בס"ד
מס. סידורי:1099

אדם הטוען שהוא בן הנפטר ומבקש לבטל צו ירושה קודם

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב גמזו יצחק שמואל
הרב יגודה יוסף
הרב רפפורט יצחק
תקציר:
בשנת תש"ע הוצא צו ירושה לקרובים הידועים לנפטר המתגוררים בארץ, לאחר כשנתיים הופיע אדם הטוען שהוא בנו של הנפטר, הקרובים הסכימו לשאת בעלויות בדיקת dna לטוען שהוא בנו, בסופו של דבר הטוען שהוא בן לא הגיע לבדיקה.
פסק הדין:
בית הדין מבטל את צו הירושה שמשנת תש"ע, על הטוען שהוא בן המנוח להביא מסמכים שיוכיחו שהוא בנו של הנפטר על מנת שיוצא עבורו צו ירושה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ב' שבט תשע"ג

בתיק זה ניתן פס"ד נוסף

ב"ה

לפני כבוד הדיינים:      

הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד
הרב יוסף יגודה – דיין
הרב יצחק רפפורט – דיין

 

תיק מספר:

873294/1

 

 

המנוח:

אלמוני

 

 

המבקש:

פלוני

ב"כ:

עו"ד מריו סלצ'ובסקי

 

 

המשיבים:

פלונים

ב"כ:

עו"ד מיקו מנחם

 

 

הנדון:

ירושה

פסק דין

רקע

לפני בית הדין בקשה לביטול צו ירושה.

ביום ט"ז בשבט תש"ע (31.1.2010) נתן בית הדין צו ירושה בהתבסס על תצהירים ועדויות כי למוריש מר [אלמוני] שנפטר באורוגוואי אין יורשים מדרגה ראשונה לבד מקרובי המשפחה הנמצאים בארץ. צו הירושה על שם המשיבים ניתן לאחר קבלת התייחסות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי.

ביום ב' בכסלו תשע"ב (28.11.2011) הוגשה בקשה לביטול צו הירושה. הבקשה הוגשה מטעם מי שמציג את עצמו כ[פלוני] בן המנוח.

הוצגו לבית הדין העתק רישום הלידה של המבקש באורוגוואי ובו נרשם המבקש כבנו של המוריש – העתק עם אישור אפוסטיל – וכן תעודת דרכון אורוגואי בו מזוהה המבקש כ[פלוני].

בבית הדין הופיע [מ' ק'], בן דודו של המבקש שהעיד כי המבקש [פלוני] הוא בן המנוח והוסיף כי כיום יש למבקש שם או כינוי [ו' א']. לדברי [מ' ק'] הוא היה בקשר עם המשפחה כדי לאתר את [פלוני] (המבקש).

לדברי המשיבים, לא הזכיר המנוח בעת ביקוריו בארץ כי יש לו בן, ולדבריהם גם אם היה בן, מי שמופיע בבית הדין הוא מתחזה. אולם הם מוכנים כי המבקש ייבדק בבדיקת DNA המשווה את כרומוזום Y, ומאפשרת לבדוק קשר דרך האבות עד שישה דורות.

כמו כן הוצגה התכתבות לחשבון דואר אלקטרוני של אדם בשם [ו' א']. אכן, מההתכתבות עולה כי המבקשים היו מודעים כי קיים מאן-דהו הטוען לירושה בזמן ההליך בבית הדין. עובדה שהועלמה על ידי המשיבים בזמן הצהרתם לבית הדין.

לדברי המבקש היה נתק ממושך בינו לבין הוריו. הוא גר בארגנטינה, ונודע לו על פטירת אביו רק אחרי פטירתו, ולכן לא היה בעת הקבורה או בהקמת מצבה.

הצדדים קיבלו בקניין בבית הדין כי אם הבדיקה תאשר את קרבתו של המבקש למוריש ישמש הדבר כראיה לטובת המבקש. אולם אם יוכחש על ידי הבדיקה לא יהווה הדבר הוכחה לאי-קרבתו של המבקש. המשיבים יישאו בהוצאות הבדיקה במעבדה המקובלת על בית הדין כולל טיסה ושהיה בבית מלון עד לסכום של 5000 ₪.

נקבע תור לבדיקה במעבדה הגנטית של ביה"ח תל השומר, אולם המבקש לא הופיע לבדיקה.

לדברי המבקש, הוא חוזר בו מהסכמתו לבדיקה מאחר שאחד מהנבדקים אינו קשור דרך האב, וגם אין הוכחה כי הנבדק השני באמת הוא בן חוקי וקשור משפחתית למנוח. לדברי המבקש, העץ המשפחתי שהציגו הנתבעים שונה ממה ששמע מאביו.

דיון והכרעה

תוקפם של מסמכים משפטים ותעודות רשמיות

הנידון שלפנינו תוקפה של תעודת לידה לצורך קביעת זכות ירושה, וכן אם מספיק זיהוי היורש על פי תעודה מזהה או שמא צריך עדות גמורה.

במשנה בגיטין (י, ב) מבואר כי שטרות העולין בערכאות של עכו"ם כשרים. בטעם הדבר אומרת הגמרא ששטרי ראיה כשרים הואיל ו"אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא". פירוש, אם לא היו נמסרים המעות לפניהם לא היו כותבים שטר. ובגמרא הובאו שתי לשונות אם להכשיר שטרי מתנה מטעם דינא דמלכותא דינא.

ברי"ף הביא את המשך הגמרא ש"רבינא סבר לאכשורי בכינופיא דארמאי" אמר ליה ערכאות תנן והוסיף הרי"ף שם: "ודווקא ערכאות דלא מקבלי שוחד". אפשר לבאר את דברי הרי"ף בשתי דרכים: כל ערכאות מוחזקות כמי שאינם מקבלים שוחד או שיש כאן תנאי נוסף המצריך בירור טיבעם של הערכאות.

הרמב"ם כתב (הלכות מלוה ולוה כז, א):

"אבל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם, אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום, וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד, ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס, וכן שטרי [חוב] והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים."

מבואר שלדעת הרמב"ם צריך כמה תנאים על מנת להכשיר שטרי ערכאות. ראשית, שיהיה כתוב בשטר שהעדים ראו את מסירת המעות, וכן שיעידו על העדים וגם על הערכאות שאינם מקבלים שוחד. עוד פסל שטרי חוב והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהם בעדים שלהם – משמע לכאורה שאע"פ שהשטר הוא רק לראיה אעפ"כ פוסלים את השטרות הללו.

בסמ"ע ביאר, שהרמב"ם פירש את הגמרא כקיום שטרות המקביל לקיום בדיני ישראל. היינו שהעדים חותמים על השטר ואח"כ מביאים את השטר לערכאות לקיים את חתימת העדים, וכך הערכאות מעידים רק שעדים מוכרים כנאמנים ושזו היא חתימתם.

לדעת הרמב"ם, הערכאות אינם רואים את עצם המעשה אלא בא לפניהם רק שטר חתום בלבד. וצריך לומר שהעדים מוחזקים לנאמנים יותר משאר עדים נכרים מאחר שחתימתם יוצאת לפני הערכאות ואם יעידו שקר יפסידו את נאמנותם לפני הערכאות. כך מופיע ג"כ בתשובת הגאונים (הרכבי סימן רעח):

"... הכין חזינא כי המדינה הזאת שאנו עכשו בתוכה והיא בגדאד אין מקבלין בערכאות שלגוים אלא עדים פקחים וגדולים ועשירים שלא עלה עליהן גזל ולא דברי שקר ולא דברי שוא ושמצויינין בדתם ונקראין אלמעדלין. כגון אלו אם העידו על שטר מכר או הלואה וסידרו את העדות בערכאות שלהן וקיבלן השופט שלהן אף אנו נמי דנין באותו שטר וכשר הוא אצלנו. וכן מנהגנו עכשו מעשים בכל יום. והמדינות האחרות הגדולות שבבבל יש בהן מי שעידי הגוים המוצבין לעדות כך הן מצויינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר ואין אנו יודעין מה בלבם וכל הגוים אינן עדינו בסודם אלא בחזקת חשד אבל כיון שהן מראין. ורבותינו אמרו אע"פ שחותמותיהן גוים כשרים. אף אנו מכשירין אותן. ויש מקומות וכפרים ומרחקים שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה בהן וגומלין הן ונהנין מעדיותיהן כגון אלו אין אנו מכשירין שטרותיהן כאשר מצאתם בתשובה שהזכרתם. ולענין זיוף ודאי אנו חוששין בכל מקום ואף הגוים הללו חוששין לזיוף ואין מקבלין שטר מכתב ידי עדיו..."

העולה, שלדברי הרמב"ם והגאונים כאשר מכשירים שטרות העולים בערכאות עיקר הנאמנות היא נאמנות העדים ולא של הערכאות, שעדים בעלי נאמנות לא מריעים את עצמם לחתום שקר כאשר השטר מובא בפני ערכאות שמבררים את הדבר. לדברי שאר הפוסקים, כל השטר נעשה בפני ערכאות וכל הנעשה בפניהם הוא בחזקת אמת.

בגמרא מבואר שיש חילוק בין שטרי מקח וממכר שאז השטר הוא רק לראיה לעומת שטרי מתנה שהשטר עושה את מעשה הקניין. לדעה אחת בגמרא, יש להכשיר גם שטרי מתנה היות ודינא דמלכותא דינא; לתירוץ שני, יש לפסול שטרי מתנה ודומיהם ומכשירים רק שטרי ראיה. שיטת הרמב"ם שהתירוצים חולקים ולדעתו אין להכשיר רק שטרי ראיה. אולם, הרמב"ם המעיט ג"כ סוגי שטרות שלכאורה מהותם הוא רק ראיה והדבר מתקיים גם ללא השטר והם שטרי [חוב] והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן.

המפרשים התקשו בדברי הרמב"ם למה נפסלו שטרי הודאות, פשרות ומחילות, שהרי ההודאה מתקיימת גם ללא השטר וגם מחילה אינה צריכה קניין. ופשר צריך קניין וא"כ אם קנו לקיים את הפשרה בנפרד מהשטר הרי שהשטר עומד לראיה והיה צריך להכשירו. הבית יוסף תירץ שמאחר שהעכו"ם אינם בקיאים בטיב הקניין לא פלוג, ופסלו את כל שטרי הפשרות.

ברדב"ז (אלף תקפג) ביאר שבשטרי פשרות שצריך קניין, השטר עושה את הקניין ודומה לשטר מתנה שפסול (עי' בית יוסף חו"מ יב בשם הריטב"א). בסמ"ע תירץ שפשרה נקראת דין ולכן צריך בית הדין כשר לתת תוקף לפשרה, ואם כן קניין לא יועיל לקיים פשרה. והוסיף בנתיה"מ שדווקא עכו"ם שלא מועיל בהם קניין. אך בעל העיטור כתב להדיא שבדיעבד מהני:

"...ודוקא בערכאות דלא מקבל שוחדא והוא מושב ידוע. אבל כינופיא דארמאי לא ש"מ דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בערכאות דלא מקבלי שוחדא ואע"ג דקיי"ל לפניהם ולא לפני כותים ה"מ לכתחלה. אבל דיעבד כשר..."

(יעוי' שו"ע חושן משפט סי' כב, ב דעת המרדכי שבדיעבד מהני, ובש"ך שם טו, ונראה שדברי העיטור נעלמו מעיני הש"ך.)

הריב"ש (תצג) נשאר בצריך עיון על מה שפסל הרמב"ם שטרי מחילות, וכתב שאפשר שאגב שיטפיה נקט שטרי מחילות. דבריו הובאו בבית יוסף וגם בתשובת אבקת רוכל (עה). אמנם הרדב"ז (אלף תקפ"ג) מיאן לקבל את דברי הריב"ש, וכתב וז"ל:

"ולפיכך אני אומר שלא היתה כוונת הרב ז"ל בכל שטרי מחילות אלא באותם שלא מנו מעות בפניהם אלא שבאו לפניהם ואמרו תעידו עלינו שמחל פלוני לפלוני או מחלנו זה לזה וכיוצא בהם דכיון דלא יהיב זוזי קמייהו איכא למיחש דילמא מרעי אנפשייהו אעפ"י שאין צריך לא קנין ולא עדים. אבל אם היה חייב לו מעות ופרע לו בפניהם ואמר כתבו לי שטר שלא נשאר לו אצלי כלום ומחלנו זה לזה בזה לא דבר הרב ז"ל דמה לי אם מלוה לו בפניהם ומה לי אם יפרע לו בפניהם כיון דיהיב זוזי קמייהו לא מרעי נפשייהו..."

כדברי הרדב"ז כתב ג"כ בבאור הגר"א (ס"ק טו) "דעל מעשה גדול כזה לא מרעי נפשייהו", וכך פירש גם הבית יוסף באבקת רוכל לפני שהביא את דברי הריב"ש. גם המהרשד"ם (חושן משפט שן) חולק על הריב"ש ופסל שטרי צוואה הנעשים בערכאות.

ואין לפרש שבדבר חשוב לא משקרים ובמעשה קטן משקרים, שהרי הודאה ומחילה יכולים להיות חמורים יותר מאשר מסירת סכום מעות פעוט. אלא שבמקום שנעשה מעשה שאינו תלוי בדיבור ולא מצריך פירוש או פרשנות, בזה אין משקרים מאחר שאם יתגלה שקרם תתרועע חזקת כשרותם בעיני הערכאות. מה שאין כן בדבר שמצריך פרשנות או שהמעשה קל, בזה יכולים להישמט ולתרץ את שקרם בשגגה ולא תורע חזקת כשרותם.

בשלטי גיבורים (פרק מי שמת דף עא בדפי הרי"ף) תירץ שבשטרי מחילות הודאות ופשרות השטר עושה את הקניין. בשטר הודאות הוא מתחייב ע"י השטר שכתוב בו שחייב מה שלא היה חייב בו. שטרי מחילות הכוונה שכותב שמוחל לו מה שקיבל ממנו על אף שלא נפרע וגם שטרי פשר הוא על אותו הדרך.

וכתב החתם סופר (אבן העזר א, צד):

"...והחלוק נראה כמו שיש הפרש וחלוק בין רופא אומן לרופא מומחה לרבים שכתבתי לעיל בשם תוס' פרק אין מעמידין דאפי' רופא אומן עביד דמשקר אמונתו היכי דמצי לאשתמוטי שעשה מטעם שנאה משא"כ רופא מומחה לרבים זה לא ישקר אמונתו בשום פנים הכי נמי ערכאות הוה מומחה לרבים וביותר שהרי זה הוא כל המחאתם שיעמדו האמת ולא ישקרו אמונתם ע"כ מהימני טפי."

לכאורה דברי החתם סופר נכונים בהתייחס לדברי הרמב"ם רק לגבי הערכאות עצמן ובמקום שהעדים התייחדו כעדים קבועים, כמו שמשמע מדברי הגאונים.

אלא שיש להקשות שא"כ מה צורך בעדות שלא מקבלים שוחד, די במה שהועמדו מטעם המלכות שהרי נחשבים כמומחים לרבים. וצריך לומר שאע"פ שהועמדו לשם עדות אעפ"כ אינם בוחלים בשקר וכזב עבור רצי כסף. רק באיסורים שחוששים לשקר מצד "פיהם דיבר שווא" שאין חשש שוחד, בזה די בחזקה שאינם מריעים אומנתם. אבל במקום שיש חשש זיוף ומתן שוחד ע"י בעל דבר, צריך שיוחזקו ללא מקבלים שוחד.

לפי זה, בתעודת לידה שהאב מגיע לממונה מטעם השלטון ומצהיר בפניו ובפני עדים החתומים בספר רישום האוכלוסין שנולד לו ילד פלוני, וזהו תפקידו ונאמנותו של אותו ממונה, הרי יש להאמינו לכו"ע, שאילו לא היה האב מופיע ומצהיר שנולד לו בן והממונה היה רושם שקר ברישום האוכלוסין, אין הרעת אומנות גדולה מזו. והדבר נחשב כמילתא דעבידי לגלויי, שאם הילד הרשום שייך להורה אחר, הדבר מפורסם ויתגלה על פי עדים רבים ומצויים.

וע"כ גם לגבי הרישום הראשון בספר רישום האוכלוסין אין חשש שוחד, ואין צורך בעדות שלא מקבלים שוחד.

להלכה השמיט המחבר בשו"ע מלשון הרמב"ם שטרי מחילות. גם בבית יוסף פירש את החיסרון בהודאות שהודאה בפני פסולי עדות אינה הודאה, ולגבי פשרה לא היה צריך לטעם שלא בקיאים בטיב עשיית קניין. מוכח שדעת המחבר לפסוק ששטרי ערכאות הנעשים לראיה כשרים ולכן הכשיר המחבר (רנג, לב) שטרי צוואה העולים בערכאות של עכו"ם.

החזון איש (חושן משפט ליקוטים ג, כב) ביאר את דברי הרמ"ה שהובאו בטור בשטר הודאה של מתנה, ומסיק שדעת הרמב"ם שפסל שטרי הודאה היא דעת יחיד. וא"כ לדעת החזון איש כל שטרי ראיה כשרים להלכה במקום שאין בהם חסרון בגוף המעשה.

אלא שיש להקשות על החזו"א שדעת רבנו ירוחם (נתיב ד, ב) לפסול כל השטרות מלבד שטרי מכר מפני שנתן מעות, וזה עולה כדברי הרמב"ם ושוב לא הוי הרמב"ם דעת יחידאה. ומה עוד שהרדב"ז והמהרשד"ם חוששים לדברי הרמב"ם, וכ"כ ג"כ במהר"י לבית לוי (כד).

ואפשר שאין להחשיב את רבנו ירוחם בשורה אחת עם הדעות החולקות על הרמב"ם, שהם הרשב"א הר"ן הרא"ש, ולכן אינו דעה מכרעת.

גם דעת בעל העיטור (מאמר ח – קיום טופסין וחותמים) שטעם הכשר שטרי ערכאות הוא מטעם שלא מרעי נפשייהו לקבל שוחדא, וא"כ שטרי הודאות כשרים.

במהריט"ץ (נ) כתב שעל אף שדעת הרמב"ם לפסול שטרי ערכאות שאין בהם מתן מעות, אולם המנהג הפשוט להכשיר, וא"כ להלכה שאר שטרות כשרים מכוח המנהג ואין לטעון קים לי כדברי הרמב"ם.

גם מה שכתב הרמ"א:

"...וכן מתנה הנקנית או בחזקה רק שהודה בערכאות דכל השטר אינו אלא ראיה בעלמא כשר מה שנעשה בפניהם",

כתב בנתיה"מ שהוא לכו"ע. ואם כן, המחלוקת להלכה שנשארה בה ספיקא דדינא היא רק בשטרי הודאות שלדעת הרמב"ם הודאה בפני פסולים אינה הודאה ולדברי שאר הראשונים שטרי הודאה כשרים. וא"כ להלכה שטרי צוואה העולים בערכאות יהיו ג"כ כשרים כדברי המחבר בסי' רנג.

יש להוסיף לאמור את דברי ערוך השלחן (חו"מ סח, ה) שכתב:

"... ולפי מה שבארנו אין כאן מחלוקת דוודאי משום עצם השטר גם דיעה ראשונה מודה שכשר אלא דחיישינן שמא לא היתה ההודאה והמחילה כדין כמ"ש בסעי' ג' ולכן גם לדיעה זו פשיטא דאם יש לחוש לזה אין סברא כלל להכשיר ואם מוכח מלשון השטר שכדין נעשה וודאי דגם דיעה ראשונה מודה להכשיר [נ"ל]."

אלא שיש לפקפק בדבריו מאחר שאפשר שדברי הרמב"ם הם דווקא בעדים עצמם שיש ערכאה מעליהם ולכן מירתתי, מה שאין כן הערכאה שאין מי שעומד מעליה.

בגמרא מבואר שיש חילוק בין כנופיה דארמאי לבין ערכאות וכך פסקו כל הפוסקים, וכתב בשו"ת רבי יעקב לבית לוי (כד):

"...ואמנם כל זה הוא ברור למי שדר בממשלת הלועזים הנקרא בלשונם קאנצילירו או שקרי"טארו שזה הוא הממונה מהמלכות והוא עומד תמיד בבית הועד שלהם וכל ענייני גוף המלכות נכתבים על ידו וזהו סופר המלך שהוא בערכאות ואל זה רמז הרמב"ן והר"ן ז"ל. והמין השני הם סופרים אחרים הרבה אין מספר בכל עיר ועיר ממונים מפי השופטים והם יושבים בביתם ובחנותם ובכל זוית ופינה ונקראים נוטרי ולאלו אין להם דין ערכאות כי גם ביניהם אין נותנים כל כך נאמנות לכתבים הנעשים על ידיהם כמו אותם הנעשים על ידי הקנצילירי וזה ברור למי שבקי בהם."

אם כן, דווקא ממונה על ידי השלטון לקיים שטרות ויושב במקום קבוע נאמן מה שאין כן אישור נוטריוני אינו נחשב קיום לדברי הכול. וכך הביא גם בשם מהמר"ם פדוואה בביאור דברי טור.

אולם המהר"י לבית לוי הביא בשם הריב"ש (תעח) והמהרשד"ם (שג) שבמקום שיש מנהג מועיל המנהג להכשיר שטרות מקוימים על ידי נוטריון.

אם כן, להלכה: בנידון דידן הוצגה תעודת לידה עם אישור אפוסטיל אשר בה התעודה עצמה היא צילום של ספר רישום הלידה המקורי על נייר מיוחד. בגב התעודה מופיע אישור חתום על ידי ממונה שההעתק נאמן למקור. ובנוסף לכך אישור פקיד המחלקה לאימותי חתימות וכן אישור נוסף של קונסול ישראל הקונסול הישראלי במונטבידאו כי חתימת הפקיד המאשר מאומתת על ידו.

על תעודת הלידה חתומים פקיד הרישום, האב ושני עדים שהעידו בפני הפקיד. התעודה ממוספרת ונושאת את התאריך 28.1.1963 ובה הצהרת האב על לידת בנו, שם הילד, שם אם הילד, שם סבים והסבתות וחתימת העדים והפקיד הממונה.

התעודה המקורית דינה כעדות גמורה גם לדעת הרמב"ם מאחר לא מרעי נפשייהו לזייף מעשה גמור ועצם הופעת האב נחשבת כמעשה גדול שאי אפשר להישמט מזיופו. ולכך יש להוסיף שהבעל-דבר עצמו חתום על התצהיר, ובזה לא שייך לומר שלא מדקדקים וכל עדותם נחשבת כקיום שטר בלבד שהוא חתם לפני הערכאות.

ויעוין בט"ז (חו"מ רעז) לגבי דין יכיר שסומכים על כתיבת האב אם רשם את סדר ההולדה של בניו אבל ברישום זמן לידה לבד כתבו הגאונים שמא חפץ לכתוב מה שכתב שלא באמת. אבל כאן כאשר רשם והעיד בערכאות וידוע שעל פי הערכאות נקבעת הירושה בדינא דמלכותא, א"כ אי אפשר לומר שהצהיר שקר והוא נאמן לומר על פלוני שהוא בנו מדין יכיר כמו שכתב הרא"ש (פרק יש נוחלין סי' לט).

ההעתקה המאושרת נחשבת כעדות מקוימת בערכאות כאשר המשרד לאימות חתימות נחשב ערכי ולא נוטריון בהיותו ממונה על פי השלטון, ועל פי דין אין צורך באימות החתימה של הקונסול המקומי.

לבית הדין הוצגה ע"י המבקש עדות מומחה האומרת כי תעודות הלידה משמשות לקבלת אזרחות וקבלת תעודות זהות ופספורט ואם הרישום היה במונטבידאו ניתן עותק לעירייה.

מכל האמור עולה, כי לפנינו עדות ברורה כי למוריש [אלמוני] נולד בן בשם [פלוני], זאת בניגוד להצהרת המשיבים.

מאחר שידוע כי למוריש בן מקרבה ראשונה הרי שהוא בחזקת חיים כמו שנפסק בשו"ע (חושן משפט רפ, ז):

"...ולכן ראובן שיצא בנו למדינת הים ואין יודעים אם הוא חי או לא אין אחי ראובן יורדין לנחלה בנכסי ראובן שמוקמינן בנו על חזקתו שהוא חי."

ולכן יש לבטל את החלטת בית הדין מיום ט' כסלו תש"ע (26/11/2012) ואת הצו שניתן ביום 31/01/2010.

על היורשים המשיבים להשיב את כל הכספים שנלקחו שלא כדין מחשבונותיו של המנוח [אלמוני].

העדות הנצרכת לזיהויו של טוען לירושה

מעתה מוטל עלינו לדון בשאלה האם ניתן להוציא צו ירושה חדש על שם מר [פלוני] המבקש.

לדברי המשיבים [פלוני] המופיע בבית הדין הוא מתחזה ושמו [ו' א'] ולא [פלוני].

לפנינו עדות בן דודו של [פלוני] מר [מ' ק'] שהופיע בפני בית הדין והעיד כי [פלוני] ידוע לו כבנו של המנוח והנו היורש.

בנתיבות המשפט סי' ר"פ ס"ק א' כתב וז"ל:

"... ונראה דהא דהיורש צריך עדים היינו דוקא כשיש כאן יורש כגון שיש לו אחים ובא אחד ואמר שהוא בנו ומסלק אחיו מהירושה אז צריך עדים, אבל כשמת כאן אחד ולא נודע מי הוא ובא אחד ואמר אני קרובו הראוי לירש אותו, נאמן ויורש אותו, ואם בא אחר וטוען אני קרובו יותר ומכחישין זה את זה הדין כל דאלים גבר רק בין שניהם, וכמבואר בב"ב דף ל"ג [ע"א] גבי רב אידי בר אבין דאמר אנא קריבנא לפי גירסת התוס' [ד"ה ה"ג] דלא גרסינן טפי, ועיין בנ"י שם [י"ז ע"א מדפי הרי"ף] דהיה דינייהו כל דאלים גבר, ע"ש."

אולם, בתשובת עבודת הגרשוני (קי) כתב לגבי מי שידוע שיש לו אח במדינת הים ובא ראובן ואמר לשמעון שהוא אחיו, ושמעון ענה לו שאינו מכירו והביאו עדים שמכירים אותו בטביעת עינא דקלא בלבד ולא מכירים אותו בצורתו ע"ש שמסיק שא"א לסמוך על דברי העדים כל זמן שאינם מכירים אותו בטביעת עין. ולכאורה לדברי הנתיבות המשפט מאחר שהטוען לירושה לא ממעט את חלקו של אחיו, גם ללא עדים יהיה נאמן גם ללא עדות והוא דלא כנתיבות המשפט.

ובאמת צריך ביאור מהי סברתו של הנתיבות המשפט, ומדוע אין צורך בעדות גמורה ככל דבר שבממון.

הנה דעת הר"ן (חולין, גיד הנשה לד, א בדפי הרי"ף) שעד אחד נאמן באבידה. ובטעם הדבר כתבו האחרונים שדעת הר"ן שע"א נאמן במקום שאינו בא להוציא מחזקת ממון. וכן כתב הר"ן בקידושין (פרק האומר) גבי האומר קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואומר ואני קדשתיה שנאמן לכנוס אע"ג דהוי דבר שבערוה, וכ"כ המהרי"ק ומהר"ם וכן הוכיח הרעק"א (קז) בדעת התוספות.

אולם האחרונים הקשו על שיטה זו ממה שבאבידה באחד נותן סימנים ואחד נותן סימנים ועד אחד כדברי האחד הדין הוא שיניח (ב"מ כא), וא"כ מבואר שעד אחד אינו נאמן גם כשאינו נגד חזקת ממון (שער משפט לג, א; שב שמעתתא ו, ג; אבני נזר אה"ע נה; שערי יֹשׁר ו, יד).

והאבני נזר הביא שהריטב"א בגיטין שחולק על הר"ן ועד אחד אינו נאמן באבידה (וכן הביאו גם האמרי בינה דיני עדות [כט] ובשערי יֹשׁר [שם]), אך דעת הריטב"א לחלק בין אחר המעיד שאינו נאמן מאחר שבא בתורת עדות ובין בעל דבר שנאמן.

באבני נזר יישב את שיטת הר"ן שבסימנים וסימנים וע"א, יש אחר שטוען שהאבידה שלו ונותן סימנים וא"כ יש דררא דממונא ואינו נאמן.

בשערי יֹשׁר ביאר שבמחזיק במה שאינו שלו ובא אחר ואומר ברי שהוא שלו והמחזיק אומר שמא אינו שלך בזה לכו"ע נאמן מצד דיני ממון שברי ושמא ברי עדיף. אבל בסימנים וסימנים וע"א מאחר שיש שני בעלי דינים לפנינו שכל אחד טוען ברי א"כ צריך הכרעה של שני עדים כמו בעדות רגילה. ובזה מוכח כדברי החלקת מחוקק (לז, ס"ק מב) שבשניים האומרים אני קדשתיה אין ע"א נאמן, דלא כבית שמואל (שם, ס"ק נ).

רק שבאבידה יש דין מיוחד של "עד דרוש אחיך אותו" ולכן צריך סימנים, ודין זה נחשב כשאר דיני איסורים שדי בעדות ע"א. א"כ בכל אבידה גם בלא סימנים אם טוען בברי שהחפץ שלו מועילה עדות ע"א ואפילו קרוב ופסול יהיו כשרים להחזיר אבידה על פיהם. ועי' שם בשערי יֹשׁר שביאר את דברי הריטב"א שלדעתו "עכ"פ הוא ענין משפט של ממון, שזה גופא, לברר אם צריך בזה משפט ממון הוא ג"כ דבר ממון, וכל דבר שבממון אין ע"א נאמן, ורק אם בא בתורת בעל דין שטוען שהוא שלו, נאמן אם הוא צורבא מרבנן" ע"ש ודבריו צריכים ביאור.

ונראה שבמקום שהבעל דבר טוען ברי ואין לו סימנים וע"א מסייע הרי שהעד אחד נאמן ועד המסייע דומה לדין צורבא דרבנן לכו"ע, שלא נחלקו הריטב"א והר"ן אלא במקום שאין טענת ברי וע"א מעיד להחזיר למי שלא שמענו את טענתו או שבעל האבידה אינו יודע. אלא שיש להסתפק אם לריטב"א די בעד פסול להשוות בעל דבר לצורבא דרבנן.

באמרי בינה (עדות כט) כתב שאם יש ע"א המסייע גם הבעל דבר אינו נאמן הואיל וסומך על דברי המסייע אלא שהמהרי"ט (חי' קידושין) כתב שבאומרת איני יודעת למי התקדשתי שאינו נאמן לומר אני קדשתיה אם ע"א מסייע נאמן דאין אדם חוטא ולא לו. וסברת אין אדם חוטא ולא לו נאמרה גם בקרובים ופסולים. יעוי' ברמ"א (אה"ע לז, כד) שפסק ע"פ דברי הר"ן בקידושין שע"א נאמן ולדברי הריטב"א זה דווקא בצירוף טענת בעל דבר אלא שיש חשש שמא מחפה עליו והוא יצרו תוקפו ולכן מועיל ע"א, וא"כ מוכח שיש מירתת גם כאשר ע"א מסייע.

באבני נזר כתב שממה שהשמיטו הפוסקים את דברי הר"ן נראה שאין הלכה כדבריו, אולם באמרי בינה הביא שדעת הב"ש (אה"ע קלב, ס"ק יג) כדברי הר"ן.

א"כ בנידון דידן שיש קרוב המסייע לדברי הבעל דבר הרי שהוא נאמן, אולם מדברי הרי"ף (יבמות יג, א בדפי הרי"ף) משמע שאין לסמוך על קרוב במקום יש חשש חשד וז"ל:

"...וכיון דקיימא לן דאישתמודענוהי להדין פלניא גלויי מלתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימנו דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא מסהדי... אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מיבעי ליה לסהדא למיסהד בין במילתא דאיסורא בין במילתא דממונא אלא עד דבדיק בהדי אחריני דאמרינן בגט פשוט [בבא – בתרא קס"ז ע"ב] ההוא תברא...אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק ואמרינן נמי [בבא – בתרא קס"ח ע"א] אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא נדבר עם הארץ... אלמא היכא דאיכא חששא דחשדא בין באיסורא בין בממונא חיישינן ולא סמכינן אקרוב ואשה וכן הלכתא."

מצאנו שלושה דינים הדומים במהותם לדינו של נתיבות המשפט: המקדש את בתו ואמר איני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה שנאמן לכנוס ומובא להלכה (שו"ע אה"ע לז); דברי הגהות מיימוניות (הלכות אישות ט, ד) בשם ריב"א הובאו להלכה ברמ"א (חו"מ רכב) שיש מי שכתב האמור שדה מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן בדומה להלכות קידושין. אולם הש"ך ושאר הפוסקים הקשו ממשמעות הירושלמי שלפנינו שמשמע שאינו נאמן.

ולגבי חזקה שאין עמה טענה מבואר בחו"מ (קמו, ט) שהיושב בשדה בלא טענה אע"פ שודאי אינה שלו אם בא אחר ואמר שלי הוא, אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו. משמע שהמערער אינו נאמן אע"פ שהוא בעל דבר. וצריך ביאור במה שונה דין זה מדין קידושין שהבעל דין נאמן.

בגמרא בקידושין מבואר שנאמן לומר קידשתיה, ופירש הר"ן (כז בדפי הרי"ף):

"ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא, התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן."

על פי טעמו של הר"ן לכאורה הוא הדין לגבי ממון שנאמין למי שבא ואומר שהוא הבעלים במקום שאין מי שטוען כנגדו טענת ברי ואינו טוען כנגד חזקה. בגמרא מבואר שדווקא במקום שהאב אומר שאינו זוכר למי קידש, אבל אם האשה קידשה עצמה ואומרת שאינה זוכרת למי התקדשה אינו נאמן שקידשה מפני שמחפה עליו ופירש רש"י בטעמו של רב אסי דמירתת דלמא מכחיש לה ואמר אנא ידענא דלאו את יהבת לי קידושין ולגבי אשה שקידשה עצמה כתב רש"י לא מירתת דיודע שתתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא.

ונראה לבאר שמאחר שהיא אסורה לכל העולם חוששים שמא תחפה עליו ולאחר שכנסה תכחיש אחרים על מנת שלא תיאסר על שניהם ותצא מזה ומזה. העולה מהאמור שמצד הדין אילולי חשש נגיעה הבעל-דבר נאמן לגבי ערוה החמורה וכ"ש שיש להאמינו לגבי ממון במקום שטוען כנגד חזקה.

ואם כן, לכאורה צדקו דברי ההגהות מיימוני שה"ה לגבי האומר שדה מכרתי ואיני יודע למי שנאמן. אלא שהש"ך הקשה עליו וכתב וז"ל:

"עיין בה' המ' פ"א מה' אישות שנראה שחולק בשם הרשב"א על דין זה וקצת משמע כן לעיל סי' קמ"ו ס"ט ע"ש ודו"ק ועיין בירושלמי בקידושין פרק האומר ודו"ק ובהג"א פרק המפקיד גבי מרי בר איסק בשם הא"ז חולק בהדיא על דין זה ע"ש..."

וכן הקשה בביאור הגר"א שם וז"ל:

"... אבל לפי גי' הספרים שבידינו מ'[שמע] שם דאמר בפשיטות דלא מהימן ע"ש וכ"כ הר"ן שם וכ"כ המ"מ בפ"ט דאישות שם, ותימא גדולה על הרמ"א דאישטמיתיה כל הנך פוסקים הנ"ל."

ולכאורה צדקו דברי הש"ך והגר"א, אולם עדיין צריך ליישב את הירושלמי לפי גרסתנו ולמה מקילין בקידושין החמורים ומחמירים בממון הקל.

כפי המבואר בסוגיה, לא די בטענתו שהוא קידש מאחר שחוששים שמא יצרו תוקפו, רק שנחלקו רב ורב אסי אם אימת הכחשת האב מספיקה שלא יחשב נוגע. ואם כן, באומר שדה מכרתי ואיני יודע למי מכרתי לכאורה אם המוכר יטען שלא מכר לאותו פלוני יהיה נאמן להחזיק השדה ברשותו בדומה לדין קידשתי את בתי, ולמה לא יהיה נאמן?

בנחלת צבי (רכב) כתב שיש לחלק בין נידון הירושלמי לפי גרסתנו לנדון ההגהות מיימונית, וז"ל:

"... ולעד"נ לכאורה מדאמר בירושלמי שם אחר זה "אף קידושין כן אחת מבנותי קדשתי מבוא' אדרבה בהדיא כהגמי"י והרמ"א. ודוקא באחת משדותי מכרתי ואיני יודע איזו ולמי בהא אינו נאמן עיין תויו"ט פ' האומר משנה ט' אבל אם אין הספק רק למי נאמן וצ"ע."

כדברי הנחלת צבי כתב ג"כ באמרי בינה (עדות כט) שבאינו יודע איזו שדה נחשב בטוען נגד חזקת ממון מה שאין כן בשדה מסוים.

אולם לכאורה היה מקום לדחות את דברי הנחלת צבי והאמרי בינה על פי המבואר בגמ' (מנחות קח, ב) ונפסק בשו"ע (חו"מ ריד, יב):

"האומר לחברו בית מביתי אני נותן לך נותן לו הקטן נפל אחד מהם מראה לו זה זה שנפל שיד בעל השטר על התחתונה והוא הדין לאומר שור בשורי אני מוכר לך. ואם כן, הוא הדין באינו יודע איזה שדה מכר שאין חזקת ממון על הפחותה שבשדותיו שאותה הוא ודאי חייב מכח הודאת בעל דין."

ואין זה דומה לאחת מבנותי קידשתי שיש ספק על כל אחת בפני עצמה ולכן לא שייך לומר שיד בעל השטר על התחתונה. וצריך לדחות שמה שמדחהו לגרועה שבשדותיו הוא מכוח חזקת ממון. זאת מאחר שאין תביעה על שדה מסוימת והוא מוחזק בכל השדות ומדחהו לשדה הפחותה, וא"כ סו"ס טוען כנגד חזקת ממון וחשיב מוחזק בממון שאינו מסוים, ולכן אם נפל מראה לו נפול ואע"פ שאינו הפחות. וכן יש להוכיח מדברי נתיבות המשפט (קמח ס"ק ב) ואכמ"ל.

ועוד הרי מצאנו שבכל אבֵדה מחזירים לצורבא דרבנן בטביעות עין ואם היה הדין שבברי ושמא בכה"ג לאו ברי עדיף גם לצורבא דרבנן לא היו מחזירים, וכמו שכתב הריטב"א (גיטין כז) שבע"ד נאמן. וא"כ הוא הדין במחזיק בשדה שאינה שלו כגון שיודע שמכר את השדה היה צריך להיות נאמן. אלא שפשוט שכמו שבאבֵדה לא מחזירים בלא סימנים לעם הארץ, הוא הדין שאינו רשאי לתת השדה ללא חזקה שמירתת שמא יכחשינו או שאר חזקה המוכיחה שהוא דובר אמת.

וא"כ ברור, שהיושב בשדה ללא טענה, ובא אחד ואמר שהוא שלו אינו נאמן, ולא משיבים לו את השדה בלא ראיה, שיש כאן תרתי לרעותא: אחד, שהשדה מוחזקת לשדה שלא מערערים עליה, וא"כ דומה לאשה האומרת שאינה יודעת למי נתקדשה שאינה נאמנת, ועוד שאין מי שיכחישו ויהיה נאמן שהיושב בשדה אינו בעל דבר. וכן בכל אבידה לכאורה אין המוצא נאמן לטעון ברי כבע"ד, ויתרה מכך חזקה על המוצא שאינו יודע מי הבעלים שיכחישנו ולכן אינו נאמן.

עוד מצאנו ברי"ף (יבמות יג, א בדפי הרי"ף) שבכל מקום שיש הנאה חוששים לשקר וצריך בירור להוציא מדין מרומה. כך כתב לגבי אשתמודענוהי דהדין פלוני אחוהי דמיתנא הוא, שאע"פ שעד אחד המעיד על מילתא דעבידי לאגלויי נאמן הן לדבר שבערוה והן לממון, וסיים שם:

"ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא לא מיבעי ליה לסהדא למיסהד בין במילתא דאיסורא ובין במילתא דממונא אלא עד דבדיק בהדי אחריני דאמרינן בגט פשוט ההוא תברא...אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא נדבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפי לה מיניה אלמא היכא דאיכא חששא דחשדא בין באיסורא בין בממונא חיישינן ולא סמכינן אקרוב ואישה."

א"כ מצד הדין גם בעל דין אע"פ שנאמן בעל דין מכוח טענה, אולם, מחשש משקר אינו נאמן ללא ראיה נוספת.

ובכך התיישבו דברי נתיבות המשפט (רפ), שבירושה שידוע שיש יורש אחר והקרבה ניכרת דהוי מילתא דעבידי לאגלויי וודאי מירתת לשקר שמא יבוא היורש האחר ברגליו ויכחישנו או שמא יבואו עדים שיעידו שמכירים שאינו דומה ליורש האמיתי ולכן להאמינו. מה שאין כן לגבי חזקה ללא טענה דלא מירתת כלל ואין להאמין לו. וכן בכל אבידה אין להאמין ללא ראיה נוספת. ובזה מיושבים ג"כ דברי עבודת הגרשוני שהרי כתב שהעדים העידו שמכירים בטביעות עינא דקלא אבל אינם מכירים בטביעת עין וזו נחשבת הכחשה ולכן לא נחית לומר שבעלמא היה נאמן ללא עדותם משום מילתא דעבידי לאגלויי שכאן יש רעותא לפנינו של מכירים אותו.

ומה שהביא הש"ך מההגהות אשרי דחה באבני נזר (אה"ע נה, כד) והביא ראיה נוספת לדברי הרמ"א בסימן רכב מסוגיא דפרק הכותב ע"ש.

הנה פשוט, שמוטל על בית הדין לברר מיהו היורש כבכל שומר אבידה, בי"ד נחשבים כאפוטרופסים ועליהם מוטל להעמיד אפוטרופוס תחתיהם והוא דינו כשומר. לכן בכל מקום מצוין שבי"ד מורידים יורשים לנחלה, ומוטל על בית הדין לקיים מצוות "עד דרוש אחיך אותו" כמו שכתב בשערי יֹשׁר או לשמור מפני הרמאים כדברי הרי"ף.

ולגבי יורש שאין חשש משקר מאחר שמירתת ועבידא לאגלויי יש להאמין לטענתו שהוא היורש.

מה שכתב באמרי בינה להוכיח מדברי הרמ"א (חו"מ ריש סי' רפד) דלא כנתיה"מ תמוה שלא כתב כן אלא להוכיח שאין ע"א נאמן במיתה להוריד לנחלה ולכן ציין הש"ך שם לגמרא בכתובות קז.

ויש להוסיף שכל מי שמציג תעודה רשמית יש להחשיב את התעודה כסימני אבידה מאחר שהדבר מהווה עבירה פלילית ופגיעה במלכות חמורה יותר מהוצאת ממון שלא כדין, וודאי מירתת ונחשב לפחות כסימנים בינוני על אף שאפשר לזייף תעודה מזהה. ואם בשטרות סומכים מדאורייתא על חזקה שלא חציף אינש לזיופי אע"פ שלאחר הזיוף אי אפשר להכיר בשקרו כגון דאנח ידיה אזרנוקה, כ"ש שיש לסמוך על תעודת זהות שאפשר להוכיח את זיופו לאחר זמן ולהעמיד את המזייף לדין פלילי. ואם בשטרות סומכים מדאורייתא על חזקה שלא חציף אינש לזיופי אע"פ שלאחר הזיוף אי אפשר להכיר בשקרו כגון דאנח ידיה וזרנוקה, כ"ש שיש לסמוך על תעודת זהות שאפשר להוכיח את זיופו לאחר זמן ולהעמיד את המזייף לדין פלילי.

יעוי' בשיירי הקרבן (ירושלמי יבמות פ"ב הל' יא) וכן בקובץ על הרמב"ם שפירשו את דברי רבי יוחנן בירושלמי שאין למדים הימנו למקום אחר שדווקא באיסור אשת איש נאמן מאחר שאם יוכחש יחשב כבא על הערווה מה שאין כן בממון שישנו בחזרה וא"כ במקום שיש גם עבירה פלילית גם רבי יוחנן יודה שנאמן שגם אם יחזיר לא יינקה.

בגוף דברי הירושלמי נראה ליישב את דברי הריב"א שרבי יוחנן חולק על רב אסי ושמואל וזאת מאחר שיש להסתפק במקום שיש שני עדים שמעידים שנתקדשה ובא אחד ואומר שנתקדשה לו, האם דינו דומה לאב המעיד על בתו או אשה האומרת שנתקדשה? בגמרא דילן מבואר שלדברי רב אסי המתיר לכנוס האב נאמן גם לגבי סקילה ולרב האוסר לכנוס נאמן רק לאסור ולא לסקול. א"כ לרב אסי ודאי יש ללמוד למקום אחר ועל זה חולק רבי יוחנן שדווקא לגבי קידושין מתירים מאחר שאין כאן דין דבר שבערווה אלא נאמנות אב בלבד. וא"כ הבבלי שהשמיט את דברי רבי יוחנן הכריע כדברי רב אסי ויש ללמוד למקום אחר אע"פ שלעניין סקילה אין הלכה כדבריו.

טעם נוסף לסמוך על תעודה מזהה הוא מאחר שהמנהג לסמוך בכל ענייני ממון על תעודה מזהה, הרי שאין אחר המנהג כלום כמו שהביא בבית יוסף (חו"מ סח) בשם הרשב"א והריב"ש שהולכים אחר המנהג דומיא דההיא סיתומתא. ומשמעות דבריהם שגם לגבי דיני ראיות יש ללכת אחר המנהג וכ"כ במהריט"ץ.

לאחר ההכרעה בסוגיה העקרונית נראה שבנידון דידן יש עדיין צורך בבירור נוסף. ראשית, מאחר שהמבקש בא ממרחקים ואין אימת השלטונות עליו, וכן דברי בן דודו ששמו בארגנטינה [ו' א'] ובנוסף לכך לא הוצגה תעודה מזהה מתאריך הקודם להתנהלות המשפטית. לכך יש לצרף את סירובו של המבקש לבדיקת DNA על אף שהוסכם כי תוצאה שלילית לא תהווה ראיה כנגדו, דבר שיש בו משום טעם לפגם. כל האמור המצריך את בית הדין, לקבל בירור נוסף לפני הוצאת צו ירושה לטובת המבקש.

לכן, בטרם ייצא צו חדש על המבקש להציג לבית הדין רישום רשמי הקודם לשנת תשס"ו (2006) ממקום מושבו בארגנטינה המעיד כי שמו [פלוני] או ששינה את שמו ל[ו' א'] או אסמכתא אחרת שתשכנע את בית הדין.

הרב יצחק רפפורט – דיין

אני מצטרף לדברי עמיתי הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א.

בביאור הצורך בבירור נוסף ברצוני להוסיף נימוקי.

כאמור לעיל בדברי חברי, המבקש בא ממרחקים ואין אימת השלטונות עליו, וכן דברי בן דודו ששמו בארגנטינה [ו' א'] ובנוסף לכך לא הוצגה תעודה מזהה מתאריך הקודם להתנהלות המשפטית. לכך יש לצרף את סירובו של המבקש לבדיקת DNA על אף שהוסכם כי תוצאה שלילית לא תהווה ראיה כנגדו דבר שיש בו משום טעם לפגם. כל האמור מצריך את בית הדין, לקבל בירור נוסף לפני הוצאת צו ירושה לטובת המבקש.

המקור ההלכתי לאמור לעיל מבואר מסוגיית הגמרא במסכת קידושין (סו, ב) הדנה בנאמנותו ותוקפה של עדות עד אחד. במהלך הסוגיה מתבאר שעד אחד נאמן לפסול כֹּהן על סמך עדותו שהוא בעל מום. רבא העמיד שמדובר שאין הכהן מכחישו. אביי אמר שמדובר אף כשהכהן מכחישו והטעם שהעד נאמן למרות שהוא מוכחש, מכיון שטוענים כנגד הכהן שיוכיח שאין הוא בעל מום, שהרי בידו להוכיח וכל עוד לא הוכיח אנו מקבלים את דברי העד. ופירש רש"י (ד"ה שלח אחוי):

"אם אינך בעל מום הפשט בגדיך ונראה והיינו דקתני בעל מום פסולו בגופו שנוכל לברר הדברים...".

תוספות (שם ד"ה שלח ואחוי) הגדירו את העקרון הכללי העולה מדברי הסוגיה וז"ל:

"מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד אחד נאמן עליו ואפילו עד אחד מכחישו."

יש לציין שבדברי הסוגיה נאמרו הדברים של העד כנגד בעל הדבר, הכהן. התוספות הרחיבו את העיקרון אף לגבי עדות עד אחד כנגד עד שמכחישו.

הסמ"ע (שו"ע חושן משפט, עדות, ל ס"ק כב בהגה) הביא הלכה זו בשם המהרי"ק:

"וכתב ב"י [סימן כ"ח סעיף ט"ו] וז"ל, ואף על גב דעד אחד היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא, מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן, כ"כ מהרי"ק שורש א', עכ"ל. ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי, כל זמן שאינו מברר, עד הראשון נאמן. ועיין לקמן סימן ע' [סעיף ב'] וריש סימן ע"ה, בדין אי צריך התובע לברר דבריו."

הסמ"ע מסביר שהמקרה שהראשון נאמן מדובר כאשר השני אמר שיברר דבריו והוא לא בירר. הש"ך חולק ואומר שבמקרה זה אין סבה להאמין הראשון יותר מהשני אלא מדובר שהראשון מבקש לברר דבריו והשני אינו מברר כפי המבואר בגמרא שהראשון אומר לבדוק אם יש מום והשני אינו מברר דבריו שאינו בעל מום.

הוסיף הש"ך לתמוה על הבית יוסף, דרכי משה והסמ"ע שהביאו דין זה גם לגבי דיני ממונות. שהרי דין זה בגמרא נאמר לענין איסורין. הטעם לכך הוא, משום שעד אחד נאמן באיסורין, ובמקום שאחר מכחישו אינו נאמן. למרות זאת, בדבר שיכול להתברר אנו אומרים שנאמן להחמיר בדבר איסור. בממון לא שמענו דין זה מעולם, ולא כתב כן אף אחד מהפוסקים. הסיק וכתב הש"ך, נראה עיקר לדינא שלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא.

אורים ותומים (באורים סקי"ט) קיבל את פרשנות הש"ך למקרה ותירץ שמדובר אף בדיני ממונות לגבי עדות עד אחד שנאמן לשבועה.

ועיין עוד בשו"ת דברי שלום חושן משפט (א, מד) שהאריך לברר השיטות השונות בזה והאם הדין כן אף בממונות כדעת הב"י וסיעתו או כדעת הש"ך. הוא הסיק שאין להוציא ממון ויש לחוש לדעת הבית יוסף וסיעתו.

העיקרון העולה מכל האמור לעיל, שבמקום שבעל הדבר נדרש לברר ולא בירר יש ריעותא בדבריו. יתירה מזו, בנדון דידן המבקש אף הסכים לברר אלא שחזר בו. אמנם נימק דבריו באומרו שאין הוכחה כי הנבדק השני באמת הוא בן חוקי וקשור למשפחת המנוח, נימוק זה דחוק שהרי מוחזק הוא כבנו על סמך התעודות.

היות ובית הדין מופקד על הוצאת צו הירושה עליו לדקדק ולא להוציא מידו צו לעניין ממון הירושה כשאין הדברים מבוררים דיים. לפיכך, יש לברר את טענות המבקש הטוען שהוא הבן עד שיתבררו הדברים לאשורם, ויתכן אף בסיוע בדיקת רקמות אם יידרש הדבר.

הרב יוסף יגודה – דיין

לאחר שבית הדין בחן את התיק לעומקו, מחליט בית הדין כדלקמן:

א.                       צו הירושה שניתן ביום ט"ז שבט תש"ע (31.01.2010) – בטל. זאת מאחר שהתברר על סמך המסמכים והחומר שבתיק כי קיים יורש קרוב: בנו של המנוח ­­­– [פלוני].

ב.                       על מנת לתת צו מתוקן על שם המבקש, על המבקש להמציא לבית הדין מסמכים נוספים:

(1) מסמכים רשמיים ממקום מושבו בארגנטינה המעידים כי שמו [פלוני], או ששינה את שמו ל[ו' א'].

(2) על מועד הוצאת המסמכים להיות קודמים לשנת תשס"ו (2006), יש לצרף אישור אפוסטיל למסמכים המבוקשים.

(3) לחילופין ביד המבקש להמציא קבלת עדות של שני יהודים שאינם קרובים למבקש או זה לזה בפני בית דין מוכר ע"י הרבנות הראשית לישראל.

(4) על העדים להעיד כי הם מכירים את המבקש לפני שנת 2006 (תשס"ו) ומוצאו מאורוגואי ושמו [פלוני] ושם אביו [אלמוני].

ג.                        עד להמצאת המסמכים המבוקשים על הנתבעים להשיב את כספי המנוח לקופת בית הדין בנאמנות.

ד.                       על המבקש להגיש לבית הדין בקשה מפורטת לגילוי מסמכים לצורך השבת כספי המנוח.

ניתן ביום ב' בשבט התשע"ג (13/01/2013).

הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד

הרב יוסף יגודה – דיין

הרב יצחק רפפורט – דיין

 

תגיות

מהימנות הערכאות והעדים - חזקה שאינם משקרים התנאים להכשירם - קיום השטר הטעם להכרה בשטרות - הנכרים מקפידים על עשיית שטרותיהם סוגי שטרות - מכר ומתנה סוגי שטרות - הודאות ומחילות סוגי שטרות - מחילה סוגי שטרות - תעודות רשמיות סוגי שטרות - אישור נוטריוני הוכחת הקירבה למוריש - כשידוע שיש למוריש בן הוכחת הקירבה למוריש - כשיש שניים שטוענים שהם קרובים בעדות עד אחד - כשיש שני תובעים בסימנים, הוכחת הקירבה למוריש - זיהוי היורש על ידי קרוב הוכחת הקירבה למוריש - תעודה רשמית כראייה המנעות מהבאת ראייה - ראייה שניתן להביאה בקלות