בס"ד
מס. סידורי:1087

תוקפם של מסמכים רשמיים במדינה זרה לצורך הוכחת קירבה לירושה

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב נהרי מימון
הרב יגודה יוסף
הרב רפפורט יצחק
תקציר:
הנתבעים הציגו מצג שוא כאילו הם הקרובים של הנפטר, התובע טען כי הוא בנו של הנפטר והוא אמור ליורשו, לצורך כך הוא הציג מסמכים בבית הדין.
פסק הדין:
תביעת התובע מתקבלת, כל אחד מהנתבעים חויב להשיב את הירושה שקיבל במרמה, לשלם לתובע 5,000 ש"ח הוצאות, ו 3,000 ש"ח לקופת המדינה פרט להוצאות הנוספות. בית הדין מעביר את הנתונים למשטרת חיפה על מנת שתפתח בחקירה כנגד הנתבעים.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ג' אייר תשע"ה

ב"ה

תיק ‏873294/1‏

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב מימון נהרי – אב"ד‏, הרב יוסף יגודה, הרב יצחק רפפורט

התובע: פלוני

נגד

הנתבעים:         פלונים  (ע"י ב"כ עו"ד מיקו מנחם ועו"ד יוסף מנחם)

הנדון: תביעה לביטול צו ירושה

פסק דין

לפנינו תביעה לביטול צו ירושה שניתן ע"י בית הדין בהחלטתו מיום ט"ז בשבט תש"ע 31.01.2010.

התביעה הוגשה ביום ב' בכסלו תשע"ב 28.11.2011 באמצעות בא-כוח התובע (דאז) עוה"ד מ' סלוצ'בסקי.

בתביעה נטען כי הנתבעים (שבעה במספר) הוציאו במרמה צו ירושה על שם המנוח [אלמוני] בעוד שלטענת התובע הוא אביו, ועל כן נדרש מבית הדין לבטל את צו הירושה ולחייב את הנתבעים להשיב אליו את הכסף שנטלו והוצאות משפט. הנתבעים מיוצגים ע"י עוה"ד י' מנחם ו/או מ' מנחם.

נקדים ונאמר שכבר בתאריך ד' בשבט תשע"ג (15.01.2013) הוציא בית הדין פסק דין (פורסם במאגרים משפטיים) מפורט ומנומק בתביעה זו ובו קיבל את התביעה לביטול צו הירושה והותיר את המשך הבירור בתביעה רק לעניין ההוכחה באשר לייחוסו של התובע למנוח [אלמוני].

פסק הדין ניתן לאחר שהתקיים דיון בתביעה, נשמעו עמדות הצדדים וב"כ ולאור המסמכים שהגיש התובע לבית הדין מהם נראה בעליל כי למנוח היה בן יחיד שכפי הנראה הוא התובע אלא שעדיין לא הוצא מכלל אפשרות שיתכן והתובע הוא מאומץ או מתחזה כטענת הנתבעים.

לצורך מיצוי התביעה עד תום, נתבקש התובע להמציא לבית הדין מסמכים רשמיים להוכחת הקשר שבינו לבין אביו כפי שטען.

למעשה פסק דין הנ"ל קבע בבירור שהנתבעים אינם צד לתביעה ועליהם להשיב את הכספים שנטלו מכוחו של צו הירושה.

פסק דין הנוכחי הוא המשך בירור התביעה מאחר שהתובע שהוזמן לדיון הוכחות לתאריך י"ב בחשוון תשע"ד 16.10.2013 (בהתאם לפסק הדין הנ"ל) לא הגיע, ואילו הנתבעים וב"כ הגיעו והציגו במהלך הדיון מסמך ובו הצהרת המנוח מר [אלמוני] שאין לו ילדים. הצהרה זו נחתמה על ידו בפני עו"ד לצורך בקשה למתן צו ירושה לבית המשפט באורוגוואי.

עוד טענו המשיבים שיש לקבל את עמדתם לביטול התביעה וזאת עקב אי הופעת התובע.

בית הדין בהחלטתו מהתאריך הנ"ל קבע שלאור המסמך החדש שהתקבל ע"י הנתבעים ולאור אי הופעת התובע בדיון, על התובע להמציא תגובה בתוך 21 יום למסמך שהוגש ע"י הנתבעים.

עוד נקבע בהחלטה, כי על התובע להמציא תמונות משפחתיות מתקופות שונות בחייו ושמות מוסדות החינוך בהם למד החל מגן ילדים ועד למוסדות להשכלה גבוהה וזאת כדי לבסס עובדתית את טענתו.

עוד נאמר כי לנתבעים יש מעמד של צד בתביעה ובכך ביטל בית הדין החלטתו הקודמת לפיה הנתבעים אינם צד בתביעה.

בהחלטה זו ציין בית הדין כי הוא פועל בדרכים שלו לבירור ומיצוי האמת, וכאשר יתקבלו תוצאות המצריכות התייחסות של הצדדים יועבר אליהם החומר שיתקבל למתן תגובתם.

בהתאם לאמור יזם בית הדין מהלך של בדיקת נתונים עובדתיים באמצעות נאמן בית הדין הרב אליהו בירנבוים.

הרב בירנבוים מוכר לבתי הדין כמי שנותן חוות דעת לבקשות בית הדין בבירורי יהדות של יהודים יוצאי דרום אמריקה וזאת לאור היכרותו רבת השנים עם היהודים ביבשת זו בהיותו יליד אורוגוואי וכמי ששימש כרבה של הקהילה היהודית באורוגואי במשך שנים.

כמו כן משמש הרב בירנבוים כדיין בבית הדין לגיור ומתוקף תפקידו מכיר את כללי ההלכה של קבלת עדות.

אכן, לאחר מכן התקבל חומר נוסף של התובע ובו תמונות משפחתיות, שמות בתי הספר שלמד ותגובה לעניין התצהיר שחתם עליו המנוח. כמו כן התקבלו תגובות מנוגדות של הצד השני לחומר שהוגש ע"י התובע. לצורך הבירור החליט בית הדין למנות את הרב בירנבוים כנאמן בית הדין לקבל עדויות של אנשים המכירים את המנוח ואשתו ואת התובע, לבדוק את תוקפם של התעודות והמסמכים של המנוח והתובע באמצעות בדיקה אישית במשרדי הרישום במשרד הפנים.

עוד נתבקש הרב בירנבוים לעיין בתמונות ובמסמכים מהמוסדות בהם למד התובע ובכל חומר העשוי לסייע לביסוס העובדתי של הטיעונים ולחקר האמת, לחקור את האנשים שיש להם קשר לתמונות ולברר את העובדות לאשורן אצל שכנים בבניין המגורים של המנוח.

במסגרת זו נתבקש לשמוע את העדויות בפני שלושה ולרשום פרוטוקול של העדויות שנגבו.

בהתאם לאמור הוציא בית הדין החלטה מיום כ"ז בטבת התשע"ד (30/12/2013) בהאי לישנא:

"לאחר העיון בעמדות הצדדים ובחומר המצורף עמדת בית הדין שיש לקיים הליך בירור נוסף אובייקטיבי ומקצועי באמצעות נאמן בית הדין הרב אליהו בירנבוים שימציא חוות דעתו.

הרב יליד מונטווידאו שבאורוגואי ושימש שם שנים כרב הקהילה היהודית.

והואיל וקיימות הכחשות גורפות בנתונים העובדתיים שיש בהן להשליך על מתן הכרעת בית הדין, סבור בית הדין שזו הדרך הראויה למיצוי בירור העובדות.

בירור זה כמובן תלוי ועומד בשיתוף פעולה מלא של הצדדים עם הרב בירנבוים ובית הדין מחייב את הצדדים לשתף פעולה עם הרב ככל שיידרש.

צד שלא ישתף פעולה יראה זאת בית הדין בחומרה ויוציא החלטה בהתאם לחוות הדעת שתתקבל.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א.         בית הדין ממנה את הרב אליהו בירנבוים לסייע בידי בית הדין בבירור העובדות לאשורן.

ב.         על הצדדים לפנות לאלתר לרב אליהו בירנבוים ולשתף פעולה עמו ככל הנדרש.

ג.          על הצדדים להמציא לרב אליהו בירנבוים כל חומר העשוי לסייע להגיע לחקר האמת בהתאם לדרישתו.

ד.         מבוקש מהרב אליהו בירנבוים להמציא לבית הדין חוות דעתו בהקדם האפשרי.

ה.         יש להעביר העתק החלטה זו לרב אליהו בירנבוים."

ע"כ מההחלטה הנזכרת.

ואכן הרב בירנבוים קיבל את ההחלטה הנ"ל, ובית הדין חייב את הצדדים לשלם את ההוצאות הכרוכות בהוצאות הנסיעה לאורוגואי והבירור הנדרש. (ראה החלטה מיום כ"ז באדר תשע"ד (27.02.2014), החלטה נוספת מיום ב' באדר ב' תשע"ד (04.03.2014) והחלטה מיום כ"ז בניסן תשע"ד (27.04.2014) לחיוב הצדדים בהוצאות בסך ארבעת אלפים דולר).

בתאריך י"ז בסיון תשע"ד התקבלה חוות דעתו של הרב בירנבוים המכילה 11 עמודים, ובו הוא מפרט אחת לאחת את חקירתו אודות קורות חייהם של המנוח [אלמוני], אשתו [ל'] ובנם היחיד [פלוני] (התובע), בדיקתו את המסמכים שהתקבלו הכוללים תעודת לידה של התובע [פלוני], תעודת הנישואין של הוריו ודרכון של אם התובע בו נרשם שמו של התובע כבנה. בחוות הדעת מציין הרב בירנבוים כי ראה במו עיניו במשרד הפנים את תעודת הלידה המקורית של התובע בה רשומים שמות הוריו. חקר את מנהל המחלקה במשרד הפנים אודות אמינותה והתברר כי הפרטים זהים גם בתעודה נוספת במשרד אחר.

עוד העלה בבירור שערך כי בכל המסמכים של התובע באורוגוואי נרשם שמו [פלוני] ושמו נקרא כפי הנראה על שם סבו מצד אביו כמקובל במשפחות יהודיות.

עוד התקבלו עדותם של ארבעה אנשים המכירים את ההורים ואת בנם [פלוני] (התובע) ואף זיהו את [פלוני] (התובע) כבנם של ההורים [אלמוני] ו[אלמונית].

בין העדים שנחקרו היו הרב מנחם קופרמן מורה הבר מצווה של התובע שאף זיהה את התובע. עד זה כמובן אדם דתי שעדותו קבילה על פי ההלכה מה גם שהתקבלה בפני שלושה רבנים לאחר שהעד הותרה כדת וכדין.

העדויות התקבלו כדת וכדין לאחר שהותרו לומר את האמת, נרשם פרוטוקול והעדים חתמו על עדותם. (ראה פרוטוקול מצורף לחוות הדעת).

יצוין כי הרב בירנבוים זיהה בתמונה שהוצגה בפניו מטקס הברית מילה של התובע את המוהל הרב אברהם רוט המוכר לו באופן אישי, בתמונה זו נראה הסנדק שהוא אבי המנוח סב התובע.

הרב בירנבוים ציין כי המוהל הרב רוט הקפיד שלא למול מי שאינו יהודי. כמו כן הרב מילקבסקי זצ"ל שהיה רב בית הכנסת שם נערכה חגיגת הבר מצווה של התובע הקפיד שלא להעלות לתורה מי שאינו יהודי או שלא מל.

הרב בירנבוים ציין בחוות הדעת כי חלק מהתמונות הרבות שהוצגו לפניו הן מקוריות (צורפו לתיק) מאחר שלמנוח הייתה חנות צילום בשם "פוטו [ק']". המנוח היה צלם במקצועו והרבה לצלם תמונות משפחתיות בהם נראה התובע במחיצת הוריו עוד בהיותו תינוק קטן. התמונות בחלקן נמצאו בבית המנוח לאחר פטירתו ע"י עוה"ד מלובני שנכנס לדירה לאחר כשנתיים בליווי משטרתי כך שלא סביר שנעשה בהם שינוי.

עוה"ד חיים מלובני נחקר ע"י הרב בירנבוים על גרסתו והתקבלה עדות מפורטת שלו. (צורפה עדותו לחוות הדעת).

הרב בירנבוים לא הסתפק בכך וביקר בבית הורי התובע חקר ובירר אצל השכנים המתגוררים בבניין שהכירו את ההורים ואת בנם [פלוני] ואימתו את עובדת היות למנוח בן בשם [פלוני] ואף אימתו את זהות התובע כבן לאביו ואמו.

הרב בירנבוים חקר את המסמכים של מוסדות הלימוד בהם למד התובע, בית הספר היהודי "שלום עליכם" שהוחלף שמו ל"עבריה ואריאל" תעודות לימודים וציונים מתקופת לימודי התובע בבית הספר.

הרב בירנבוים חקר את המורה שלימדה את התובע כימיה שהכירה היטב את הורי התובע ואת התובע שהוא בנם.

עוד נחקרה מורה נוספת שלימדה את התובע והכירה היטב את הוריו.

עוד צוין בחוות הדעת של הרב בירנבוים כי בית המשפט באורוגואי קיבל את בקשת התובע ופסק כי הוא היורש החוקי של [אלמוני].

אפיזודה של עדות מסיח לפי תומו התקבלה ביום בו הרב בירנבוים ובית הדין ישבו בבית הכנסת לקבל את העדויות כאשר עם סיום תפלת מנחה ניגש אחד מהמתפללים לתובע וללא הכנה מוקדמת שאל אותו האם הוא [פלוני] והתובע השיב לו שכן.

התברר לרב בירנבוים שהשואל הכיר את התובע מגיל צעיר ולדבריו אמו היא המורה לכימיה שלימדה את התובע ועדותה התקבלה בפני הרב בירנבוים.

בדברי הסבר מדוע הצהיר המנוח לבית המשפט שאין לו בן כאשר ביקש מבית המשפט צו ירושה לנכסי אשתו כתב הרב בירנבוים, שככל הנראה סיבות משפטיות גרמו לכך. כדי לקבל את הירושה של אשת המנוח היה צריך לקבל את החתימה של הבן, אבל הוא לא ידע מה עלה בגורלו והיכן מתגורר ואם יימצא, והאם יבוא לחתום? לכן כדי לדלג על הקושי משפטי, לצורך קבלת הירושה הצהיר שאין לו בן. מציין שקיום תרגילים מסוג זה מאד מקובלים במקרים מסוג זה, שכאמור הבן ניתק קשר עם הוריו שנים רבות קודם פטירת אמו.

במסקנות חוות הדעת נאמר כי לאור מכלול הממצאים והעדויות שהתקבלו אין ספק שהתובע הוא בנו הביולוגי של המנוח מר [אלמוני] וכי הוא בחזקת יהודי.

חוות הדעת הועברה לתגובת הצדדים.

הצדדים המציאו לבית הדין את השגותיהם לחוות הדעת. בית הדין העביר את ההשגות לרב בירנבוים למתן תשובות להשגות בטרם יכריע בתביעה זו.

תשובה מפורטת נכתבה על ידי הרב בירנבוים והגיעה לבית הדין. יצוין שהתשובה התייחסה בפרוטרוט לכל השגות הנתבעים ויש בה מענה הולם וכפי שיפורט להלן.

מטעמי זהירות הוציא בית הדין החלטה מיום י"ד בשבט תשע"ה 03.02.2015 להעביר את תשובות הרב בירנבוים לצדדים כדי לתת לצדדים הזדמנות נוספת להמציא השלמת סיכומיהם לתביעה ובהם התייחסותם לתשובות הרב בירנבוים. לצדדים נקצב זמן של 21 יום למתן תגובה.

הצדדים המציאו את השלמת סיכומיהם.

בית הדין עיין בעמדות הצדדים וב"כ בהשגותיהם על חוות הדעת הראשונה של הרב בירנבוים השלמת סיכומים וכתב ערעור שהוגש ע"י הנתבעים לבית הדין הגדול.

כמו כן עיין בית הדין בחוות הדעת של הרב בירנבוים בתשובות המפורטות שהשיב לכל אחת מהטענות והשגות הצדדים, וכמו עיין בחומר המצורף הכולל עדות האנשים בפני הרב בירנבוים ובית הדין שעמד בראשו, תמונות של התובע ותמונות משפחתיות בו הוא נראה בחברת משפחתו המצומצמת, תעודות ומסמכים נוספים שהוצגו כראיה בפנינו.

לאחר העיון בחומר הנ"ל עמדת בית הדין שיש לקבל את התביעה בשלימותה כולל ביטול צו הירושה והשבת הכספים לתובע.

בית הדין הגיע למסקנה ברורה לאור מכלול הראיות שהוצגו לפניו כי למנוח היה בן בשם [פלוני] וכי התובע הוא בנו של המנוח ויורשו הטבעי על פי כללי ההלכה.

בטרם ננמק את פסק הדין נציין את עיקר טיעוני הנתבעים שחזרו עליהם אין ספור פעמים בכתביהם.

א.         למנוח לא היה בן והעובדה שהתובע המתחזה כבן המנוח לא היה בהלוויה ולא בהקמת המצבה משמשת הוכחה לטענתם כי למנוח לא היה בן כלל. הפועל היוצא מכך שהתובע הוא מתחזה ושמו האמיתי [ו' א'].

ב.         המנוח חתם על תצהיר לבית המשפט באורוגואי לפיו אין לו בן.

ג.          התובע התחייב בקניין לפני בית הדין לביצוע בדיקת רקמות עם הנתבעים שהם האחיינים של המנוח וחזרתו מהתחייבות גמורה זו מהווה ראיה ניצחת לטענתם כי הוא מתחזה.

ד.         בדיקת הרקמות שיבצע התובע תביא לפתרון הספק בהיותה בדיקה מדעית המשמשת ראיה חזקה ביותר ועדיפה על פני שמיעת עדים תמונות ותעודות.

ה.         התעודות והמסמכים שהוצגו לפני בית הדין אינם אמינות מאחר שמצוי במדינות דרום אמריקה לזייף תעודות ומסמכים תמורת שוחד.

ו.          דורשים לקיים דיון הוכחות ולחקור את הרב בירנבוים על חוות דעתו וגביית העדויות.

ז.          הרב בירנבוים לא חקר את המשפחה הענפה ובכללם את הנתבעים שלהם קשר ישיר עם המנוח וכי הוא נפל קורבן למערכת מתוחכמת ולעדויות שהוזמנו מראש ע"י התובע.

כאמור הרב בירנבוים השיב אחת לאחת על כל סעיפי ההשגות של הנתבעים נתמקד בעיקרי הטיעון שהבאנו ונדלג על מטח האשמות כלפי הרב בירנבוים, התנהלות שאינה ראויה ואף ראויה לגינוי.

בטרם נתייחס לתשובות של הרב בירנבוים נציין לטענתם הנואלת בסעיף 3 להשגתם ובו טענה כי המבקשים לא נשאלו לחוות דעתם לגבי המינוי ובדבר היקפו ומהו המנדט שניתן לכבוד הרב בירנבוים.

טענה זו מופרכת לחלוטין. בית הדין בהחלטתו הראשונה המפורטת והמנומקת כבר קיבל את עיקר התביעה שלמנוח היה בן ולא נותר אלא לברר האם ניתן התובע הוא בנו של המנוח.

פסק דין מנומק זה לא בוטל מעולם ע"י בית הדין בהרכבו הנוכחי וכל אשר בוטל הייתה ההחלטה שהנתבעים אינם צד בתביעה כדי לבסס את טיעוניהם בדבר היות התובע מתחזה מאחר שהתובע לא טרח לבוא לדיון שנקבע ולאור הצגת התצהיר של המנוח כי לא היה לו בן. הא, ותו לא מידי.

בית הדין בהחלטתו מיום י"ב בחשון תשע"ד 16.10.2013 ציין במפורש שבית הדין יפעל באמצעים שלו לבירור האמת ואכן בהחלטתו מיום כ"ז בטבת תשע"ד 30.12.2012 מינה את הרב בירנבוים כנאמן בית הדין לבירור האמת תוך כדי מתן הוראות לרב בירנבוים ולצדדים לשתף עמו פעולה.

הצדדים ידעו גם ידעו מהחלטה זו ומהמינוי של הרב בירנבוים וכפי שציין בית הדין בהחלטתו זו הדרך הראויה למיצוי הבירור וצד שלא ישתף פעולה יראה זאת בית הדין בחומרה ויוציא החלטה בהתאם לחומר שבתיק.

החלטה כה ברורה שבית הדין ממנה את הרב בירנבוים לבירור הנתונים העובדתיים כנראה שלא הייתה ברורה לנתבעים המפקפקים על המנדט שניתן לו ועל אי שיתופם במתן ההחלטה על המינוי.

הצדדים לא פקפקו ולא ערערו על החלטה זו ושיתפו פעולה כפי שנתבקשו ע"י הרב בירנבוים.

אמור מעתה, הרב בירנבוים מונה ע"י בית הדין שסמך על אמינותו והתמצאותו בקהילה היהודית באורוגואי, הכרת השפה ואורח חייהם. בית הדין סמך על גביית העדות שתעשה כדת וכדין ובעצם מינויו הרב בירנבוים, הוא ידו הארוכה של בית הדין לבירור ומיצוי הנתונים העובדתיים לצורך מתן הכרעה בתביעה.

מהעיון בחוות הדעת הראשונה ותשובות הרב בירנבוים להשגות הצדדים עולה כי הרב בירנבוים עשה מלאכתו נאמנה, ניתח היטב את כל הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות למתן החלטה בהתאם למבוקש ממנו ע"י בית הדין. הניסיונות להטיל דופי בעבודתו תוך הטחת דברים בדויים ללא בסיס עובדתי ראויים להוקעה, ומראים בעליל את מידת החשש של הנתבעים מחשיפת האמת לאור.

באשר לטענתם כי התובע לא היה בהלוויה של המנוח ולא בהקמת המצבה – בית הדין קיבל הסבר המניח את הדעת לסיבת היעדרו של התובע מההלוויה כבר בעת חקירתו של התובע בבית הדין, היות והתובע ניתק את הקשר עם הוריו מספר שנים קודם פטירתם. הדברים פורטו אף בחוות דעתו של הרב בירנבוים לאחר שעמד על ההקשרים המשפחתיים והאישיים של הנוגעים בדבר. וכך נכתב בתשובתו להשגה בסעיף 31, ש"אין הדבר מתקבל על הדעת":

אכן בחוות דעתי תיארתי את הדמות של הבן [פלוני] כדמות מיוחדת ועל ידי כך ניתן להבין לדעתי מצבים משפחתיים שונים שהתרחשו במשפחה... ככל הנראה החיים הם בדרך כלל יותר חזקים ויצירתיים מדעת אנוש ולכן לא צריך לחפש היגיון בכך שצעיר עוזב את ביתו, הדבר מקובל במשפחות רבות בארץ ובעולם.

בכל אופן, בבואנו לבחון טיעון זה מול מסכת הראיות שהוצגו לפנינו, שהתובע הוא בנו של המנוח, אין לנו ספק שלטענה זו משקל נוצה ביחס לראיות המוצקות שכנגד.

באשר לטענתם כי המנוח חתם על תצהיר לבית המשפט ובו נרשם כי אין לו בן, טענה זו לו הייתה עומדת בפני עצמה ללא מסכת הראיות, היה לה משקל מסוים המצריך בדיקה לעומק, ואכן בית הדין נקט משנה זהירות ולאחר שנודע לו דבר התצהיר הנ"ל (במהלך הדיון כנזכר לעיל) ביטל את החלטתו לפיה הנתבעים אינם צד בתביעה וקבע כי הם צד. כל זה כאמור כל עוד טענה זו עומדת ללא מסכת הראיות שכנגד. כאשר אנו בוחנים את הראיות הברורות שהוצגו לפנינו ואת ההסבר של הרב בירנבוים הבקיא באורח חייהם של יהודי אורוגואי ובנסיבות המיוחדות למקרה זה בו התובע לא היה בקשר עם הוריו מקובל עלינו לחלוטין ההסבר, שהמנוח לא ידע היכן בנו מתגורר והאם יסכים לחתום על המסמכים הנדרשים להוצאת צו הירושה של אשתו ולכן חתם על התצהיר כפי שחתם.

וכך השיב הרב בירנבוים על השגתם בעניין זה בסעיף 33, ולאחר שהביע את מורת רוחו המוצדקת מדרך התבטאות ב"כ הנתבעים:

בחוות דעתי כתבתי כך:

"אביו לא הצהיר לצורך משיכת הירושה של האמא, שיש לו בן ולכאורה גם זה אומר דרשני, אולם ככל הנראה סיבות משפטיות גרמו לכך. כדי לקבל את הירושה של האמא, [אלמוני] האבא, היה צריך לקבל את החתימה של [פלוני], אבל הוא לא ידע מה עלה בגורלו והיכן הוא נמצא ומתגורר ואם יימצא האם יבוא לחתום, הלכך, כדי לא להיכנס להיבטים משפטיים אשר יכולים להקשות, לצורך הירושה בלבד הוא לא הצהיר שיש לו בן. יש לציין שקיום "תרגילים" מסוג זה מאד מקובלים במקרים מסוג זה, ומכל מקום, אין בפרט זה כדי ללמד או להוכיח דבר על קיומו של בן, כפי שנוכיח בהמשך הדברים."

דברים אלו נכתבו לאחר התייעצות עם עורכי דין העוסקים בתחום ירושות באורוגואי וזה מה שהם מסרו לי באופן כללי על התנהלות הדברים ולאו דווקא בתיק זה. כך שהכלל מלמד על הפרט. מאידך, כמובן שאם היה צורך, בית המשפט באורוגואי יכול היה לבדוק את תעודת הנישואין של האמא שנפטרה או את דרכונה ושם היו מוצאים באופן מידי שהיה לה בן. (יש לזכור שהבן לא רשום בדרכון של האב אלא של האם).

בית הדין סבור שהתנהלות זו של המנוח, אינה נראית חריגה בנסיבות המיוחדות למקרה זה. קל וחומר כאשר לפנינו יש מסכת ראיות מבוססת על נתונים עובדתיים מהימנים לפיה למנוח היה בן בשם [פלוני] שזוהה כבן המנוח על פי כללי ההלכה הברורים של תעודות ומסמכים תמונות ועדויות שנגבו כדת וכדין.

באשר לטענה כי התובע התחייב בפני בית הדין לעשות בדיקת רקמות שהיא לדברי הנתבעים הראיה האמינה ביותר. בית הדין סבור שהראיות שהוצגו לפנינו הם אמינות יותר בהיותם מבוססות על אדני ההלכה. נימוקי פסק הדין הראשון בהתייחס לתעודות כשטרות העולים בערכאות של גויים בהתווסף לזה החומר שהוצג עתה לפנינו הכולל מסמכים ותעודות מבית הספר חקירת עדים כדת וכדין דיים כדי להכריע את הכף בתביעה זו.

זאת ועוד, בית הדין שביקש את הבדיקה מהתובע, מוסמך להורות על כך כי היא מתייתרת כאשר הנתונים העובדתיים המונחים לפניו מראים בעליל כי התובע הוא הבן הטבעי של המנוח. גם אם לא נקבל את טענת התובע כי אינו מכיר באמינות בדיקה זו מאחר שלא ברור מידת הקשר של הנתבעים למנוח.

בית הדין שוכנע דיו בראיות המוצקות שהתקבלו בסיועו של הרב בירנבוים והוא רשאי לבטל את הצורך בבדיקה זו.

באשר לטענת הנתבעים כי אין להסתמך על מהימנותם של התעודות ממדינות דרום אמריקה. אכן טענה זו הייתה נלקחת בחשבון אלמלא הרב בירנבוים ערך בדיקה במשרד הפנים שם נרשמו במספר תעודות פרטי התובע והקשר הביולוגי שלו עם אמו ואביו כפי שיראה בחוות הדעת ובתשובה להשגות:

... למותר לציין שבכל מדינה מתוקנת יש משמעות למסמכים ושטרות. במקרה דנן, לא מדובר על מסמך צדדי, אלא על מסמכים רבים בהם חוזר וניעור הקשר בין [פלוני] לבין אביו ואמו. (תעודות לידה, תעודת נישואין, דרכון של אמו, דרכון אישי שלו).

זאת ועוד, כפי שהוכח, ריבוי התעודות המצביעות כולם על הקשר של התובע להוריו בתוספת העדויות התמונות והמסמכים מבית הספר בו למד מוכיחים בעליל שדינה של טענה זו להידחות בשתי ידיים.

הטענה כי יש צורך לחקור את הרב בירנבוים על חוות דעתו היא טענה חסרת בסיס. בית הדין מינה את הרב בירנבוים כנאמן בית הדין על כל המשתמע מכך כאשר הונחה בפרוטרוט על היקף החקירה והמידע הנדרש לבית הדין. הרב בירנבוים עשה מלאכתו נאמנה ובית הדין אינו רואה כל צורך לקיים דיון נוסף לחקור אותו אודות חוות דעתו לאור התשובות הברורות והמשכנעות שנתן לכל השגה של הנתבעים.

בית הדין רואה בבקשה זו המשך של בקשות סרק כדי לקיים סחבת בתביעה כדי להתיש את התובע ואת בית הדין בדיוני סרק כאשר העובדות ברורות דיין.

באשר לטענה כי הרב בירנבוים לא חקר את הקשר של המנוח עם הנתבעים. טענה זו מגוחכת ביותר.

לבית הדין אין צורך לדעת האם למנוח הייתה משפחה בנוסף לבנו. כל אשר בית הדין מבקש לברר הוא את גוף התביעה לביטול צו הירושה שניתן לנתבעים על בסיס העובדה כי למנוח היה בן שהנתבעים התעלמו ממנו.

מוצא אני לנכון להוסיף לנימוקי ידידי הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א שכתב במסגרת פסק הדין המנומק והמפורט מתאריך ד' בשבט תשע"ג (15.01.2013) גם את אשר הרציתי בעניין זה של מהימנותם של שטרות העולים בערכאות של גויים וההתייחסות ההלכתית למידת ההסתמכות עליהם מן התורה או מדרבנן כתוספת נספח לפסק הדין בהרכבו הקודם (ראה נספח לפסק הדין). לדעתי יש בהרצאה זו מימד נוסף למהימנות המסמכים שהוצגו לפנינו על פי ההלכה ושיש להסתמך עליהם בנוסף למכלול הראיות מבלי להיזקק לבדיקת רקמות כבקשת הנתבעים.

לסיכום:

לפנינו מארג של ראיות ברורות לפיהן למנוח היה בן בשם [פלוני] שהתברר כי הוא התובע בתביעה זו.

עדות עדים שהתקבלו כדת וכדין ע"י שלושה רבנים שאחד מהם מכהן כדיין, כאשר אחד העדים שומר תורה ומצוות.

העדים הוזמנו ע"י הרב בירנבוים ולא ע"י התובע.

בנוסף נשמעה גרסתן של שתי מורות שלימדו את התובע בבית הספר.

נשמעה עדות של מסיח לפי תומו יהודי המכיר את התובע עוד מימי ילדותו (בנה של המורה לכימיה שלימדה את התובע) שזיהה את התובע בבית הכנסת.

תעודות לידה, ודרכון האם בהם נרשם שם התובע כבן המנוח ואשתו מהווים ראיה ברורה על פי ההלכה.

תמונות ומסמכים שונים שנתגלו ע"י הרב בירנבוים ונבדקו משמשים כראיה נוספת לשרשרת הראיות.

זיהוי התובע ע"י אנשים שונים והעדים מהווה ראיה על פי ההלכה שיש לטביעות עין מעמד ראייתי.

זיהוי המוהל הרב רוט שמל את התובע ע"י הרב בירנבוים בתמונה כאשר האב משמש כסנדק מהווה הוכחה נוספת לגרסת התובע.

הנתבעים וב"כ לא הרימו את נטל ההוכחה לערעור על הראיות הרבות שהוצגו לפנינו פרט לטענות חוזרות ונשנות של חיוב התובע בבדיקת רקמות בהתאם להתחייבותו. טענות הנוספות נבחנו ונטחנו הדק היטב ע"י הרב בירנבוים נאמן בית הדין ונבחנו על ידי בית הדין אשר שוכנע באמיתות טענת התובע לאור מכלול הראיות.

אין צורך בראיות נוספות מעבר לאמור.

יוער, כי פסק דין זה הוא פסק דין משלים של פסק הדין המנומק והמפורט מיום ד' בשבט תשע"ג 15.01.2013 ובו דחה בית הדין את טענת הנתבעים.

לבית הדין חשש כי הנתבעים נהגו במרמה בעת חתמו על תצהיר בבית הדין כי אין למנוח ילדים וכי הם היורשים הבלעדיים שלו.

לדעת בית הדין חשש זה צריך להתברר באמצעות חקירת משטרה שתבדוק את החשש למעשה מרמה של הוצאת כספים תוך כדי הצהרה כוזבת. בית הדין סבור שיש עניין לציבור במיצוי הדין בגין המתואר לעיל.

בית הדין סבור שיש למצות את הדין עם הנתבעים שגררו את בית הדין, את הרב בירנבוים להליכים מיותרים וכן את התובע להוצאות כספיות רבות כדי להוציא את האמת לאור. לפיכך, יש להשית עליהם קנס שירתיע ויתריע בפני בעלי דין שינסו את מזלם בהוצאת כספים שלא כדין.

הנתבעים יכלו לחזור בהם עם קבלת הראיות שהוצגו בפני בית הדין ובפניהם ולחסוך את עגמת הנפש והבזבוז של כספי ציבור ושל התובע כאשר נתגלתה בפניהם מסכת הראיות הברורה.

תחת זו בחרו להתיש את בית הדין בבקשות סרק ולהטיח האשמות במי שחשף בפניהם את האמת לאמיתה ובכך גרמו להתמשכות דיונית והוצאות משפט.

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א.         התביעה לביטול צו הירושה שניתן לנתבעים ע"י בית הדין מיום ט"ז בשבט תש"ע 31.01.2010 מתקבלת.

ב.         הצו שניתן בתאריך הנ"ל מבוטל.

ג.          על המזכירות להוציא צו ירושה על שמו של המבקש שהוא בנו היחיד של המנוח.

ד.         על המוטבים בצו הירושה שניתן, שיפורטו להלן, להשיב בתוך 14 יום לתובע את כל הכספים שהוצאו על סמך הצו הנ"ל. המוטבים הם [פלונים].

ה.         בית הדין מחייב את הנתבעים, המשיבים לתביעה שיפורטו להלן, לשלם לרב בירנבוים בעבור הוצאות חוות הדעת סך עשרת אלפים ₪ בחלקים שווים.

ו.          בית הדין מחייב את הנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לתובע בתוך 14 יום את הסכום ששילם לרב בירנבוים על הוצאות נסיעתו לבירור התביעה, בחלקים שווים.

ז.          בית הדין מחייב כל אחד מהנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לתובע בתוך 14 יום סך חמשת אלפים ש"ח הוצאות משפט.

ח.         בית הדין מחייב כל אחד מהנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לקופת המדינה סך של שלשת אלפים ש"ח הוצאות משפט.

ט.         יש להעביר את החלקים הנוגעים למימוש סעיף ח' דלעיל בהחלטה נפרדת למרכז לגביית קנסות.

י.          מזכירות בית הדין תעביר את תקציר פסק הדין למשטרת חיפה כדי שזו תפתח בחקירה פלילית נגד הנתבעים בתיק זה בגין חשד לעבירות ובכללן הוצאת כספים במרמה, בידוי ראיות ושיבוש עשיית משפט. המזכיר הראשי יעביר למשטרה מסמכים מתוך התיק ככל שאלו יידרשו למשטרה.

יא.        בית הדין הרבני רואה במיצוי ההליכים הפליליים חשיבות עליונה וזאת לאור העניין הציבורי שבמניעת הישנות מקרים דומים בעתיד.

ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' באייר התשע"ה (22/04/2015).

נספח לפסק הדין

בירור בסוגיית "שטרות העולים בערכאות של גויים"

נבאר בתחלה בעזהי"ת דין המשנה בגיטין "כל השטרות העולים בערכאות של גויים כשרים"

א. באלו שטרות נאמר דין זה ובאלו לא?

ב. האם דין זה נאמר רק בשטרות או אף בכל מסמך החתום ע"י ערכאות?

ג. האם דין זה מן התורה או מדרבנן?

ד. באם דין זה מן התורה מה המקור?

ה. באם דין זה מדרבנן מה הטעם?

ו. האם כשרותם של השטרות מדין נאמנות או מדין עדות?

כדי למצוא מענה לשאלות אלו נצטט לשון המשנה ומסוגיית הגמ' הנוגעות לדין זה.

איתא במשנה גיטין י' ע"ב "כל השטרות העולים בערכאות של גויים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. רבי שמעון אומר, אף אלו כשרים. לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט."

ובגמרא:

"קא פסיק ותני, לא שנא מכר ולא שנא מתנה. בשלמא מכר, מדיהיב זוזי קמייהו קנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, ואי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא, אלא מתנה, במאי קני ליה, בהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא? אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. ואי בעית אימא, תני חוץ מכגיטי נשים."

ובבואנו לבאר דברי הגמ' הנ"ל, עלינו לברר את השאלות כדלהלן:

א. מה החילוק של הגמ' בין שטרי מכר לשטרי מתנה, הרי גם בשטרי מכר יש שטרות שגופן נעשה לקנין בלשונות שקבעו הפוסקים (ראה טושו"ע סימן קצ"א) ומאידך, יש גם שטרי מתנה שגופן לא נעשה לקנין אלא לראיה בעלמא, והכל תלוי בנוסח השטר כיצד נכתב בו.

ואם כן קשה, דהו"ל לגמרא לחלק בין שטרי ראיה לשטרי קנין ולא בין שטרי מכר לשטרי מתנה?

ב. מהו לשון הגמ' "בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה וכו' ואי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבי ליה שטרא" האם בדווקא כאשר יש מעשה של מסירת כסף נאמר דין זה של שטרות העולים בערכאות של גויים, או לאו דווקא? והנפק"מ תהיה בשטרי הודאה, מחילה, פשרה וכיוצ"ב.

ג. מה פשר נאמנות זו דלא מרעי נפשייהו, הרי מדובר בגויים הפסולים לעדות ואפילו משה ואהרן פסולים להעיד בהיותם אחים למרות נאמנותם הגמורה, ואם כן האיך ניתן להוציא ממון המוחזק בידי חבירו על סמך שטר החתומים עליו עדי גויים, והרי קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, ראיה זו צריכה להיות בעדות גמורה וכשרה ולא בעדות פסולה של גויים?

ד. בתירוץ שמואל דינא דינא דמלכותא. יש להבין, האם יש כאן חזרה מהסברא שהובאה קודם לכן "לא הוי מרעי נפשייהו" או לא, ויש צורך גם בסברא זו?

ה. מה פשר תירוץ זה של שמואל דינא דמלכותא דינא. הרי בפשטות נאמר דין זה במסים שהמלך מטיל על הציבור, שהם חוקים כלליים שהנהיג המלך לטובת בני המדינה, ולא בדברים שבין אדם לחברו, כמו דיני שטרות שאין לבני המדינה תועלת מהתערבות המלך?

ו. מהו הגדר של דינא דמלכותא דינא? וכיצד מובן לתירוץ זה שגם בשטרי מתנה השטרות כשרים?

ז. דינא דמלכותא דינא מן התורה או מדרבנן?

ח. תירוץ שני של הגמ' "ואיבעית אימא תני חוץ מכגיטי נשים" האם חולק הוא על תירוץ שמואל או לא?

ט. האם בשטרי הלואה שנעשו בערכאות אפשר לגבות מבני חרי או אפילו ממשועבדים?

י. האם בשטרי מקח והלוואות הכשרים בערכאות, צריך שייעשו כתקנת חז"ל בשטרי ישראל עם כל פרטי הדינים?

והנה בשאלות א' ב' ג' עמד הר"ן בסוגיין (בד"ה קא פסיק ותני) וז"ל

"והאי שטר ראיה בעלמא הוא שלא יאמר לא מכרתיה ולא קבלתי מעות, ובהא מילתא, אינהו מהימני, דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו כיון דערכאות נינהו לא הוי מרעי נפשייהו וכתבו ליה שטרא, ונ"ל, דלאו מדינא אמרינן הכי, כיון דעכו"ם פסול לעדות, כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי, אטו משה ואהרן מי לא מהימני ואפ"ה רחמנא פסלינהו? אלא ודאי הכי קאמרי, בשלמא מכר איכא למימר דתקנתא דרבנן הוא, כיון דקים לן דקושטא קאמרי, דאי לאו הכי לא הוי מרעי נפשייהו, אלא מתנה דע"י השטר הוא קונה אותה שהוא כותב לו שדי נתונה לך ובלא שום חליפין וקנין הוא קונה אותה, במסירת השטר היכי מקניא דהא האי שטרא חספא בעלמא הוא:

ודאמרינן מדיהיב זוזי לאו דווקא, אלא הוא הדין דאי אודי קמייהו דיהיב ליה זוזי דלא הוי מרעי נפשייהו וכתבי שטרא, וכל היכא דאודי מהני, דבכה"ג ליכא למימר משטה אני בך ולא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וכיון דהודאה מהניא, כי אמר בשלמא מכר ומתמה אמתנה לאו דווקא, דאה"נ דמצינן למימר איפכא, דמתנה אתיא שפיר, היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה, כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה, ואיכא גווני דמצינן לאתמוהי אמכר, כגון דהוה זוזי הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהן, ולא קנה ליה אלא בשטרא, אלא משום דסתם שטר מכר לראיה וסתם שטר מתנה לקנייה, נקטינהו הכי, וה"ק, בשלמא שטר ראיה שפיר, אלא שטר קנייה אמאי", עכ"ל.

מדברי הר"ן הללו נמצינו למדים כמה הלכתא רבוותא.

א. החילוק של הגמ' באמת הוא בין שטרי ראיה לשטר קניין, ומ"ש בגמ' שטר מכר, זהו משום דסתם שטר מכר לראיה, אבל באמת ה"ה לכל שטרי ראיה כולל שטר מתנה שנעשה לראיה.

ומ"ש בגמ' שטר מתנה, זהו משום דסתם שטר מתנה נעשה כשטר קנין, מאחר שאין מסירת כסף, אבל באמת ה"ה לכל שטרי קניין כולל גם שטר מכר שנוסחו כשטר קנין.

לפי זה סובר הר"ן שכל שטרי ראיה כגון שטרי הודאות, בין במלוה בין בקנין בין במתנה,ולכאורה הוא הדין שטרי פשרה ומחילה יועילו בערכאות של גויים, שהרי גם הם מהווים ראיה. ובזה נתיישבה לנו השאלה הראשונה.

ב. לדעת הר"ן מה שכתבה הגמ' "ואי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו" לאו דווקא הוא, שכן לדעתו לא רק בשטרי מכר נאמר דין זה אלא הוא הדין בכל שטרי ראיה הכוללים שטרי הודאות מחילות ופשרות בהם אין מעשה של מסירת כסף.

ג. לדעת הר"ן, נאמנות לא מרעי נפשייהו, היא תקנת חכמים "כיון דקים לן כקושטא קאמרי" ולכאורה מדבריו שכתב כיון דקים לן כקושטא קאמרי משמע, שחכמים תקנו נאמנות לשטרות העולים בערכאות של גויים, לא בגלל תקנת השוק, שכן אז היה מקום להגבילה לשטר מכר בלבד, ולא להרחיבה לשטרי הלוואה הודאה פשרות ומחילה, וזו בעצם הייתה תקנת חכמים, וממה שכתב הר"ן שתקנו כן בכל שטרי ראיה ולא חילק בסוגי שטרי הראיה, משמע, שזו תקנה מורחבת לכלל שטרי ראיה כמו גם הודאות פשרה ומחילה פרט לשטרי קנין בהם לא תועיל נאמנות, מכיון שבשטר זה נעשה מעשה קניין והעברת בעלות, בזה לא תקנו חז"ל תקנה זו, בהיות הגויים מופקעים מדיני קניינים וכמו שנבאר לקמן בשם קצוה"ח ונתיבוה"מ.

ובאשר לשאלות ה' ו' ח' ט' ממשיך הר"ן בסוגיין וז"ל

"אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, הלכך השטרות העולים בערכאות של גויים, לא שנא שטרי מכר ולא שנא שטרי הלואה כשרים לגמרי ואפילו לגבות ממשעבדי, דכל שטר העשוי כערכאות, קלא אית ליה, והכי מוכח לקמן באידך פירקין (י"ט ע"ב) רב פפא כי הוה אתא לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של גויים מקרי לשני גויים זה שלא בפני זה ומגבי ביה ממשעבדי וזו היא גירסת ר"ח ז"ל, וליכא למידחי דההיא בדאיכא עידי מסירה לישראל וכו' ודאמרינן דדינא דמלכותא דינא, דווקא במה שהמלך עושה מחוקי מלכותו, אבל מה שהגמון עושה שלא כדין לא, ולישנא דדינא דמלכותא הכי משמע כלומר מה שהמלך עושה מחוקי מלכות ואי עביד הגמון שלא כדין חמסנותא הוי ולא דינא.

ואיבע"א תני חוץ מכגיטי נשים. כל שטרות שהן כגיטי נשים שע"י השטר הדבר נגמר, דהיינו נמי שטר מתנה. וליכא למימר דנדינן מלישנא קמא משום דפליג עליה וס"ל דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא,דהא בעלמא נקטינן לדשמואל כדמוכח בפרק הגוזל ובפרק חזקת הבתים, ולפיכך יש מי שפירש, דנדינן מלישנא קמא, משום דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא, אלא בדברים שהם להנאת המלך וכדאמרינן בפרק הגוזל וכו' אבל מידי דלא שייך ביה מלכא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, ומשו"ה נדינן הכא מלישנא קמא ואמרינן, ואבע"א, תני חוץ מכגיטי נשים. ולא נהירא, מדאמרינן התם בפרק חזקת הבתים (נ"ה ע"א) אמר רבה, הני תלת מילי אשתעי לי עוקבא בר נחמיה משמיה דשמואל, דינא דמלכותא דינא, אריסא דפרסאי ארבעין שנין. כלומר, דמלכא אמר והנהיג שתועיל חזקה לגויים ארבעין שנין, והכא ליכא הנאה ותועלת בכך למלך, אלא ודאי כי אמרינן הכא ואבע"א, לא פליגא אלישנא קמא, אלא הכי קאמר. מתניתין אפילו בליכא הורמנא דמלכא, ותני חוץ מכגיטי נשים, וה"ה לשטר מתנה דדמי להו, שבשניהם הדבר מתקיים בשטר בלבד, ומיהו הכא דאיכא הורמנא דמלכא כל השטרות העולים בנוטירין בערכאות שלהם כשרים ואפילו שטר מתנה". עוד כתב הר"ן על המשנה וז"ל "כל השטרות העולים בערכאות של גויים, מקום בית הועד דיינים קבועים שלהם, כך כתב רש"י. ובזמן הזה סופר הממונה מן המלך יש לו דין ערכאות של גויים."

מדברי הר"ן הללו ניתן לפשוט עוד כמה מהשאלות ששאלנו.

שאלה ה', שלתירוץ שמואל בדינא דמלכותא דינא התחדש יסוד גדול. והוא, שלא רק בדברים שיש בהם הנאה למלך כמו מסים וארנוניות נאמר דין זה, אלא גם בדברים שאין בהם הנאה למלך שייך דינא דמלכותא דינא. ואם הנהיג המלך הנהגה כללית במדינה שבה הוא מולך, ובלבד שהדבר נעשה מחוקי המלכות כהנהגה כללית לטובת המדינה, ולא נעשה כהנהגה של המלך לטובת עצמו וכפי שדייק כן בלשון, "דינא דמלכותא. כלומר, מה שהמלך עושה מחוקי המלכות" וראה עוד בביאור הגר"א סימן שס"ט סקל"א, שכן ביאר ודייק דברי השו"ע שם סעיף ח' שכתב

"אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחר מבני המדינה שלא בדינים שחקק הרי זה גזלן וכו' כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחר בפני עצמו אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס הרי זה גזל",

וכתב ע"ז הגר"א שם "שלכך אמרו דינא דמלכותא ולא אמרו דינא דמלכא" וכמו שביאר הר"ן.

וראה עוד ברמ"א שם דיעות החולקים על דיעה זו ובנו"כ שם, ובאמת שמחלוקת זו שנחלקו בה הפוסקים, שורשיה נטועים בהבנת כמה סוגיות בגמרא. וביסוד המחלוקת האריכו רבים מן האחרונים ויש צורך להקדיש לכך שיעור שלם, אולם בשיעור היום נגענו בקצוות של דיעות הפוסקים בזה ואכמ"ל.

ובאשר לשאלה הששית, מהו הגדר של דינא דמלכותא, ביאר לנו הר"ן שכל הנהגה כללית שמנהיג המלך מכח המלכות חייבים לנהוג על פיה כל בני המדינה והיא חלה גם על היהודים מכח דינא דמלכותא דינא. ומכאן מובן שלתירוץ זה של שמואל גם בשטרי מתנה או כל שטר קניין תחול הנהגתו של המלך ולשטר זה יהיה כח להוציא לפועל קניינים גם אם אינם מבוססים על אדני ההלכה, וזהו מכח דינא דמלכותא דינא.

עוד התבאר לנו מדברי הר"ן שאלה שמינית. שתירוץ איבע"א חוץ מכגיטי נשים אינו חולק על תירוץ שמואל דינא דמלכותא דינא, אלא שהוא בא להעמיד דברי המשנה במקום שאין הנהגה כזו של המלך, או אז יהיו כשרים רק שטרי ראיה ולא שטרי קנין שהגדרתם היא כמו בגיטי נשים ושחרורי עבדים הפועלים חלות בעצם הדבר, שלזה לא תקנו חז"ל שיהיו כשרים. ומטעם שביארנו לעיל בדבריו.

ובאשר לשאלה התשיעית. האם בשטרי הלוואה ניתן יהיה לגבות גם ממשעבדי? סובר הר"ן כפוסקים הסוברים שניתן לגבות ממשעבדי מאחר שיש קול ופרסום גדול בשטר הנעשה בערכאות וזאת גם אם אין עדי מסירה ישראל, וכפי שהביא גירסת ר"ח בהמשך סוגיין דף י"ט ע"ב. וראה ברש"י ד"ה ממשעבדי "והא דאמרינן בפרק קמא י"א ע"א, מבני חרי ולא ממשעבדי. בנעשה בהדיוט, דלית להו קלא" וברא"ש אות י' ואות י"א הרחיב בזה, והביא מחלוקת רש"י ור"י בעניין. ולקמן נביא שלדעת הרמב"ם גובה מבני חרי בלבד וכאמור בדברי הר"ן, הדבר תלוי בגירסת הגמ' בדף י"ט ע"ב. ורוב הראשונים בסוגיין הרמב"ן הרשב"א הריטב"א רבינו יונה המאירי ועוד סוברים שבשטר זה גובים גם ממשועבדים.

ובביאור דעת הר"ן והעומדים בשיטתו. נלענ"ד לומר, שביאר במשנה כפירש"י שהמדובר "במקום בית ועד דיינים קבועים שלהם" כלומר, זהו מקום מיוחד בו מתכנסים שופטי הגויים ובודאי במקום זה שנעשים שטרות מתפרסם הדבר ויש קול ממנו הלקוחות יכולים להזהר ולא לקנות מהלווה בשטר כזה.

והמעיין בדברי הר"ן יראה להדיא שהביא פוסקים החולקים עליו בכל השאלות הנ"ל, ולקמן נבאר דעתם.

עוד ביאר לנו הר"ן במשנה, שמה שנאמר במשנה כל השטרות העולים בערכאות לאו דווקא דיינים קבועים אלא גם סופר הממונה מן המלך יש לו דין ערכאות" כלומר, לדעתו אין צורך בשנים או שלשה שופטים אלא סגי בסופר הממונה מטעם המלך. וכ"כ המאירי.

ולכאורה מדבריו אלו ניתן ללמוד שלאו דווקא בשטרות נאמר דין זה, אלא הוא הדין בכל מסמך שנחתם ע"י סופר הממונה על המלך וכמו היום פקיד בכיר הממונה על הנפקת תעודות ובהם פרטים מזהים על אנשים הכולל את דתם ומעמדם האישי, וכן פרטים מזהים של קרקעות בתים וחפצים למי הם שייכים, שכן מדבריו שחידש "סופר הממונה מטעם המלך" משמע שבא להוסיף כל מסמך החתום ע"י סופר הממונה מטעם המלך, ולאו דווקא שטרות שנעשים בפני דיינים היושבים במקום הקבוע להם, שלהם כח נאמנות עצמאי, ועדיין יש להתיישב בדבריו אם אכן לזה התכוון, ולפניני נבאר דין זה בהרחבה. ולקמן נביא גם מדברי תשובת הרשב"א שהובאה בב"י שדן בעניין דומה לזה.

פש גבן לברורי.

א. שאלה ד', האם בתירוץ שמואל דינא דמלכותא דינא יש צורך להגיע לסברא של לא מרעי נפשייהו או לא. וכן שאלה ז', האם דינא דמלכותא מן התורה או מדרבנן.

והנה באשר לשאלה רביעית, מצאנו לרא"ש בסוגיין אות י' שעמד על כך וכמו כן ביאר לנו שיטתו בהגדרת דינא דמלכותא דינא. וז"ל

"הני תרי לישנא, לא פליגי אהדדי, דליכא מאן דפליג אהא דאמר דכולי התלמוד דינא דמלכותא דינא, ומיתרצא מתניתין בתרי לישני, (וכמו שסובר הר"ן אלא שכאן בא להוסיף ולבאר הגדרת דינא דמלכותא לדעתו) אם הנהיג המלך שלא יעשו שטר אלא בפני הערכאות, שלא יחתמו העדים על שטר אלא בפני הערכאות עד שיבואו בעלי הדבר לפני הערכאות, ויראו וידעו הערכאות אמתת הדבר, ואז יתנו הרשות לעדים לחתום, והיינו שטרות העולים בערכאות, דאחר שנכתב השטר מביאים העדים אותו לפני הערכאות ונגמר כל הדבר בפניהם וסמכינן עלייהו, דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו לצוות לחתום, ואפילו אי נפיק קלא עלייהו דשקלי שוחדא לאצלויי דינא, לעדות שקר לא מרעו אנפשייהו, או איירי מתניתין בכל שטרות אפילו בשטרי מתנה, ואם לא הנהיג המלך כך, אז מתרצא מתניתין חוץ מכגיטי נשים",

נמצינו למדים מדבריו, שגם לתירוץ שמואל דדינא דמלכותא דינא יש צורך להגיע לסברא שהזכירה הגמ' (בשטרי ראיה) שכשרות השטר נובעת מדין לא מרעי נפשייהו הוא, ולא שדינא דמלכותא דינא מחדש לנו שכשרותם של השטרות פועלת מכח דינא דמלכותא.

ולכאורה, הדבר צ"ע, מדוע יש צורך בסברא זו של לא מרעי אנפשייהו כדי לתת תוקף על שטר, הרי באם יש הנהגה כזו של המלך לכלל בני המדינה, ממילא זה מה שנותן תוקף לכל השטרות של בני המדינה מדינא דמלכותא דינא. ולמה הרא"ש הכניס סברת לא מרעי אנפשייהו בדין זה?

והנלענ"ד לבאר בדעת הרא"ש דסבירא ליה, שגם בשופטי ערכאות המטים דין ע"י קבלת שוחד התחדש דין זה, שלמרות זאת שהשופטים הגויים חשודים בהטיית דין, מ"מ אם יש הנהגה של המלך שכל שטר במדינה צריך להיעשות באופן זה, שהשופטים מצווים לעדי השטר לחתום רק אחרי שנודע להם בבירור המעשה שהיה, בין אם זה שטר מכירה או מתנה או הלוואה או כל דבר אחר ורק אח"כ הם חותמים על כך בשטר, הרי שאין הם חשודים על עדות שקר בחתימתם על השטר, משום דלא מרעי נפשייהו. וצ"ל בכוונתו שיש להם חשש מהמלך שעשוי לפטר אותם באם יחתמו על דבר שקר ולכן הם נזהרים, וזהו כחו של שטר בדינא דמלכותא.

כלומר, לדעת הרא"ש, לתירוץ זה, שכשרותם של השטרות העולים בערכאות נובע אמנם מכח דינא דמלכותא דינא, אבל מבוסס הוא על הסברא שלמרות שהשופטים הגויים חשודים על הטיית דין בקבלת שוחד, ואף להעיד בעל פה כמ"ש הקרבן נתנאל שם (אות ד') מכח הסברא דלא מרעי אנפשייהו לחתום על שקר, שזהו מעשה גדול שלא יעיזו לעשות כן, שכן כחם בא מהמלך שהנהיג הנהגה כזו ברורה לטובת כלל בניה מדינה כדי למנוע עיוותים בין אדם לחבירו, ובאם ייתפסו שחתמו על שקר עלולים הם להפסיד את אומנותם.

ואם כנים אנחנו בדברי הרא"ש, נראה לבאר בדבריו שהדין שסברא זו של לא מרעי אנפשייהו, פועלת מכח חזקה של "אומן דלא מרע אומנותיה" והיא חזקה גמורה מן התורה.

ולפי זה דין זה של שטרות העולים בערכאות של גויים שהשטרות כשרים מן התורה או מדין חזקה של אומן דלא מרע אומנתיה.

וצ"ל, שמה שנאמר בגמ' "דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו וכתבו ליה שטרא" הכוונה לנאמנות מכח חזקה גמרוה של אומן דלא מרע אומנותיה. ואם אכן כך הם פני הדברים הרי שחזקה זו שייכת לכאורה לא רק במקרים בהם יש מסירת כסף כמו בשטר מכר או מתנה אלא בכל שטר שחתומים עליו ערכאות כפי שהנהיג המלך, ורק במקום שאין הנהגה כזו של המלך, הרי אזי נאמנות זו פועלת רק בשטרי ראיה ולא בשטרי קנין כמ"ש הרא"ש והר"ן.

אלא שלסברת הר"ן שנאמנות זו פועלת מכח תקנת חכמים צריך לומר שעשו תקנה זו בכל שטרי ראיה אבל לא בשטרי קנין במקום שאין הנהגה של המלך.

ולסברא שביארנו בדעת הרא"ש, צ"ל, שבמקום שאין הנהגה של המלך לא ניתן לסמוך על נאמנות זו הפועלת מכח חזקה על אומן דלא מרע אומנתיה בשטרי קנין, מכיון שהם פועלים חלות קניינית שלא שייכת בגוי, ואין זה שייך לנאמנות שיש לו או אין לו.

ובזה אירוח לן סברת הרא"ש שהצריך במקום שיש דינא דמלכותא דינא להגיע לסברא דלא מרע אומנותיה, מאחר שבלעדי זה יש חשש לנאמנות הגוי בעדותו על העברת בעלות, ומה יעזור דינא דמלכותא.

וסברא זו שביארנו בדעת הרא"ש מצאתי באבן האזל פכ"ז מהלכות מלוה ולוה בבואו לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ודברי המ"מ שם התייחס לנאמנות זו של מרעי נפשייהו וז"ל

"ונראה דיש לומר דעיקר דין ערכאות דמהימני, הא אמר בגמ', משום דלא מרעי נפשייהו, ואם כן הוי בגדר חזקה. וכמו חזקה דאומן לא מרעי אומנתו, וא"כ לא עדיף מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו" ובהמשך דבריו בהתייחסו לקושיית המרדכי שהובא בהג"ה (יבוארו לפנינו) הוסיף לחזק את הסברא הנ"ל וכתב וז"ל "אלא מה דאנו אומרים חזקה בלא מרעי נפשייהו, זהו בגדר אומן לא מרע אומנותו, דכיון דפרנסתם הו אמזה שיהיו אנשים נאמנים לא יעידו שקר, אבל גבי ישראל קרוב מה שהקשה המרדכי, דמשה ואהרן נמי לא מרעי נפשייהו, זהו מצד שאנו יודעים שהם אנשים נאמנים, ובזה ודאי אנו אומרים דלא חילקה תורה, וכיון דפסלה קרוב לעדות אפילו אם הם נאמן כמשה ואהרן נמי אינו נאמן להיות עדות. אבל ערכאות כיון דלא מצד נאמנותם אנו סומכים, אלא מצד דלא מרעי נפשייהו, שפיר נוכל לומר דמשום חזקה זו מדאורייתא הם נאמנים כמו שאנו סומכים על כל החזקות."

דברי הגרא"ז מלצר זצ"ל מלמדים אותנו שכשרותם על שטרות העולים בערכאות, אינה באה מכח נאמנותם אלא מכח חזקה של אומן דלא מרע אומנותיה וכמ"ש "כיון דפרנסתם הוא מזה שיהיו אנשים נאמנים לא יעידו שקר" אלא שלדעת הרא"ש צריך לסייג זאת שלא יעידו שקר בכתב, אבל עדות בעל פה יתכן והם יעידו שקר.

וממוצא דבר נמצינו למדים שדין זה של שטרות העולים בערכאות של גויים, כשרותם מן התורה מכח חזקה זו, אלא שכאשר יש הנהגה של המלך לעשות זאת בכל השטרות הרי שמכח דינא דמלכותא דינא כשרים כל השטרות כולל שטרי קניין, ובמקום שאין הנהגה שכזו, רק שטרי ראיה כשרים וכמו שביארנו בדעת הרא"ש.

ובביאור זה בשיטת הרא"ש ארווח לן כל השאלות ששאלנו בסוגיא זו.

לסיכום:

א. לדעת הרא"ש והר"ן דין זה של שטרות הועלים בערכאות של גויים פועל בכל שטרי ראיה ולאו דווקא בשטרי מכר כמו שנכתב בגמ'.

ב. לדעת הרא"ש והר"ן מה שנאמר בגמ' מדיהיב זוזי קמייהו קנה לאו דווקא הוא ואין צורך בקניין שיש בו מעשה של מסירת כסף.

ג. לדעת הרא"ש והר"ן אין מחלוקת בין שני תירוצי הגמרא והם משלימים זה את זה.

ד. לדעת הרא"ש והר"ן, דינא דמלכותא דינא, הגדרתו, הנהגה שהנהיג המלך במדינתו לחייב שכל השטרות ייעשו ויחתמו עליהם בפני ערכאות, ולדעת הרא"ש יש צורך שגם בעלי הדין והעדים יהיו נוכחים בערכאות.

ה. לדעת הרא"ש והר"ן דינא דמלכותא דינא נאמר גם בדברים הקשורים לדין אדם לחבירו שאין למלך תועלת אולם זהו מכח חוק כללי כל המלכות ולא שרירות לבו של המלך הדואג לרווחת עצמו, וזה הביאור "דינא דמלכותא" ולא דינא דמלכא.

ו. בשטרי הלוואה שנעשו בערכאות ניתן לגבות גם ממשועבדים.

ז. נחלקו הרא"ש והר"ן, בפירוש דברי הגמ' לא מרעי אנפשייהו, לדעת הרא"ש, אין זה מטעם נאמנות, אלא חזקה גמורה וכמו באומן דלא מרע אומנותיה, שסומכים עליו. לדעת הר"ן, כוונת הגמ' מטעם נאמנות שתקנו חז"ל להאמין לערכאות בשטרי ראיה.

ח. פועל היוצא מזה, לדעת הרא"ש, שטרות העולמים בערכאות של גויים כשרים מן התורה לדעת הר"ן, מתקנת חכמים.

ט. הרא"ש באות י"א סובר ששטרות העולים בערכאות של גויים כשרים וגובים בהם אף ממשעבדי כמו שסבר הר"ן ודלא כתוס', אבל אם חתומים בו הדיוטות פסול לגבות בו. אא"כ נמסר בפני עדי ישראל, כמו כן ביאר שם שבמקום שאין דינא דמלכותא דינא שטר קנין הנעשה בערכאות פסול אפילו נמסר בפני עדי ישראל דחיישינן שמא ימסרם הנותן למקבל בפני ערכאות ויחשוב שהם נאמנים כמו שנאמנים לחתום, ולדעת הרא"ש הדבר אינו כן, כי דווקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל להעיד עדות בעל פה אין להם נאמנות, ואפילו בשמות גויים מובהקים גזרו אטו שמות שאינם מובהקים.

והנה בפירוש דברי הגמרא "לא הוה מרעי נפשייהו" מצאנו בהגהות אשר"י בסוגיין שהקשה

"וא"ת א"כ משה ואהרן אמאי לא מהימני, הא ודאי לא מרעי נפשייהו? וי"ל, דגויים אינם פסולים מן התורה אלא מטעם שהם גזלנים, והני דידעינן בהו דלא מרעי נפשייהו מהימני, מספר החכמה. מורי רבינו יקר היה אומר דגויים המוחזקים שאינם שקרנים כשרים לעדות כדאמר הכא, אבל משה ואהרן פסולים מן התורה מטעם קורבה, ולא נהירא לי להכשיר גוי לעדות, כיון שאינו בכלל אחיך ולא עדיף מעבד, והכא נראה, שתקנת חכמים הוא שתקנו בשטרות העולים בערכאות של גויים שיהו כשרים לנו לפי שהגויים מקפידים על השטרות שבערכותיהם אם נפסלים", עכ"ל,

תירוצי הג"א הובאו ברבים מן הראשונים, והאחרונים שדנו בהם.

ובאמת שהמתבונן בתירוצו הראשון של הג"א יראה, שלדעתו שטרות העולים בערכאות של גויים כשרותם מן התורה, מאחר שהגויים החתומים עליהם כשרים לעשות מן התורה, וכל פסלות גויים לשמש עדים זהו דווקא בגלל חשש רמאות אבל כשקים לן שאין חשש זה נאמנים הם, אלא שאליה וקוץ בה, שיש צורך בשני עדים בדווקא כמו בדיני עדות, ודלא כמ"ש הר"ן שגם סופר הממונה מטעם המלך שחתם על השטרות השטר כשר, ולפי תירוץ זה נאמנות של העדים הגויים החתומים על השטר היא מדין עדות גמורה, ולא כמו תירוצו השני שזו תקנת חז"ל להאמין לגויים החתומים בערכאות וכמו שכתב הר"ן.

נמצא אפוא שיש שלוש שיטות בראשונים כיצד להסביר דברי הגמ' דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוי מרעי נפשייהו.

א. לדעת הרא"ש מדין חזקה של אומן דלא מרע אומנותיה ומן התורה סומכים על חזקה זו, אלא שלפי זה לכאורה, אין צורך בשני שופטים גויים ומספיק שופט אחד שיחתום על השטר.

ב. שיטת הג"א בתירוצו הראשון שהנאמנות של הגויים מועלה מן התורה מדין עדות, ולכאורה צריך שני שופטים שיחתמו על השטר.

ג. שיטת הר"ן הנאמנות של ערכאות הגויים החתומים הוא מתקנת חז"ל בגלל שהערכאות לא מרעי נפשייהו. ולכאורה לתקנה זו היה מקום לומר שתקנו להאמין בדווקא לשני גויים, אולם בר"ן עצמו כתב שדי בסופר הממונה מטעם המלך.

ביאור שיטת הרמב"ם

עתה נבוא לבאר שיטת הרמב"ם בפירוש הסוגייא ומה פסק להלכה. והנה הרמב"ם בפכ"ז מהלכ' מלוה ולוה ה"א כתב וז"ל

"שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב, אם היה עשוי כתקון שטרי ישראל שאינן יכולין להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל, ויודעין לקרותו, הרי זה כשר וגובין בו מן המשועבדים, אבל כל השטרות שחותמיהן גויים הרי אלו פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב, והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויים בערכאות שלהם, אבל במקום קבוץ פליליהם בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום: וכן צריכין עדי ישראל שיעידו אלו הגויים שהן עדי השטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלת שוחד, ואם חסרו שטרי הגויים דבר מכל אלו הרי הן כחרס: וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן, אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרס, והורו רבותי, שאפילו שטרי חוב שלהן שנתנו המעות בפניהם פסולים ולא הכשירו אלא שטרי מקח וממכר שנתנו המעות בפניהם, ואין אני מודה בזה:

אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה שנעשה בערכאות של גויים נותנו לשני גויים זה שלא בפני זה וקורין לו, שנמצא כל אחד מהם כמסיח לפי תומו, וגובה בו מבני חורין אבל אין טורפין בו, מפני שאין לו קול שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בגויים."

ובהלכה ב' כתב וז"ל "שטר שעדיו גויים שמסרו הלוה ליד המלוה או המוכר ליד הלוקח בפני שני עדים מישראל אע"פ שאינו עשוי בערכאות שלהן ואין בו כל הדברים שמנינו, הרי זה גובה בו מבני חורין, והוא שיהיו העדים שמסרו בפניהם יודעין לקרותו וקראוהו כשמסרו ויהיה כתקון שטרי ישראל שאינו יכול להזדייף ולא להוסיף בו ולא לגרוע, ולמה לא יגבה בו מן המשועבדים, מפני שאין לו קול" עכ"ל.

המעיין היטב בדברי הרמב"ם הללו ובעיקר בסדר הדברים ימצא שהרמב"ם סלל לו דרך אחרת לחלוק על הראשונים שהבאנו לעיל גם בפירוש הסוגייא וגם בפסק ההלכה, נבאר דברינו.

א. בריש דבריו ציין ששטר בשר גם אם נכתב בלשון גויים ובכתב גויים, כל עוד שנעשה כתקון חז"ל ועדים יודעים לקרותו. וכמבואר בגמ' גיטין י"ט ע"ב "אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי" ובגמ' העמידו דברי אמימר שהשטר נעשה כתקון חז"ל שאינו יכול להזדייף ועדי השטר יודיעם לקרותו, ולכן גובה ממשועבדים.

ב. שטרות העשויים בערכאות ועדים החתומים עליהם ערכאות פסולים לגמרי חוץ משטרי מקח והלוואה, וגם בזה התנה ארבעה תנאים להכשיר שטרי מקח והלוואה.

א. שיהיו עשויים בערכאות שלהם, כלומר, השטר מקויים ע"י השופטים שלהם

ב. שנתינת המעות תהיה בפניהם.

ג. יכתבו בשטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי מכר או מעות החוב.

ד. עדי ישראל יעידו על עדי החתימה ועל השופטים שקיימו את השטר שאינן ידועים בקבלת שוחד.

והנה יש להסתפק במה שכתב שנתינת המעות תהיה בפניהם, האם כוונתו בפני עדי החתימה בלבד ודלא כשיטת הרא"ש שצריכים השופטים בערכאות לראות את המעשה, או כוונתו גם בפני השופטים הערכאות.

עוד יש להסתפק במה שכתב "וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו הגויים שהן עדי השטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלת שוחד" האם כוונתו שדי בכך שיעידו עדי ישראל שהעדים והשופט אינן ידועין בקבלת שוחד, או שידעו בודאות שלא מקבלים אחד.

תשובה לכן נמצא בפירוש המשניות לרמב"ם שכתב וז"ל

"וערכאות של גויים, הם מושב בתי דין שלהם, כונתו בזה שאותו השטר כבר נתקיים בפני השופט על פי העדים שמסרו עדותן בפניו ואישר אותו, ובתנאי שיתפרסם אצל ישראל שאותן העדים ואותו השופט לא מקבלי שוחדא."

הנה לנו שהרמב"ם בפירוש המשניות ביאר שהמדובר בערכאות של גויים היושבים במושב בתי דין שלהם ומשמע קבועים וכמו שפירש"י במשנה, הובאו דבריו בראשונים, ראה מאירי ועוד.

עוד נראה, שדי בכך שנתינת המעות תיעשה בפני העדים בלבד ואין צורך שיראו הערכאות כמ"ש הרא"ש, וכן נראה לבאר כוונת הרמב"ם בחבורו שמסר את הכסף בפני העדים בלבד. והעדים הלכו לערכאות שאישר אותו, עוד נראה שדי בכך שיתפרסם אצל ישראל שהעדים והערכאות אינם מקבלים שוחד, ואין צורך בעדות גמורה באופן אישי אלא מפורסם הדבר שאינם מקבלים שוחד, אבל לא די בכך שמפורסם שאינם ידועים דקבלת שוחד, כמו שמשמע בחבורו.

או שנאמר שבחיבורו איירי באופן שיש עדות ברורה ולכן סגי בכך שאינו ידועים בקבלת שוחד. אבל אם אם אין עדות ברורה, רק הדבר ופורסם, לזה צריך שיתפרסם בודאות שאינם מקבלים שוחד, והכי מיסתברא.

ולעניין מה שסובר הרמב"ם שצריך שיעידו עדי ישראל על עדי החתימה וגם על הערכאות שידוע שאינם מקבלים שוחד ולא סגי דעדות של הערכאות כמו שסבר הרא"ש, ראה בב"ח סימן ס"ח אות ג' מה שיישב עם לשון הגמ'

"שטרות העולים בערכאות של גויים, דלשון "העולים" משמע דתחלה נעשה השטר בפני עדים גויים דכותבים וחותמין אותו ואח"כ מעלין אותו בערכאות לפני הממונה מפי המלך לקיים אותם, דמה שמעידין עדי השטר אינו מעיר הערכי דאל"כ הו"ל למימר כל השטרות הנעשים בערכאות, מדתנן "העולים" אלמא כתרתי עדויות נינהו, עדי השטר ועדי הקיום, ולהכי בעינן עדי ישראל שיעידו על שניהם שאינם ידועים בקבלת שוחד, דאם היות מקבלין היה זה ידוע ומפורסם ע"י בעלי הדין הנותנים שוחד, ויש להקשות לפי זה, א"כ ערכאות למה לי, אפילו כנופיא כארמאי והדיוטות נמי, דכיון דפסולייהו לא הוי אלא משום דלא קפדי אאורעי נפשייהו וחתמי שיקרא, א"כ הניד עדים ישראל מעידין עליהם שאינם ידועים מקבלת שוחד וקפדי נמי דלא מרעי נפשייהו ודאי לא חתמי דשיקרא? ואפשר, דכיון דא"א להעיד עליהן בבירור דלא מקבלי שוחדא אלא שאינן ידועים הילכך לא מתכשרי אלא בערכאות, דבערכאות ודאי אי אית אדמקבלי שוחדא היה זה ידוע ומפורסם בכל יום ויום, ומשו"ה ממילא מתכשרי עדי השטר כשאינן ידועים בקבלת שוחד אא"כ דחתמו בפני הערכאות",

ושם הביא שיטת הרמ"ה שהביא הטור לחלוק על הרמב"ם בזה וס"ל דלא בעינן שיעידו גם על עדי השטר שלא מקבלים שוחד וסגי בכך שיעידו על הערכאות.

הב"ח ביאר דעת הרמב"ם שיש הכרח לכך שעדי ישראל יעידו גם על עדי החתימה שבשטר וגם על הערכאות שידוע שאינם מקבלים שוחד. לדבריו לא די בכך שיעידו על עדי החתימה מאחר שאין כאן עדות ברורה שאינם מקבלים שוחד אלא שאינם ידועים, ולכן צריך עדות גם על הערכאות שאינן ידועים בקבלת שוחד כי בערכאות הפרסום עליהם גדול יותר, ואם אכן הם מקבלים שוחד הדבר מפורסם, משא"כ בעדי חתימה שאין להם פרסום.

ודקדק בלשון המשנה שטרות העולים בערכאות של גויים, שיש שני שלדים בעשיית השטר, שלב א, נתינת הכסף בפני עדים גויים, שלב ב, העדים חותמים על השטר והולכים לערכאות שיקיימו אותו בחתימתם של השטר.

נמצינו למדים לדעת הב"ח בביאור שיטת הרמב"ם.

א. די בעדות על כך שעדי החתימה והערכאות אינם ידועים כמקבלי שוחד ואין צורך בעדות ברורה שאינם מקבלים שוחד.

ב. יש צורך להעיד גם על עדי החתימה וגם על הערכאות.

ג. אין צורך שמעשה הנתינה יהיה בפני הערכאות וסגי בכך שיהיה בפני עדי חתימה גויים שיחתמו על השטר, וראה עוד סמ"ע סק"ה נתיבות סק"א שיישבו את הרמב"ם וביארו מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה, כדברי הב"ח, ואכמ"ל. נחזור לבאר שיטת הרמב"ם.

ד. לדעת הרמב"ם רק שטרי מקח וממכר והלוואה ניתן לעשות בערכאות של גויים כאשר מתמלאים ארבעה תנאים הנ"ל, אבל שטרי מתנה הודאות מחילה ופשרה פסולים גם אם התקיימו בהם ארבעת התנאים הנ"ל.

ודלא כראשונים שהבאנו המכשירים כל השטרות העולים בערכאות באם יש הנהגה של המלך וגם אם אין הנהגה של המלך מכשירים בכל שטרי ראיה כולל הודאות פשרה ומחילה.

וכבר עמד המ"מ כס"מ נו"כ הרמב"ם, הטור והשו"ע בביאור מחלוקת זו.

וביארו שלדעת הרמב"ם תירוץ השני בגמ' חולק על תירוץ שמואל משום דס"ל דדינא דמלכותא דינא נאמר רק במקום שיש למלך תועלת ולא בדברים שאין לו תועלת כמו דיני שטרות, וכמו שהביאו הרא"ש והר"ן דיעות החולקים עליהם ודחו סברותיהם מהגמ' במס' ב"ב, וכתב ע"ז המ"מ שאין הכרח מהגמ' במס' ב"ב לסברות הרא"ש והר"ן.

עוד התקשו המפרשים בדברי הרמב"ם מדוע מכשיר רק שטרי מכר ומלוה ולא מכשיר כל שטרי ראיה וכמ"ש הר"ן שעשו חז"ל תקנה להכשיר כל שטרי ראיה מהטעם שחכמים האמינו לערכאות משום דלא מרעי נפשייהו ולטעם זה צריך להכשיר כל שטרי ראיה ולאו דווקא שטרי מכר והלוואה.

וראה בכס"מ שציין לריב"ש בתשובות מה שהקשה על הרמב"ם משטרי מחילה שאינם צריכים קנין, מדוע לא יועיל בהם נאמנות של ערכאות. ונשאר בצ"ע על סברת הרמב"ם.

ה. עוד צריך להבין מדוע לא הצריך הרמב"ם בשטרי מקח והלוואה שנעשו בערכאות את התנאים בהם הוכשרו שטרי ישראל כמו שאינם יכולים להזדייף, וכמ"ש קודם לזה בריש הלכה א' וכן בהלכה ב', וברא"ש ובשאר פוסקים חלקו על הרמב"ם בזה וס"ל שצריך שיתקיימו בשטרות הנ"ל כל הכללים שהצריכו חז"ל כדי לתת תוקף לשטר.

וראה במ"מ הלכה ד' שעמד בזה ולא יישב שיטת הרמב"ם. אלא הביא דיעות הפוסקים החולקים עליו.

וביישוב קושייא זו עמד החזו"א אה"ע סימן פ"ז אות כ"ד וז"ל: "והדבר תמוה איך נסמוך על שטר שאין אנו בטוחים שלא נזדייף, ואף אם יהיה מזה דינא דמלכותא, אין זה דינא אלא חמסנותא, שאין בכאן זה דינא דמלכותא כמ"ש הר"ן בסוגייא דגיטין, וכ"ש לדעת הרמב"ם שפוסק דלא אמרינן דינא דמלכותא בהכשר שטרות?

אבל נראה דעת הרמב"ם דבשטרי ישראל אין לנו אלא מה שאמרו חכמים בתיקון שטרות וכו' ואף אם יעשו סדר אחר להשמר מזיוף כגון לעשות הסכמה על איזה סימן בסיום השטר במקום תקנת חכמים להחזיר מעניינו של שטר ולהשאיר העתקת השטר אצל בי"ד כדי שלא יוכל לזייף ולהכשיר בדבר שיכול להזדייף וכיוצ"ב מה שיבדו מלבם, אין זה כלום להכשיר השטרות והשטר פסול, ועדותן בשטר זה אינו כלום דהוי מפי כתבם, אבל בשטר ערכאות סומכין על הסכמת הערכאות להשמר מזיוף, ואין השטר נפסל דבלא"ה אינו שטר, אלא סומכין עליו מתקנת חכמים, ובעינן רק שלא יהא פגום באמתתו, והלכך בשטר פרסאה דחתימי סהדי ישראל התנה הרמב"ם בריש הלכה א' שיהא כתיקון שטרי ישראל, וכן בחתימי עליו הדיוטות ונמסר באפי סהדי ישראל, (בהלכה ב') דבזה הכשירא דשטרא מדין שטרי ישראל, אבל בערכאות (המשך הלכה א') לא הזכיר, שא"צ שיהא כתיקון שטרי ישראל, אלא כתיקון שלהן השומר מזיוף, ולפי"ז אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ן ודעמיה מודים בזה" עכ"ד.

החזון איש מלמדנו בזה יסוד גדול בהבנת שיטת הרמב"ם. והיא, שבשטר הנעשה כדין שטרי ישראל צריך לעשותו כתיקון חז"ל בתיקון שטרות וכמו שביאר הרמב"ם בהמשך הפרק מהלכה ג' ואילך, שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה ושיהא על דבר שאינו יכול להזדייף ועוד תיקונים שקבעו חז"ל שאם לא עשה כן השטר בטל, אבל בשטרות הנעשים בערכאות של גויים הכשרים מתקנת חז"ל, סומכים חז"ל על הערכאות להמר מזיוף.

נמצינו למדים מדבריו, שהבין בשיטת הרמב"ם שהכשר שטרות העולים בערכאות של גויים היא מתקנת חז"ל וכדעת הר"ן, ובזה ביאר דעתו של הרמב"ם שאין צורך בכללים שתקנו חז"ל להכשר שטרות אלא סמכו על הערכאות.

ואם אכן זו דעת הרמב"ם תגדל התימה על הרמב"ם. למה צמצם את תקנת חז"ל רק לשטרי מכר והלוואה ולא לכל שטרי ראיה וכמו שסבר הר"ן והרבה מן הראשונים, ועוד תגדל התימה למה לא הכשיר שטרי מחילות הנעשים בערכאות שאינם צריכים קנין וכמ"ש הוא בפ"ו מהלכ' זכייה ומתנה.

ומצאתי בביאור הגר"א על השו"ע סקט"ו שעמד בקושיא זו ויישבה בטוטו"ד וז"ל

"ונ"ל דהרמב"ם סבר דשטר חוב ומכר לבד הוא דכשר, אבל שאר דברים אע"ג דאינן אלא לראיה פסולים דעדותן אינן כלום וכמ"ש בפירוש המשנה, רק בשטרי חוב ומכר דעל מעשה גדול כזה לא מרעי נפשייהו, וז"ש בגמ' דאי לא יהיב זוזי קמייהו, דלכאורה הוא יתר דהול"ל ושטרא ראיה בעלמא ואינהו לא מרעי נפשייהו, אלא דווקא בכהאי גוונא לא מרעי נפשייהו, ולכן הצריך דווקא שיכתבו בשטר שראו נתינת המעות, וזה הטעם הוא ג"כ לשטרי הוצאות ומחילות, ומ"ש בשו"ע (בשטרי מתנה) שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר, והם חתומים בו וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו הכל הוא לשון הטור, ולשיטתו אזיל, אבל הרמב"ם אינו מפליג דלדידיה כל שטרי מתנות והודאות פסולין אפילו אין הקנין נעשה על ידו ולכן סתם הרמב"ם" עכ"ל.

ביאור נפלא משמיענו הגר"א בשיטת הרמב"ם. שדווקא בשטרי מכר ושטרי הלוואה שנעשו בערכאות הכשירו חז"ל ולא בשטר שטרות, וטעמו, כיון שמעשה מסירת כסף מדין אדם לחבירו דבר גדול הוא והערכאות לא מרעי נפשייהו להיתפס בשקר על דבר כזה גדול ולכן הצריך הרמב"ם שעדי החתימה יכתבו בשטר שראו את מעשה נתינת המעות שזהו חלק חשוב בנאמנות שניתנה להם. ולדבריו, הרמב"ם דקדק כן מלשון הגמ' שכתבה בשטרי מכר "דאי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו" כלומר, דווקא בשטרי מכר (וה"ה בשטרי הלוואה לרמב"ם) שיש מעשה כה גדול של נתינת כסף, נתנו חז"ל נאמנות לערכאות, ודברי הגמ' בדווקא הם ולא בכל שטרי ראיה וכמ"ש הר"ן וסבר שמ"ש בגמ' דאי לאו דיהיב זוזי לאו דווקא הוא, ומכאן הדין שיש להרחיב את תקנת חז"ל לכל שטרי ראיה, וזהו היפך מדעת הרמב"ם, שגם הוא למד שזו תקנת חז"ל וכמ"ש החזו"א אלא שצמצם את התקנה למה שנאמר בגמ' בדווקא לשטרי מכר או שטרי חוב שגם בהם יש מעשה גדול של נתינת כסף, וכבר ביארנו שרבותיו של הרמב"ם חולקים עליו בשטרי חוב.

ובהכרח שהרמב"ם למד שזו תקנת חז"ל, להאמין לערכאות בכהאי גווונא. ולא יתכן שלמד שנאמנות זו באה מכח חזקה של אומן דלא מרע אומנותיה וכמ"ש אבן האזל (וכך ביארנו שיטת הרא"ש) שאם כן היה צריך להכשיר בכל שטרי ראיה, דשייך בהם כח נאמנות זו. ועוד, הרי הרמב"ם סובר שכל שטרות חוב מדרבנן הם בגלל החסרון של מפיהם ולא מפי כתבם (וכמו שביארנו שיטתו בשיעור תוקפו של שטר, וקיום שטר) ובודאי שגם שטרי ערכאות לא יסבור הרמב"ם שהם מן התורה.

כמו כן לא יתכן שסבר הרמב"ם כתירוץ ראשון של הג"א שעדות הערכאות מן התורה, שכן בפיהמ"ש כתב "וההודאות והכפירות אין עדות לגויים בזה כלל באיזה אופן שיהיה", כלומר אין דין עדות לגויים בשטרות הללו, באיזה אופן שיהיה ורק שטרי מכר והלוואה תקנו להאמינם מדין נאמנות ולא מדין עדות, וראה עוד בביאור דברי הרמב"ם ופיהמ"ש הערה נ"ח).

ודברי הגר"ח מדוקדקים גם מפירוש המשניות לרמב"ם כפי שציין שזהו מעשה גדול. וצריך שעדי החתימה יראו את מעשה נתינת הכסף. אולם גם הגר"א הבחין שהב"י לא הבין כך בדעת הרמב"ם ולכן למרות שהעתיק דברי הרמב"ם כמעט בשלימות בהלכה א' שינה מעט מלשונו כשבא לבאר את החילוק לשטרי מתנה ושם כתב בשולחנו הטהור

"אבל שטרי מתנות כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר והם חתומים בו וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו ופשרות שהם בעדים שלהם אע"פ שיש בהם כל הדברים שמנינו הרי הם כחרס".

מרן הב"י השמיט דין שטרי מחילות שהרמב"ם צירפם על שטרי הודאות ופשרות, וכן הוסיף טעם מדוע בשטרי מתנות לא יועילו התנאים שהוזכרו בשטרי ראיה מכיון שעיקר הקנין נעשה בהם, כלומר, לדעת מרן הב"י, החילוק בין שטרי מכר לשטרי מתנה הוא שבשטרי ראיה הקנין לא נעשה בהם, ובשטרי מתנה הקנין נעשה בהם, ולדבריו בדעת הרמב"ם והכי ס"ל להלכה. הוא הדין בשטרי הודאות ופשרות נעשה בהם עיקר הקנין ואינם לראיה גרידא כמו בשטרי מכר והלוואה. ולכן לדבריו בשטרי מחילה שאינם צריכים קנין חולק הוא על הרמב"ם וס"ל שדינם כשטרי מכר והלוואה מכיון שאין השטר כאן אלא לראיה גרידא ואין בו קנין, מרן הב"י פסק כן לפי מה שיישב שיטת הרמב"ם מקושיות המפרשים עליו בספרו על הרמב"ם כס"מ, שם כתב "דשטרי פשרה אינם כלום משםו דפשרה צריכה קנין וגויים אינם בקיאים בטיב קנין" ולגבי שטרי הודאות כתב "ובהא יש לומר דאע"ג דאודי ליה שחייב לו, אינו כלום אא"כ הודה בפני עדים כשרים, וכיון שגויים פסולים לעדות אינם כלום" כלומר, אע"ג שבשטרי הודאות אין צורך בקנין, מ"מ צריך עדות כשרה ומכיון שגויים פסולים לעדות, שטרי ההודאות אינם שוים כלום, ולגבי שטרי מחילה הביא דברי הריב"ש שהקשה על הרמב"ם ונשאר בצ"ע. ולכן השמיט מרן בשו"ע דין שטרי מחילה מכיון שלדעתו שטרי מחילה העולים בערכאות של גויים כשרים, ודלא כהרמב"ם.

וממוצא דבר אנו למדים שנחלקו הב"י והגר"א בביאור שיטת הרמב"ם, לדעת הב"י גם הרמב"ם סבר ששטרות העולים בערכאות של גויים נאמנותם מכח תקנת חכמים וכפי שכתב הר"ן להדיא, אלא שסובר שדין זה מועיל רק בשטרי מכר והלוואות שהם עשויים לראיה בעלמא ואין צורך בפעולה קניינית כדי לתת להם תוקף, אבל שטרי מתנה וה"ה הודאות שנעשים בהם פעולה קניינית לא מהני נאמנות הערכאות לפעול פעולה קניינית והטעם או כפי שכתב קצוה"ח (סימן ס"ח סק"א) דגויים לאו בני שטרא נינהו שכן קנין שטר נלמד מהפסוק ואקח את ספר המקנה ומדובר שם בישראל, א"כ גויים הופקעו מקנייני שטר וכמו שהופקעו מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו ה"ה בקנין שטר, או כמו שביאר הנתיבות (שם סק"ח) משום החסרון של עדות מפי כתבם ורק בישראל הכשירו משום גזה"כ ואקח את ספר המקנה, וראה בביאור סברותיהם באמרי משה סימן ט"ז שיעור הגר"ש רוזובסקי גיטין אות קע"א ועוד, ובהערות מלואי חושן ומלואי משפט שם, וצ"ל לדעת הב"י ברמב"ם דס"ל דגם דשטרי הודאות יש פעולת קנין ובאמת שיש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים ראה טושו"ע חו"מ סימן מ' ובנו"כ שם קצוה"ח נתיבות ועוד. ואכמ"ל.

אולם הגר"א חולק על הבנה זו של הב"י בדעת הרמב"ם וסובר שטעמו של הרמב"ם המכשיר בשטרי מכר ומתנה מבואר בגמ' "דאי לא יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו" כלומר רק בשטרות מכר והלוואה שנעשה מעשה גדול של נתינת כסף בפני הערכאות והם כותבים וחותמים על כך נתנו להם חז"ל נאמנות, הא לא"ה לא. וממילא מתמעטים כל השטרות האחרים כמו הודאות פשרה מחילה מתנה וכיוצ"ב שאין בהם מעשה גדול.

ומצאנו חבר להבנה זו של הגר"א ברמב"ם ה"ה האו"ת בסק"ה שגם הוא סבר בדעת הרמב"ם או תקנ"ח והבין בדעת הרמב"ם שרק בשטרי מקח והלוואה שהדבר תלוי אך ורק בנתינת מעות תקנו חכמים להאמין לערכאות, אבל בשטרי מתנה שם נתינת מעות ויש בה ספיקות בגלל ריבוי הדינים שיש כמו קנין אתן מתנה טמירתא אסמכתא תנאי כפול וכל מיני פרטי דינים שהערכאות אינם בקיאים בהם ובדיני ישראל הדבר מעכב, על כן פסולים השטרות הללו, וה"ה והוא הטעם דשטרי הודאות פשר ומחילה שיש בהם פרטי דינים המבטלים אותם כמו תנאי בדרך פטומי מילי טענות השטאה השבעה וכיוצ"ב לכן הרמב"ם השווה אותם לשטר מתנה שהם פסולים בכל גווני. ואמנם בטעם התקנה חלק האו"ת על הגר"א אבל סבר כוותיה בעיקר החילוק שיש בין שטר מכר והלואה לשטרי מתנה דלא כב"י.

ומעין הבנה זו של התומים ברמב"ם ביאר הט"ז בסק"א שיטת הרמב"ם והובא בערוך השולחן והצד השווה בהם שהיה פשוט להם בדעת הרמב"ם שנאמנות זו של שטרות העולים בערכאות היא תקנת חז"ל, אלא שנחלקו בטעם התקנה.

לדעת הב"י שבשטרי מכר והלוואה אין עיקר הקנין נעשה בהם והם רק לראיה גרידא וממילא לדבריו כצ"ל גם בשטה מחילה ונשאר בצ"ע על הרמב"ם שהשווה שטר מחילה לשטר מתנה. אבל בשטרי מתנה פשרה הודאה וכיוצ"ב שעיקר הקנין נעשה בהם ויש צורך בעדות כשרה לא מהני בערכאות של גויים.

לדעת הגר"א, בשטרי מכר והלוואה עשו תקנה זו כי יש בהם מעשה גדול של נתינת כסף ולכן האמינו לערכאות דלא מרעי נפשייהו, אבל שאר השטרות לא תקנו. לדעת התומים, בשטרי מכר והלוואה עשו תקנה זו כי יש בהם מעשה נתינת כסף ואין בזה פרטי דינים, אבל שאר שטרות שאין בהם מעשה נתינת כסף ויש בהם פרטי דינים שהערכאות לא בקיאים בהם לא תקנו חז"ל להכשירם.

ופשוט וברור שלדעת כולם הרמב"ם לא ס"ל כתירוץ שמואל דאמרינן דינא דמלכותא דינא להכשיר כל השטרות, אלא באיבעית אימא של הגמ' דתני חוץ מכגיטי נשים, והכוונה היא לכל שטרות שאין בהם מעשה נתינת כסף לדעת הגר"א והתומים ולדעת הב"י כל שטרות שעיקר הקנין נעשה בהם, כמו שטרי מתנה הודאות ופשרות, ולהלכה פסק מרן הב"י בשולחנו כרמב"ם פרט לשטרי מחילה שהשמיט.

ולפי מה שביאר הגר"א כוונתו לחלוק על הרמב"ם ולכן שינה גם מלשונו כשבא לבאר את הטעם למה בשטר מתנה אינו מועיל, והרמב"ם פסק כדעת החולים על הרי הרא"ש והטור, שיש חילוק בין שטרי ראיה לשטרי קנין ולא חילק בין שטר מכר לשטרי מתנה וכמו שפסק הר"ן.

ובסמ"ע שם סק"ח הביא ארבעה דינים בהם נחלקו הרמב"ם והב"י בשו"ע הרא"ש הטור וסייעתם, בשטרות כשרים העולים בערכאות.

א. לדעת הרמב"ם והב"י צריך שני עדים כשרים המעידים כל כך שעדי החתימה והערכאות (שהם השופטים של הגויים המקיימים את השטר) אינם מקבלים שוחד ולפי מה שביארנו לעיל סגי בכך שידוע שאינם מקבלים שוחד. ואילו לדעת הרא"ש סתם ערכאות אינם מקבלים שוחד על מה שמעידים בכתב ולכן א"צ שעדי ישראל יעידו עליהם.

ב. לדעת הרמב"ם והב"י בשו"ע צריך שעדי החתימה יכתבו בשטר שראו מעשה הנתינה של הכסף ולדעת הרא"ש וסיעתו אין צורך בכך.

ג. לדעת הרמב"ם מעשה הנתינה של הכסף צריך להיעשות בפני עדי חתימה גויים וא"צ שיהיו נוכחים בו הערכאות, וסגי בכך שעדי החתימה על השטר יחתימו את הערכאות על השטר. לדעת הרא"ש מעשה הנתינה וחתימת עדי השטר צריכים להיעשות לפני הערכאות.

וביסוד מחלוקת זו מסביר גם מדוע סובר הרא"ש שא"צ שעדי ישראל יעידו על עדי החתימה ועל הערכאות שאינן ידועים בקבלת שוחד, מאחר שבפני הערכאות נעשה הכל לא מרעי נפשייהו. אבל לדעת הרמב"ם שהמעשה של נתינת הכסף לא נעשה בפני הערכאות רק בפני עדי חתימה גויים לכן הצריך הרמב"ם שיעידו עדי ישראל על כך שידוע שאינם מקבלים שוחד.

כמו כן מובן לדעת הרא"ש שאין צורך שעדי החתימה יכתבו בשטר את מעשה הנתינה מכיון שכל המעשה נעשה בפני הערכאות וע"פ ציווים חותמים עדי השטר, משא"כ לדעת הרמב"ם יש צורך שעדי החתימה יכתבו בשטר את מעשה הנתינה, וכך הבין הטור בדעת הרא"ש, אולם הב"י השיג על הטור בהבנתו זו בדברי הרא"ש וסבר שאין הכרח בדברי הרא"ש וניתן לבאר דבריו שיודה לרמב"ם בדין זה. ראה בעניין זה ב"ח שם, וכן גידולי תרומה שס"ז י"ד סימן ג' ואכמ"ל.

דין רביעי בו נחלקו, דלדעת הרמב"ם והב"י בשו"ע גובה בשטרות הללו רק מבני חרי, ולדעת הרא"ש וסייעתו גם ממשעבדי מקור המחלוקת בגירסת הגמ' גיטין י"ט ע"ב ויסוד המחלוקת היא האם לערכאות שעושים מעשה כזה יש קול או לא.

הרמב"ם כתב בסוף הלכה א' "אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בגויים". וראה במ"מ שהבין שדברי הרמב"ם הם אך ורק על שטרי חוב אלב בשטרי מקח גובה ממשועבדים. ובש"ך (סק"ד) וכן באו"ת (סק"ד) נחלקו עליו וס"ל דמדסתם הרמב"ם משמע שגם בשטרי מקח גובה רק מבני חרי, ומ"מ כתב האו"ת שהלווה אינו נאמן לטעון פרעתי כנגד המלוה מאחר שיש לו דין שטר, ולא דמי לכתב ידו, אולם דעת הרא"ש וסייעתו דמעשה כזה שנעשה בפני הערכאות יש לו קול ולכן גובה ממשעבדי, והנלענ"ד להוסיף ולבאר שיטתם מכיון שמדובר בערכאות היושבים במקום קבוע פקיע שמייהו והמעשים שהם עושים יש להם קול, ומתפרסמים בציבור הרחב, שכן לדעתם בעלי הדבר והעדים באים ועושים את המעשה בפני הערכאות היושבים במקום קבוע כדי ליצור פרסום למעשה.

ובדעת הרמב"ם צ"ל, כיון שהערכאות רק מקיימים את השטר הבא לפניהם, זהו לא מעשה שיש בו פרסום.

עוד נלענ"ד לבאר מחלוקת זו בביאור דברי הגמ' לא מרעי נפשייהו, לדעת הרמב"ם כוונת הגמ' לומר שגם העדים וגם הערכאות לא מרעי נפשייהו ולכן צריך שעדי ישראל יעידו עליהם שלא ידעו שהם מקבלים שוחד, ולדעת הרא"ש וסייעתו כוונת הגמ' על הערכאות עצמם דלא מרעי נפשייהו לעשות מעשה כזה גדול שמתפרסם ויתברר שהם שיקרו.

ובאשר לשאלה השביעית האם דינא דמלכותא דינא, מן התורה או לא. מצאתי לבעל דבר אברהם שהרחיב בזה בסימן א' ענפים א'-ב' ובהגה"ה שם. והביא שם בדעת השואל שהבין ברבינו יונה מסכת ב"ב דף נ"ה שדין זה מדרבנן והוסיף לחזק דבריו מדברי הב"ש אה"ע סימן כ"ח ועוד רבים מן הפוסקים, ויסוד דבריו שדינא דמלכותא דינא הוא מנהג דדינו כקנין סיטומתא דהוי מדרבנן, אולם בעל דבר אברהם חלק עליו והביא ראיות מפוסקים רבים הסוברים שזהו דין תורה גמור וכן ביאר דברי רבינו יונה, ועוד ראשונים, שכל דבריו לדמות דין זה לסיטומתא אינו אלא בהקנאה דלא שייך ביה דינא דמלכותא, משא"כ בהפקעה ושוב תלה זאת במחלקות ראשונים וסיים לדינא שדינא דמלכותא מן התורה לדעת כל הפוסקים ודלא כהב"ש, וכתב שם בביאור דינא דמלכותא מה הגדר שלו ואכמ"ל.

עד כה ביארנו השאלות ששאלנו בביאור הסוגייא בגיטין וכן רוב השאלות ששאלנו בהקדמתנו לשיעור. נותר לנו לברר את השאלה השנייה בהקדמה, האם דין זה נאמר רק בשטרות או גם בכל מסמך החתום ע"י ערכאות, לשאלה זו יש להקדים ולברר האם בשטרות הכשירו בסופר הממונה שכותב מטעם הערכאות או המלך.

ומצאנו לטור שכתב (סק"ד)

"ולדברי הכל אלו השטרות שכותבין הסופרים אין להם דין ערכאות אע"פ שהם ממונים מפי השופטים כיון שאינם נעשים בפני השופטים."

ובסוף הסימן סקכ"ח) הביא בשם הרמב"ן

"שטרות העשויים בנטורין של מלכות, פירוש, ע"י סופרי המלך ואפילו אין עדים חתומים בו אלא אחד ממונה על פי המלך, כשר, ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא, וגובין בו מן המשועבדים דקלא אית להו."

ובב"ח סק"ד הקשה לכאורה סתירה בדברי הטור הללו, ותירץ שני תירוצים. תירוץ א' "דהכא איירי בדליכא הורמנא דמלכא לעשות הסופר שלהם נאמן, ודברי הרמב"ן הם היכא דאיכא הורמנא דמלכא וכן סבר כתירוץ זה.

ובשם מהר"ם פדאוה בתשובה חילק, שהטור איירי בממונים מטעם השופטים, והרמב"ן איירי בנאמן של המלך שאצלם יש דינא דמלכותא דינא.

וברמ"א סעיף א' הביא דברי הרמב"ן והטור דהאי לישנא

"ואין חילוק בין חתום עליו עד אחד גוי או שנים, כל שנעשה לפני השופט, אבל אם כתב סופר הממונה מפי השופט שלא בפני השופט ואינו כלום, (טור ומהר"ם פאדוואה) מיהו במקום שיש דינא דמלכותא להכשיר שטר שנעשה ע"י סופר המלך כשר."

דברי הרמ"א הללו הם כפי מה שביאר בדרכי משה סק"ו את הסתירה הנ"ל, דהחילוק הוא אם באותו מקום ידוע שנוהגין להכשירם או לא ודלא כב"ח.

נמצינו למדים שני דינים א. אין צורך בשני ערכאות וסגי באחד. ב. אין צורך בערכאות עצמם אלא גם סופר הממונה מטעם המלך במקום שכך נוהגים להכשיר שטר מדינא דמלכותא.

נותן לנו לברר האם דווקא בשטרות הכשירו או אף במסמכים של הערכאות.

ומצאנו לרשב"א בתשובה ח"ג סימן ט"ו הוב"ד בב"י (סימן ס"ח מחודשים א')

"ספר הערכי כשטר הערכי, שאין עיקר העניין אלא משום נאמנותו של הערכי, א"כ ספרו כשטרו שגם הוא לא היה כותב בספרו אא"כ היה אמת, דלא מרע נפשיה, וכל מה שהערכי מוצא כתוב בספרו עליו הוא סומך לכתוב בשטר, א"כ אין לחלק בין ספרו לשטרו" עכ"ל.

וכ"כ עוד בתשובה נוספת סימן ט"ז הובאה בב"י בהמשך דבריו.

מדברי הרשב"א נפשטה לנו גם שאלה זו שאין הבדל בין שטר לספר הערכי.

וברמ"א סעיף א' הביא דברי הרשב"א להלכה לאל חולק. ובסמ"ע סק"ו ביאר גדר ספר הערכי "פירוש כרך שלהן שכותבין כל דבר הבא לפניהן כנהוג ג"כ בזמננו אמרינן בו ג"כ דלא מרעי נפשייהו לכתוב בו שקר". כלומר, הסמ"ע בביאורו מרחיב זאת גם בזמנו שהיו רגילים הגויים לכתוב במסמכים שלהם כל מיני פרטים שבאו לפניהם שניתן לסמוך עליהם וכמו בשטרות העולים בערכאות של גויים, והטעם, דלא מרעי נפשייהו שייך גם בכהאי גוונא.

אלא שבנתיבוה"מ שם סק"ו כתב שבכהאי גוונא לכו"ע אינו גובה ממשעבדי וכ"כ באו"ת סק"ז.

ולכאורה מדברי הסמ"ע בביארו הרמ"א ניתן ללמדו שבזמננו ניתן לסמוך על תעודות זהות תעודות לידה וכן כל מסמך ממשלתי שהממונה מטעם המלך (המכינה) מופקד למלא את הפרטים שלו, ולמרות שהמדובר בנפק"מ גם לעניין יהדות או איסורים ולא רק לענייני ממונות, שהרי אם אזלינן בתר טעמא דלא מרעי נפשייהו, טעם זה שייך גם להאמינם לגבי איסורים ורק לגבי דבר שבערוה אינם נאמנים בגלל שהחמירו להצריך עדות כשרה וכמו בגיטין וקידושין.

ונפק"מ עצומה יכולה להיות מדין זה, שכן לפי זה יהיה ניתן לסמוך על תעודות לידה של העולים מברית המועצות באשר ליהדותם או אי יהדותם.

וכמובן שיש לסייג את הדברים ולומר שרק בתעודות לידה מקוריות המוחזקות לנאמנות וכמו שמופיע בספר זכרון בספר בשמו של פוסק הדור הגר"מ פינשטיין זצ"ל שעל תעודות לדיה עד שנות השמונים ניתן לסמוך אבל תעודות לידה שלאחר מכן אין להם נאמנות גמורה מאחר שהתחילו פקידי הממשלה לזייף ע"י שהיו מקבלים שוחד, אבל בתעודות לידה ישנות פקידי הממשלה עשו בירור והסתמכו על מקורות משלהם כדי לציין את הלאום והדת בתעודה. וכך כתב הרה"ג משה מרדכי פרבשטיין שליט"א בקונטרס מיוחד שחיבר על נושא זה פורסם בתחומין ובשורת הדין וכך שמעתי מחוקרי יהדות המתמחים בבירורי יהדות של העולים מברית המועצות, וכן נהוג היום בבתי הדין.

ולכאורה על תעודות ישנות ומקוריות ניתן לסמוך מדין שטרות העולים בערכאות של גויים אלא שעדיין צל"ע שכן הדבר לכאורה שנוי במחלוקת הפוסקים בביאור הנאמנות שיש בשטרות העולים בערכאות.

כאמור מדברינו לעיל יוצא שיש ארבע שיטות בביאור נאמנות זו.

א. שיטת הר"ן הרמב"ן הריטב"א הרשב"א נמק"י שזו תקנת חכמים להאמין לערכאות בכל שטרי ראיה ולאו דווקא שטרי מכר שהובא בגמ' ולפי מה שביארנו תקנה זו נעשתה משום שלא תנעול דלת בפני לווין או תקנת השוק. ואם כן יש להסתפק לדעתם האם הרחיבו תקנה זו גם לתעודות הנ"ל לתת נאמנות לערכאות.

ב. שיטת תירוץ ראשון בהג"ה שזהו דין מן התורה להאמין לערכאות המוחזקים ככשרים דלא מרעי נפשייהו ונאמנותם מדין עדות גמורה. ולפי מה שביארנו יש להסתפק האם לדיעה זו יש להצריך שני עדים או סגי בחד. ואמנם הרשב"א והמאירי כתבו שסגי בחד וכן פסק הרמ"א שהבאנו לעיל, מ"מ יתכן והם לשיטתם שזו תקנת חז"ל והרחיבו אותה גם כאשר יש עד אחד דלא מרע נפשיה, אבל לדיעה זו שבהגהות אשר"י יתכן וצריך בדווקא שני עדים וכמו בכל נאמנות של עדים המזקיקה שנים ולא סגי בחד.

ג. לדעת אבן האזל וכך ביארנו בדעת הרא"ש, שנאמנות זו באה מכח החזקה של אומן דלא מרע אומנותיה שהיא מן התורה, לכאורה ניתן לסמוך גם על תעודות לידה הנ"ל שכן שייכת בהם החזקה של אומן דלא מרע אומנותיה המועילה מן התורה.

ד. לדעת הרמב"ם כפי שפירש הב"י שטעם כשרות השטרות העולים בערכאות בשטרי ראיה מכיון שאין בהם קנין והם מהווים רק לראיה בעלמא לכאורה יש לסמוך גם על תעודות הלידה הללו שנעשים רק לראיה בעלמא.

ה. לדעת הרמב"ם כפי שביארו הגר"א התומים והט"ז ששטרות העולים בערכאות של גויים כשרים רק אם יש מעשה גדול כמו של נתינת כסף או בדבר שאין בו פרטי דינים וחילוקים כמו שטר מכר והלוואה, לדבריהם, יש להסתפק האם ניתן לסמוך על תעודות לדיה של העולים מברית המועצות.

מצד אחד יש לצדד ולומר שזהו מעשה גדול לברר באמצעות חקירות ודרישות כפי שהיה נהוג בברית המועצות ולכן כל מה שנעשה בשנים הללו ע"י ממונים מטעם הממשלה יש לו פרסום רב והוא נעשה בדקדוק ושייך לסמוך עליהם כיון דלא מרעי נפשייהו.

מאידך גיסא יש צד לומר שכל מה שתקנו חז"ל להאמין בשטרות העולים בערכאות של גויים, זהו רק בשטר מקח והלוואה כפי שכתב הרמב"ם ואל הרחיבו זאת לשטרות אחרים או למסמכים כמו תעודות לידה, שגם אם אמנם נעשים בדקדוק רב מ"מ אין נתינת כסף כמו שמבואר בגמ', וחסר טעם הנאמנות שתקנו חז"ל לערכאות בשטרי מקח ומתנה.

ובפשטות נראה כמו הצד השני, ובפרט שלדעת הגר"א ברמב"ם הטעם של הנאמנות בא המכח מה שנאמר בגמ' דאי לא יהיב זוזי לא הוו מרעי נפשייהו.

סיכום שיטות הפוסקים בשאלות שנשאלו בפתיח לשיעור, בדין שטרות העולים בערכאות.

א. לשאלה באלו שטרות נאמר דין זה ובאלו לא?

1. לדעת רבותיו של הרמב"ם, דין זה נאמר אך ורק בשטרי מקח כל יתר השטרות פסולים.

2. לדעת הרמב"ם, דין זה נאמר בשטרי מקח והלוואה ולא בשטרי מתנה פשרה הודאה ומחילה.

3. לדעת הב"י בשו"ע, דין זה נאמר בשטרי מקח הלוואה ומחילה. ולא בשטרי מתנה פשרה והודאה.

4. לדעת הרא"ש, הרמב"ן הרשב"א הריטב"א המאירי רבינו יונה והנמק"י וכ"פ הרמ"א, דין זה נאמר בכל שטרי ראיה כולל שטרי מתנה שנעשו לראיה כגון שנעשה קנין בפני עצמו על המתנה והשטר נכתב לראיה בעלמא, ורק שטרי קנין שגופן נכתב לצורך הקנין פסולים, וכל זה דווקא במקום שאין דינא דמלכותא דינא, כלומר, הנהגה של המלך לעשות את השטרות בערכאות, אבל אם יש הנהגה כזו כל השטרות כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.

ב. לשאלה האם דין זה נאמר רק בשטרות או אף בכל מסמך החתום ע"י ערכאות אפילו כשהוא אחד? מצאנו בזה שתי שיטות מרכזיות:

1. לשיטת הרא"ש וכפי שביארנו דעתו שהנאמנות שיש לערכאות זהו מטעם חזקה של אומן דלא מרע אומנותיה וכמ"ש אבן האזל חזו"א ועוד, נאמר דין זה גם בכל מסמך החתום ע"י ממונה המלך. אבל במסמך החתום ע"י סופר השופט לא נאמר דין זה.

2. לשיטת רבותיו של הרמב"ם לא נאמר דין זה שתקנו חז"ל אך ורק בשטרי מקח. ולכאורה לשיטת הרמב"ם כפי שהבינו הגר"א או"ת והט"ז שרק במעשה גדול של נתינת כסף או במעשה שאין בו פרטי דינים תקנו חז"ל דין זה, א"כ במסמכים החתומים ע"י סופרי המלך (מה שנקרא היום פקיד בכיר מטעם המדינה) שאינם עומדים בקריטריונים הנ"ל לא תקנו חז"ל בהם נאמנות לערכאות.

אבל להבנת הב"י ברמב"ם שדין זה נאמר בכל שטרי ראיה שאין צורך בהם לקנין ועדות כשרה, א"כ יש לצדד להכשיר אף במסמכים הללו כיון שנעשים לראיה בעלמא.

עוד יש להסתפק לדעת הר"ן וסייעתו שזו תקנת חז"ל מורחבת לכל שטרי ראיה, האם דווקא במקום שיש טעם לתקן תקנה זו, כמו תקנת השוק, תקנה שלא תנעול דלת בפני לווין, אזי תקנו חז"ל נאמנות להכשיר בערכאות, או שזו תקנה כללית מורחבת לכל שטרי ראיה. וכלשון הר"ן "כיון דקים לן דקושטא קאמרי דאי לאו הכי לא מרעי נפשייהו", ולא חילק בין סוגי שטרי הראיה.

עוד יש להסתפק לדעת תירוץ ראשון בהג"ה שנאמנות זו מדין עדות מדאורייתא, האם דווקא כאשר יש שני עדים ככל עדות או אף בעד אחד סגי. ובמסמכים הממשלתיים בדרך כלל חתומים עליהם פקיד אחד וא"כ אינם נאמנים.

ג. לשאלה האם דין זה מן התורה או מדרבנן? מצאנו שתי דעות בפוסקים.

1. לתירוץ א' בהג"ה, דין זה מן התורה, וכן הוא לדעת אבן האזל הסובר שהנאמנות מדין חזקה,.

2. לתירוץ ב' וכן לדעת הרמב"ן הר"ן וסיעתם דין זה תקנת חז"ל.

ד. לשאלה באם דין מן התורה מה המקור? מצאנו שתי דיעות כנ"ל.

1. לתירוץ א' בהג"ה, מדין עדות שהכשירו עדות של גויים דקים לן דלא מרעי נפשייהו.

2. לדעת אבן האזל נאמנות זו מן התורה מכח החזקה דאומן לא מרע אומנותיה וכך ביארנו בשיטת הרא"ש.

ה. לשאלה באם דין זה מדרבנן, מה הטעם? מצאנו בזה ארבע דיעות.

1. לדעת הרמב"ן הר"ן וסייעתם, תקנת חז"ל מורחבת לכל שטרי ראיה להאמין לערכאות משום דלא מרעי נפשייהו.

אלא שיש להסתפק האם תקנה זו של חז"ל באה דווקא במקום שיש טעם, כמו תקנת השוק או שלא תנעול דלת או לאו דווקא. והנפק"מ תהיה במסמכים ממשלתיים.

2. בדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"י, תקנו חז"ל בכל שטרי ראיה שאין בהם קנין וכן בכל דבר שאין צריך בו מעשה קנין או עשות כשרים.

3. בדעת הרמב"ם להבנת הגר"א, תקנו חז"ל בשטרי מקח והלוואה בדווקא שיש בהם מעשה גדול של נתינת כסף ובכה"ג דווקא תקנו חז"ל לתת בהם נאמנות משום דלא מרעי נפשייהו.

4. בדעת הרמב"ם להבנת הט"ז והתומים, תקנו חז"ל בשטרי מקח והלוואה שאין בהם פרטי דינים בדיני ישראל וכל מה שיש בהם זה מעשה נתינת כסף.

ו. לשאלה האם הערכאות נאמנים מדין נאמנות גרידא או מדין עדות? מצאנו בזה שתי דיעות.

1. לדעת הרמב"ם הרמב"ן הר"ן הרא"ש ואהא"ז, הערכאות נאמנים מדין נאמנות גרידא.

2. לתירוץ ראשון בהג"ה, נאמנות זו מדין עדות המועילה מן התורה.

ועתה לסיכום שיטות הפוסקים בשאלות שנשאלו בביאור דברי הגמרא

א. לשאלה, מה החילוק שחילקה הגמ' בין שטרי מכר לשטרי מתנה, הרי בשטרי מכר יש שטרות שגופן נעשה לקנין, ומאידך, יש גם שטרי מתנה שגופן נעשה לראיה לאחר שנעשה קנין אחר. ועל הגמ' היה לחלק בין שטרי ראיה לשטרי קנין? מצאנו בזה שלוש שיטות עיקריות.

1. שיטת הר"ן וסייעתו, הגמרא לא התכוונה לחלק בדווקא בין שטרי מכר לשטרי מתנה. ועיקר החילוק הוא בין שטרי ראיה לשטרי מכר. "אלא משום דסתם שטר מכר לראיה וסתם שטר מתנה לקנייה נקטינהו הכי" וכ"ה שיטת רוב הראשונים.

2. שיטת הרמב"ם, להבנת הגר"א הט"ז והתומים, הגמ' דבדווקא נקטה שטר מכר שבו יש מעשה נתינת כסף ולא שטר אחר. ומה שנקטה הגמ' שטר מתנה הכוונה לכל השטרות פרט לשטר הלוואה שלדעת הרמב"ם יש בו מעשה נתינת כסף ונכלל הוא בכלל שטרי מכר שתקנו חז"ל נאמנות לערכאות.

3. שיטת בב"י בשו"ע, שטר מכר לאו דווקא וה"ה לכל שטר שאין צורך בו לקנין או לעדות כשרים בדווקא. וממילא ה"ה שטר מחילה שאין צריך קנין. בכל אלו תקנו חז"ל נאמנות לערכאות ושטר מתנה לאו דווקא, אלא ה"ה כל שטר שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר, וראה סמ"ע דרך אחרת בפירוש שיטת השו"ע.

ב. לשאלה מה כוונת הגמ' "בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה" האם בדווקא כאשר יש מעשה של נתינת כסף או לא, ומה הנפק"מ? שאלה זו מתבארת בתשובה א'.

ג. לשאלה מה פשר הנאמנות "דלא מרעי נפשייהו" הרי מדובר בגויים שאינם כשרים לעדות? כבר ביארנו זאת בתשובות לשאלות ב', ג', ד', ה', ו' בשאלות הקודמות. ובסיכום מצאנו שלשו שיטות בפירוש דברי הגמרא הללו.

1. לתירוץ א' בהג"ה, נאמנות מדין עדות.

2. לתירוץ הר"ן ורוב הראשונים תקנת חז"ל להאמינם בכה"ג.

3. לביאור אבן האזל חזו"א ועוד, מדין חזקה של אומן דלא מרע נפשיה שהיא מן התורה.

ד. לשאלה בתירוץ שמואל דינא דמלכותא דינא, האם חוזרת בה הגמ' מהסברא שנאמרה בשטר מכר דלא מרעי אנפשייהו, מצאנו לרא"ש שהתייחס לכך וכתב שיש צורך בסברא זו גם אליבא דשמואל, ולא מצאנו מי שחולק עליו.

ה. לשאלה מה פשר תירוץ זה של שמואל, הרי דינא דמלכותא דינא נאמר במסים וארנוניות שהמלך מטיל על הציבור ויש לו מכך תועלת?

הבנו מחלוקת הפוסקים האם באמת דינא דמלכותא דינא אכן נאמר רק בדברים שיש בהם תועלת למלך או לא. ובביאור יסודי למחלוקת זו ציינו לדבר אברהם ולא הרחבנו ובעזהי"ת בירור דין זה קובע שיעור בפני עצמו.

ו. לשאלה, מה הגדר של דינא דמלכותא דינא, וכיצד מובן לתירוץ זה שגם שטרי מתנה כשרים?

ציינו לדבר אברהם שדן בזה ועיקר דבירו שנחלקו הפוסקים בדינא דמלכותא דינא האם גדר הדבר הקנאה של המלך מהאחד לחבירו ושיש לו סמכות לכך מכח זה שהמדינה שייכת לו ע"פ הסכמת כלל ציבור בני המדינה. או שזהו מדין הפקר בי"ד הפקר. לא הרחבנו על כך וכאמור נושא זה קובע שיעור בפני עצמו.

אולם ברור שלכל הדיעות הנהגה כזו של המלך מחייבת שגם שטרי מתנה ייעשו בערכאות וכך צריכים בני המדינה לנהוג, ובביאור יסוד זה הרחיב פאר הדור מרן החזו"א ועוד חזון למועד.

ז. לשאלה, האם דינא דמלכותא דינא מן התורה או מדרבנן? ציינו לדבר אברהם שהביא בזה מחלוקת הפוסקים ולדעתו רוב הפוסקים סוברים שזהו מדין תורה.

לא הרחבנו על מקורות הדין והטעם של הדין מאחר שכאמור נושא זה קובע שיעור בפני עצמו.

ח. לשאלה, האם תירוץ שני של הגמ' ואיבע"א תני חוץ מכגיטי נשים חולק על תירוץ שמואל או לא? הבאנו בזה מחלוקת הפוסקים.

לדעת הרא"ש הרמב"ן הרשב"א רבינו יונה הריטב"א הר"ן נמק"י התירוץ השני אינו חולק על תירוץ ראשון אלא בא להוסיף שאם אין הנהגת המלך במדינה מסויימת אז יש את התירוץ השני שרק בשטרי ראיה נאמנים הערכאות, לדעת הרמב"ם ורבותיו ר"ח והרי"ף וכן דעת תוס' דף ט' ע"ב יש מחלוקת בין שני התירוצים, ולהלכה פוסקים כתירוץ שני, כך שלשיטתם אין להכשיר בכל השטרות אף שיש הנהגה כזו של המלך במדינה מסויימת ורק בשטרי מכר תקנו חז"ל להכשיר שטרות העולים בערכאות.

במחלוקת זו נחלק מרן הב"י והרמ"א, בשו"ע, הב"י פסק בחיבורו כרמב"ם הרי"ף והר"ח. הרמ"א פסק כמו הרא"ש ורוב הראשונים.

ט. לשאלה, האם בשטרי הלואה שנעשו בערכאות אפשר לגבות מבני חרי או אפילו ממשעובדים?

הבאנו בזה מחלוקת הפוסקים לדעת רש"י תוס' הרא"ש ורוב הראשונים שטר הלוואה העולה בערכאות של גויים גובה אף ממשועבדים מפני שיש לו קול, וה"ה לשיטתם בכל שטרות שהכשירו חז"ל. לדעת הרמב"ם שטרי הלוואה שנעשו בערכאות של גויים גובה רק מבני חרי.

ובאשר לשטר מכר, לדעת המ"מ ברמב"ם גובה אף ממשעובדים, ולדעת הש"ך ואו"ת גובה רק מבני חרי וכמו בשטרי הלוואה.

י. לשאלה האם בשטרות הכשרים בערכאות הצריכו חז"ל שיעשו כתיקון שטרי ישראל כמו בשטר שאינו יכול להזדייף ועוד פרטי דינים? מצאנו בזה מחלוקת הפוסקים.

לדעת הרמב"ם אין צורך בכך מכיון שתקנת חז"ל להכשיר את השטרות הנ"ל כללה גם הנאמנות שלהם שהשטרות נעשו כדת וכדין לפי הדינים שלהם ואין צורך כמה שהצריכו חז"ל בשטרי ישראל. לדעת רוב הראשונים יש צורך שהשטרות ייעשו כתיקון חז"ל בשטרי ישראל.

כעין מחלוקת זו מצאנו מחלוקת נוספת לפוסקים הסוברים ששני התירוצים אינם חולקים זע"ז ונאמר דינא דמלכותא דינא.

מה יהיה הדין אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם אע"פ שנכתב כהוגן ע"פ דין ישראל או במקרה הפוך מה יהיה הדין.

לדעת ריב"ש השטרות כשרים ולדעת הרא"ש השטרות פסולים, הובאו שתי הדיעות הללו בב"י וברמ"א סוף סעיף א'.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לפנינו תביעה לביטול צו ירושה שניתן ע"י בית הדין בהחלטתו מיום ט"ז בשבט תש"ע 31.01.2010.

התביעה הוגשה ביום ב' בכסלו תשע"ב 28.11.2011 באמצעות בא-כוח התובע (דאז) עוה"ד מ. סלוצ'בסקי.

בתביעה נטען כי הנתבעים (שבעה במספר) הוציאו במרמה צו ירושה על שם המנוח [אלמוני] שלטענת התובע הוא אביו וכי נדרש מבית הדין לבטל את צו הירושה ולחייב את הנתבעים להשיב אליו את הכסף שנטלו והוצאות משפט. הנתבעים מיוצגים ע"י עוה"ד י. מנחם ו/או מ. מנחם.

נקדים ונאמר שכבר בתאריך ד' בשבט תשע"ג 15.01.2013 הוציא בית הדין פסק דין מפורט ומנומק בתביעה זו ובו קיבל את התביעה לביטול צו הירושה והותיר את המשך הבירור בתביעה רק לעניין ההוכחה באשר לייחוסו של התובע למנוח [אלמוני].

פסק הדין ניתן לאחר שהתקיים דיון בתביעה נשמעו עמדות הצדדים וב"כ ולאור המסמכים שהגיש התובע לבית הדין מהם נראה בעליל כי למנוח היה בן יחיד שכפי הנראה הוא התובע אלא שעדיין לא הוצא מכלל ספק שהתובע הוא מאומץ או מתחזה כטענת הנתבעים.

לצורך מיצוי התביעה עד תום, נתבקש התובע להמציא לבית הדין מסמכים רשמיים להוכחת הקשר שבינו לבין אביו כפי שטען.

למעשה פסק דין הנ"ל קבע בבירור שהנתבעים אינם צד לתביעה ועליהם להשיב את הכספים שנטלו מכוחו של צו הירושה.

פסק דין הנוכחי מהווה המשך בירור התביעה מאחר שהתובע שהוזמן לדיון הוכחות לתאריך י"ב בחשוון תשע"ד 16.10.2013 (בהתאם לפסק הדין הנ"ל) לא הגיע, ואילו הנתבעים וב"כ הגיעו והציגו במהלך הדיון מסמך ובו הצהרת המנוח מר [אלמוני] שאין לו ילדים. הצהרה זו נחתמה על ידו בפני עו"ד לצורך בקשה למתן צו ירושה לבית המשפט באורוגוואי.

בית הדין בהחלטתו מהתאריך הנ"ל קבע שלאור המסמך החדש שהתקבל ע"י הנתבעים ולאור אי הופעת התובע בדיון, שעל התובע להמציא תגובה בתוך 21 יום למסמך שהוגש ע"י הנתבעים.

עוד נקבע בהחלטה, כי על התובע להמציא תמונות משפחתיות מתקופות שונות בחייו ושמות מוסדות החינוך בהם למד החל מגן ילדים ועד למוסדות להשכלה גבוהה וזאת כדי לבסס עובדתית את טענתו.

עוד נאמר, כי לנתבעים יש מעמד של צד בתביעה ובכך ביטל בית הדין החלטתו הקודמת לפיה הנתבעים אינם צד בתביעה.

בהחלטה זו ציין בית הדין כי הוא פועל בדרכים שלו לבירור ומיצוי האמת וכאשר יתקבלו תוצאות המצריכות התייחסות של הצדדים יועבר אליהם החומר שיתקבל למתן תגובתם.

בהתאם לאמור יזם בית הדין מהלך של בדיקת נתונים עובדתיים באמצעות נאמן בית הדין הרב אליהו בירנבוים.

בתאריך י"ז בסיון תשע"ד התקבלה חוות דעתו של הרב בירנבוים המכילה 11 עמודים, ובו הוא מפרט אחת לאחת את חקירתו אודות קורות חייהם של המנוח [אלמוני], אשתו [אלמונית] ובנם היחיד [פלוני] (התובע) את בדיקתו את המסמכים שהתקבלו הכוללים תעודת לידה של התובע [פלוני], תעודת הנישואין של הוריו ודרכון של אם התובע בו נרשם שמו של התובע כבנה. בחוות הדעת מציין הרב בירנבוים כי ראה במו עיניו במשרד הפנים את תעודת הלידה המקורית של התובע בה רשומים שמות הוריו. חקר את מנהל המחלקה במשרד הפנים אודות אמינותה והתברר כי הפרטים זהים גם בתעודה נוספת במשרד אחר.

עוד התקבלו עדותם של ארבעה אנשים המכירים את ההורים ואת בנם [פלוני] (התובע) ואף זיהו את [פלוני] (התובע) כבנם של ההורים [אלמוני] ו[אלמונית].

ממצאי הבירור פורטו בארוכה בחוות דעתו של הרב בירנבוים ומהם עולה המסקנה שהתובע הוא בנו היחיד של המנוח.

בסיכום פסק הדין נכתב:

לפנינו מארג של ראיות ברורות לפיהן למנוח היה בן בשם [פלוני] שהתברר כי הוא התובע בתביעה זו ואין צורך בראיות נוספות.

לבית הדין חשש כי הנתבעים נהגו במרמה בעת חתמו על תצהיר בבית הדין כי אין למנוח ילדים וכי הם היורשים הבלעדיים שלו.

לדעת בית הדין חשש זה צריך להתברר באמצעות חקירת משטרה שתבדוק את החשש למעשה מרמה של הוצאת כספים תוך כדי הצהרה כוזבת. בית הדין סבור שיש עניין לציבור במיצוי הדין בגין המתואר לעיל.

בית הדין סבור שיש למצות את הדין עם הנתבעים שגררו את בית הדין את הרב בירנבוים להליכים מיותרים וכן את התובע להוצאות כספיות רבות כדי להוציא את האמת לאור. לפיכך, יש להשית עליהם קנס שירתיע ויתריע בפני בעלי דין שינסו את מזלם בהוצאת כספים שלא כדין.

הנתבעים יכלו לחזור בהם עם קבלת הראיות שהוצגו בפני בית הדין ובפניהם ולחסוך את עגמת הנפש והבזבוז של כספי ציבור ושל התובע כאשר נתגלתה בפניהם מסכת הראיות הברורה.

תחת זאת בחרו להתיש את בית הדין בבקשות סרק ולהטיח האשמות במי שחשף בפניהם את האמת לאמיתה ובכך גרמו להתמשכות דיונית והוצאות משפט.

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א.         התביעה לביטול צו הירושה שניתן לנתבעים ע"י בית הדין מיום ט"ז בשבט תש"ע 31.01.2010 מתקבלת.

ב.         הצו שניתן בתאריך הנ"ל מבוטל.

ג.          על המזכירות להוציא צו ירושה על שמו של המבקש שהוא בנו היחיד של המנוח.

ד.         על המוטבים בצו הירושה שניתן, שיפורטו להלן, להשיב בתוך 14 יום לתובע את כל הכספים שהוצאו על סמך הצו הנ"ל. המוטבים הם [פלונים].

ה.         בית הדין מחייב את הנתבעים, המשיבים לתביעה שיפורטו להלן, לשלם לרב בירנבוים בעבור הוצאות חוות הדעת סך עשרת אלפים ₪ בחלקים שווים.

ו.          בית הדין מחייב את הנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לתובע בתוך 14 יום את הסכום ששילם לרב בירנבוים על הוצאות נסיעתו לבירור התביעה, בחלקים שווים.

ז.          בית הדין מחייב כל אחד מהנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לתובע בתוך 14 יום סך חמשת אלפים ש"ח הוצאות משפט.

ח.         בית הדין מחייב כל אחד מהנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לקופת המדינה סך של שלשת אלפים ש"ח הוצאות משפט.

ט.         יש להעביר את החלקים הנוגעים למימוש סעיף ח' דלעיל בהחלטה נפרדת למרכז לגביית קנסות.

י.          מזכירות בית הדין תעביר את תקציר פסק הדין למשטרת חיפה כדי שזו תפתח בחקירה פלילית נגד הנתבעים בתיק זה בגין חשד לעבירות ובכללן הוצאת כספים במרמה, בידוי ראיות ושיבוש עשיית משפט. המזכיר הראשי יעביר למשטרה מסמכים מתוך התיק ככל שאלו יידרשו למשטרה.

יא.        בית הדין הרבני רואה במיצוי ההליכים הפליליים חשיבות עליונה וזאת לאור העניין הציבורי שבמניעת הישנות מקרים דומים בעתיד.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' באייר התשע"ה (22/04/2015).

הרב מימון נהרי – אב"ד                     הרב יוסף יגודה                             הרב יצחק רפפורט

תגיות

התנאים להכשירם - קיום השטר סוגי שטרות - מכר ומתנה סוגי שטרות - תעודות רשמיות הטעם להכרה בשטרות - תקנת חכמים שטרות העולים בערכאות - גבייה מנכסים משועבדים שטרות העולים בערכאות - גבייה מנכסים משועבדים הטעם להכרה בשטרות - לא מרע אומנותו התנאים להכשירם - מושב ערכאות רשמי התנאים להכשירם - תיקון שטרות