הנתבע מהתובע את יתרת התשלום שעפ"י ההסכם היה אמור לשלם לו רק לאחר סיום העבודה, ולדבריו דרישתו באה משום חוסר אמון שנוצר ביניהם, ומשום שחשש שהתובע לא ישלם לו לאחר שיסיים את העבודה. לחלופין תבע שהתובע ישליש צ'ק על יתרת הסכום בידי רב נאמן על שניהם, שימסר לו רק לאחר סיום העבודה. התובע עמד על שלו ודרש קודם כל לסיים את העבודה ורק אח"כ ישלם. בשלב זה הפסיק הנתבע את עבודתו.

התובע פנה בינתיים לקבלן בניה אחר שיסיים את עבודות האיטום והשיפוע בגג החדש, תמורת תשלום כפי שסיכמו ביניהם, ולדבריו משום שהיה לחוץ מאד בזמן, והיה חייב לסיים את הבניה, וגם זאת לא סיכם אלא אחרי בדיקת השוק, וקבלת ההצעה הזולה והנראית ביותר. אם כי עדיין לא בנה את הקיר לחדר, ולדבריו הענין מתעכב בגלל טירדות הזמן.

תוספת זו שהוסיף עבור סיום בנית הגג כבר מכסה את כל הסכום שסיכם בזמנו עם הנתבע עבור הבניה כולה, ואף מעבר לו, כשעדיין נותר לו לבנות קיר לחדר. לדבריו, ההצעה הזולה ביותר שקבל עבור בניית הקיר היא כ-800 ש"ח.

התובע דורש שהנתבע יחזיר לו את יתרת העלות של גמר הבניה מעבר לסכום שסיכם אתו בזמנו, משום שבגלל הפסקת עבודתו נאלץ לשכור פועלים אחרים ולהוסיף על שכרם. כמו כן תובע להחזיר לו את התשלום הנוסף ששילם לנתבע תחת לחץ, משום שלא הסכים לשלם את התוספת אלא על דעת כן שהנתבע יסיים את הבניה, אבל מכיון שהנתבע הפסיק את העבודה לפני סיומה, דורש הוא את התשלום הנוסף בחזרה.

הנתבע טוען שהסכום ששילם התובע עבור אטימת הגג ויצירת השיפוע הוא מוגזם, והיה יכול לקבל עבודה דומה תמורת מחצית מהסכום. כמו כן הצעת המחיר שהציג התובע עבור בנית הקיר גם היא מוגזמת, והוא יכול להעמיד לו פועלים תמורת פחות ממחצית אותו סכום.

תביעה נוספת הוגשה ע"י התובע בגלל גרימת נזק שגרם הנתבע בדירת השכן, תוך כדי עבודתו אצל התובע. מחמת הזעזועים של הריסת קיר לצורך הבניה, נפלה תמונה שהיתה תלויה על קיר דירתו של השכן הסמוך, וניזוקה. הנתבע הסכים לתקן על חשבונו את הנזק, אך עד היום לא בא הדבר לידי תיקונו. התובע מספר שכב' הראש"ל רבי מרדכי אליהו שליט"א פסק לו שהוא, בעה"ב, חייב בנזק כלפי השכן, והפועל חייב כלפי בעה"ב.

פסק דין

הנתבע חייב לשלם מתוך השכר ששילם לו בעה״ב, את תוספת העלות של השלמת הגג, אם השכר כולו שהוקצב לו מראש אין בו די כדי להשלים את כל הבניה, והואיל והמחיר ששילם התובע עבור השלמת הגג (כולל התוספת שהוסיף לו באמצע העבודה) מכסה את כל דמי השכירות שקצב עם הנתבע עבור כל הבניה כולה, ועדיין נותר לו להשלים ולבנות קיר, לצבוע אותו, להתקין בו נקודת חשמל ולנקות את הפסולת, כל תוספת שתהיה היא ע"ח השכר ששולם לנתבע. יחד עם זאת זכאי הנתבע לומר לתובע "צא ושכור מאלו" להשלמת בנית הקיר, ואם ישכור פועלים יקרים יותר, לא תהיה לו עליו - בגלל תוספת היוקר של הפועלים היקרים - אלא תרעומת. על הנתבע לקיים בהקדם את הסכמתו לתקן את התמונה של השכן שניזוקה בגרמתו.

השאלות העומדות לדיון

א. בעה"ב ששילם לפועל שכר עבודה נוסף על מה שסיכמו מראש, מתוך לחץ של איום חזרה מהעבודה כולה, ופירוקה, האם זכאי לדרוש את התשלום בחזרה.

ב. הסכים בעה"ב להוסיף לפועל תוספת שכר מתוך איום של חזרה, ומתוך כוונת הטעיה שבסופו של חשבון יוריד לו סכום זה, האם רשאי לעשות כן.

ג. פועל שחזר בו באמצע העבודה, ובעה"ב שכר פועלים אחרים במקומו, וע"י כך נתיקרה העבודה, והיה זה דבר האבד, וטוען הפועל הראשון שהיה יכול למצוא פועלים בזול, האם מנכה את היוקר משכרו של הראשון כדי לשלם לאחרונים.

ד. אם אין זה דבר האבד והראשון מציע לשלוח פועלים אחרים תמורת סכום שלא יעלה על השכר שסיכם אתו מלכתחילה, על חשבון מי היוקר שישלם בעה"ב לפועלים כרצונו.

ה. נזק שנגרם ע"י פועל של בעה"ב תוך כדי ביצוע עבודה שהוטלה עליו לעשות ע"י בעה"ב, מי חייב לשלם נזק זה.

תשובה

א. דין מי שנתבקש שכר גבוה עבור עבודה ושילם

פסק השו"ע חו"מ סו"ס רסד:

"מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו, בד"א בשלא נתן לו, אבל אם נתן לו אינו יכול להוציא מידו".

מקור השו"ע הוא משו"ת הרשב"א. והחילוק הוא, שאם עדיין לא נתן לו יכול לומר לו משטה הייתי בך, אבל אחרי שכבר נתן לו אבד טענה זו, שאין אדם משטה ונותן. וכתב בנתה"מ שם עפ"י שו"ת פנים מאירות שחוץ מטעם משטה הייתי בך יש כאן גם טענת אונאה, וצריך להגיע לשתי הטענות, עיי"ש, ואמנם אם כבר שילם לו אף טענת אונאה אינו יכול לטעון,

"משום שידע שנתאנה ואפ"ה עשה מלאכתו ע"י הפועל, י"ל דמחל ונתרצה במקח, והרי נתקיים המקח מרצונו".

ועי׳ בית יצחק חו״מ סי׳ פא. ולכאורה ה"ה בנידון דידן, אע"פ שלדברי התובע המחוזקים ע"י מכתב המהנדס עבודת החציבה נלקחה בחשבון מלכתחילה ולא היתה מגיעה לנתבע תוספת שכר עבורה, מ"מ מכיון שכבר שילם לו התובע לנתבע את התוספת, וידע שנתאנה, י"ל שמחל והתרצה ונתקיים המקח מרצונו, ושוב אינו רשאי לתבוע אותו בחזרה בטענת אונאה.

הבדל בין "תליוהו וזבין" לבין שכירות כשהשכיר מאלץ את השוכר לשלם שכר גבוה

אלא שדברי השו"ע צ"ב, מ"ש מקרה זה מהמקרה של תליוהו וזבין שכתב רבינו יונה ב"ב מ"ח שאין מכירתו מכירה אלא אם נאנס על המכירה, אבל אם נאנס על סכום המעות למכור בפחות משוויו, אין כאן תורת מקח, וה"ז כמי שאנסוהו לתת מתנה שאינה מתנה, והובאו דבריו להלכה בטוש"ע ח"מ סי' רה סעי' ד, וכתב הב"י שם שכ"נ דעת הר"ן, וכן משמע ברשב"ם שביאר סברת רב הונא שמתוך יסורים גמר בלבו ומקנה -

"הואיל ואיכא תרתי, יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי"

משמע דוקא כשאינו מפסיד כלום, אבל אם מפסיד לא גמר ומקנה.

ולפי"ז ה"ה כשאנסוהו לקנות לדעת הסוברים שקניה כמכירה ואגב קבלת הממכר גמר ומקנה למוכר את המעות, עי' רשב"א קדושין ב ב ומ"מ אישות פ"ד ה"א ובהגר"א בשו"ע אבהע"ז סי' מב סעי' א שכ"ש הוא ממוכר, שאם בתליוהו וזבין אנו אומרים שמכירתו מכירה משום שאגב קבלת הכסף גמר ומקנה, כ"ש בתליוהו וזבן שאגב שקבל את הממכר גמר ומקנה לו את התשלום, שהרי הנאתו של הלוקח מרובה משל המוכר, אמנם זה דוקא כשאנסוהו על הקניה בשוויה, אבל אם אנסוהו לקנות ביותר משוויה הרי זה כאנסוהו לתת מתנה שלא גמר ומקנה, ומדוע אם כן כשנאנס בעת שהיה צריך לעבור את הנהר ושכר את המעבורת ביותר משוויה אנו אומרים שידע ומחיל.

וצ"ל שיש חילוק בין אם האונס היה על עצם התשלום, שבזה אנו אומרים שלא גמר ומקנה, וה"ז כמו תליוהו ויהיב שאין מתנתו מתנה, לבין אם נאנס מחמת עצמו לקנות, כגון שהוכרח לעבור את הנהר, ושילם למעבורת מחיר מופרז, שהואיל ונאנס מחמת עצמו ולא על עצם התשלום, אנו אומרים שידע ומחל. וחילוק כזה מצינו בטור חו"מ סי' רמב בשם מהר"י הלוי, והובא בסמ"ע שם ס"ק טו, בין אונס שאנס האדם את עצמו לבין אונס שאנסוהו אחרים, שאונס מחמת עצמו אינו נחשב אונס גמור, שאנו אומרים שאגב אונסו גמר ומקנה אא"כ מסר מודעה לפני כן, ומקורו הוא בגמ' ב"ב מ ב עיי"ש, אמנם עי' טור שם שהר"ח לא סבר חילוק זה, ועי' פד"ר ה עמ׳ 72-71.

לפי"ז בנידון דידן שהאונס של בעה"ב לשלם לפועל את התוספת לא היה על עצם התשלום אלא שבגלל החשש שהפועל יפרק את העבודה שכבר נעשתה הסכים לשלם, וי"ל שזה דומה יותר לאונס המעבורת שמתוך רצונו לעבור את הנהר הסכים לשלם מחיר מופרז, וידע ומחל, מה גם שהתובע מודה שאילו היה הנתבע מסיים את העבודה היה מסכים לתשלום המיותר, ורק משום שהשאיר את העבודה באמצעה דורש הוא את התשלום בחזרה.

ומכיון שהנתבע מוחזק בכסף זה, נראה שכדי להוציא ממנו, על התובע להביא ראיה שמעולם לא מחל לו על תשלום זה.

ב. הזכות להטעיית קבלן על מנת שלא יעזוב את עבודתו

בשו"ת הרא"ש כלל קד סי' ב נשאל הרא"ש:

"ראובן קבל משמעון בגד לארוג חמש אמות בזהוב, וכאשר התחיל במלאכה אמר שהמטוה היה גרוע, וגזם לו להניח מלאכתו אם לא שיוסיף לו מעות, ומפני השינוי הזה נדר לתת לו זהוב בד' אמות, ועתה הוריני אם שמעון חייב התוספת כי מחשיבו כדבר האבד דקיי"ל שוכר עליהן או מטען ל"ש פועל ל"ש קבלן, כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חבירו והו"ל כדבר האבד. אמנם קצת ק"ל וכו' ובנדון הלז לא נתיקרה המלאכה אלא שמצא עילה לומר שהטוי היה רע ולא היה יכול למהר לארוג כפי רצונו. ואין זו טענה, הואיל וראהו לעינים היה לו לבדקו קודם".

והשיב הרא"ש, ותשובתו הובאה בטור חו"מ סי' שלג, וכן בש"ך שם ס"ק כט, כיון דקבלן לא מצי מיהדר וידו על התחתונה אם חזר בו אף אם היה מוצא אחר היה יכול להטעותו.

ולפי"ז בנידונינו אילו היה התובע טוען שהסכמתו לתוספת התשלום עבור עבודת החציבה היתה הטעיה, וכוונתו היתה להתחשבן בתשלום הסופי עם אותה תוספת, מכיון שהקבלן כבר התחיל בעבודתו, שהרי מלבד היציקה שנעשתה אח"כ מחמרים של הקבלן, ואשר דינו עליה כמוכר, עי' אהבת חסד לחפץ חיים דיני תשלומי שכר שכיר בזמנו פרק עשירי בנתיב החסד אות ד, ובודאי יכול לחזור בו מהמכירה קודם שמכר, עוד כללה עבודתו עבודות הכנה בתשתית, הריסה וכו', שהן עבודות בבנין של בעה"ב, ודינו כקבלן אחר שהתחיל עבודתו שאינו יכול לחזור ואם חזר ידו על התחתונה, וכיון שכך רשאי בעה"ב להטעותו.

אמנם במקרה זה גם בעה"ב מודה שלא נתכוין להטעותו בתשלום הנוסף.

ג. הגדרת דבר האבד לעניין חזרת קבלן (גם באיחור מרצון המזמין)

קיי"ל כתקנת רב שהשוכר את האומנין והפועלים יכולים הם לחזור בהם אפילו בחצי היום, עי' ב"מ עז א ושם י א וב"ק קטז ב, משום שנאמר כי לי בנ"י עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ופסק הרמב"ם שכירות פ"ט ה"ד וטוש"ע חו"מ סי' שלג סע' ה עפ"י גמ' ב"מ עז ב שאינם יכולים לחזור אלא בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד, כגון פשתנו לעלות מן המשרה או ששכר חמור להביא חלילים למת או לכלה וכל כיו"ב, אחד שכיר ואחד קבלן אינם יכולים לחזור בהם, ואם חזרו בהם בעה"ב שוכר עליהם פועלים אחרים וגומרים מלאכתם שלא תאבד, וכל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים, נוטל מן הראשונים עד כדי שכרם. בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור בשכרם להשלים המלאכה, אבל אם יש שם פועלים לשכור בשכרם ואמרו לו צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך ולא תאבד, בין שוכר בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת.

וכתב הריטב"א ב"מ עה א שהובא בשמ"ק שם שדבר האבד נחשב גם אם אינו הפסד ממון ממש אלא רק הפסד רצונו, שלא נעשית כונתו ומתאחרים מעשיו, וכ"כ ש"ך חו"מ סי' שלג ס"ק מ שאם הענין אבד, אע"פ שהממון לא אבד, ה"ז בגדר דבר האבד.

לפי"ז בנידון דידן שטוען בעה"ב שהיה חייב להשלים את הגג תיכף ומיד, ה"ז לדבריו בבחינת דבר האבד בגלל הפסד רצונו שמתאחרים מעשיו, ולפי"ז התוספת שהוסיף לפועלים האחרונים צריכה להיות על חשבון שכרו של הראשון, ואפילו כבר שילם לו כל שכרו צריך הפועל להחזיר, כמש"כ הש"ך סי' שלג ס"ק כא. ומה שטוען הראשון שהיה יכול למצוא בשוק פועלים שהיו משלימים המלאכה בשכר שנותר לשלם לו, אילו היה אומר זאת לבעה"ב לפני העבודה והיה אומר לו צא ושכור מאלו, היה הדין עמו, אבל מכיון שלא אמר לו כן לפני ששכר את הפועלים האחרונים, וגם עכשיו אינו אומר "צא ושכור מאלו", אלא שלפי דעתו המחיר שלהם היה מופרז, נראה פשוט שיד בעה"ב על העליונה לשלם התוספת משכרו של הראשון, וכמו שכתב בחי' הריטב"א החדשים ב"מ שם, והובאו דבריו בשמ"ק:

"מדנקט האי לישנא, משמע שעליהם להראות ולברר דאיכא פועלים לשכור, ואי איכא טענה וכפירה בזה בין בעה"ב לפועלים, על הפועלים להביא ראיה".

ד. לגבי דבר שהמזמין טרם ביצע, יש לנסות למצוא עבודה בזול

אמנם השלמת בנית הקיר שנותרה עדיין, וטוען התובע שמחירה עולה על הסכום של השכירות הראשונה, והנתבע טוען שיכול להשיג לו פועלים בגובה השכר שקצב עמו מלכתחילה, ה"ז כאומר צא ושכור מאלו שאין לו עליו אלא תרעומת. מה גם שבנית הקיר נדחתה בלאו הכי ושוב אין זה בגדר דבר האבד, שפסקו בגמ' ב"מ עז א כר' דוסא בקבלנות שידו על התחתונה, שאם חזר בו שמין לו את מה שעתיד לעשות, ועי' עוד חו"מ סי' שלג שאם קבל לעשות את המלאכה בשמונה דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתייקרה המלאכה שא"א לגומרה אלא בששה דינרין לא יתן לו אלא שנים כדי שתגמר המלאכה בשמונה כפי שהיתנה, ועי' קצוה"ח שם ס"ק ח שהסכים להלכה עם הטור, ועי' חזו"א ב"ק סי' כג ס"ק כד.

ה. מתי חייב קבלן שהזיק, ומתי בעל הבית המזמין אותו

שנינו בב"ק צח ב:

 "הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל, אם היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור, ואם מחמת המכה חייב".

וכ"פ הרמב"ם חובל ומזיק פ"ו הי"א וטוש"ע חו"מ סי' שפד סעי' ג ורמ"א בשו"ע סי' שו סעי' ב. וכתב המאירי שבעה"ב כבר נסתלק משמירה זו וחזרה על האומן הואיל וזה קבל עליו מלאכה זו כדרך קבולת, אבל אם נעשה בה שכיר, אם לא נסתלק בעה"ב משמירתה שניהם משלמים. ועוד כתב המאירי שהחילוק בין סתר מצד זה ונפל מצד אחר שפטור לבין אם נפל מחמת המכה שחייב, הוא שבאופן הראשון אנוס הוא, אבל באופן השני היה לו להתבונן וה"ה כזורק חץ שהמית. אמנם היש"ש ב"ק פ"ט סי' כא כתב שאף באופן הראשון איננו אנוס, מכיון שהיה עליו להעלות בדעתו שמא יפול הכותל מצד אחר והיה עליו להסמיך ולהחזיק אותו בקורות, ומ"מ פטור משום שזה כבר שכרו לסתור את הכותל, ואם עשה כמו ששכרו, פטור, אבל אם הכה וסתר בכח גדול וביד חזקה עד שנפל צד האחר, חייב, שבפשיעתו נעשה. ונראה ביאור היש"ש עפ"י מש"כ בשו"ת חת"ס חו"מ סי' קמ ששומר או שליח שעוותו בשליחותם חייבים הם אפי' על גרמא, שהרי כל פשיעת שומרים גרמא היא וחייבתם תורה, אך זה דוקא כשעוותו דעת הבעלים וגרמו נזק, אבל אם עשו כדעתם פטורים הם על גרמא ככל אדם המזיק בגרמא, עיי"ש, ולמד היש"ש שאף הקבלן שעשה מלאכתו להרוס את הכותל כרצון בעה"ב ועפ"י ציוויו, אין לחייבו על גרמת נזיקין, אבל אם עיוות דעת בעה"ב והרס הכותל בכח גדול וביד חזקה, חייב, אע"פ שבגרמא הוא.

ובנידון דידן שהפועל גרם נזק בדירת השכן ע"י שהשתמש בכח גדול להרוס את הכותל של בעה"ב, אף אם נחשב הדבר לגרמא בעלמא, אין לפוטרו, שהרי כלפי בעה"ב יש עליו דין שומר החייב בפשיעה, ובכה"ג אין לו פטור של גרמא, וכמש"כ היש"ש והחת"ס, וממילא חייב על תוצאת פשיעתו אצל השכן. מה עוד שלפי כמה ראשונים כשהנזק הוא מידי וישיר כתוצאה מהמעשה של המזיק ה"ז גרמי.

אמנם את הבעה"ב אין לחייב בנזק זה, וכמש"כ המאירי שאם היה הפועל קבלן, כבר נסתלק בעה"ב משמירה זו וחזרה על האומן, ודוקא אם היה שכיר לא נסתלק בעה"ב משמירתה ושניהם משלמים.

תגיות

הפסד ממון או איום בהפסד ממון (אונס ממון) - כשהאונס על דבר אחר ונותן כסף להציל עצמו זכות המעביד לשכור עובד אחר על חשבון החוזר בו - זכות המעביד לשכור עובד אחר על חשבון החוזר בו טענת השטאה בגובה השכר - טענת "משטה" כסיבה לשלם רק את שכר הטירחה ולא את השכר שהוסכם טענת השטאה בגובה השכר - כשהשכר כבר שולם כשהעבודה בדבר האבד - מה נחשב דבר האבד אילוץ למכור - כשמאלצים למכור בפחות משוויו טענת השטאה בגובה השכר - כשהשכיר אילץ את השוכר לשלם יותר לאחר שהחל בביצוע העבודה - הטעיית הקבלן על מנת שלא יעזוב את עבודתו כשהעבודה בדבר האבד - חובת הראייה על גובה השכר על העובד בנזק שנגרם לנכסי אחרים - חייב לשלם אם פשע