בס"ד
מס. סידורי:1101

הצהרת מות לענין ירושה והיתר נישואין

שם בית דין:אזורי נתניה
דיינים:
הרב שפירא שלמה
תקציר:
בית הדין קבע את מותו של אדם שיש לו בנים, אחי המנוח ערער על קביעה זו וטען שאין הוכחות שאחיו אכן נפטר ויש לבטל את צו הירושה.
פסק הדין:
על פי ההלכה לא ניתן לקבוע מות לעניין ירושה
לכן בית הדין משהה את צו הירושה עד לראיות נוספות בני הנפטר יכולים לפנות לבית המשפט להוצאת צו ירושה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ו' טבת תשע"ב

בית הדין הרבני האזורי נתניה

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:      

הרב שלמה שפירא – אב"ד                                                     
 

 

תיק מספר:

819272/3

תאריך:

ו' בטבת התשע"ב

 

(01/01/2012)

צד א':

פלונים

 

 

צד ב':

פלוני

 

 

הנדון:

עזבון המנוח אלמוני

ה ח ל ט ה

א) בפני בית הדין הוגשה בקשה להוצאת צו ירושה בעזבונו של המנוח [אלמוני].

כראיה למותו של המנוח, צירפו המבקשים [פלונים]: האשה שהייתה נשואה לו [אלמונית] ושלושת ילדיו, את פסק דינו של בית הדין מיום י' אדר א' תש"ס, פסק דין הקובע שמעמדה של [אלמונית] הוא אלמנה.

קביעת מעמדה של הנ"ל כאלמנה היתה על פי נימוקי הרכב ביה"ד מיום כ' שבט תש"ס (27/01/00), שבהם נקבע ש[אלמוני] הנ"ל נפטר.

בית הדין נענה לבקשה, וביום י"ח חשון תשע"א (26/10/10), הוציא בית הדין צו ירושה הקובע ששלושת ילדיו של המנוח הינם היורשים של עזבונו.

ב) ב-23/08/11 הוגשה לבית הדין בקשה לביטול צו הירושה. הבקשה הוגשה על ידי [פלוני], אחיו של המנוח. טענתו המרכזית של האח הינה, שלא הוכח בתעודת פטירה או מסמך כלשהו ש[אלמוני] אכן נפטר. ולפיכך אין מקום להוצאת צו ירושה. אי לכך מבקש הנ"ל לבטל את צו הירושה.

בבואנו להכריע בבקשה זו, חובה עלינו לברר מהי זיקתו או מעמדו של המבקש [פלוני] בנוגע לנכסיו או עזבונו של המנוח, והאם יש לו מעמד בתיק זה.

המחוקק הכיר בשני סוגים של בעלי מעמד בתיק ירושה וקיום צוואה. מעמד של "נוגע בדבר" ומעמד של "מעונין בדבר".

בין "נוגע בדבר" ובין "מעונין בדבר" יכולים להגיש בקשה לביטול צו הירושה. ולפיכך תחילה חובה עלינו לבחון האם לאחי המנוח, מגיש הבקשה, יש זכות עמידה בבקשה להוצאת צו ירושה בעזבון אחיו.

ג) והנה על פי סעיף 155 לחוק הירושה, בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש מוסמך לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון. זאת בתנאי, שכל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב את הסכמתם לכך. לאור לשון החוק, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי. כלומר, די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל ואין צורך בהתנגדות מפורשת.

בבג"ץ 4122/02 גרוני נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים פ"ד נז (1) 537 (2002), הוסיף בית המשפט נדבך נוסף וקבע כי צד ה"נוגע בדבר" יכול לטעון לחוסר סמכות של בית הדין הדתי גם לאחר שכבר ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, ועל ידי כך לגרום לשלילת סמכותו של בית הדין למפרע.

חוק הירושה אינו מפרט מיהו "צד הנוגע בדבר" האמור בסעיף 155. אך ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי פ"ד מט (2) 250 (1995) פסק השופט קדמי כי ה"נוגע בדבר" לצורך סעיף 155 לחוק הירושה הוא "מי שטוען לזכות הנאה 'ישירה' בעזבון כיורש על פי דין או כזוכה על פי צוואה".

ולפיכך בנידון דידן שהמבקש הינו אחיו של המנוח, ואין חולק שאין הוא יורש בעזבון אחיו במקרה שלאחיו יש ילדים, ולפיכך אין הוא צד נוגע בדבר זה של הוצאת צו הירושה, אין צריכים את הסכמתו לקבלת סמכות ביה"ד להוצאת צו הירושה. ומשכך ברור שלאחר שניתן צו הירושה אין הוא יכול לגרום שלילת סמכות בית הדין.

ד) אפשרות נוספת להתנגדות להוצאת צו ירושה נקבעה בסעיף 67 לחוק הירושה שז"ל:

"הוגשה בקשה לצו ירושה... כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו."

גם אחרי שהוצא צו הירושה אפשר לתקן או לבטל את צו הירושה כפי שקובע סעיף 72 (א) לחוק, וז"ל:

"בית המשפט שנתן צו ירושה... לפי בקשת מעונין בדבר רשאי לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו..."

הצד השוה בסעיפים 67 ו-72 לחוק הינו, שהבקשה תוגש על ידי מעונין בדבר, ברע"א 3154/94, הנזכר לעיל הוגדר מיהו מעונין בדבר, כדלהלן:

"מעונין בדבר [לצורך סעיף 67 לחוק הירושה – ש' ש'] יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה 'עקיפה' מן העזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות 'קיימת'."

ובהמשך קבע כי:

"'נוגע בדבר' ו'מעונין בדבר' הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם – הם עצמם נהנים 'מיד' מן העזבון."

לפיכך בנידון דידן שהמבקש הוא אחיו של המנוח, אין ספק שאין הוא נופל גם בהגדרה של "מעונין בדבר", שמכיוון שהנכסים הינם נכסי אחיו ולאחיו יש ילדים, לא תוכל להיות לו הנאה בין ישירה בין עקיפה בנכסי אחיו. ומשכך אין הוא נופל בגדר "מעונין בדבר".

לאור האמור לעיל, מכיוון שהמבקש אינו "נוגע בדבר" ואינו "מעונין בדבר", אין לו מעמד להגיש בקשות ולתבוע ביטול צו הירושה בעזבון אחיו. ומטעם זה בלבד יש לדחות בקשתו על הסף.

ה) הדברים שכתבנו לעיל, הינם דחיה פרוצדוראלית של בקשת המבקש. אמנם לא נמנע מלהתייחס לגופן של טענותיו. הנה מש"כ שאין להוציא צו ירושה ללא המצאת תעודת פטירה או ראיה כלשהי על מותו של המנוח, ובנידון דידן לא הוצגה תעודת פטירה. חובה עלינו לבחון הדברים.

בסעיף 68 (א) לחוק הירושה נכתב:

"עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחות בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית המשפט בנימוקים שירשמו, להוכיחו באופן אחר."

לשון החוק קובע שמלבד תעודות רשמיות המורות על פטירה או הצהרת מות הניתנת על פי פסיקת בית המשפט, יש אפשרות להוכיח הפטירה באופן אחר, וזאת אם התיר זאת בית המשפט או בית הדין אשר לו סמכות על פי סעיף 155 לחוק, והעומד במקום בית המשפט במקרים שהחוק הקנה לו את הסמכות.

אין ספק שההוכחה יכולה להיות בכל צורה שתראה לבית הדין או לבית המשפט, בין על ידי קבלת עדות ובין על פי הוכחות אחרות שיראו בעיני בית הדין כהוכחות מספקות. ולפיכך ודאי שפסק דין של בית הדין יכול להוות ראיה והוכחה לפטירתו של אדם. באם יראה לבית הדין שפסק דין זה אכן מוכיח את הפטירה, ולפיכך לא גרע פסק דין של בית הדין מתעודת פטירה, הצהרת מוות או כל מסמך אחר שיוכיח לרשות השיפוטית שאכן המנוח נפטר.

ו) טענות המערער שאחיו עבר לגור בדרום אפריקה בדרך קבע בשנת 92, ואף שלא שב מאז, אין בזה ראיה למותו מכיוון שלא נעשו מאמצים כלשהם לאתרו – הינם דברים שאין להם שחר. בפרוטוקולים להיתר הנישואין של [אלמונית] ובפסק הדין מפורטים עדותם של [פ' א'], אחיו של המנוח, ושל [ח' א'], בהם סופר לבית הדין על המאמצים לאתרו, על המודעות בעיתונים והצעת פרס כספי למי שיעזור באיתורו וכן על העדויות שצברו בנוגע להיעלמותו של [אלמוני]. על פי עדויות שניתנו בבית הדין, השתית בית הדין את פסק דינו להיתר נישואין. ולפיכך ברור לבית הדין שנעשו מאמצים לאתרו. התפרסמו מודעות לצורך איתורו ונערכו שיחות רבות עם אנשים שונים כולל קציני משטרה בדרום אפריקה שהביאו למסקנה ש[אלמוני] אכן נפטר.

בית הדין לא סמך ידיעתו על פטירתו של [אלמוני], על סמך עדותו של [ע' ה']. והלה שהופיע כעֵד לדיון בצו הירושה, לא הופיע אלא לצורך עדות מי הם בני משפחתו הקרובים של [אלמוני], ולפיכך תצהירו לא מעלה ולא מוריד.

גם טענת המערער שקביעת מותו של אדם לפי חוק הצהרת מוות מסורה רק לבית המשפט לעניני משפחה, אף שהינה נכונה, אין היא רלוונטית בנידון דידן. שהרי כפי שכתבנו לעיל בית הדין לא נתן החלטתו על סמך חוק הצהרת מוות, אלא על פי נימוקים אחרים, והם הסתמכות על נימוקי פסק הדין להיתר הנישואין של [אלמונית].

ז) והנה אף שבית הדין אינו מוסמך לתת פסק דין לפי חוק הצהרת מוות, לבית הדין סמכות על פי סעיף 9 לחוק בתי דין רבניים, לדון בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 לדבר המלך במועצתו על א"י, וזאת לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לכך. במסגרת סמכות זו דן בית הדין במעמדה האישי של אשת המנוח כאלמנה. קביעת מעמד זה תלויה בהכרח בקביעת מותו של הבעל. ומשכך כחלק מהחלטתו לקביעת המעמד האישי, יכול וחייב בית הדין לדון ולקבוע האם בעלה של הנ"ל חי או שאינו בין החיים.

בפני בית הדין מוגשות ומתנהלות מידי יום ביומו תביעות להכרת אבהות אגב ולצורך נישואין, ובית הדין מוציא פסקי דין להכרת אבהות במקרים אלו, אף שאין לבית הדין סמכות לקביעת אבהות שלא אגב ענינים הנוגעים לסמכותו.

סמכות בית הדין לדון בעניני המעמד האישי, מקנה לו הסמכות לקבוע ולדון בכל הענינים הצריכים הכרעה שעל פיה יושתת פסק דינו. ולפיכך מכיוון שבית הדין דן בסמכות וברשות, קביעה בענינים הנזכרים לעיל, קביעת מוות והכרת אבהות, יש להם תוקף חוקי.

סמכות בית הדין לדון בענינים אלו מוזכרת גם בחוק מרשם האוכלוסין תשנ"ה-1995, וז"ל סעיף 16 לחוק הנ"ל:

"נתן בית משפט או בית דין דתי החלטה המצהירה על שינוי בפרטי הרישום של אדם או החלטה שיש בה שינוי כאמור, ימסור בית המשפט או בית הדין העתק מהחלטתו לפקיד הרישום הראשי, וכן ייעשה בהעתק של צו אימוץ, תעודת גירושין והצהרת מוות."

במקרה שלפנינו הוציא בית הדין פסק דין הקובע את מעמדה של [אלמונית] כאלמנה. על פי סעיף 19ג(א) לחוק מרשם האוכלוסין, על פקיד הרישום הראשי לשנות הרישום על סמך פסיקת בית הדין מ'נשואה' ל'אלמנה'. חלק בלתי נפרד מהחלטה זו היא קביעת מותו של [אלמוני]. ומכיוון שלבית הדין סמכות לענין קביעת מעמדה של האשה כאלמנה, סמכותו לקבוע גם את מותו של [אלמוני]. לכן אין ספק שבנסיבות הענין ולאור האמור בנימוקי פסקי הדין להיתר הנישואין, בית הדין מוסמך לקבוע שאכן [אלמוני] נפטר. נמצא כי אם התקבלה הסכמת כל הנוגעים בדבר, סמכותו של בית הדין גם להוציא צו ירושה, ואכן כך נהגנו.

הדברים שכתבנו לעיל נכונים עובדתית, הלכתית ומשפטית. מסתבר שגם מגיש הבקשה מודע לעובדות בקשר להיעלמותו של אחיו, ובודאי שמע מאחיו המתגורר בדרום אפריקה על העלמותו של המנוח [אלמוני], ועל המאמצים שנעשו לאיתורו. מסתבר שבקשתו הוגשה לבית הדין לא מתוך דאגה לבירור האמת, אלא ממניעים אישיים, ובמטרה למנוע מיורשי [אלמוני] רכוש שהיה שייך לאביהם. או שעדיין שייך לו, באם נקבל את טענתו שלא הוכח שאחיו מת. בכל מקרה אין ספק שלמבקש אין זיקה כלשהי לרכוש שאמור להיות שייך לאחיו. ועכ"פ הציג בבקשתו מצג שווא, בהעלאת הטענה שכביכול אחיו חי וקיים, מתגורר בדרום אפריקה וניתק קשרים עם משפחתו וכל מכריו בעבר.

ח) עם זאת, חובת בית הדין לדון דין אמת ולדון בדברים לגופם, האם הוצאת צו הירושה היתה כדין. ואף אחרי שהוצא צו הירושה, זכותו וחובתו של בית הדין לברר הדברים כפי שקובעת תקנה קכ"ח לתקנות הדיון:

"חושש בית-הדין שטעה בפסק-דינו, יזמין את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית-הדין לעכב את ביצוע פסק-הדין עד לבירור."

מקורה של תקנה זו הוא מהאמור בחו"מ (סימן כ"ה ס"א):

"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, או טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בתלמוד או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנים אותו כהלכה."

לפיכך חזרתי ועיינתי בנימוקי פסק הדין להיתר נישואין.

סיבות ההיתר היו על פי דברי [פ' א'], אחי המנוח, ושותפו [ח' א'] על הדברים ששמעו מפי אחרים והגויים המסיחים לפי תומם. לבית הדין דווח על עד נוסף בשם [א' א'] שאמר לאחי המנוח ולאשתו שיודע ש[אלמוני] אינו בין החיים. וכפי שהאריך בית הדין בנימוקיו. עם זאת, בפני בית הדין לא הופיע אפילו עֵד אחד שטוען שראה את [אלמוני] מת. יכול להיות ואולי גם מסתבר שבנסיבות המקרה, כפי שתואר לנו לא יהיה אפילו עד אחד יהודי שראה זאת. ואם כן אף שלגבי היתר הנישואין לאשתו, מספיקה עדות של עד אחד, עֵד מפי עֵד וגוי המסיח לפי תומו – אך לענין הורדת יורשים לנכסיו לא סגי בהכי.

וכפי שנפסק בשו"ע (סימן רפ"ד ס"ב):

"אין היורשים נוחלים עד שיביא ראיה שמת מורישן. אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גויים מסיחים לפי תומם, אף שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה, אין היורשים נוחלים על פיהם."

מקור הלכה זו הוא בסוגיית הגמרא ביבמות (קיז, א) ועיין עוד בב"מ (לח, ב). ולפי זה בנידון דידן מכיוון שכל ידיעתנו על מותו של המנוח היא מהדברים שנשמעו בבית הדין בדיון לקביעת מעמדה האישי של אלמנתו, ואף שבית הדין קבע שהנ"ל מת ואשתו רשאית להנשא, לענין הורדת יורשיו לנכסיו לא סגי בעדות זו. ולפיכך מתלה בית הדין את תוקפו של צו הירושה שהוצא ב-26/10/10, עד שיובאו בפנינו עדויות מספקות על פי ההלכה ולפיהן [אלמוני] אינו בין החיים ואפשר להוריד היורשים לנכסיו.

אם ברצונם של היורשים לקבל פסק דין על פי חוק הצהרת מוות, זכותם להגיש תביעה בנושא זה בערכאה המתאימה, ובהתאם לפסיקתה יוכלו להמשיך בהליכים למימוש זכויותיהם בנכסי אביהם.

ניתן ביום ו' בטבת התשע"ב          
 (01/01/2012)

הרב שלמה שפירא – אב"ד

 

 

 

תגיות

התדיינות מחודשת בפני בית דין אחר - דין שני עריכת צוואה - נוגע בדבר ומעוניין בדבר הוכחת מות המוריש - בראיות המתירות עגונה