בס"ד
מס. סידורי:1105

צו ירושה בנוגע לחלוקת דירה שאחד האחים התגורר בה

שם בית דין:אזורי תל אביב
דיינים:
הרב בן שמעון ניסים
תקציר:
אדם שנפטר הוריש לבנו ושתי בנותיו דירות, התובע הקנה לשתי אחיותיו את חלקן בצוואה אך לאחר מכן התעוררה השאלה מה נכלל בהקנייה זו.
פסק הדין:
הדירה תהיה שייכת גם לשתי אחיותיו של הנתבע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ב' תמוז תש"ע

תיק 592010/1

בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב

לפני כבוד הדיין:

הרב ניסים בן שמעון – ראב"ד

פלוני (ע"י ב"כ טו"ר הרב אהרון רון אל)

נגד

אלמוני (ע"י ב"כ טו"ר אריה גרליץ)

הנידון: מחלוקת בעניין נכסי עיזבון

על פסק דין זה הוגש ערעור והוגש ערעור נוסף

פסק דין

התובע הינו אחי אשתו המנוחה של הנתבע. הצדדים מתדיינים בקשר לירושת האב המנוח וצו הירושה שניתן בזמנו.

הצדדים הסכימו להתדיין לפני דיין יחיד.

ביום כ"ו טבת תשס"ב (10.1.2002) ניתן צו ירושה על עיזבון האב ז"ל שהותיר אחריו בן ושתי בנות, כאשר העיזבון מחולק בשווה בין התובע ושתי אחיותיו, וזאת לאחר שהתובע הקנה להן כדין.

נקודת המחלוקת היא מה כלול בעיזבון שאותו הקנה התובע לאחיותיו, ואם האחות מחלה או הקנתה לו בחזרה.

לאב היו שתי דירות צמודות זו לזו. באחת התגורר האב ובשניה התגורר התובע-הבן, מאז שהתגרש לפני כ-20 שנה. לטענת התובע, אביו הקנה לו במתנה בחייו את הדירה בה הוא מתגורר ויש לו עדים על כך. לטענתו, גם אחותו [ש'] ז"ל אשתו של הנתבע ידעה ואמרה "אני יודעת שהבית שלך", וכך גם אמרה לבעלה. למרות זאת, "בעת מתן צו הירושה, מנימוקים שונים לא רציתי שתירשם על שמי".

ב"כ התובע טוען כי מרשו עשה קניין בנכס ע"י שנעל, גדר ופרץ. ממשיך וטוען כי גם אם מגיע לאחותו, זה רק שליש מחלקו של האב, ולא במה שהתובע מחזיק גם לאחר מתן צו הירושה, ויש כאן הוכחה על מחילת האחות. אין בכוחו של צו הירושה לבטל את המתנה שקיבל המבקש, וכן את החזקה שהחזיק לאחר מתן צו הירושה.

ב"כ התובע מסכם הלכתית מדוע יש לקבל טענת התובע לקבל כל העיזבון:

א.                    בן שקיבל מתנה מחיים.

ב.                    בן שאינו סמוך על שולחן שאביו והחזיק בנכסים.

ג.                      איסור איעבורי אחסנתא.

ד.                     הבן זוכה בנכסים מיד בפטירה.

ה.                    צו הירושה שנכתב על מנת למנוע הליכים.

ו.                       מחילת האחות המנוחה.

ז.                      חזקה בחלק האחות.

ב"כ התובע מסביר ומנמק הלכתית כל הנ"ל באופן יפה.

ב"כ המשיב דחה טיעוני התובע. בין השאר כותב כי אין כל עדות שהאב הקנה או נתן לו במתנה. כמו"כ מכחיש דברי התובע כאילו אחות התובע, אשתו המנוחה של הנתבע, אמרה או הצהירה שהבית שייך לתובע או שהיא הקנתה או מחלה לו.

על מנת שלא ארחיב היריעה אגיב בקצרה לפי סדר סיכומי התובע.

א.      בן שקיבל מתנה מחיים

אכן ברור שהאב יכול לתת לבנו [כמו לכל אדם אחר] מתנה מחיים. השאלה בפנינו האם אכן קיבל מתנה. התובע לא הצליח להביא עדים שאכן האב נתן לו במתנה. העד [ר' ע'] העיד ששמע מהאבא אומר "אני מבסוט שלבן שלי יש בית לידי" ואמר לי "זה הבית של [פלוני]", "אני מבסוט שסידרתי לעובד את הבית הזה". לשונות אלו אינן לשונות הקנאה או מתנה.

ב.      בן שאינו סמוך על שלחן אביו

אכן נפסק להלכה בחו"מ סי' קמ"ט סעיף ג':

"הבן שהוא סמוך על שלחן אביו אם אכל בנכסי אביו שני חזקה...לא עלתה להם חזקה."

ובסעיף ד:

"נסתלק מעל שלחנו מחזיקין זה על זה."

פשטות הדברים, כאשר נסתלק הבן מעל שולחן אביו ואח"כ החזיק בנכסים שני חזקה הוי חזקה.

בנ"ד אין מחלוקת שהתובע-הבן ישב שנים רבות בחיי האב ללא קבלת מתנה, רק אחר כך לדבריו נתן לו האב במתנה, שהרי אין התובע טוען שמהרגע הראשון שבא לבית אביו לאחר שהתגרש, מיד קיבל מאביו מתנה, והמשיך להתגורר עם אביו המנוח לעזור לו – כפי שכותב ב"כ להלן – 24 שעות ביום. יש מקום הלכתית לדון אם אין דינו כדין סמוך על שולחן אביו, אולם גם אם נחליט שדינו כמי שנסתלק משולחנו של אביו עדיין אין הוא יכול לטעון חזקה מטעם אחר, כי הוא נקרא "יורד ברשות".

יורד ברשות, היינו שבתחילה נכנס לבית ברשות והסכמה של האב ובמשך הזמן לדבריו נתן לו אביו במתנה, ודין היורד ברשות נפסק בשו"ע (חו"מ סימן קנ ס"א):

"מי שירד לתוך שדה אחת בתורת משכונא אין לו בה חזקה אם ידוע שבתורת משכונא ירד".

ובסעיף ג:

"היכא שידוע שירד בתורת משכונא י"א שאין לו בה לעולם חזקה אפילו אם ידוע ששלמו ימי המשכונא והחזיק בה שלוש שנים אח"כ, וי"א שאם אכלה שלוש שנים שכלו ימי המשכונא יש לו בה חזקה."

בשו"ת הריב"ש (סי' שכז [הובא בב"י חו"מ סי' קמ"ט מחודש ז]) כתב, שמסורת בידינו מגדולי האחרונים ועליהם אנו סומכים שלעולם אין חזקה מועלת אלא אם כן ירד מתחילה בתורת מקח. והא דאמרינן צריך למחות בסוף כל שלוש ושלוש, לא מפני שיכול לומר חזרתי ולקחתי אחר מחאה ממך, כיון דעל כרחו יש לו להודות שמתחילה לא מתורת מקח ירד שוב אינו נאמן, אלא טעמא דמילתא שיכול לומר כיוון ששתקת ג' שנים ולא חזרת למחות לא נזהרתי בשטרי שהייתי סבור שחזרת ממחאתך אבל לעולם צריך לטעון שבתורת מקח ירד.

בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תתקלט) כתב:

"כל שנכנס ברשות וחזר וטען לקוחה היא בידי נחלקו בזה גדולי המורים די"א דנאמן כההיא משכנתא דסורא שאעפ"י שידוע שנכנס מתחילה בתורת משכנתא אפי"ה נאמן ולא אשכחן לה תקנתא בגמ' אלא במחאה.וי"א דאינו נאמן דהו"ל כאיכא עדים..."

הרי שיש מחלוקת אם יש לו חזקה. והנה מצאתי תשובה כנ"ד בשו"ת תורת חסד (סי' קפ) שנשאל –

"בראובן שהיה סמוך על שולחן אביו והיה דר בא' מבתי אביו ונסתלק משולחנו ונשאר מחזיק בבית והחזיק בה שני חזקה ואח"כ מת אביו ובאו כל האחים לחלוק. טען ראובן שאותו בית שהחזיק בחיי אביו הוא שלו שכן האב נתן לו במתנה ושאר האחים טוענים שיביא ראיה כי מה שהחזיק בחיי אביו אינה מהווה חזקה דאין לבן חזקה בנכסי אביו.

ואמרתי שנלענ"ד שהדין עם האחים ואין לזה הבן חזקה. משנה ערוכה היא פרק חזקת הבתים דאין לבן חזקה בנכסי האב ובגמ' מוקי לה כשלא חלקו אבל חלקו לא. ואעפ"י שבנ"ד החזיק זה הבן בבית לאחר שנסתלק משלחן אביו, עכ"ז נראה דאין לו חזקה מאחר שירד בה בתחילה בעת שלא היה לו חזקה, דמי ליורד ברשות דאין לו חזקה לעולם, לדעת כמה מרבוותא. וכמש"כ הטור (חו"מ סי' קנ) ז"ל: 'כתב הרמב"ן ז"ל: היכא דידוע שירד בה בתורת משכונא אין לו בה חזקה לעולם... ומדברי א"א הרא"ש ז"ל נראה כדברי הרמב"ן ז"ל', ודברי הרמב"ן ז"ל הם בחידושיו על פרק חזקת הבתים וסיים שם לשונו וכן נמי דעת ר' שמואל ז"ל... א"כ בנ"ד שזה הבן ירד בבית בזמן שהיה סמוך על שולחן אביו דאין לו חזקה, דמי ליורד ברשות דאע"ג דהחזיק אח"כ בזמן שהיה לו בה חזקה אין חזקתו מועלת לו לעולם וזה היה נראה בעיני פשוט ומוסכם.

אמנם ראיתי למהרא"ב סי' קס"א שלא כתב כן ואני אומר שאין ספק שהחילוק שכתב הרב נראה נכון ומתקבל... אמנם ראיתי שאין זה החילוק מקובל ומוסכם לדברי הכל... והרמב"ן שם הרחיק זה החילוק... ולא הוכשר בעיניו וא"כ מי יערב ליבו להוציא ממון נגד סברתו".

אמנם ברור הדבר דהא דאמרינן אין לו חזקה היינו כאשר יש יורשים אחרים שירשו את הנכס והוא בא להוציאם בטענת חזקה. בזה אמרינן דאין לו חזקה, משא"כ בנ"ד שהוא היורש היחידי אין צורך כלל להגיע לטענת חזקה אלא מדין יורש יחידי. וטענה זו עולה על כל טענות אחרות, אלא שכאמור מאחר והוא הקנה להן, הקניין תקף ואין בטענות אלו לבטלו.

אין כל מחלוקת כי הבן (גם אם אינו בכור) יורש הכל ולא הבנות. השאלה בנ"ד שהוא הקנה לאחיותיו לכל אחת שליש, וכשיש הקנאה אין נ"מ אם הוא בכור או אינו בכור. ההקנאה היא הקנאה בפרט שנעשתה בפני בי"ד.

ג.       אעבורי אחסנתא

בסעיף זה מצטט ב"כ התובע מדברי הגמרא במסכת ב"ב (קלג):

"הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו".

ועוד אמרו" "לא תיהווי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא", בפרט שהיה המבקש "ברא טבא" והיה מכבד אביו ומתמסר אליו 24 שעות ודואג לכל מחסורו בכבוד שאין כל סיבה והיתר להעביר את הירושה ממנו ולכן אין להחזיק את ביה"ד שנתן את צו הירושה באיסור אעבורי אחסנתא.

בסעיף זה לא נח ולא שקט ב"כ התובע עד שהגיע לטעון על ביה"ד שעבר על איסור אעבורי אחסנתא, ובהמשך בתוך דבריו בסעיף ו' כשכותב שיש לבטל צו הירושה מוסיף טעם "חזק" – "גם כדי לא להחזיק בי דינא ברשיעי ח"ו", וכוונתו איך בי"ד אישר בקשת התובע לתת מתנה לאחיותיו מהירושה שירש? הרי עוברים בכך על איסור!

ובכן על ב"כ התובע לדעת וללמד את המחשב שבביתו שלא למהר לכתוב על ביה"ד כפי שכתב.

איסור אעבורי אחסנתא הוא על המוריש ולא על הבן שמקבל. בכל הציטוטים שציטט ב"כ התובע מדובר על המוריש-האב ולא על הבן. הרי גם ב"כ התובע מסכים שאין איסור לבן שיורש למכור את מה שירש, איך התובע מוכר את הנכס שירש ואינו חושש מאעבורי אחסנתא? וברור ופשוט כשם שרשאי למכור כך רשאי הוא לתת מתנה למי שירצה. ולכן בנ"ד שנתן בביה"ד לאחיותיו, המתנה מתנה גמורה ואין בזה כל איסור לא לגבי הנותן ולא לגבי המקבל ובוודאי לא לגבי ביה"ד. ביה"ד בסך הכל ביצע בקשתו לתת מתנה לאחיותיו ועשה את כל הקניינים הנדרשים.

ועל מנת שהתובע וב"כ לא יחשבו שמה שכתבתי לעיל אין לו בסיס בהלכה, אצטט מקרה דומה המובא בשו"ת הרמ"א (סימן עח) שכתב על דברי האומר שהפשרנים שרצו לבטל ירושה דאורייתא אין רוח חכמים נוחה מהם (רוצה לומר כפי שטען בנ"ד ב"כ התובע כי אם קובעים שפשרה שמפשר יורש קיימת בזה אין רוח חכמים נוחה מהם) כתב על זה הרמ"א וז"ל:

"...אני רואה זה החכם רודף אחר הדיינים להטעותם על לא עוול בכפיהם. וכי אין רוח חכמים נוחה במי שגורם שיורש יפשר עם אחרים או מוחל לגמרי על ירושתו, ובאמת שזה החכם אין רוחי נוחה הימנו במה שנתחלף לו בין יורש למוריש, כי אמרו בפרק יש נוחלין (דף קל"ג ע"ב) הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו וכן אמרינן התם דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בעבורי אחסנתא וכו', הרי כל זה במוריש אמרו שאסור להעביר נחלה אבל יורש עצמו שרוצה למחול על ירושתו, שלא יהא בזה רוח חכמים נוחה הימנו בזה לא שמענו."

מהאמור לעיל אנו לומדים כי למעשה גם המוריש עצמו יכול להעביר ירושה לאחר כאשר זה נעשה בהסכמת היורש. וכ"כ בכסף הקדשים (סימן רפב) וז"ל:

"וכתבתי במקום אחר שיש צדדים לומר שברצון אחים אין כל חשש."

לפי"ז בנידון זה שהיורש עצמו מסכים והוא עצמו הקנה לאחיותיו, בכגון זה גם המוריש רשאי היה להעביר ולא היה כל חשש איסור.

ד.      הבן זוכה בנכסים מיד אחרי הפטירה

גם בסעיף זה כותב ומצטט ב"כ התובע דברים נכונים, אבל אינם שייכים לנ"ד. אין כל ספק שהיורש יורש מיד עם פטירת האב-המוריש וברור שהתובע שהוא בן יחיד זכה מיד עם פטירת האב בכל העיזבון. הבעיה היא כפי שכתבנו לעיל שהוא הקנה מחלקו שירש – עם פטירת האב – כשבא לביה"ד, והקנה לאחיותיו והקניין נעשה כדת וכדין. לכן הן זוכות במה שהקנה להן.

ה.     צו ירושה נכתב על מנת למנוע הליכים

גם בסעיף זה חוזר ב"כ התובע על כך שהבן-התובע הוא מוחזק מכח מתנה מחיים והן מצד שהוא יורש דאורייתא. דברים שדחינו לעיל.

וכאן מוסיף וטוען כי יש אומדנא גדולה שהצו נכתב באופן כזה על מנת למנוע הליכים משפטיים מחמת האחות החסויה. ובפרט שהאחות [המנוחה ז"ל] קיבלה את כל הזהב והתכשיטים שהיו ברשותו ששוויים הון רב כי היו רבים וכבדי משקל ואת הנכס נתן לבנו בכורו היחיד.

בענין התכשיטים טוען הנתבע כי הדברים אינם נכונים. שהרי האב המנוח חילק את התכשיטים חצי לאשתו של התובע (כיום גרושתו) והחצי השני נתן לבתו [ש'] ז"ל אשתו, כך שאינו יכול לטעון שקיבל נכס תמורת תכשיטים.

ולעצם הטענה שנתן כדי למנוע הליכים, אין ביה"ד מבין איזה הליכים היו נגרמים אם לא היה נותן לאחותו המנוחה 1/3 מהירושה, אילו היה רושם בצו הירושה כי 2/3 מקבל הבן הבכור (התובע) ו-1/3 הבת החסויה, ולא היה נותן לאשת הנתבע כלל, לא היה צורך בכל הליך מיותר. יתכן שהאמת היתה כי הוא ביקש לקבל חלקה של הבת החסויה ועל זה נאמר לו שיצטרך להליכים ועיכובים. אבל אין זה קשור כלל לחלקה של האחות המנוחה.

לאור האמור גם נימוק זה נדחה.

ו.        מחילת האחות המנוחה

בכל הפרוטוקולים לא מצאנו עדות או הוכחה שהאחות מחלה על מה שקיבלה בצו הירושה, ומצד שני הנתבע בעלה מכחיש נמרצות, ולכן נימוק זה נדחה מבלי שנצטרך לנמק הלכתית אם בכלל שייך מחילה על נכס שקיבלה בקניין ונרשם על שמה בטאבו. (הרי אין טענה שהאחות הקנתה לו בקניין המועיל.)

ז.       חזקה בחלק האחות

לכאורה טענה חזקה יש לו מדוע שתקו והרשו לתובע להמשיך להתגורר בחלק שלה (אם זה שלה) משך שנים רבות, ובכן על מנת שנחליט בזה נבהיר את העובדות.

למנוח האב היה נכס-דירה שהיתה מחולקת לשתיים. בחלק אחד התגורר האב עם הבת החסויה, בחלק השני התגורר הבן התובע מאז שהתגרש, נכס זה נחשב בית אחד. אי אפשר למכור רק אחד. בטאבו רשום דירה אחת. מאז פטירת האב המשיך הבן להתגורר ללא כל טענות או תביעות מצד האחות או מישהו אחר, גם לאחר פטירת האחות לא הופיע מי מיורשיה לתבוע חלקה. רק עתה כשהתובע החליט למכור את הנכס, והכוונה הכל יחד, מבקשים יורשיה לקבל חלקה.

ובכן אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שהבת אכן קיבלה 1/3 מהנכס, השתיקה ששתקה כל השנים, אין יכולה להוות הוכחה כלשהי שהקנתה או נתנה לו במתנה, מאחר שלא רצתה לתבוע חלקה ע"י הוצאתו מהמקום. כל עוד הוא מתגורר, חשבה, אין לי מה לתבוע. אולם ברגע שמוכר, היא תתבע חלקה. ואכן עתה באו יורשיה לתבוע.

באשר לטענת חזקה למעלה משלוש שנים. קיימ"ל שותפים אין להם חזקה זה על זה כמבואר בסי' קמ"ט כשאין בה כדי חלוקה. ובנ"ד הווי כאין בה דין חלוקה ואין כל הוכחה משתיקת האחות כל השנים. הרי מתגוררת שם גם אחותה החסויה ולא רצתה לבלבל את המצב שהיה כל הזמן. גם לאחר פטירתה לא רצה בעלה הנתבע לתבוע חלקה. רק עתה כשהתובע החליט למכור, הגיע הזמן לקבל את המגיע. ולמעשה לא הנתבע הוא שבא לבקש את חלקו, אלא בתאריך ה-1.1.09 מכר התובע את הנכס ובחוזה נרשם במפורש כי יורשיה של אחותו – בעלה ושלושת ילדיהם – הם המוכרים. התובע לא טען בשום שלב כי הנכס כולו שייך לו בלבד. רק כשהקונה מתחיל לשלם ושומעים את המצלצלים נזדעק התובע למנוע מהנתבע לקבל את חלקו.

מ"מ פשוט הדבר שבנ"ד אין שתיקת האחות מהווה הוכחה על מחילה או נתינת מתנה את חלקה שקיבלה בצו הירושה.

בעיקר יש לזכור כי למעשה חלקה של האחות נרשם בטאבו לכן לא היה לה כל חשש.

ב"כ התובע כתב, כי אין בכוחו של צו הירושה לבטל את המתנה שקיבל המבקש וכן את החזקה שהחזיק לאחר מתן צו הירושה. ובכן דבר פשוט לכל בר בי רב כי צו ירושה שניתן בבי"ד לאחר הקנאות וקניינים, כוחו גדול מאוד.

הרי גם אם נקבל טענת התובע שאכן אביו נתן לו שטר מכר או מתנה, כאשר הוא עצמו מופיע בביה"ד ומקנה כדין מחלקו זה, הרי הצו הוא צו שמוכיח שהתובע הקנה ונתן לאחיותיו לכל אחת 1/3, ואין בכח כל טענה מטענות שטען ב"כ התובע לבטל כח של צו הירושה.

לאור האמור התביעה נדחית.

ניתן ביום ב' בתמוז התש"ע (14/06/2010).

הרב ניסים בן שמעון – ראב"ד

 

 

תגיות

בן בנכסי אביו - כשסמוך על שולחן אביו ביורד ברשות - גדרו העברת היורש מהירושה - על פי בקשת הנפטר בשותפות - יורש שותף המחזיק בנכסי השותפות