בס"ד
מס. סידורי:1150

התנגדות היורשים לאישור צוואת המנוחה

שם בית דין:אזורי תל אביב - יפו
דיינים:
הרב אירירה מ. א.
הרב הוכמן י.
הרב יפה-שלזינגר מ.
תקציר:
המנוחה הותירה צוואה ובה מינתה אפוטרופסים על מרבית רכושה במטרה להקים בית ליתומים עניים ואת מיעוטו חלקה בין קרובים מסוימים. קרובי המנוחה מבקשים שלא לאשר את הצוואה מכמה טענות, הראשיות שבהן הן טענה שהמנוחה לא היתה בשפיות בעת כתיבת הצוואה, טענה שהקנין לא נעשה כדין וכן שישנה צוואה קודמת שאינה ניתנת לביטול.
בנוסף טוענים נגד הצוואה אפוטרופסי צוואת בעל המנוחה בטענה שחלק מהרכוש שחלקה בצוואתה לא ניתן לה על מנת כן.
פסק הדין:
בית הדין אישר את הצוואה לכל פרטיה ודחה את טענות כל המתנגדים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ז' אדר תשי"ג

תיק 2000/תשי"ב

בענין:

התנגדות לאישור צוואת המנוחה א׳.

המתנגדים:

1)                 ב', בת אחות המנוחה, (ב״כ ה׳ בן ציון גלובוס)

2)                 ג׳, בת אח המנוחה, (ב״כ עו״ד מאיר ויספוס)

3)                 ד׳, נכדת אחות המנוחה, (ב״כ עו״ד חובב פיינשטיין והרב י. ל. פנחס)

4)                 ה׳, נכד אחות המנוחה, (ב״כ עו״ד ד״ר ר. אברהם והרב י. ל. פנחס)

המבקש:

ו׳ מוציא לפועל ואפוטרופוס עזבון המנוחה, (ב״כ עו״ד ד״ר י. נוסילביץ).

התנגדות לאשור צוואה מצד הקרובים ואפוטרופסי עזבון בעלה של המנוחה — קנין סודר שלא כדין — רכוש מוקדש ורכוש מורש — הקדש או מתנה לאפוטרופסים — כשלא כתוב כמפורש, כי נותן את הגוף מהיום: את הפירות לאחר מיתה — ה קנין לגבי מניות, ניירות ערך, משכנתאות.

מסקנות

א) קנין גרוע גורע מתוקף הצוואה רק במקרה והמצווה בעצמו לא רצה לתת בלי קנין סודר או בלי אחת משאר דרכי הקנאת בריא, אך לא כן הדבר אם המצווה היה נותן גם סתם ורק העדים קנו אצלו בקנין.

ב) הלכה פסוקה היא, כי הכותב ״מהיום ולאחר מיתה״, כונתו: הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה.

ג) חזרה מצוואה איננה מתבטאת במניעת חתימה, בפעולת ״שב ואל תעשה״.

ד) אם כתבה המצוה אחרי נקודות שונות, שהיא נותנת את הרכוש שנזכר בהן לאפוטרופסים על מנת להקים ממנו בית יתומים, גילתה דעתה בזה שכל כוונתה היתה לתת את הרכוש להקדש ולא לאפוטרוסים.

ה) לפי הדין ב״על מנת״ לא דרוש שהתנאי יהיה כפול.

ו) אין דברי עד אחד סותרים צוואה בכתב חתומה בידי שני עדים.

ז) מניות, ניירות ערך, מזומנים, אשר בקנינים רגילים — בלי אגב ואודיתא א״א להעבירם מאיש לרעהו, אם נמסרו ע״י המנוחה לידי האפוטרופסים לא היה צריך לגבם להיות קנין.

ח) ״דבר הטוב ביותר לתת את המעות ליורשים״ נאמר רק כשהמצווה צווה לעשות מכספו סתם דבר טוב, אבל כשציווה להקים מוסד והקדש מסויים אין עניי המשפחה קודמים.

ט) רק בשכיב מרע שהקדיש נכסיו והעביר נחלה מיורשיו, כתב החתם סופר שלא כדאי לת״ח להזדקק לצוואתו, הא במתנת בריא לית לן בה, דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו כל מה שירצה.

י) שטר צוואה שנמסר ע״י המצווה לאחר, כדי שיזכה בו בשביל הזוכים לפי הצוואה, זכה בו מקבל השטר גם אם החזיר אותו אחרי כן לרשותו של המצווה כי החזרתו מהוה רק הפקדה בידי המצווה.

יא) האומר סלע זו לצדקה, גוף הסלע נתפס לצדקה ואין יורשי המקדיש רשאים להחזיק בו לעצמם. מפאת זה תופסת הצוואה גם בנוגע למשכנתאות וכספים שהוקדשו לצדקה, ואף שאין אפשרות להקנותם לפי הדין ע״י שטר.

פסק הדין

ביום כ״ז אדר תשי״ב הגיש בפנינו המבקש ו' בקשה לאשור צואה ולמנוי אפוטרופסים ומוציאים לפועל של צוואת המנוחה א׳ שנפטרה ביום ו' אדר תשי״ב בביה״ח ״אסותא״ בתל־אביב. הצוואה, שנחתמה בידי המנוחה ביום 11.2.52, צורפה לבקשה ונמצאת בתיק משפטי זה. את עיקר רכושה ציותה המנוחה להקמת מוסד בת״א־יפו או בסביבתה ליתומים עניים, ורכוש מסוים ציותה לחלק בין נהנים שונים שהם קרוביה. ו' ביקש למנות אותו ואת מר אברהם לוין, עו״ד,(הנזכרים בצוואה הנדונה כמוציאי לפועל של הצוואה), כאפוטרופסי עזבונה של המנוחה וכמוציאי לפועל של צוואתה. הבקשה פורסמה כחק ברשומות (ילקוט הפרסומים) מס׳ 224 מיום כ״ב בניסן תשי״ב, ובעתון יומי ״הצפה״ מיום כ״ט אדר תשי״ב.

אחרי פרסום הבקשה הגיעו לביה״ד התנגדויות בכתב מאת קרובי המנוחה. נוסף להתנגדויות הקרובים פנו גם אפוטרופסי עזבון המנוח ז׳ מי שהיה בעלה של המנוחה א׳, לביה״ד, בטענה, כי רהיטי הבית, כלי מטה, כלי בית ומטבח, כלי בדלח, כלי כסף וזהב, תמונות, פרוות וחפצים אחרים, אשר המנוחה בצוואתה ציותה לחלק בין נהנים שונים, היו שייכים בשעתו למנוח ז׳, כנזכר בסעיף א׳ מצוואתו, ובהתאם לסעיף ד׳ מצוואתו רשאית היתה אשתו, המנוחה א׳, להשתמש בהם רק בימי חייה אך לא לחלקם בין אחרים, ולכן ביקשו, במקרה של אישור צוואת המנוחה, לציין כי בנוגע לרהיטים והחפצים הנ״ל אין הצוואה הנדונה תופסת, ותחולנה עליהם אך ורק הוראות צוואתו של המנוח, שאושרו ע״י בית הדין של הרבנות הראשית בתל־אביב בתיק מס׳ 785/תשי״ב, מיום כ״א מנחם אב תש״ב.

בישיבת ביה״ד שהתקיימה ביום כ״ו סיון תשי״ב, השמיעו באי־כח המתנגדים את טענותיהם הראשונות נגד אישור הצוואה הנדונה.

עו״ד ד״ר אברהם, ב״כ המתנגד ה׳, טען, כי בשעת חתימתה על הצוואה לא היתה המנוחה בדעה צלולה, והוסיף כי חתימתה ניתנה יום אחד לפני היכנסה לבית־החולים שבו נפטרה.

עו״ד מ. ויספוס, ב״כ המתנגדת ג׳, טען אף הוא, כי בזמן עריכת הצוואה לא היתה המנוחה שפויה בדעתה ולא הבינה את תוכן הצוואה. אף טען, כי בקשר לצוואה לא נערך קנין סודר. עוד טען, כי ישנה למנוחה צוואה קודמת שהיא כשרה ואשר יש לכן להוציאה לפועל. הצוואה הקודמת, אשר אינה ניתנת לביטול, נמצאה אצל המבקש ו׳, ודורש לכן להטיל עליו להגישה לביה״ד. אף טען, כי העדים החתומים בצוואה הנדונה הם גם באי־כח המבקש שהגיש את הצוואה לאשור, ודבר כזה לא יתכן.

ה׳ בן ציון גלובוס, ב״כ המתנגדת ב׳, הפנה תשומת לב ביה״ד למלים ״הנני בריאה בגופי״ שכותבת המנוחה בצוואתה, דבר שהוא מנוגד לאמת, מכיון שבמשך למעלה משנה וחצי לפני מותה סבלה ממחלת סרטן והמחלה היתה ידועה לה: מוכח ע״י כך, שלא היא כתבה את צוואתה. המנוחה אף לא היתה צלולה בדעתה: במכתב אחד אליו השתמשה בשלש שפות. המנוחה כלל לא ידעה עברית, השפה בה נכתבה הצוואה. היא היתה מושפעת מן האפוטרופסים ועורכי הדין, ולא רצונה־היא מתבטא מתוך הצוואה. איננו מתנגד להוראות הצוואה בנוגע למחצית הבית בת״א, אולם בנוגע לדירת המנוחה בבית משותף בת״א, אמרה המנוחה תמיד שהיא תהיה של היורשים, ולכן רואה קנוניא בכך, שאף הדירה הוכנסה בצוואה בין הרכוש המוקדש לטובת הקמתו של מוסד ליתומים.

עו״ד חובב פיינשטין, ב״כ המתנגדת ד,. הצטרף אף הוא לטענותיהם של באי־כח המתנגדים הקודמים.

בישיבת יום ל׳ סיון תשי״ב נשמעה עדותו של עו״ד ד״ר ח׳ כאחד מעדי הצוואה. אחרי שהוזהר כדין העיד, כי המנוחה שהיתה הקליאנטית הקבועה של משרד עורכי הדין שבו עובד העד, באה למר ט׳ ראש המשרד וביקשתו לסדר בשבילה צוואה. העד נוכח בשיחה שבין הקליאנטית וראש המשרד והוא זוכר, שהראשונה אמרה ביידיש, שרצונה להשאיר את רכושה בשביל בית יתומים שילמדו בו תורה ומלאכה. לשאלת עורכי הדין פירטה המצווה את כל רכושה וממש התחננה בפני העו״ד ט', שהוא והמבקש יקבלו עליהם להיות אפוטרופסי צוואתה. ט׳ שאל אותה, האם היא רוצה בתור אפוטרופוס את מר גלובוס קרובה, אך היא עמדה בתוקף על כך שדוקא הוא והמבקש יהיו האפוטרופסים, בתחלה רצתה להשאיר לארבעת קרוביה (קרובותיה) מלבד רהיטים ויהלומים גם את דירתה שברח׳ בלפור, אולם לבסוף נמלכה בדעתה. ואחרי שסיפרה לעד על ה"צרות״ שנגרמו לה ע״י קרוביה גלובוס ורוזנבלום ביקשה שגם הדירה תיכלל ברכוש המוקדש לטובת בית יתומים. העד תירגם את הצוואה בשביל המנוחה לאידית וגם מר ט׳ תירגם אותה לפניה, כי לא סמכה על תרגומו של העד בלבד. המנוחה חתמה על הצוואה במשרד עורכי הדין בנוכחות העד ובנוכחות העו״ד י׳ ביום 11 בפברואר שנת 1952. לפני חתימתה קיבלו העד והעו״ד י׳ קנין סודר מהמצווה. המצווה הוציאה הסודר מתוך הארנק שלה, העדים קבלו קנין והיא ואף העדים חתמו על הצוואה. היא חתמה מרצונה הטוב ולא הופעלה נגדה כל כפיה. העד דיבר עם המצווה באידית והבין אותה. היא דיברה לענין וידעה מה שרצתה. העד דיבר עם רופאה של המנוחה. שאמרה לו, כי הנתוח אינו מסוכן על אף גילה של הגב׳ והוא דרוש מסיבת מחלת נשים. אחרי הנתוח אמר לו הרופא שמצב החולה טוב, ויותר מאוחר הודיע לו, כי היא קיבלה שיתוק חלקי. העד נסע אז לחו״ל ושם נודע לו על פטירת המצווה. הרופא לא רמז לעד אף רמז קל שהמצווה כאילו איננה שפויה בדעתה. לפני כניסתה לביה״ח לנתוח עשתה לעצמה תסרוקת. היות וביתה של המנוחה שברח׳ יזראעלס היה רשום כחברת מניות והיא היתה המנהלת היחידה של החברה, שלח מר ט׳ את העד אל המנוחה בבית־החולים להחתימה על מינויו של מר ט׳ כמנהל החברה. היא סירבה ואמרה שיבא מר ט׳ בעצמו אליה.

העד הצהיר. כי אין לו כל הנאה מן הצוואה. איננו שותף במשרד עורכי הדין שבו הוא עובד ואף לא מקבל מחוץ למשכורתו כל פרמיות. הוא זיהה את חתימתו וחתימת יד המצווה על הצוואה ומעיד, כי המנוחה חתמה בנוכחותו.

לשאלות שהציג לו הרב פנחס. ב״כ המתנגד ד׳ חזר העד ואמר, כי הוא שהעיר למצווה שיש לסדר קנין. המצווה נתנה את המטפחת גם לו וגם לד״ר י׳. העד שאל אותה, האם המטפחת שלה? המצווה ביקשה את העד, שישמור הצוואה במעטפה מיוחדת וסגורה בכספת המשרד. כשהמצווה מסרה את המטפחת לעדים גם היא החזיקה אותה בידה. אינו יודע, האם יכלה להוציא את המטפחת מידיהם או לא, כי לא שם לב לכך. באוגוסט 1951 אמרה המצווה לעד, שיש לה עוד צוואות אחרות קודמות ומסרה לו שתים או שלש צוואות. כל אלה שנמסרו לו נמצאות אצלו במשרדו.

בישיבת ט״ו תמוז תשי״ב העיד העד השני של הצוואה ד״ר י׳ באליו״ע. בעדותו אמר, כי יום אחד בפברואר ש״ז נקרא ע״י חברו לעבודה עו״ד ד״ר נוסילביץ להיות נוכח בשעת חתימת צוואת המנוחה. המצווה הוציאה מארנקה מטפחת ומסרה אותה לו וגם לד״ר נוסילביץ. שני העדים נגעו במטפחת ואח״כ חתמה המצווה בנוכחותו ואף הוא חתם. העדים קנו מהמצווה בעד האפוטרופסים. היא היתה מעונינת לגמור את הענין, באה כמה פעמים ושאלה אותו אם צוואתה כבר ערוכה ומוכנה. אין לו כל ענין פרטי בצוואה ולא תגיע לו שום הנאה מכך אם היא תתאשר. הוא יודע כי המנוחה מסרה את הצוואה לעד נוסילביץ וזה הכניס אותה לכספת שלה העד אינו בקי בחק העברי, אבל כוונתו היתה לעשות פעולה חוקית ורצה שלצוואה יהיה תוקף.

בישיבת יום כ״ג תמוז תשי״ב העיד עו״ד ט׳, שבמשרדו נערכה הצוואה הנדונה, ואחרי שהוזהר כדין אמר, כי הצוואה סודרה מתוך כך, שצוואתה הקודמת של המצווה שנערכה אף היא במשרדו, בערך ביולי או באוגוסט 1951 היתה טעונה תיקונים ושינויים לפי רצון המצווה. על כן, לאחרי התיעצות בינו לבין המצווה ביקש העד מעו״ד נוסילביץ לתקן את הצוואה הקודמת, ולאחר שנעשה כן והעד עבר על התיקונים ועל העריכה החדשה הקריא את הצוואה למנוחה וכשהיא הסכימה לתוכנה ביקש ממנה שתחתום עליה בפני נוסילביץ ועוד עו״ד אחד מעובדי המשרד. מגיש את הצוואה הקודמת לביה״ד. באחת ההתיעצויות אתו אמרה המצווה מרצונה היא, שמכיון וקרוביה הם במצב טוב ואינם זקוקים לדירתה, לכן תשאיר גם את הדירה לצרכי הקמת בית יתומים. המצווה ידעה מה שהיא עושה.

היו למנוחה עוד צוואות קודמות, אחת בגרמנית ואחת באנגלית, שביטלה אותן בעת עריכת הצוואה האחרונה. צוואות אלה נמצאות במשרדו. (אח״כ הם צורפו לתיק).

ד״ר יא׳ רופא המנוחה, ביקש את העד בשמה להחיש את עריכת צוואתה, כי היא מודאגת. הרופא אמר לעד, כי בשכלה המצווה היא במצב טוב, אולם עומדת בפני נתוח אשר בגילה הוא דבר רציני.

בחקירה ע״י הרב פנחס הוסיף העד, כי המנוחה בכלל לא רצתה להשאיר משהוא לקרוביה, לאט לאט היא התקרבה יותר לרצון בעלה אשר ביקש ממנה להשאיר כל רכושה לשם הקמת בית יתומים, ומכאן השינויים בצוואתה כלפי הצוואות הקודמות.

בישיבת יום ל׳ אב תשי״ב העיד באליו״ע הרופא ד״ר יא׳, כי המנוחה שהיתה בטפולו סבלה מסקלורזה ולפעמים היתה שוכחת איזה דברים, אך בזמן שדיברה על איזה ענין היו דבריה מכוונים, רק כח הריכוז היה חלש אצלה. לו היו מסבירים לה כל נקודה שבצוואתה באידית ואנשים מן הצד היו אף הם מסבירים לה הענינים בפעם נוספת, היתה מבינה. המנוחה אמרה לו בנוגע לדירתה שברח׳ בלפור שרצתה למסור אותה לב׳. היא אמרה זאת גם באחרונה, כמה ימים לפני שנותחה. דיברה גם על ברילינטים וגם על הדירה שברח׳ בלפור. פעם היא אף סיפרה לו שמסרה במתנה חדר אחד לקרובתה יב׳. לא ידענו — אומר העד — שהולכת למות. אחרי הנתוח הבריאה, אלא שיום אחד לפני צאתה מבית החולים קיבלה שיתוק.

בישיבת יום ב׳ חשון תשי״ג הוחל בשמיעת טענותיו של הרב פנחס כלפי חוקיות הצוואה לפי הדין. טענותיו העקריות ניתנות כאן בסיכום קצר:

א) הזכיר באופן כללי את דברי החת״ס, המובאים גם בפת״ש לחו״מ סי׳ רפ״ב, בעתיר נכסין שלא היו לו בנים ונתן רוב נכסיו במתנת בריא לק״ק עבור דבר טוב והמיעוט הנשאר היה ליורשיו, ופסק החת״ס, שאין לת״ח להזדקק לזה, והוא על סמך הגמרא בב״ב קל״ג, ש״הכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו״.

ב) הסתמך על תשובת הרשב״א בסי׳ תרנ״ז, ועל הרמ״א ביו״ד סי׳ רנ״ט, אשר פסק כמוהו, במי שהקדיש דבר בלשון שפוסקים בו ומת, כך שאין לדעת כוונתו. נקראו היורשים מוחזקים וההקדש שבא להוציא מהם עליו הראיה, וכל זמן שאינו מביא ראיה הנכסים בחזקת היורשים.

ג) טען, כי בצוואה הנדונה אין קנין חוקי, שני עדי הצוואה העידו, כי המצווה הוציאה מארנק מטפחת שלה והם קנו ממנה במטפחתה, וא״כ לא היה קנין לפי הדין, מאחר ופסקינן בחו״מ סי׳ קצ״ה ס״ב. ״שאין קנין בכליו של מקנה״. ובנידון דידן היה צריך להיעשות קנין, היות והמנוחה היתה בריאה ומתנת בריא צריכה קנין, כמבואר בחו״מ סי׳ רמ״א ס״ב. ואף אם יטען הטוען שלצוואה הנדונה יש לתת דין של מתנת שכ״מ, מכיון וכתוב בה הלשון: ״מהיום ולאחר מיתה״, לשון שגורמת כי גם למתנת בריא דין של מתנת שכ״מ יש לה, וכדפסקינן בחו״מ סי׳ רנ״ז ס״ו, ומתנת שכ״מ הלא אינה צריכה קנין וכדנפסק להלכה בריש סי׳ ר״נ, מ״מ לגבי קנין אין הלשון הנזכרת משנה ולא כלום, ולמרות לשון כזאת צריך להיות קנין חוקי, וכאשר פסק הרמ״א בסי׳ רנ״ז, הנז׳, בסעיף ז׳.

ד) רמז על דברי הפ״ת בסי׳ רנ״ז סק״ה בשם הנוב״י, שבמקרה שבו התנה המצווה (כבנ״ד) ״אם לא אחזור בי״, אזי אם מכר איזה דבר, המכירה עצמה היא החזרה ומתנתו בטילה. עוד הוסיף לרמז על מ״ש הפ״ת בסק״ו בפירושם של דברי הרשב״א והרמ״א.

ה) טענה נוספת: בצוואה כתוב, שהמנוחה נותנת מהיום ולאח״מ את כל רכושה, ומשמע שנותנת גם הגוף וגם הפירות. אולם לפי המבואר בסי' רנ״ז, יש לכתוב מפורש הגוף מהיום והפירות לאח״מ, כי אחרת, היינו שנתנה גם הפירות עוד בחייה, בטלה מתנתה, מאחר וע״י השתמשותה בפירות בחייה חזרה בה מחלק א׳ של המתנה, וחזרה במקצת הוי חזרה בכולה.

ו) ד״ר נוסילביץ העיד, כי הלך לביה״ח לקבל מהמנוחה חתימה בקשר לעיזבון והיא סירבה לחתום לו, באמרה, שיבוא ה׳ ט׳ בעצמו. מר ט׳ לא בא אליה. כל זה מוכיח שהמנוחה חזרה ממה שכתבה.

ז) הסתמך על הדין שבאה״ע סי׳ ל״ח, כי כל תנאי צריך שיהיו בו ד׳ דברים. (ב״על מנת״ שכתוב בצוואה דידן אחרי 8 נקודות הכוללות מתנות לאפוטרופסים אין הדבר הזה). וא״כ יוצא, שבנ״ד יש רק מתנה לאפוטרופסים והם שזכו ולא ההקדש, כי הרי התנאי, הבלתי מספיק לפי הדין, בטל. ובודאי שלא זאת היתה כוונת המצווה ולא עלה על דעתה לתת מתנה לאפוטרופסים לצרכיהם הם. ומכיון שהמצב כך נשאר הכל בחזקת היורשים. מסתמך בזה על דין אומדנא המבואר בחו״מ סי׳ רמ״ו וטוען, כי אין לפנינו הקדש, אלא רק עזבון בלא צוואה חוקית אשר היורשים צריכים לקבלו.

ח) ד״ר י׳ אמר בעדותו שאחרי החתימה נתן נוסילביץ את הצוואה לכספת של המנוחה. לפי״ז לא הושלשה הצוואה בידי שליש ולא בידי האפוטרופסים, כ״א נשארה ברשות המצווה וכאמור אין בה הקנאה כדין. (ד״ר נוסילביץ אומר כי י׳ לא דייק בלשון והוא יכול להביאו עוד פעם בפני ביה״ד כדי שיסביר את דבריו ויעיד כי הצוואה הוכנסה למעשה בכספת של המשרד ולא של המנוחה).

ט) בצוואה נזכרים בין הרכוש המוקדש מניות של חברה, משכנתאות, כסף מזומן וניירות ערך, חובות ודברים שלב״ל. מלבד על מה שכלול בנקודה הראשונה של סעיף ג׳ של הצוואה אין קנין סודר חל על כל הכתוב בשאר הנקודות של סעיף זה. לגביהן היה צריך להיות קנין אגב או הודאה, מסתמך בזה על החו״מ סי׳ ר״ג ס״ט ועל הפ״ת שם בסק״ד.

י) הסתמך על הפ״ת בחו׳׳מ סי׳ רנ״ב סק״ב בדבר צוואה שנמצאה אצל המנוח בנוסח שיהיה כך וכך לדבר טוב, דיש לדון טובא שאין היורשים מחוייבים לקיימה. וציין גם על סי׳ רי״ב. בפת״ש סק״ט.

יא) זאת מתנה טמירתא, כי המנוחה — כפי שיצא מדברי העדים — לא רצתה שיורשיה ידעו מצוואתה, וא״כ אין זאת צוואה כשירה. מסתמך בזה על חו״מ סי׳ רמ״ב.

יב) הסתמך על הרמ״א ביו״ד סי׳ רנ״א שמי שנתן ממון לצדקה לגבאים, אזי קודם שבא ליד הגבאי נותנין אותו לקרוביו העניים.

יג) יש למנוחה צוואה קודמת באנגלית, המצורפת לתיק, ואין כתוב בה שיכולה לחזור בה ממה שציותה, נמצא כי זו עוד התופסת.

יד) אם כתוב בצוואה שיכולה המצווה לחזור בה (כבצוואה דידן) אזי אין מצוה לקיים דברי המת. מסתמך בזה על כנה״ג ח״מ רנ׳׳ב: שערי־עוזיאל, ח״א תרל״א.

טו) ד״ר יא׳ העיד, כי גם בהיותה בביה״ח אמרה לו המנוחה שרצתה לתת דירתה ליורשים. משמעות הדברים שחזרה מצוואתה שבכתב. מבקש לכן לא לאשר את הצוואה או באופן אלטרנטיבי לאשרה רק בחלקה עד כמה שהיא תופסת. —

אחרי כן טען ב״כ המתנגד ג׳ את שתי הטענות העיקריות הבאות:

א) לפי תשובות רעק״א סי׳ קל״ט אם חסר בצוואה הביטוי שהמצווה נותן מתנה גלויה ולא טמירתא, אזי אין להוציא הירושה מחזקת היורשים.

ב) בסעיף י״א של הצוואה יש סתירה מני׳ ובי׳. כי לפי המובן הפשוט נותנת המנוחה כל הדברים המגודרים שם כרכוש מורש לקרוביהם ואח״כ כתוב שהאפוטרופסים רשאים למכור, לשעבד ולמשכן חלקם של הקרובים כרצונם וזה הלא תרתי דסתרי. דאם זאת מתנה שנתנה בקנין לקרוביה אין למי שהוא אחר כל רשות על זה: ואם כוונתה שחזרה מרצונה הראשון, הרי חזרה מחלק של מתנתה, וחזרה במקצת הוי חזרה בכולה. —

בישיבת יום י״ד טבת תשי״ג השיב ב״כ המבקש על כמה מטענותיו של הרב פנחס.

בעיקר עמד על חו״מ סי׳ קצ״ה סעיף ה׳ כעל ראיה שאם אמר קנה על מנת, לא צריך להיות כל תנאי כפול.

שוב הזכיר את דינו של הרמ״א בסי׳ רמ״ב ס״ג, שאם כתוב בשטר מתנה: לך וחזק בי׳ מעכשיו, ה״ל כאילו כתב כתבוה בשוקא וכו׳. והמחבר שם בס״ה פסק, דהאידנא לא חיישינן על חוסר הביטוי כתבוה בשוקא, כי כשמצווה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים.

אף טען, כי לפי מה שנפסק בחו״מ סי׳ כ״ט מותר לעד לפרש את דבריו בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בה ואין בזה משום חוזר ומגיד, ובפרט אם אינו סותר עיקר דבריו הראשונים, כגון שהדברים סתומים וסובלים שני עניני משמעות. ולכן גם בנ״ד יש לקבל את הפירוש שהעד נוסילביץ נותן לדבריו, שאמנם המטפחת שקנו בה היתה מעיקרא של המנוחה, אולם היא הקנתה את המטפחת להם ואח״כ הם קנו על ידה ממנה. מסתמך גם על דברי הרמ״א בסי׳ קצ״ה ס״ד בהשאיל סודר כדי להקנות וקנה בו הוי קנין.

על סמך דברי ה' גלובוס שהמנוחה חלתה בסרטן עוד לפני שנה וחצי, טוען, שהצוואה הנדונה היא צוואת שכ״מ שאינה צריכה קנין. מסתמך על שו״ת משפטי עוזיאל, שפסק על יסוד דברי הרשב״א שאפילו מתהלך בשוק אם הוא חולה מסוכן אין צוואתו צריכה קנין. (ה׳ גלובוס טוען נגד זה, כי יש הבדל בין סרטן באברים הפנימיים לבין סרטן שמבחוץ, כפי שהיה גם אצל המנוחה, אשר אינו מוכרח לסכן את חיי החולה. שכ״מ פירושו לפי הגדרת הרמב״ם שתשש כחו וצריך דוקא לשכב במטה).

את המניות ואת הקושאנים מסרה המנוחה ליד מקבלי המתנה, ולכן גם לגביהם לא צריך להיות קנין. מסתמך על חו״מ סי׳ רנ״ח, שלפיו, בשטר מתנה שכתוב בו זמן, זמנו של שטר מוכיח עליו ולא צריך שיהיה בו קנין.

עוד הוסיף, כי לפי הדין רק אחת המתנגדות, שהיא בת אחי המנוחה, יש לה מעמד חוקי בכל הדיון הזה. לכל שאר המתנגדים (המתנגדות) אין כל זכות להתנגד לצוואה הנדונה כלל וכלל.

הזכיר את הפת״ש בסי׳ רי״ב סק״ט הכותב בשם החת״ס, כי האומר אתן מנכסי כך וכך לעניים ומת, נדר גדול נדר לאלקי ישראל ונשתעבדו נכסיו ומחוייבים היורשים לשלם, ולא נחלק בזה אדם מעולם. —

כלפי כל הטענות שהושמעו בפניו קובע ביה״ד כדלהלן:

1.  מתוך דברי כל העדים שהעידו התברר, כי בעת חתימתה על הצוואה היתה המנוחה בהכרה מלאה ובדעת צלולה ומיושבת, וכי תורגם והוסבר לה תוכן הצוואה והיא הבינה את הדברים ככל הדרוש.

2.  המעיין בשו״ת חת״ס חחו״מ סי׳ קנ״א, שהובאו דבריו בפ״ת בסי׳ רפ״ב, יראה, שרק בשכ׳׳מ שהקדיש נכסיו והעביר נחלה מיורשיו כתב, שלא כדאי לת״ח להזדקק לצוואתו, הא במתנת בריא לית לן בה. דבחיים יכול כל אדם לעשות בשלו כל מה שירצה. וכן מעשים בכל יום שמי שאין לו בנים מצווה לעשות מנכסיו ק״ק לדברים טובים כדי להציל עצמו מעברה ע״י צדקה זו, עיי״ש. וכ״ז העתיק גם בפת״ש, שם.

3.  דברי הרשב״א בתשובה סי׳ תרנ״ז אינם ענין לנ״ד, כי בנדון דהרשב״א התבטא המצווה בלשון שמשמעה לתרי אנפין, והיה ספק אם רצונו היה שיקויימו דבריו בכל אופן או רק במקרה שיקרנו אסון בדרך, ולכן פסק הרשב״א שהנכסים בחזקת היורשים. אולם בצוואה הנדונה בפנינו אין כל ספק בדברי המצווה ושפתיה ברור מיללו כל מה שנתנה ולמי נתנה.

4.  גם אם נקבל טענת הרב פנחס שקנין הסודר שנערך ע״י עדי הצוואה לא היה חוקי לפי הדין, ולא נקבל את דברי ב״כ המבקש אשר טרח לתרץ מעשה זה של העדים, לא יגרע הדבר מחוקיות הצוואה, מאחר ויש לאשרה — כפי שנגיד עוד להלן — מתוך נמוקים משפטיים כאלה, שאינם מזקיקים אותה לכל סדור שהוא של קנין. — ואף אין לומר, שמכיון וסוף־סוף נערך קנין בלתי חוקי, לכן דוקא הצוואה בטילה, מאחר שהמצווה סמכה דעתה בעיקר על הקנין והוא הלא נעשה שלא לפי הדין, וכמו דפסקינן בדומה לכך בסי׳ ר״ג סעיף י״ז בשכ״מ שנתן מתנתו בקנין, דמגרע גרע הקנין ולא קנה, עיי״ש, דזה נאמר רק באם המצווה בעצמו לא רצה לתת בלי קנין סודר או בלי אחת משאר דרכי הקנאת הבריא, אך לא כן הדבר באם המצווה היה נותן גם סתם ורק העדים קנו אצלו בקנין, וא״כ גם בנ״ד שלא המצווה דרשה את עשית הקנין, אלא עוה״ד ט׳ העיר לעד נוסילביץ לבל ישכח לסדר קנין, ונוסילביץ — לפי דבריו — הוא שאמר למנוחה שדרוש לקנות ממנה בקנין, אין הקנין הגרוע שנעשה גורע מתוקף הצוואה ולא כלום.

5.  דברי הפ״ת בסי׳ רנ״ז בשם הנוב״י אינם ענין כלל לנ״ד, דהא לא שמענו ולא מצאנו שכאילו המצווה מסרה משהוא אחרי עריכת צוואתה מהרכוש שציותה, וגם לא היה לה פנאי לכך, מאחר ומיום חתימת צוואתה ועד לפטירתה לא עברו אלא שלשה שבועות בערך, שבילתה אותם בביה״ח, רתוקה למטה ונתונה לטפול רפואי תמידי אחרי נתוח קשה באופן יחסי, כך שיש להניח בודאות, כי כל מתנותיה והקדשיה כאן נמצאו וכאן היו. —

6.  בדבר הטענה, שמאחר והמצווה לא כתבה מפורש שנותנת את הפירות של רכושה רק לאחרי מותה לכן נתנה גם הפירות כבר בחייה וכו', סבור ביה״ד, כי סתמת דמלתא, כל הכותב: ״מהיום ולאח״מ״ כוונתו, הגוף מהיום והפירות לאח״מ, דאם אחרת, לשם מה עליו להזכיר כלל את הביטוי לאח״מ, מלה המיותרת לכאורה לגמרי, אלא ודאי שבכוונה כזאת הזכיר את המלה הזו, שיוכל להשאיר פירות רכושו לעצמו עד יומו האחרון.

7.  העד נוסילביץ לא ביקש מהמנוחה, בשכבה בביה״ח, חתימה שתשנה את הרכוש המוקדש עפ״י צוואתה, כ״א חתימה שתתן לעו״ד ט׳ יפוי־כח לפעול בכיוון מסויים, ואם היא סירבה לחתום ודרשה שעוה״ד ט׳ בעצמו יבא אליה, מראה הדבר רק את ההיפך מטענת ב״כ המתנגדים בפנינו, דהיינו, כי למנוחה היה אמון מלא בעו״ד ט׳ ולא רצתה לעשות דבר או חצי דבר בלעדו ובודאי גם הצוואה שסידר בשבילה היה אצלה דבר שאינו ניתן לשנוי. נוסף לכך, חזרה מצוואה איננה מתבטאת בפעולת ״שב ואל תעשה״ (במניעת חתימה מסויימת), אלא היתה צריכה להגיד בפירוש: חזרתי בי, או אינני רוצה בקיומה של צוואתי, וכיוצא בזה.

8.  דוקא על סמך דין האומדנא המבואר בחו״מ סי׳ רמ״ו י״ל, כי אם כתבה המצווה, אחרי 8 נקודות שונות, שהיא נותנת את כל הרכוש שנזכר בהן לאפוטרופסים על מנת להקים ממנו בית יתומים, גילתה דעתה, שכל כוונתה היתה לתת את הרכוש להקדש ולא לאפוטרופסים. ועיי׳ באה״ע סי׳ ל״ח ס״ג שלפי הדעה הראשונה המובאת שם ב״על מנת״ לא צריך להכפיל תנאו, ועיי׳ גם באה״ע סי׳ קמ״ג, בכל הדינים השונים של הרי זה גיטך על מנת, שגם שם לא דרוש שיהיה התנאי כפול.

9.  לו גם יהיה נכון כדברי הד״ר י׳ שהצוואה אחרי שנחתמה הוכנסה לכספת של המצווה, הרי מאחר והיא נמסרה לד״ר נוסילביץ אפילו רק לרגע, הוא כבר זכה בה בשביל האפוטרופסים והמקבלים והכנסתה לכספת של המנוחה הוי רק כאילו הופקדה אצלה בתור פקדון. (עיי׳ בשו״ת חת״ס, בחלק חו״מ סי׳ קכ״א שכתב ככה בדבר הדומה).

10.  בנוגע למניות וניירי ערך וכו' מקבל ביה״ד את טענתו של ב״כ המבקש, שמאחר והן נמסרו ע״י המנוחה לידי האפוטרופסים, לא היה צריך לגבן להיות קנין. ועיי׳ על זה גם בלשון המחבר בחו״מ סי׳ ר״ן ס״ט, במ״ש: שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל וכו'. — ולהלן עוד נביא נמוקים משפטיים, שלפיהם חיוב הוא למלא אחרי הצוואה הנדונה גם בנוגע לכספים במזומן ולדברים אחרים כאלה אשר בקנינים רגילים — בלי אגב ואודיתא — א״א להעבירם מאיש א׳ לרעהו.

11.  דברי הפ״ת בסי׳ רנ״ב אינם ענין לנ״ד. כי שם מדובר על נוסח צוואה שכתוב בו שיהיה כך וכך לדבר טוב, וכבר פסק הרמ״א בסוף אותו הסימן שהדבר הטוב ביותר הוא לתת את המעות ליורשיו, אולם בעניננו הלא ציותה המנוחה במפורש ובדברים ברורים לא לעשות מכספה סתם דבר טוב, כ״א להקים מוסד והקדש מסויים.

12.  בענין מתנתא טמירתא, פוק חזי מאי עמא דבר, שמסתמכים על דברי המחבר בסי' רמ״ב ולא כותבים כתבוה בשוקא.

13.  גם דברי הרמ״א ביו״ד סי׳ רנ״א אינם נוגעים לעניננו כלל. ראשית, מפני שבעניננו כבר הגיע הרכוש לידי האפוטרופסים, שהם ממלאים יחד עם התפקיד הזה גם תפקיד של גבאי ההקדש העומד להיות מוקם. ושנית, מאחר והמנוחה לא נתנה ממון לסתם צדקה, שבנוגע לה עניי המשפחה קודמים לעניים אחרים רחוקים, כ״א הקדישה את רכושה לטובת דבר מסויים ומפורט באר היטב.

14.  הצוואה באנגלית סודרה בלא קנין, ובהקדמתה גם כתוב שהיא נערכת בהתאם לחק האזרחי. וא״כ בודאי שהמנוחה יכלה לחזור בה ע״י כתיבת צוואתה האחרונה מהמצווה בצוואה האנגלית.

15.  דינו של בעל כנה״ג בח״מ רנ״ב לא גורע אף הוא מתוקף צוואת המנוחה. כי היא תתאשר — כאמור לעיל — על סמך נמוקים אחרים.

16.  דברי הרופאה בתור דברי עד א׳ אינם יכולים לסתור צוואה בכתב החתומה בידי שני עדים.

17.  בנוגע לדברי רעק״א בתשובותיו סי׳ קל״ט ע׳׳ד מתנה טמירתא כבר הבענו את דעתנו בנקודה מס׳ 12. (ועיי׳ עוד בשו״ת השיב משה סוס״י ק״ד).

18.  אין ביה״ד רואה סתירה בדברי המצווה בסעי׳ י״א של צוואתה. סעיף זה כולל רק באור הנוגע למתנות הנזכרות בסעיפים הקודמים והסיפא מפרשת רק את הרישא.

19.  אין ביה׳׳ד נוטה גם לקבל את דברי ב״כ המבקש, אשר בהסתמכו על שו״׳ת משפטי עוזיאל בשם הרשב״א הגדיר את הצוואה הנדונה כצוואת שכ״מ שלא זקוקה לקנין, מאחר והרשב״א בתשובותיו ח״׳ג סי׳ קי״ח סובר בפירוש להיפך, דהיינו ששכ׳׳מ פירושו דוקא חולה ששוכב במטה, ולא מהלך בשוק, ולו גם יהא אדם חולה, עיי״ש.

לעומת כל הטענות שהושמעו בפנינו נגד אישור הצוואה כנ״ל, בא ביה״׳ד, אחרי עיון היטב בלשון הצוואה ואחרי השיקול של כל צדדי ההלכות הנוגעות לענין, לידי המסקנות הברורות דלקמן:

א. צוואת המנוחה מנוסחת — שלא כצוואות רגילות המהוות לרוב שטרי ראיה — בלשון ובצורה של שטר הקנאה. דבר זה יוצא מסעיף ה׳ של הצוואה, שבו כותבת המצווה, כי את רכושה המפורט בצוואה היא נותנת בזה, כלומר בשטר צוואה זה, לאפוטרופסים, מהיום אם לא תחזור בה וכו'. וא״כ במסירה לבדה של שטר הצוואה לידי העו״ד נוסילביץ הקנתה המצווה על ידו לאפוטרופסים ולמקבלים את כל רכושה המפורט בצוואתה, והצוואה לא היתה זקוקה לכל קנין אחר שהוא. (כפי שיוצא מלשון המחבר בחו״מ סי׳ רמ״ג ס״א, בסי׳ ר״ן ס״ט ובסי׳ רנ״ח ס״א). ואפילו אם היה עוה״ד הנז׳ מכניס אח"כ את שטר הצוואה בכספת המצווה שבמשרדו, וכפי שנטען נגדו, לא היה הדבר מבטל את המסירה הקודמת של הצוואה לידו, וכמו שכבר כתבנו בשם הרב חת״ס בתשובותיו לחו״מ סי׳ קכ״א, שאם מסר הנותן בחייו השטר לזוכים, אעפ׳׳י שלאחר מותו יוצא השטר מתחת יד אלמנתו, לא נגרע כח הזוכים, דהוי רק כאילו שהפקידו הזוכים את השטר בתור פקדון בעלמא אצל הנותן על שמם ולזכותם.

ב. לא הוכח כלל וכלל שכאילו המצווה חזרה בה אחרי חתימתה על הצוואה מהמצווה בסעיפיה. דברי העד ד״ר יא׳. שלפיהם שינתה המצווה את דעתה בנוגע לדירתה שברח׳ בלפור, אין להתחשב בהם לפי הדין, מכיון והוא רק עד א׳.

ג. גם לגבי המשכנתאות והכספים במזומן שאין להקנותם לפי הדין ע״י שטר, תופסת הצוואה מטעם אחר, דהיינו מטעם נדר והקדש של דבר מסויים. זאת אומרת, דמכיון והמצווה הקדישה את נכסיה המפורטים בפרוטרוט בסעיפי צוואתה לטובת יתומים עניים ומינתה אף אפוטרופסים וגבאים לצורך זה, הוי ממש כאילו אמרה סלע זה לצדקה, שאז גוף הסלע נעשה צדקה ואין יורשיה רשאים להחזיק בו לעצמם. עיין על זה בנתיבות לחו״מ סי׳ ר״ן בחלק משפט האורים, סוף סק״ד, במ״ש וז״ל: בנדר אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו, אם לא כשאמר הרי זו לצדקה שנתפס גוף הדבר ונעשה צדקה, שאז אין היורשים יכולים לשנותה וכופים אותם שיתנו מה שהתפיס לצדקה. ועיי׳ גם ברמ״א לחו״מ סי׳ רי״ב ס״ז ובסמ״ע בס״ק כ״א שם, ובפ״ת לסי׳ רנ״ב סק״ב במ״ש בביאור דבריהם, שבאומר כשיוציא אילן זה פירות אתננו להקדש או לעניים או בכיוצא בזה, אם גדלו הפירות בחייו ומת, צריכים היורשים לקיים דבריו אחרי מותו. וא״כ גם על סמך הדברים האלה יש למלא בקפדנות אחרי הוראות הצוואה הנדונה בפנינו.

ד. לפי צוואת המנוח ז׳, בעלה של המנוחה א׳, שהיתה למראה עינינו, קבענו, כי המנוחה היתה זכאית לחלק את הרהיטים וכו׳ שזכתה בהם לפי צוואת בעלה, בין הזוכים לפי צוואתה, מכיון ובסעי׳ ד׳ של צוואת בעלה המנוח כתוב, שהרהיטים ושאר המטלטלין שלו יעברו לרשות אשתו לכל ימי חייה ושתוכל לעשות בהם כאות נפשה, ולא נזכר שקיבלה אותם רק לשמושה הפרטי.

ולכן על סמך כל הנמוקים האלה הננו פוסקים:

לדחות את כל ההתנגדויות שהובאו בפנינו בנדון ולאשר את צוואת המנוחה א׳ המצורפת לפס״ד זה על כל סעיפיה במלואה.

ביה״ד מוצא עוד לנכון להדגיש, כי למרות הסמכויות מרחיקות הלכת שקיבלו האפוטרופסים בצוואה להשהות את הוצאתה לפועל לזמן שימצאו הם לנכון, מן הראוי הוא לא לעכב את סדור הענינים, ולהיפך כדאי והגון להחיש את הוצאתן לפועל של הוראות הצוואה, בין בנוגע לרכוש המוקדש ובין לגבי הרכוש המורש, בלי כל עיכוב והשהיה.

ניתן בנוכחות הצדדים — ביום ז׳ אדר תשי״ג (22.2.53)

תגיות