בס"ד
מס. סידורי:1160

חזרת שוכר משכירות על ידי שליח לפני תחילת השכירות

שם בית דין:נתיבות שלום בית שמש
דיינים:
הרב קרויזר מנחם
הרב גיאת אייל
הרב עזרן מרדכי
תקציר:
התובע הזמין את הנתבע להיות בעל תוקע ובעל קורא במניין בראש השנה באומן. הנתבע הסכים ובקש שהתובע ידאג לו למקום לינה. התובע הסכים בסופו של דבר ולפני שסגר מול המשכיר התקשר לנתבע ותיאר באזניו את מקום הלינה והנתבע הורה לו לסגור. כשראה הנתבע את המקום לקראת ראש השנה חזר בו מהסכמתו והודיע לתובע שכל העסקה בטלה כיוון שהמקום לא מצא חן בעיניו. התובע חפש שוכרים חלופיים ללא הצלחה וכעת הוא תובע את דמי שכירות המקום. הנתבע טוען שהמקום לא ענה לציפיותיו וכי המחיר מופקע ושהיה למשכיר זמן למצוא שוכרים חלופיים.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי הנתבע חייב בדמי השכירות שהודה בהם עקב מחויבותו לשכירות ושליש מדמי השכירות בהם כפר מדין פשרה על חיוב שבועה בימינו.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

תיק מס': 147-12

פסק דין

בדין ודברים בין התובע: ר' א', ובין הנתבע: ר' ב', בגין תשלום שכר שכירות. הצדדים חתמו על שטר בוררות ועשו קניין כמקובל.

תאור העובדות

התובע הרב א' נ"י, המארגן "הכנסת אורחים" באומן, פנה אל הנתבע הרב ב' נ"י, שישמש כבעל קורא וכבעל תוקע במניין שהוא מארגן. הנתבע הסכים, אך בקש מהתובע שיארגן בעבורו מקום לינה.

התובע השיב, כי הוא אינו אחראי לכך וכי אין הוא עוסק בהשכרת מיטות, אך הודיע כי הוא יכול לדאוג עבור הנתבע למיטה אחת. הנתבע בקש שתי מיטות [גם עבור בנו], אך התובע השיבו שבמתחם שלו אין אפשרות לכך.

התובע טס לאומן כשבוע לפני ראש השנה. ולאור בקשות חוזרות ונשנות מצידו של הנתבע שימצא עבורו מקום לינה, הוא מצא דירה שהושכרה מגוי ע"י שוכר יר"ש אמין, שהסכים להשכיר לנתבע שתי מיטות בעלות 330$ למיטה. הדירה המושכרת ממוקמת בסמיכות לציון, לפיכך מחירה גבוה יחסית.

קודם שהתובע סגר את העסקה עם השוכר, הוא פנה שוב אל הנתבע ותאר בפניו בפרוטרוט, את הדירה ומחירה, ושאל את הנתבע אם הוא מאשר את העסקה. הנתבע נתן את הסכמתו המפורשת לקיום העסקה.

כאשר הנתבע נחת באומן, בצהרי היום שלפני ער"ה [כטענת הנתבע] או בליל ער"ה [כטענת התובע], הנתבע הודיע לתובע על חזרתו משכירות המיטות ושמכאן ואילך "דרכיהם נפרדות" [קרי, הוא לא ישמש כבעל קורא וכבעל תוקע]. הנתבע תירץ את חזרתו בכך שהוא חפץ בדירה "משופצת" ומיטות עץ ולא בדירה "עתיקה" עם מיטות ברזל.

התובע הביע את פליאתו בפני הנתבע והודיעו כי הוא יישא בהוצאות השכירות, ואעפ"כ, התובע ניסה למצוא שוכרים הגונים חילופיים [משך כשעה בער"ה], אך לא עלה בידו. לפיכך, הוא תובע מהנתבע סך 660$ עבור שכירות שתי המיטות. בנוסף לכך, הוא תובע סך 330$, עבור מיטה נוספת שהיתה בדירה, שלא הושכרה מחמת שלא נמצא שוכר יחיד, אך אילו הנתבע לא היה שוכר את שתי המיטות – היו שלוש המיטות מושכרות.

הנתבע מצידו טוען, כי כל העסקה היתה על דעת שיקבל דירה משופצת ונוחה, וזאת במסגרת יחסי גומלין בין הצדדים, ומשהתברר לו שהדירה לא עמדה בציפיותיו וכי הוא אינו מקבל יחס הולם מהתובע, ביקש לפרק את החבילה. מה עוד שלטענתו היה בפרק הזמן שבין הודעתו על ביטול העסקה ועד ליל התקדש החג, די זמן ביד התובע למצוא שוכרים חלופיים – מציאות שאינה נדירה באומן, משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו.

יתירה מכך, מבחינתו היה כאן מקח טעות – מחירה המופקע של הדירה, קומה שביעית בדירה שאיננה משופצת ומיטות של ברזל. זאת ועוד, לטענת הנתבע המחיר שהוצג בפניו הוא 300$ עבור כל מיטה ולא 330$ כטענת התובע.

ביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים, אך ללא הועיל.

החלטה

א.      הנתבע חייב לשלם סך 620$ לתובע בגין שכירות שתי המיטות.

ב.      באם התובע יציג בפני ביה"ד הוכחות-ראיות-עדויות, שהנתבע היה מודע לכך שמחירה של כל מיטה היה 330$ ולא 300$ כטענת הנתבע – זכאי התובע להפרש המחיר.

ג.       הנתבע אינו צריך לשלם עבור המיטה השלישית שלא הושכרה.

הרב מנחם קרוייזר שליט"א           הרב אייל גיאת שליט"א           הרב מרדכי עזרן שליט"א

אב"ד                                             דיין                                           דיין

נימוקי פסק הדין

א.      היות והתובע פנה אל הנתבע קודם סגירת העסקה ותאר בפניו בפרוטרוט, "ברחל בתך הקטנה", את הדירה ומצבה והנתבע אישר את העסקה כפי שהיא, ולא הציב תנאים או הגבלות, באשר לסוג המיטות או בהגדרה ברורה מהי דירה "משופצת" עבורו – שליחותו של התובע הגיעה אל סיומה והמיטות הושכרו לו.

חזרתו של הנתבע מהעסקה – איננה פוטרת אותו מתשלום סך השכירות שהתובע שילם בגינו עבור שכירות המיטות.

אף אם נניח שבשעת חזרתו של הנתבע מהעסקה, היה די זמן למצוא שוכרים הגונים חילופיים – הרי שנטל הדאגה לכך רבץ על כתפיו של הנתבע ולא על כתפי התובע.

אין בעובדה שלפנים משורת הדין התובע ניסה למצוא שוכרים חילופיים, בכדי להשיל מעל הנתבע את האחריות למציאת שוכרים. והיות וכן, על הנתבע לשאת בהוצאות השכירות.

ב.      בין התובע והנתבע ישנה הכחשה באשר לסך השכירות של כל מיטה. לטענת התובע נאמר לנתבע בפירוש שסך שכירות כל מיטה עומד על 330$. ואילו לטענת הנתבע, נאמר לו שסך שכירות של מיטה עומד על 300$.

הנה אע"פ שלטענת הנתבע אין הוא חייב כלל בתשלום השכירות [באשר היה כאן מקח טעות לטענתו] – דינו כדין המודה במקצת הטענה, שבכדי להפטר מיתרת החוב שעליה הוא אינו מודה – עליו להישבע שבועת התורה, כמבואר בשו"ע [חו"מ סימן עה סעי' ה] וז"ל:

"מנה לי בידך מהלואה פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך, והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונה פרעתיך כך וכך ומהלואה שניה פרעתיך כך וכך, ומתוך טענתם הכירו הבית דין שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרים, הוה ליה כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים, שהרי הבית דין עדים במה שהודה שנשאר עליו, וישבע שבועה מן התורה על השאר".

וכתב הש"ך [ס"ק יט] וזה לשונו:

"ולפעד"נ, דאם נתחייב על פי ב"ד, אף על פי שלא הודה בכלום, חייב שבועת התורה, דהיאך יעלה על הדעת דחיוב על פי ב"ד יגרע מהעדאת עדים, והא בכל דוכתא ב"ד חשיב טפי מעדים, וגם כל הקלים וחמורים דילפינן בש"ס [ב"מ ג' ע"ב ד' ע"א] העדאת עדים מפיו, שייכי טפי בב"ד" ע"ש.

לפיכך, בנדון שלפנינו, אע"פ שהנתבע לטענתו בקש לפטור עצמו בטענת מקח טעות, היות וכפי הנראה לביה"ד – אין במקרה שלפנינו בכדי לבטל את העסקה והמקח קיים, נמצא שלפי  טענתו של התובע הנתבע מחויב סך 660$ ולטענתו של הנתבע הוא אינו מחויב אלא סך 600$.

היות ובזמן הזה, אין בתי דינים נוהגים להשביע את המחויב שבועה, ותמורת השבועה מחייבים את המחויב שבועה שליש מסך הכפירה, כמבואר בשו"ת אגרות משה [חו"מ ח"א סימן לב] וזה לשונו:

"והנה אין אצלי ספרי רבותינו האחרונים לידע בברור מנהג דיינים לפשר, אם יש חלוק בין שבועה דנפטר לשבועה דנוטל. אבל, כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל".

בנדון שלפנינו, התרשמותו של ביה"ד כי אין לחשוד את הנתבע שמשקר בטענתו וכן אין לחשוד את התובע ומאוד יתכן שנפלה טעות בהבנת מי מהצדדים באשר לסכום השכירות המדויק, לפיכך, על הנתבע להוסיף על סך הודאתו 20$ בגין השבועה שנחסכה ממנו.

[ויש להעיר, כי אע"פ שהנתבע בתחילת דברו טען כנגד תביעתו של התובע, שלדבריו היה מקח טעות וכו' אך הוא לא התכחש לעובדה שהתובע טען שסך השכירות עמד על 330$ למיטה – אין בכך בכדי לתפוס אותו כמי ששתיקתו מהווה הודאה, היות ומסתבר שהנתבע לא ירד לכך, באשר לטענתו לא היה מקום לתביעה כלל. רק כאשר ביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים והוא בא חשבון, הוא טען בלהט שסך השכירות שהוסכם עמו היה 300$ למיטה].

ג.      השוכר הסכים להשכיר לנתבע שתי מיטות, אע"פ שבכך הוא אינו יכול להשכיר את המיטה השלישית, לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבע על שכירות המיטה השלישית וזה פשוט.

תגיות

שבועת מודה במקצת - שבועת מודה במקצת אין משביעים - מפשרים אין משביעים - מחייבים שליש מסכום השבועה על פי דרישת השוכר - חובת השוכר לשלם דמי שכירות עד סוף תקופת השכירות על פי דרישת השוכר - זכות המשכיר לדרוש שיביא שוכר חלופי כשעזב תוך הזמן כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - על ידי בית הדין בדין שיש בו שבועה - בשבועה דאורייתא על פי דרישת השוכר - דירה לא משופצת על פי דרישת השוכר - אחריות השוכר למצוא שוכרים חלופיים אף שהמשכיר מתעסק בכך שוכר שמינה שליח להשכרה - היקף אחריות השליח כשעשה שליחותו - מועד הסיום שוכר שמינה שליח להשכרה - מועד סיום השליחות דמי שכירות - הכחשה בדבר גובה דמי השכירות בשכירות - הכחשה בדבר גובה דמי השכירות כהודאה במקצת לאחר שגמר לטעון טענותיו - כאשר בתחילה חשב שלא יזדקק לטענה האחרונה על פי דרישת השוכר - אחריות השוכר לשכירות נוספת שהיה המשכיר יכול להשכיר לולא הסכם השכירות