בס"ד
מס. סידורי:1095

צוואה שנכתב בה שרצון האם שהספרייה תשמש להנצחת האב

שם בית דין:אזורי נתניה
דיינים:
הרב עמוס מיכאל
הרב פרדס שניאור
הרב ינאי אריאל
תקציר:
רבנית נפטרה ובצוואתה ציוותה ליורשיה להקים מוזיאון בביתה, לטענת האפוטרופוס הכללי יש כאן הקדש, אך לטענת היורשים אין כאן כל הקדש, והיא רצתה להוריש לבניה את כל רכושה אלא שהיא רצתה בצורה רוחנית שימשיכו את רוח אביהם.
פסק הדין:
חלקי הירושה ילכו לבנים, ועל הבנים לבצע את רצון אמם המנוחה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ד אדר ב תשע"ד

ב"ה

תיק ‏281588/3‏

בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב מיכאל עמוס – אב"ד‏, הרב שניאור פרדס, הרב אריאל ינאי

המבקשים:                                יורשי המנוחה פלונית ז"ל (ע"י ב"כ עו"ד הרב משה גוגיג ועו"ד חיה גוגיג (רזניק)‏)

נגד

המשיב:            היועץ המשפטי לממשלה           (ע"י ב"כ עו"ד אורלי גלעדי אבידור)

הנדון: קיום צוואה

פסק דין

לפנינו עומדת בקשה למתן צו לקיום צוואה של המנוחה הרבנית [פלונית] ז"ל.

בדיון שהתקיים ביום ד' במנחם אב התשע"ג (11 ביולי 2013) לא הופיעו המבקשים, וזאת לאחר שהגישו בקשה לדחיית מועד הדיון. אולם באת־כוח מטעם היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי הופיעה וטענה כי:

"לפנינו צוואה מורכבת. הרבנית ז"ל הקימה 'הקדש', אכן צוואה יכולה להקים 'הקדש', וכאן נהנה הציבור, לפי סעיף 155 לחוק הירושה, יש צורך בהסכמת "כל הצדדים" לדיון בבית הדין הרבני לצערנו הציבור לא יכול לתת את הסכמתו, לכן יש להגיש בקשה לרשם הירושות, יהיה צורך למנות מנהל עיזבון במסגרת הבקשה."

מאחר שהמבקשים (היורשים) לא הופיעו, לא ניתן היה לקיים דיון, ולכן נדחה הדיון למועד מאוחר יותר. בדיון שהתקיים ביום ג' במרחשון התשע"ד (07 באוקטובר 2013), הופיעו המבקשים וב"כ האפוטרופוס הכללי. המבקשים ביקשו להוציא צו לקיום צוואה.

מנגד טען ב"כ האפוטרופוס כי הוא מתנגד להוצאת הצו לקיום צוואה כי זו צוואה מורכבת והרבנית ז"ל הקימה הקדש.

לשאלת בית הדין בדיון, היכן כתוב בצוואה "הקדש"? ענה ב"כ האפוטרופוס: "כן, אקריא לכב', עמוד 3 פיסקה אחרונה, "יודעת אני..."

בית הדין הקשה שוב: היכן כתוב "הקדש"? יש פה הוראה מה התכלית של הספרים, הוראה ליורשים.

האפוטרופוס: עמוד 3 למעלה, בשורה שניה, שלוש מילים מהסוף, "במסגרת החומר... כמוזיאון".

בית הדין הקשה עוד: "היכן ההקדש?"

האפוטרופוס: "זה מעין הקדש."

עוד השיב ב"כ המבקשים (הזוכים):

"אני מבקש להבהיר, היורשים מתכוונים לקיים את הוראות הצוואה ככתבכם וכלשונם, יחד עם זאת, במסגרת הרצון שהוראותיה יקוימו, כפי שכב' אמר, המנוחה כתבה מפורשות אני נותנת את כל זכויותיי לרבות הבית המצוי ב[...] מציינת גוש חלקה, בחלקים שווים לשבעת ילדי וכלתי כבתי, ונותנת הוראות מי יעשה ואיך יעשה בכל פרט ופרט, נמצאנו למדים שלא כתבה את הצוואה כלאחר יד היא דקדקה בכל דבר ודבר. אנו כדי להניח את דעתו של האפוטרופוס הכללי שתתנו צו המקיים, וקובע בין השאר שזכויות החכירה ירשמו ליורשים, ותירשם בספרי האחוזה הערת אזהרה, וזאת ע"פ הצוואה, ותמונה מנהלת עיזבון, וכו' וצריך להניח את דעתו של האפוטרופוס הכללי למהדרין מן המהדרין."

האפוטרופוס הודיע בדיון שהם מתנגדים להוצאת הצו והם מבקשים לקיים את הקדש המנוחה. לאור זאת הצדדים נתבקשו להגיש טענותיהם בכתב. הוגשו סיכומיהם. וזה החלי בעזרת צור גואלי.

הפרשנות שיש לתת לצוואה

הנה עיקר השאלה העומדת בפנינו היא, האם המצווה בצוואתה שהוגשה לקיום אכן מקימה הקדש ציבורי או לא.

פרשנותו של המשיב

ב"כ היועץ המשפטי מצטטת את סעיף 17 (א) (2) לחוק הנאמנות התשל"ט 1979 האומר:

"17.   (א) נאמנות היא זיקה על פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחת.

(ב) נאמנות נוצרת על פי חוזה עם נאמן או על פי הקדש."

סעיף 17 (א) לחוק הנאמנות הדן בנאמנות על פי כתב הקדש, קובע:

"הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת (להלן –הקדש) טעונה מסמך בכתב שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו נכסיו ותנאיו והמסמך הוא אחד מאלה... (2) צוואה של יוצר ההקדש למעט צוואה בעל־פה."

וכאן מבסס ומוכיח ב"כ היועץ המשפטי כי בצוואה זו אכן נתקיימו יסודות סעיף 17 (א) (2) לחוק הנאמנות התשל"ט 1979 שהם: א. דרישת הכתב; ב. הבעה כוונה ליצור נאמנות; ג. מטרות ההקדש; ד. נכסי ההקדש; ה. תנאי ההקדש.

סוף דבר, דעתו של ב"כ היועמ"ש כי הצוואה מקימה הקדש ציבורי והנהנה מן ההקדש הוא הציבור אשר לא נתן הסכמתו לסמכות לבית הדין הרבני.

הנה, למרות האמור לעיל, בנידון דידן קשה לומר שהמצווה כוונתה הייתה להקים הקדש ובזה לאיין את זכותם של היורשים על פי דין, ולזה כמה טעמים:

חדא – המצווה בכתב הצוואה הקנתה בקניין גמור את כל אשר יש לה בין מיטלטלין בין מקרקעין ובין כספים לכל שבעת בניה ולכלתה באופן ברור שלא משתמע לשני פנים ולא יכול להיות חולק על זה וכבר בתחילת דבריה אמרה: "כששאלו אותי ברבנות מהן ההוראות ביחס לירושה אחרי מאה ועשרים אמרתי שישנן ב"ה שמנה ילדים יורשים והמעט לחלוקה יחולק שווה בשווה לפיכך הריני מסדרת צוואה ומביעה את רצוני האחרון והוראותיי מה יעשה ברכושי."

ומיד אחרי זה הקנתה כל אשר לה ליורשיה וז"ל:

"כל מה שאני מצווה לזוכים עפ"י צוואה זו, אני נותנת במתנה גמורה ושלמה, מהיום ולשעה אחת קודם פטרתי, על מנת שלא אחזור בי עד אז אלא ע"י צוואה או שטר ביטול צוואה כשרים וחתומים על ידי ב' עדים, או באופן חוקי או אחר. ובתנאי כתנאי בני גד ובני ראובן – אם לא אחזור בי כנ"ל, יחול הקניין מהיום ולשעה אחת קודם פטרתי, ואם אחזור בי כנ"ל, לא יחול הקניין לגבי כל דבר אשר אחזור בי כנ"ל. ובכל מקום שבו אני מזכירה כשטר צוואה זה זכייה ומתנה לזוכים, הרי היא לפי התנאי הזה.

אני נותנת כל רכושי הרשום בספרי האחוזה (טאבו) על שמי, לרבות הבית בו אני מתגוררת כיום המצוי ב[...], והידוע גם כחלקה [...] המצויה בגוש [...] כולו או חלקו, וכן כל מטלטלי ונכסי דניידי שלי ובין כל רכוש אחר כגון כספים במזומן, השקעות במניות, אגרות־חוב, חסכונות לזמן ארוך, מלוות ממשלתיים וכדומה הרשומים על שמי, כולו או חלקו, להוציא 500 ₪ במזומן המונחים בכספת, את כל הנ"ל אני מקנה בשטר מתנה זה בחלקים שווים לשבעת ילדי."

מבואר מלשון הצוואה כי המצווה נתנה מחיים מתנה גמורה לכל יורשיה המפורטים בכתב הצוואה את כל רכושה. א"כ, איך אפשר לומר שציוותה להקים הקדש?!

שנית – מרן בש"ע (חו"מ סי' רפב סע' א) פסק:

"כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו וזכו האחרים בכל מה שנתן להם ומדת חסידות שלא להעיד בצוואה שמעבירין בה הירושה אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה "הגה" מי שצווה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות ייתנוהו ליורשיו כי אין טוב מזה."

וטעם הדבר אמרינן (בגמרא כתובות נג.) משום דלא ידעינן מאי זרע יוצא ממנו.

ובסמ"ע (סק"ד) כתב בשם המרדכי: ואפילו להקדישן זה עדיף (דהיינו לתת ליורשים על פי דין אעפ"י שאינם נוהגים כשורה) והטעם דהרי זיכתה להן התורה בפרשת נחלות דיקומו היורשים תחת מורישיהן בנחלתן ובירושתן, ועיין בפת"ש שם (סק"א) מ"ש בשם תשובת חתם סופר חלק חו"מ סימן קנא שנשאל על גבר עתיד נכסים שלא היה לו בנים ורוצה לעשות שטר צוואת בריא ליתן מרוב עושרו קרן קיימת לדברים טובים והמיעוט הנשאר ליורשיו אי שרי לת"ח להזדקק לזה.

והשיב דין זה מקורו מש"ס ב"ב (קלג:)

"הכותב נכסיו לאחרים ומניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו". ומבואר בסוגיא שם: "אחד הכותב לאחרים ואחד המקדיש"

ומוכח מכתובות עג בעובדא דרב פפא מבי אבא סוראה דלאו דוקא כל נכסיו אלא אפילו מקצת נכסיו ואע"ג דבש"ס אית והניח את בניו לאו דוקא בניו אלא יורשיו... ומסיים שם בתשובה מבואר מכל זה שאפילו להקדיש רק מקצת נכסיו אפילו לא הניח יוצאי חלציו אין לת"ח להזקק לזה.

ועוד שם הביא את דברי הירושלמי (ב"ב פ"ח ה"ז), האומר דרי אבא בר ממל אמר על זה נאמר ביחזקל לב כ"ז " ותהי עונותם על עצמותם שהוא חטא גדול (ועיין שם שכתבו לישב זה שהרי בגמ' כתובות אמרו שרק אין רוח חכמים אין נוחה הימנו).

מדברים אלו מבואר שאדם ששולל את הזכות לירש מן היורשים שזוכים על פי דין, אע"פ שהוא עושה בזה הקדש, הרי שרוח חכמים אינה נוחה ממנו ואף יש האומרים שחטא גדול הוא בידו.

בנידון דידן, מדובר באשת חבר דהויא כחבר וכל רצונה הוא שהכול יעשה על פי חכמנו ז"ל כלשונה בצוואה "ובאופן המועיל על פי תורתנו הקדושה", א"כ אחר שראינו לעיל כי המנוחה נתנה מתנה גמורה מחיים לבניה ולכלתה איך אפשר לומר שעשתה הקדש (דבר שיתבאר לקמן שמעולם לא ציוותה ואף לא ביקשה שיעשו הקדש) דבר שיביא אותה למצב שתיקרא אין רוח חכמים נוחה ממנה וחטא גדול בידה.

הסתירה הלכאורית שיש בצוואה

אלא שכאן מתעוררת שאלה שהרי בהמשך הצוואה כתבה המצווה: ""במסגרת "החומר" ישנו הבית והספרייה שהמשך תפקודם לא פשוט את הבית ואת הספרים צורכים לראות כמשהו שלם שצריך להיות קשור עם זכרו של אבא זצ"ל שאיפתי שהבית ישמש כמוזיאון ואתר־פעיל מרכז לימוד ומחקר למשנתו לתורתו ולאישיותו של אבא ז"ל..."

ובמשך כתבה, וז"ל: "אשר לאופי הבית בעתיד הריני מצווה שישמש כמוזיאון וגם כאתר פעיל שבו יוכלו להתקיים כמה מוסדות..."

מלשונות אלו משמע לכאורה, כי היא מקימה הקדש או לכל הפחות מדברת על הקדש וזה סותר את תחילת דבריה שהקנתה את כל רכושה לבניה.

הנה מרן בש"ע (סי' סא סע' טו) כתב על פי תשובת ריב"ש (סי' תפח):

"מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בעניין כך ומפני כך כתב אותו לשון."

א"כ עלינו לדקדק בלשון הצוואה.

ובסימן מב' סעיף ה' כתב מרן:

"היה כתוב בו למעלה דבר אחד ומטה דבר אחר ואפשר לקיימם [שניהם] מקיימים אותם..."

ובסמ"ע (ס"ק י) כתב בשם הדרכי משה דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מכל מקום מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דיבור."

אמנם בש"ך (ס"ק ט') כתב דבדרכי משה לא כתב אפילו בדוחק רק כתב דהיכא דאפשר לקיים אפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותו...". ורצה לומר שהם מרוחקים ויש דברים אחרים מפסיקים ביניהם...". ועיין בפ"ת (סימן מב ס"ק יג) מה שכתב בשם תשובת חתם סופר (חלק אבה"ע חלק א סימן עו') דכשיש לו בנים שלו עצמו אזי חושש טובא שלא יבא מזה טעות והפסד להפקיע בניו מנחלתו וחזקה לא שביק איניש בריה ויהיב לאחריני.

ועתה נעיין ונדקדק בגוף הצוואה וניישב את הסתירה שיש, לכאורה, בדברי המנוחה ונראה כי המנוחה חילקה ודקדקה בלשונה בין החלק החומרי לבין החלק הרוחני ואופי שימושו של החלק החומרי. כשהמנוחה דברה על החלק החומרי נזהרה בלשונה ולא רק שלא ציוותה שיקימו הקדש אלא אף לא ביקשה, וז"ל הצוואה: "במסגרת "החומר" ישנו הבית והספרייה שהמשך תפקודם לא פשוט את הבית ואת הספרים צריכים לראות כמשהו שלם שצריך להיות קשור עם זכרו של אבא זצ"ל שאיפתי שהבית ישמש כמוזיאון ואתר־ פעיל מרכז לימוד ומחקר למשנתו לתורתו ולאישיותו של אבא ז"ל..."

הנה לך כשדיברה על החלק החומרי, קרי גוף הבית, לא ציוותה ואף לא ביקשה אלא נקטה לשון שאיפה וזה כמשאלה ולשון זו ודאי שאינה מחייבת. (וכמו שנבאר לקמן בס"ד).

אולם כאשר דיברה על החלק הרוחני, קרי אם אכן תמלאו את שאיפתי שזה תלוי ברצונכם הטוב, אז שם היא השתמשה בלשון צווי וז"ל: "אשר לאופי הבית בעתיד הריני מצווה שישמש כמוזיאון וגם כאתר פעיל שבו יוכלו להתקיים כמה מוסדות."

הנה לך שהמנוחה לא ציוותה ואף לא ביקשה אלא הביעה משאלה כי שאיפתה כי הבית ישמש כמוזיאון. כל זה כתבה על החלק החומרי, כלשונה: במסגרת "החומר", קרי הערך הממוני של הבית.

א"כ כוונת דבריה אחר שהקנתה מחיים את גוף הבית במתנה גמורה ליורשיה, הביעה שאיפה ומשאלה שאעפ"י שאת הבית היא נתנה להם במתנה גמורה [וזאת כדי שלא יאמר עליה אין רוח חכמים נוחה הימנה וכדי שלא יהא חטא בידה כלשון הירושלמי] הייתה רוצה שישאירו אותו ולא ימכרו אותו וכאן היא מצווה אותם שאם אכן תעשו שאיפתי זאת הרי על החלק הרוחני אני מצווה מה יעשה בו.

א"כ בהסבר זה אנחנו מקיימים כל הצוואה ואין סתירה בין תחילתה לסופה.

והסבר זה עולה בקנה אחד עם טענתו של ב"כ המבקשים שטען: "באשר להוראות שפירטה המנוחה בצוואתה לפעולות שנועדו ליהנות את הציבור – יש לומר כי לפנינו ירושה שמתלווה לה חיוב כהוראת סעיף 45 לחוק הירושה, התשכ"ה־1965 האומר: "המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו או להימנע מעשותו במה שקיבל מן העיזבון". ובנידון דידן, אחר שהקנתה בקניין גמור את הבית לילדיה, נתנה הוראות על מכירתו בחלוף תקופה והקצאת 10% מהתמורה לקרן שבתות משפחה.

עוד יש לבאר כי לשון "שאיפה" שכתבה המנוחה הוא לשון גרוע, ומי מנע ממנה לכתוב לשון ציווי כמו שכתבה בעניין אופיו של הבית או לשון בקשה. ועיין בתשובת "תרומת הדשן" (סימן צט) שהעלה שלשון בקשה הויא לשון צווי ומה שכתב לשון בקשה אינו אלא לזרזם וזכר לדבר ממה שכתוב "קח נא את בנך את יחידך" ודרשו רבותינו אין נא אלא לשון בקשה שאמר הקב"ה עמוד לי בזה שלא יאמרו הראשונים לא היה בהם ממש אע"ג דמצווה גמורה הייתה..."

ואצלנו לשון שאיפתי הוא בגדר אולי הבעת משאלה.

עוד יש לטעון כי אם נקבל את פרשנותו של המשיב ונסביר את שטר הצוואה כדברי המשיב, הרי בכך אנחנו מודים שיש סתירה פנימית בשטר, והסבר זה יגרום לכך כי היורשים על פי דין ועל פי הצוואה יפסידו את כל אשר קיבלו במפורש בקניין גמור, ובפרשנות זאת אנחנו גורמים לביטולו של חלק השטר הברור, וזה נוגד את ההלכה ונוגד גם את החוק. ונסביר את הדברים.

כתב מרן בשו"ע (חו"מ סימן מב בשם תשובת הרא"ש כלל סח ס' יד):

"לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא..."

ועין בסמ"ע (ס"ק כד) שכתב שכדברי מרן כתבו "המגיד משנה" וריב"ש (סימן תי"ג) ונמוקי יוסף פרק איזהו נשך.

גם על פי חוק הירושה בסעיף 33 האומר: "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה". ואם נקבל את פרשנותו של המשיב, הרי בהכרח צוואה זו תתבטל, שהרי לפי פרשנותו תהיה סתירה פנימית בשטר, שהרי בתחילה נתנה את הבית מתנה גמורה לילדיה, ואח"כ ציוותה לקיים הקדש ואח"כ ציוותה מתי ניתן למכור את הבית ואח"כ מה לעשות בחלק מכספים שיתקבלו ממכירת הבית, וא"כ הצוואה תהיה בטלה. ובסופו של הליך הרי היורשים על פי דין [שהיום הם המוטבים על פי הצוואה] הם יהיו היורשים.

צדק עוד בטענתו ב"כ המבקשים כי פרשנותו של המשיב תגרום לבטלותה של כל הצוואה שהרי בהסכם החכירה לגבי הבית עם מנהל מקרקעי ישראל נקבע במפורש כי מטרת החכירה היא "משק עזר" שייעודו הוא "מגורים", ואם נקבל את פרשנותו של המשיב להפוך את הבית ל"הקדש" – הדבר יסכל את מטרת החכירה ועלול להוות, לכאורה, הפרה של הסכם החכירה שתוצאתה – החזרת הבית לרשות מקרקעי ישראל.

עפ"י סעיף 34 לחוק הירושה, "הוראת צוואה שביצועה בלתי אפשרי – בטלה", ומכאן שקבלת פרשנותו של המשיב תעמיד את היורשים במצב של חוסר אפשרות מעשית לקיים את הכתוב בצוואה.

ולכן גם אילו היו שתי הפרשנויות שוות באותה מידה, פרשנותו של המבקש הייתה גוברת על פרשנות המשיב וזאת לאור סעיף 54 [ב] לחוק הקובע כי: "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו בטלה."

מצווה לקיים דברי המת

עוד יש להוסיף כי יש עלינו מצווה להשתדל לקיים את דברי המת. המנוחה ע"ה נתנה והקנתה במתנה גמורה את כל עיזבונה לשבעת ילדיה ולכלתה. "אני נותנת את כל רכושי הרשום בספרי האחוזה על שמי לרבות הבית בו אני מתגוררת בו היום... ובין כל רכוש אחר כגון כספים במזומן השקעות במניות אגרות חוב...לשבעת ילדיה...". אם נקבל את פרשנותו של המשיב, הרי שבהכרח דברים ברורים שלא יכול להיות עליהם חולק אשר ציוותה המנוחה לא נוכל לקיים בזמן ששומה עלינו לקיים את דברי המת.

אמנם מצאנו מחלוקת מה הם התנאים אשר בהם נאמר כלל זה. מכל מקום כלל זה ודאי מנחה וצריך להנחות אותנו בבואנו לקיים צוואה או שלא לקיימה. מצווה זאת אינה מוטלת על בניו של המוריש אלא מוטלת על כל מי שבידו לקיימה ואף אם אין לו בנים והיורשים הם אחיו. ונראה שהמצווה היא גמילות חסד עם המת, וכפי שמצאנו שמצוות לווית המת היא חסד של אמת, כך לעשות את רצונו בממונו זהו חסד עם המת, כן הביא "המנחת אשר" בשם השואל ומשיב (מהדו"ב ח"א סי' א), שזהו בכלל גמילות חסד של אמת. ונבאר בקצרה מחלוקת זו.

המשנה בגיטין (דף יג ע"א) אומרת: "שהאומר תנו מנה לאיש פלוני ומת – יתנו לפלוני", והגמרא מבארת שהחיוב נובע מכך שחל כאן קניין או מכוח דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים או מכוח מעמד שלושתם. התוס' מקשים מדוע לא ביארה הגמרא שהחיוב נובע מכוח "מצווה לקיים דברי המת". עוד מקשים הם מאיסור גיורא (ב"ב קמט ע"א), מדוע רבא לא היה צריך לקיים דברי איסור גיורא מצד מצווה לקיים דברי המת. התוס' מביאים תירוצו של ר"ת, שמצווה זו קיימת רק בדבר שהושלש לכך מתחילה ביד שליש, ובמשנה מדובר שלא הושלש, וכן באיסור גיורא אף שהיו בידי שליש, בעת הנתינה הם לא ניתנו לו לצורך כך. לגבי איסור גיורא, ר"ת מתרץ באופן נוסף, שדווקא מי שישנו בירושה מצווה לקיים דבריו הואיל ולא פסק כוחו מאותו ממון שמכוחו יורשים, אך גר שנכסיו נעשו הפקר ולא מכוחו זוכים, פסק כוחו מממון זה.

אולם הרמב"ן חולק על חילוקו הראשון של ר"ת וסובר שאף אם לא הושלש לכך, מצווה לקיים דבריו, וכדי לתרץ את משנתנו מחלק באופן אחר וכותב שמצווה לקיים דווקא כשמצווה את השומעים או את בניו לתת, אך במשנתנו הוא רק הודיע להם שהוא נותן עכשיו, אמנם בגלל שלא עשה מעשה קניין לא הועיל רצונו, ולמרות שאנו יודעים שזהו רצונו השומעים לא מצווים לממשו לפי שלא צוום. לגבי איסור גיורא חילק בדומה לחילוקו השני של ר"ת וכתב שמצווה לקיים רק ביורשין ומקבלי מתנתו, שמכיוון שמכוח מתנתו זכו בנכסים אסור להם לעבור על מצוותו.

ועיין במרן שפסק (ש"ע חו"מ סי' רנב סע' ב) כדעת ר"ת:

"מצווה לקיים דברי המת אפילו בריא שצווה ומת, והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך..."

בנידון דידן לא היה צורך בשליש מאחר שהמנוחה הקנתה לבניה מחיים ולכן המצווה של לקיים דברי המת במקומה עומדת.

יסוד זה הנחה גם את הפסיקה האזרחית. בפסק דין של כב' השופט תאודור אור (המשנה לנשיא כתוארו אז) [רע"א 8047/03] כתב: "הכלל המנחה בדיני ירושה בכלל ובצוואות בפרט היא השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת (כתובות סט, ב; גיטין יד:). עיקרון זה נגזר מחירותו של אדם לעשות בקניינו ככל שירצה, ואת חיותו הוא שואב מהפסיקה, ומאז שנת התשנ"ב־1992 גם מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו ע"א 1182/90 שח, רוטמן פ"ד מו (4), 330, 335 ; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח (3), 705, 725; ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נגד לשיצקי, לא פורסם). על חשיבותו ומרכזיותו של עיקרון זה עמד כבוד השופט מלץ בע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח (1), 22, 28: "כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצדו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעיקרון־על במשפטנו עם קבלת חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית־משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר."

על דברים אלה חזר הנשיא ברק בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2), 817, 825: "מחד גיסא, עומד הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם... הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו... מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית המשפט העליון כי יש לקיים את דבר המת."

העיקרון בדבר כיבוד רצון המת הוא עקרון מנחה גם בהוראותיו של חוק הירושה, התשכ"ה־1965. כך היא הוראתו של סעיף 27 בדבר החופש לצוות, וכך היא הוראתו של סעיף 28 (ב) לחוק המדגיש את אופייה האישי של הצוואה ("הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה"), ולפיכך הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה (סעיף 30 לחוק). ועוד נקבע כי התחקות אחר אומד דעתו של המת מהווה יסוד בפרשנות צוואה (סעיף 54 (א) לחוק הירושה), ולצורך כך ניתנה לבית המשפט אף סמכות לתקן בצוואה "טעות־סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, ביום, במספר, בחשבון או כיוצא באלה", ובלבד ש"אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמתי של המצווה.

יש להוסיף ולציין כי ב"כ המבקשים הצהירו בבית הדין כי כל רצונם הוא לקיים את הצוואה ככתבה וכלשונה ולקיים את רצון המנוחה לשמר את מורשת בעלה המנוח הרה"ג [...] זצ"ל וזאת באמצעות שורה של הוראות הנוגעות לכתביו, לספרייתו ולחדר עבודתו.

סמכות בית הדין

עוד טוען המשיב כי יש לתת את הדעת לסעיף 26 (א) לחוק הנאמנות העוסק בנאמנות שאחת ממטרותיו היא קידום עניין ציבורי. בין המטרות בצוואה כלולות מטרות חינוכיות אשר הנהנה מהם הוא הציבור. וכידוע כדי שבית הדין יקנה סמכות לדון בבקשה יש לעמוד בהוראת סעיף 155 (א) לחוק הירושה הקובע כי בית הדין הרבני יהיה מוסמך לתת צו קיום צוואה רק אם הסכימו לכך בכתב כל הנוגעים בדבר. אולם הציבור שהוא הנהנה העיקרי מיצירת הקדש לא נתן הסכמתו לבית הדין לדון בבקשה ועל כן אין סמכות לבית הדין לדון בבקשה.

ועל טיעון זה השיב המבקש כי בצוואה זו נתנו כל המוטבים את הסכמתם לבית הדין לפי סעיף 155 (א) לחוק ולכן אין ליטול מבית הדין את הסמכות בגלל טענה לכאורית הנובעת מתוך פרשנות מסוימת לצוואה לפיה קיים נוגע בדבר נוסף אשר מתנגד לסמכות זאת.

עמדה זו נתמכת בפסק דין של ביהמ"ש העליון בג"צ 7962/09 פלוני נגד בית הדין הרבני הגדול, אשר דחה עתירה כנגד בית הדין הרבני וקבע כי לבית הדין הסמכות לדון בצוואה גם כאשר החלטה אפשרית בדבר פסלות הצוואה תעביר את העיזבון לידי יורשים או מוטבים נוספים שלא הקנו לו סמכות כאמור.

הכרעתנו כפי שנכתבה לעיל היא כי המנוחה כלל לא הקימה הקדש בצוואתה אלא נתנה הוראות לזוכים על פי הצוואה, אך זכייתם בנכסי העיזבון אינה תלויה במילוי ההוראות. המנוחה העניקה את מלוא זכויותיה בעיזבון למוטבים על פי הצוואה, ובד בבד נתנה להם הוראות בגדר סעיף 45 לחוק הירושה. ממילא המוטבים בצוואה הם הנוגעים היחידים בדבר, והם אכן נתנו את הסכמתם בכתב לסמכות בית הדין.

וראו והשוו לפסק דין של הרב אליעזר גולדשמידט ביושבו בבית הדין בתל אביב בתיק 7843/כ"ב ("המונח 'נעדר' בדבר המלך במועצה", דיני ישראל י־יא (תשמ"א־תשמ"ג) רנא). באותו עניין נדון מקרה של אדם שהיו לו נכסים בישראל, שנפלו לו בירושה. אותו אדם שהה במדינה אחרת, מדינה לא דמוקרטית, ולכן הוא לא יכול היה לנהל את נכסיו שבישראל. אמו ואחותו של אותו איש ביקשו למנות את דודו כאפוטרופוס לרכוש. האפוטרופוס הכללי זומן לדיון וטען בין היתר כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בעניין הן בשל כך שהנעדר לא הביע הסכמתו הן בשל כך שהאפוטרופוס הכללי לא הביע הסכמתו לדיון. האפוטרופוס טען שהוא בבחינת צד לדיון בכל הליך למינוי אפוטרופוס וכי הוא אינו מעוניין ליתן את הסכמתו להישפט בפני בית הדין בשל קשיים מעשיים רבים שייווצרו כתוצאה מכך.

בית הדין הרבני דחה את טיעוני האפוטרופוס הכללי. בית הדין קבע – בהסתמך על פסק דין בג"ץ 109/49 פרץ נ' מנהל מחלקת רשום והסדר קרקעות, פ"ד ד 257, 261 כי אין צורך בהסכמת הנעדר לסמכות. עוד קבע בית הדין כי האפוטרופוס אינו צד להליך, ועל כן הסכמתו לסמכות אינה נדרשת. ובוודאי ששיקולים מעשיים אינם יכולים להביא לסירוב לסמכות. האפוטרופוס לא ערער על פסק הדין האמור.

בענייננו גם אם יש ממש בטענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי אף שהמצווה לא עשתה שימוש במונח "הקדש", במכלול ההוראות של הצוואה יש ללמד כי מתקיימים התנאים להקמת הקדש לפי הוראות החוק הנאמנות – הרי ההקדש עצמו יוקם רק לאחר שיינתן תוקף להוראות הצוואה. כלומר, הקמת ההקדש היא לבר מתן צו קיום לצוואה. גם לשיטת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, תנאי מוקדם להקמת ההקדש הוא מתן צו קיום לצוואה. ככל שיש בסיס מוצק לטענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, אין במתן צו קיום צוואה בבית הדין הרבני כדי לפגוע ביכולת להקים הקדש – ויהיה זה הקדש ציבורי או הקדש דתי לפני בית הדין הרבני.

סוף דבר יש להוציא צו לקיום צוואה כמבוקש לאחר שהמבקשים יגישו בקשה למינוי מנהל עיזבון. על הזוכים יהיה להפעיל את הבית בהתאם להוראות המפורטות בצוואה. בית הדין ימנה את הרבנית [צ' ב'], בתה של המנוחה, לצורך ביצוע ומימוש כל האמור בצוואה בנוגע לספרים, לארכיון ולבית, והכול על פי ההוראות שכתבה המנוחה בצוואה.

הנלע"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות אמן.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הנוגעים בדבר.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

אני מצטרף.

הרב שניאור פרדס

אני מצטרף.

הרב אריאל ינאי

ניתן ביום כ"ד באדר ב התשע"ד (26/03/2014).

הרב מיכאל עמוס – אב"ד                הרב שניאור פרדס                               הרב אריאל ינאי

תגיות