בדין מעשי ידיה כנגד מזונותיה

ראשי פרקים

א.   איני ניזונת ואיני עושה

ב.   גדר חיוב מעש"י, ואם שתיקה הוי מחילה

ג.    אם יכולה לשלם בתמורה למעש"י

ד.   אשה המפרנסת בבית

ה.   שתקה ולא תבעה מזונות

ו.    נאמנות אשה לטעון על כספים שהם שלה לחלוטין

ז.    בנו"נ בכספים, למי יחזיר

ח.   שולטת בנכסים, אם דינה כנו"נ

שאלות

נדרשתי למספר שאלות בדין הנ"ל של מזונות ומעשי ידים:

1.  אשה שהיא מפרנסת יחידה בבית, ובמשך השנים חסכה כספים ממשכורתה, וכן בחשבונה כספים בקופות גמל וקרן השתלמות. הבעל תובע את כל הכספים בטענה שיש לו זכות במעשי ידיה. וגם אם האשה תאמר מכאן ולהבא איני ניזונת ואיני עושה, מ"מ על כספי העבר שלא אמרה כן, הרי שכספים אלה שייכים לו.

2.  בני זוג ששניהם עובדים ומתפרנסים. ובמשך שנות נישואיהם משק הבית התנהל באופן שההוצאות השוטפות היו מכספי הבעל, ואילו משכורתה של האשה נחסכה בחשבון הבנק של האשה, ולהוצאות גדולות ומיוחדות השתמשו בכסף שהיה בחשבון האשה. הבעל תובע את הכספים המצויים בחשבון הבנק בטענה של זכות במעשי ידיה.

3.  גבאי גמ"ח קבל הפקדה מאשה עובדת, כאשר בטופס ההפקדה נרשם כי האשה היא זו שהפקידה בגמ"ח. לאחר זמן פנה אליו הבעל בבקשה שיתן לו את הכסף, בטענה שהכספים שייכים לו. והשאלה היתה אם היה מותר לו לכתחילה לקבל פקדון מאשה נשואה, ולאחר שקיבל, אם החיוב להחזיר לה או לבעל.

תשובה

א.     איני ניזונת ואיני עושה

קופת גמל וקרן השתלמות שיש לאשה ממקום עבודתה, דינם כמעש"י, וכדין החסכונות שחסכה ממעש"י. ויש לדון, כאשר בני זוג מתנהלים באופן של "איני ניזונת ואיני עושה", אך מעולם לא אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה, או הבעל צאי מעש"י במזונותיך (כשמעש"י מספיקים למזונותיה, או במתחייב להשלים), אלא כך התנהגו ונהגו, האם מעשי ידיה של האשה, או שצריך התנאה ואמירה מפורשת, ולולי האמירה המפורשת תקנת חכמים שמעש"י כנגד מזונותיה במקומה עומדת.

איתא בכתובות נח,ב:

אמר רב הונא אמר רב, יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה (לך כלום אלא לעצמי – רש"י), קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר (תחילת תקנתא לטובתה תקנוה, משום דזמנין דלא ספקה במעשה ידיה למזונות, ותקנו תחילה עיקר תקנתא שיזון את אשתו, והדר תקון לו מעשה ידיה משום איבה. וכיון דעיקר תקנתא לטובתה ומשום דידה הואי, כי אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא שומעין לה), ומעשה ידיה משום איבה, וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה. מיתיבי, תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. אימא תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. לימא מסייע ליה, המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו, בניזונת (שיש לו נכסים ומבקש לזונה ואפי' הכי תנן אין מעשה ידיה ברשותו להקדישן). לא, בשאינה ניזונת (שאין לו במה לזונה). אי בשאינה ניזונת מאי למימרא ... ופליגא (דרב הונא) דריש לקיש, דאמר ריש לקיש לא תימא טעמא דרבי מאיר משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אלא טעמא דרבי מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה, נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם (למי שבראן וידים איתנהו בעולם, אלמא קסבר יכול לכופה ואינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה).

ובכתובות קז,ב נפסקה הלכה כרב הונא אמר רב, שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. וכ"פ הרי"ף (כתובות כג,ב בעמוה"ר), הרמב"ם אישות יב,ד, הרא"ש כתובות ח,יד, והשו"ע אהע"ז סט,ד.

ולכאורה יש להביא ראיה מהר"ן (כתובות כג,ב מעמוה"ר) שצריכה האשה לומר במפורש איני ניזונת ואיני עושה, וכל שלא אמרה, לא מתבטלת תקנת חכמים, וז"ל הר"ן:

"ומיהו דוקא בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה, הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה, דהא כי אמרה קונם שאני עושה לפיך, הא קאמרה איני עושה, ואפילו הכי תנן בסמוך שאין צריך להפר, אלמא לא מבטלא תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת".

(ועיין בשטמ"ק שהביא מהריטב"א והרשב"א). ועדיין י"ל דמש"כ הר"ן הוא מכאן ולהבא, אם תבעה מזונות, לשיטת הר"ן (שם) דמיד שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים, הפסידה ושוב אין לה מזונות, הובא ברמ"א אהע"ז סט,ד, וכעת תובעת מזונות, והבעל רוצה להפטר מחיוב מזונות בטענה שאמרה איני ניזונת, ס"ל לר"ן שתקנת חכמים במקומה עומדת. אבל מה שעשתה בעבר וכך נהגה, שלא עשתה ולא לקחה מזונות, או עשתה ולא העבירה לו את מעשי ידיה, במקומה עומדת, והרי זו מחילה על העבר, אבל לענין עצם הדין של איני ניזונת וכו', אין כאן, ולכן יכולה לתבוע מזונות, וכן הבעל יכול לתבוע מעשי ידים מכאן ולהבא, כל עוד לא תטען איני ניזונת ואיני עושה, ויוכל לתבוע מעשי ידים אם נותן לה מזונות ואינה טוענת. אך לענין העבר כל עוד לא תבע מעשי ידיה ולא נתן לה מזונות, מהני לכאורה מדין מחילה, אף אם לא מכח הטעם של יכולה אשה שתאמר וכו'.

וכן נראה גם מדברי האבני מילואים סט,א שדן באשה שאמרה הריני מוחלת לך מזונות ואיני עושה. האבנמ"ל הביא את קושית נתיבות משפט (על רבינו ירוחם), על הא דאיתא בכתובות קז,א, במי שהלך למדינת הים, רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש, ושמואל אמר אין פוסקין, וטעמא דשמואל דחיישינן שמא אמר צאי מעשי ידייך במזונותיך, דמה בכך שאמר כן, הא יכולה לחזור בה (לשיטת רבינו ירוחם שיכולה לחזור בה, הובא ברמ"א אהע"ז סט,ד). וכתב נתיבות המשפט לישב, דחיישינן שמא פטרה אותו בפירוש באופן המועיל. והאבנמ"ל הקשה, דלישנא דגמ' לא משמע הכי, דהא לא אמרו חיישינן שמא פטרה אותו אלא שמא אמר וכו'. וגם, מהיכי תיתי שנחשוש שפטרה אותו בפירוש. והאבנמ"ל הביא את דברי הר"ן הנ"ל דלא מהני אם אומרת איני עושה, אלא צריכה לומר דוקא איני ניזונת ואיני עושה, וע"כ גם לא מועיל אם תמחול לו על המזונות:

"וכיון דצריכה לומר איני ניזונת, נראה דצריכה ג"כ דוקא לומר לישנא דאיני ניזונת, דהו"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה כדאיתא בריש הכותב (פג,א), אבל אם אמרה הריני מוחלת לך מזונות ואיני עושה לא מהני, דהא צריכה לומר אי אפשי בתקנת חכמים. ודוקא כשאומרת איני ניזונית הוי כאומרת אי אפשי בתקנת חכמים, אבל האומרת הריני מוחלת, עדיין היא רוצה בתקנת חכמים, שהרי גם אם יש לה מזונות יכולה היא למחול ... ואם אומרת הריני מוחלת, הרי יש לה מזונות וכאלו קבלתן וצריכה ליתן מעשי ידיה לבעלה, וממילא כיון דצריכה דוקא לישנא דאיני ניזונת, ר"ל שאינה רוצה בדין המזונות, מה"ט יכולה לחזור בה וכמ"ש הריטב"א פ' אע"פ (נח,ב), משום דכל יומא ויומא חוב באנפי נפשיה עיי"ש. ומש"ה יכולה עכשיו לומר שרוצה בתקנת חכמים כיון דלא מחלה המזונות אלא אמרה אי אפשי בדין המזונות. אבל בעל האומר צאי מעשי במזונותיך והאשה נתרצה לו, הרי כאן מחילה גמורה על המזונות, ושוב אינה יכולה לחזור בה כדין כל מוחל חובו, דדוקא באומרת איני ניזונית דלאו מדין מחילה היא אלא מדין הפקעת תקנת חכמים, לכך יכולה לחזור ולומר רוצה אני בתקנת חכמים, משא"כ כשהבעל אומר לה צאי מעשי ידייך וכו' והיא מתרצה, הרי מחלו זה לזה ומחילה אין צריכה קנין ואינם יכולין לחזור".

(ועיי"ש עוד באבנמ"ל תרוץ שני, דכיון דחיוב מזונות מתחדש כל יום וכמש"כ הריטב"א, כשהיא חוזרת ורוצה הרי זה חיוב מחודש שנעשה בהיותו במדינת הים, וחוב כזה שנוצר בהיותו במדינת הים, אינה גובה מנכסיו שלא בפניו, עיי"ש). האבנמ"ל מחלק בין איני ניזונת וכו', שהיא בבחינת אי אפשי בתקנת חכמים (כן מוכח לכאורה בגמ' ב"ב מט,ב), שבכגון זה צריכה לומר במפורש אי אפשי בתקנת חכמים, או איני ניזונת ואיני עושה, שהוא מעין אמירה מפורשת של אי אפשי בתקנת חכמים. ובזה יכולה לחזור בה לשיטת רבינו ירוחם. משא"כ אמירת צאי מעשי ידיך למזונותיך, שהוא בגדר מחילה, ומחילה אינה יכולה לחזור בה. לפ"ז אפשר דגם כאשר שני בני הזוג מתנהלים באופן של צאי מעשי ידיך למזונותייך, אף שאינו בגדר מחילה שאינה יכולה לחזור בה, כיון שלא היתה מחילה מפורשת, אבל לענין העבר לכל הפחות הרי זה בגדר של מחילה, ואף שמכאן ולהבא יכולים לחזור בהם (ומ"מ יכולה מכאן ולהבא לומר איני ניזנת ואיני עושה), לענין מעשי ידי העבר הוי מחילה.

וענין מחילה על מעש"י, הם על כל מעש"י, אף מה שמעבר לסכום חיוב המזונות. כן נראה ללמוד ממש"כ הגרא"ו בקובץ שעורים (כתובות רכז). הגרא"ו שואל על תרוץ הגמ', איך יכול בעל להדיר את אשתו, הרי משועבד לה למזונות. ותירצה, דנעשה כאומר לה צאי מעש"י במזונותיך, דלכאורה באומר לה כן, אינו נפטר מחיוב מזונות ומעש"י, אלא שהיא גובה את החיוב שחייב לה הבעל, ממעש"י שלה, וא"כ מה תירצה הגמ' באומר לה צאי מעש"י במזונותיך, הרי עדיין אוכלת משלו, דמעש"י הרי הם כשאר נכסיו. והוכיח מכאן הגרא"ו דבאומר לה צאי מעש"י, מעש"י שלה ולא שלו. לא שהחיוב במקומו והיא גובה ממעש"י אלא מדידה קאכלה. ונפק"מ גם לענין המותר מעבר לסכום המזונות, דמוכח שהם שלה. והיינו, דכיון שזה גדר מחילה ולא מראה מקום לגביית החוב, מחל לה לחלוטין על מעש"י, ואין זה בגדר מראה מקום לגבות חוב המזונות. ונראה דלמש"כ להלן, כיון שזה גדר מחילה, דינו כמתנה שהם לחלוטין של האשה, ואין לבעל בהם פירות.

ובתש' מהר"י באסן (סי' לח – מ) נשאל באשה המרויחה ממעשי ידיה "ומחזקת המעות ההמה לידה ועושה בהם מה שליבה חפץ, הן בצדקות, הן לתת ולסייע לקרוביה שלא מדעת בעלה. וכאשר יבוא להרגיש בעניניה ולמחות בידה, עומדת כנגדו ואומרת כי מעשי ידיה הם והיא מתפרנסת מיגיעה ואינה אוכלת משלו כלום, א"כ מה לך ולמעש"י". וההביא "דברי החכם המשיב" (שם סי' לח) ודימה שאלתו לדין איני ניזונת ואיני עושה, ומשמע שראה בהנהגתה שלא נתנה מעש"י לבעלה, כאמירה של איני ניזונת ואיני עושה. ומהר"י באסן (שם סי' לט) הביא מרב אחר שפסק ע"פ דברי הר"ן (הנ"ל) דבעינן לאמירה מפורשת של איני ניזונת ואיני עושה, ולא סגי במה שאומרת איני עושה, ואין באי אמירתה ובהנהגתה כל דבר מפורש:

"עם היות שעל צד הדחק אפשר לפרש דבריה, מ"מ כיון שהיא באה להוציא מידו ולהפקיע תקנת חכמים, ידה על התחתונה כל זמן שהם נוהגים ע"פ דבריה אלה, עד שתפרש לומר בפירוש איני ניזונת, דמשם והלאה מעש"י לעצמה".

וכדברי הפוסק השני הסכים מהר"י באסן (שם סי' מ). ואף שבתחילת דבריו כתב דלכאורה התוס' (כתובות סג,א) והרא"ש (כתובות ה,לא) חולקים על הר"ן, שכתבו דרב הונא ס"ל דדוקא מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הוה מורדת, דרב הונא לטעמיה דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, ור' יוסי בר חנינא סבר כר"ל שאינה יכולה לומר כן. והקשה דלדברי הר"ן אפשר דאף ר"י ב"ר חנינא ס"ל דיכולה לומר כן, אבל במורדת לא אמרה וע"כ לא מהני. אך הביא דהר"ן עצמו כתב כדברי התוס' והרא"ש (עיין כו,ב מעמוה"ר). וע"כ כתב דתוס' והרא"ש מסכימים לר"ן שצריך אמירה מפורשת, ומ"מ כיון שיכולה להפקיע עצמה ע"י אמירה, לא מסתבר שתקרא מורדת כשלא אמרה במפורש. וע"כ הסכים עם הפוסק השני שכיון שלא אמרה במפורש איני ניזונת ואיני עושה, על העבר, שעל כך היתה המריבה ביניהם, אין בדבריה כלום, ועל העתיד, לא אמרה איני ניזונת וכו'.

והנה גם נידון מהר"י באסן לא דומה לנדו"ד. דבנדון מהר"י באסן מיד שנודע לבעל, מחה בידה ולא היה כאן גדר של מחילה, והטענה היתה שמא יש בזה גדר של איני ניונת ואיני עושה. אבל כשהבעל ידע ולא מחה, וכך נהגו במשך הזמן, הרי יש בזה גדר של מחילה על מעש"י, בין אם נותן לה מזונות ובין אם לאו, שהרי הוא מסכים שמשכורתה תשאר בחשבון הרשום על שמה, והיא תעשה בכספים הנמצאים שם כרצונה ובשליטתה הבלעדית.

לכן בנדו"ד גם למש"כ הכנה"ג, הובאו דבריו בבאה"ט אהע"ז סט,ב דיכולה לומר איני ניזנת ואיני עושה, אבל לומר איני ניזונת ואני עושה ואיני נותנת לך מעש"י, אינה יכולה לומר. והכנה"ג סיים שלא מצא חילוק זה בשום פוסק. ולכאורה מדברי הראשונים בסוגיא משמע שלא כחילוקו, עיין רש"י ועוד ראשונים שכתבו על איני עושה, שאיני עושה אלא לעצמי. ומ"מ גם לדברי כנה"ג כל זה אם הגדר והדין הוא בהפקעת תקנת חכמים ע"י איני ניזונת ואיני עושה, אולם אם הדין הוא מחילה, גם אם עשתה, כל עוד ידע ולא תבע, הוי מחילה.

ולכאורה אם מדין מחילה נגעו בה, נראה שדין הכספים לא מיבעיא שאינה צריכה לתת לבעל שיהיו שלו, אלא גם זכות פירות בכספים אלו אין לו, שהרי זה כמתנה שנתן לה הבעל, שאין לבעל בהם פירות, כמבואר בגמ' ב"ב נא,ב ובשו"ע אהע"ז פה,ז. ועיין לעיל ולהלן לענין המותר על מזונותיה.

ב.     גדר חיוב מעש"י, ואם שתיקה הוי מחילה

אלא שיש לדון אם שתיקה בכה"ג הוי מחילה, דפעמים מצאנו ששתיקה הוי מחילה ופעמים לא, וכמו שיובא להלן. ונראה לענ"ד דהדבר תלוי בהגדרת זכות הבעל למעשי ידי אשתו, האם זו זכות לתבוע ממנה והיא חייבת לתת לו את מעשי ידיה, או שמעשי ידיה שלו באופן ישיר, וכפי שיבואר להלן.

דהנה הרא"ש בתש' מ,ב (הובא ברמ"א אהע"ז צ,י) דן בחצר של נכסי מלוג, שהאשה לפני מותה נתנה אותה מתנה לבתה, ובעלה ידע ושתק ולא מיחה, ובע"ח של הבעל רוצה לגבות מחצר זו בטענה שהבעל ירש חלק מהחצר. והשיב הרא"ש, דאשה שמכרה בנכסי מלוג, הבעל מוציא מיד הלקוחות דאף שהבעל היה בשעת הצואה ושמע ולא מיחה, לא הפסיד בשביל זה זכותו. ולא דמי לכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, ושמואל העמיד המשנה במחלק לפניה והיא שותקת:

"דהתם היינו מחילת שעבוד בעלמא, דאמרינן כיון ששתקה כשכתב נכסיו לבניו ולא מיחתה, מחלה שיעבוד כתובה מן הנכסים. אבל הכא, דכלוקח שויוהו רבנן להוציא הנכסים מיד הלקוחות, לא הפסיד בשתיקתו. ועוד, דבעל חוב שמכר הלוה שעבודו לפניו ושתק, לא הפסיד, דדוקא גבי כתובת אשה אמרינן הכי, כדמפרש התם מקולי כתובה שנו כאן".

לפי תרוץ קמא דלענין שעבוד כתובה, כיון שהשעבוד הוא רק זכות גביה, וזכות גביה בכתובה יכולה למחול בשתיקה. אבל נכסי מלוג כלוקח שויוהו רבנן, והיינו שיש לו כח בעלות בגוף הדבר כלוקח. ולתרוץ שני, גם שעבוד לא מוחל בשתיקה, ומהני מחילה בשתיקה רק בכתובה, דמקולי כתובה שנו כאן.

ולכאורה שני התרוצים ברא"ש, אם מהני מחילת שעבוד באמצעות שתיקה, דלתרוץ קמא דוקא כשהוא בעלים או כבעלים, שעשאוהו חכמים כלוקח, לא מהני מחילה בשתיקה, ובשעבוד מהני מחילה בשתיקה. משא"כ לתרוץ השני לא מהני מחילת שעבוד בשתיקה, ורק בכתובה מהני מחילת שעבוד בשתיקה. ואם נאמר שזכות הבעל הוא כזכות בעלות ממש, שמעשי ידיה שלו ממש, לכאורה לא מהני מחילה בשתיקה. אולם אם מעשי ידים זה חיוב של האשה לתת לבעל מעש"י, על החיוב יכול למחול בשתיקה.

והנה בשטמ"ק כתובות נח,ב הביא מר"י מיגאש שאשה שעשתה ומותר מעשי ידיה, לאחר שכבר עשתה מותר מעש"י, אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לענין המותר, ומשמע שלענין מעש"י עצמם ללא המותר, יכולה לומר גם אחרי שעשתה, וז"ל השטמ"ק:

"הא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו', מסתברא לן דדוקא עיקר מעשה ידיה שהוא חמש סלעים, אבל היכא דעבדה והותירה יותר מחמש סלעים דבעל הוי, ולא מציא אמרה ליה איני נוטלת ממך מעה כסף ואיני נותנת לך המותר ע"כ. ואפשר דעד דלא עבדה והותירה יותר מחמש סלעים מציא אמרה ליה איני נזונת ולא נוטלת מעה כסף וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ומ"מ אכתי יש לחלק בין מזונות ומעשה ידיה ולמותר ומעה כסף, וכדבעינן למכתב קמן בס"ד".

דמותר מעש"י מיד שעשתה לפי הסבר הר"י מיגאש, שייכים מיד לבעל, לכן כשעשתה כבר, אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני נוטלת מעה כסף. והיינו שכבר זנה ומפרנסה, ורוצה ליתן לו רק מזונות ולא מעה כסף, דכיון שהוא זנה, ממילא מותר מעש"י שלו, ואינה יכולה לומר איני מקבלת מעה כסף ואיני עושה. ובזה בא הר"י מיגאש לחדש דאפי' זנה, אם עדיין לא עשתה המותר, יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה, משא"כ כשכבר הותירה. ומבואר דלענין מותר מעש"י, אם זנה, אף שלא נטלה מעה כסף, אם עשתה, מעש"י שלו. אולם מעש"י אפי' עשתה, כל זמן שלא זנה, אין מעש"י שלו אלא שיש לאשה חיוב לתת אותם לבעל מתקנת חכמים, וכל זמן שלא זנה יכולה לומר איני ניזונת וכו', אפי' כבר עשתה. ואם כבר זנה, אינה יכולה לומר איני ניזנת וכו', אף שעדיין אינם שלו, יש עליה חיוב לתת לו מעש"י מתקנת חכמים.

מדברי השטמ"ק יצאנו למדים שמעשי ידיה יש פעמים שהם ישירות של הבעל והם שלו, ויש פעמים שהדבר רק בגדר חיוב של האשה לתת לבעל. אם כבר זנה, מיד שעשתה, מעשי ידיה שלו. משא"כ כשלא זנה עדיין, אף שכבר עשתה, אין מעש"י שלו אלא רק בגדר חיוב מתקנת חכמים לתת לאשה. ולפ"ז לנדו"ד, אם כבר זנה, מעש"י שלו מיד, משא"כ בלא זנה, הוי רק חיוב לתת לבעל. ונפק"מ אם מה ששתק הוי מחילה, וכנ"ל.

[או י"ל דהעדפה אפי' אינו זנה, התקנה היתה שיהיה שלו, דומיא דמציאתה, לפמש"כ הנתיבות ער,א מדוע תיקנו שתי תקנות, גם מעש"י וגם מציאתה, הא כיון שתיקנו מציאה משום איבה, מעשה ידיה ג"כ בכלל, דלא גרע מבן הסמוך על שולחן אביו. וכתב הנתיבות לתרץ: "דהוצרכו לתקן אפילו אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, שיהיה העדפה שלו כל זמן שלא אמרה לו איני ניזונית ואיני עושה". ולפ"ז אפשר שהעדפה הוי שלו אפי' לא זנה, דמיד שהעדפה נמצאת בעולם הוי שלו, ורק כשאומרת איני ניזונת, לא זכה גם בהעדפה].

ובספר נתיבות משפט (על רבינו ירוחם, לרבי חיים אלגאזי, דף קנד) כתב על דברי השטמ"ק דאלו דברי תימא, דמיד שעשתה זכה הבעל במעש"י ואינה יכולה להפקיע כוחו. והקשה מאי שנא מזונות ממותר, דמזונות כל זמן שלא זנה, יכולה לומר איני ניזנת, שבעלה לא זכה, ואילו במותר אפי' לא נתן לה מעה כסף. ולכאורה י"ל, דכיון שכבר זנה, אף שלא נתן מעה כסף, מ"מ הואיל וזנה, כבר זכה במעש"י ובמותר. כך י"ל לשטמ"ק.

ומדברי החזו"א נראה שאפי' אכלה כבר, עדיין אין מעש"י שלו אלא יש עליה חיוב לתת לו מעש"י. החזו"א (כתובות עא,ח) כתב דאם אכלה משלו, חייבת במעשי ידים של עד זמן הסעודה. ומ"מ כיון שקבעו חכמים שיעור מעש"י לשבוע, אפשר דכל שאכלה משלו חייבת במעש"י לכל השבוע. והקשה, דא"כ יכול להקדיש מעש"י לזמן השבוע, דכיון שאכלה אינה יכולה לחזור בה. וע"כ כתב החזו"א: "אלא נראה דאע"ג דאכלה משלו, יכולה לשלם לו ולומר איני ניזנת ואיני עושה. ולפ"ז מבואר דלא נתחייבה במעש"י בשביל כסות, דלא עדיף כסות מאכלה". מבואר דאף שאכלה, אין מעש"י שלו אלא חיוב שעל האשה לתת לבעל מעש"י. דאם היו מעש"י מיד שלו כשאכלה, איך יכולה לפרוע מה שאכלה ולזכות במעש"י באמירת איני ניזנת, הרי הם שלו כבר. אלא מוכח שאינם שלו, אלא רק חיוב לתנם לבעל, וכיון שמשלמת מה שאכלה, אין עליה חיוב לתת לבעל.

ועיין תוס' כתובות מז,ב (סד"ה זימנין, וכ"ה בב"ב מט,ב ד"ה יכולה), בחילוק בין איני ניזנת ואיני עושה, לאיני נפדית ואיני נותנת פירות: "שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקע, אבל מעשה ידיה אינם בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים". ומשמע שמעש"י שבעין הרי הם כפירות והם שלו ויש לו בעלות עליהם. דאם נאמר שאחר שכבר עשתה ג"כ אינם שלו אלא הוי חיוב שלה לתת לו מעש"י, הו"ל לתוס' לחלק דפירות יש לו בעלות, משא"כ מעש"י הוי רק חיוב. ואפשר דאה"נ, אלא תוס' חילקו לפי המציאות שאומרת כשאין מעש"י עדיין בעולם. או י"ל, דכיון שאם כבר אכלה משלו הוי מעש"י שלו, לכן לא חילקו כנ"ל [וכל הנ"ל לא שייך לדין מה שקנתה אשה קנתה בעלה, דמה שקנתה אשה קנה בעלה הוא שקונה הבעל לזכויות פירות, ולא שקונה לחלוטין, עיין רש"י גיטין עז,א ד"ה קנה בעלה].

ועין מש"כ בח"ה כו/ב לענין מעשי ידי בן הסמוך על שולחן אביו, דהוי זכות תביעה ולא שהממון ישירות שלו. דבירושלמי ב"ב ט,ב; אמר ר' אסי, בן שנראה חלוק בחיי אביו, מה שסגל לעצמו. ובעיטור (אות שני, שיתוף מב,א) כתב בבאור דברי הירושלמי: בן שנראה חלוק בחיי אביו, כגון שסיגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו, מה שסיגל - לעצמו סיגל, דאזילנא בתר אומדנא, מדלא תבע ליה – מחל. כהדה בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום. אתא קומי רבי אמי. וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקו הכי מחל, וכן מי שיצא בליסטיות ומצא מציאה, ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל. וכן מי תגר דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום, מה שסיגל - סיגל לעצמו, והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין חולקין. ודברי העיטור הביא גם הב"י בחו"מ סי' קעז, וכתב עליו דיש לגמגם על זה, מדתניא פרק חזקת (ב"ב נב,א): אחד מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו עליו להביא ראיה. ואפשר לומר דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהיו לו מעות, דודאי ידע אביו, שמאחר שידע ושתק מחל:

"ומכל מקום לשון בן שנראה חלוק אינו נוח לי לפירושו. ויותר נראה לפרש שהיה חלוק בעיסתו קאמר וכההיא דפרק חזקת (שם ע"ב), אבל אם לא היה חלוק בעיסתו, אף על גב דידע אביו ושתק, לא מחל".

והנה הב"י חלק על העיטור רק לענין שצריך שיהיה חלוק בעיסתו, והיינו שהיה לו ממון משלו (עיין ברשב"ם ב"ב נב,ב), דאל"כ עליו להביא ראיה שהוא שלו ולא של אביו, דדלמא של אביו הוא. ומ"מ מדברי העיטור עולה שני דינים: האחד שגם מעשי ידים של בן הסמוך על שולחן אביו, הם של האב. וכן שאם לא תבע – מחל. והביאו הרמ"א להלכה בחו"מ ער,ב.

והיה נראה בדברי הירושלמי ע"פ פירוש העיטור, דענין תקנת מציאה ומעשה ידים לאב, לא שהמציאה והמעשי ידים שייכים ממונית לאב, אלא תיקנו שהאב יכול לתבוע את המציאה והמעש"י, ואם יתבע יהיו שלו. לא זכות בממון אלא זכות תביעה. דבבניו הגדולים הסמוכים על שולחן אביהם, שכל התקנה היתה משום איבה (והדין באשה יתבאר להלן), ולא שיש לו זכויות או שעבוד בממונם, שהרי קטן שאינו סמוך הרי אלו לעצמו אליבא דרבי יוחנן, וע"כ מה שתיקנו לו, לא שיהיו אלו שלו ממונית, אלא זכות לתבוע את המציאה ומעשי ידים, ואם יתבע תקנו שאלו שלו. ונפק"מ שמועיל מה שימחול, וגם אם אין מחילה להדיא, כיון שלא תבע, מחל על זכות התביעה והרי אלו שלה. דלשיטת העיטור, מהיכי תיתי לומר שמדלא תבע מחל, וכי אם לא תובע חוב חשיב מחילה (עיין מה שכתבתי בח"ה א,ט), ובודאי יורשים יכולים לתבוע וחייב. אלא כיון שלא תבע, מחל וויתר על זכות התביעה שנתנו לו חכמים, וזכות זו לא נתנו ליורשים רק לאב, ולכן הם אינם יכולים לתבוע, ויכולים לתבוע רק בממון של האב, וכאן הממון לא היה מעולם של האב, רק זכות תביעה היתה לו בממון זה. ועיי"ש עוד מש"כ בזמן השתיקה, וכן בבאור דברי תש' רבי בצלאל אשכנזי (סי' לה).

והטעם שתיקנו זכות תביעה ולא שיהיה ממש שלו, דכיון שזו תקנת חכמים ומטעם איבה, ע"כ תקנו רק במקום שמקפיד, והיינו שתובע, אבל כשמגלה דעתו או יודע ושותק, הרי ויתר על זכות התביעה. וצ"ל דמש"כ הרמב"ן (במיוחסות סי' קה) דדבר תורה אין לאב לזכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו ולא במציאתו. אולם כל שסמוך על שלחן אביו, שהאב מעלה לו מזונות, אע"ג דהאב לא גברא קפדנא הוא, אפ"ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו, דתקינו ליה משום איבה בכל מידי דאתי ליה לבן מעלמא ולית ליה צערא דגופא כחבלה, דבזה מקפיד האב, ואפי' בגדול הסמוך על שולחן אביו. וכתב להדיא אף שהאב לא קפדן, י"ל שאף באב לא קפדן, וידעינן שאינו קפדן, תקנו מציאה ומעשי ידיו לאב, אבל אם לא יקפיד להדיא או בשתיקה וכנ"ל, הפסיד זכותו, שהתקנה לא הבחינה בסוגי האב, ולכל אב זכות זו, אבל מעשיו הם הגורמים למחילת זכות התביעה.

ולעיל הובאו דברי הנתיבות ער,א שהקשה, מדוע היה צריך לתקן באשה שתי תקנות, גם שמעשי ידיה תחת מזונות, וגם מציאתה משום איבה, הא כיון שתיקנו מציאה משום איבה, מעשה ידיה ג"כ בכלל, דלא גרע מבן הסמוך, דהא היא ג"כ ניזונית. ותירץ, דהוצרכו לתקן אפילו אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, שיהיה העדפה שלו כל זמן שלא אמרה לו איני ניזונית ואיני עושה. ומזה שהנתיבות לא תירץ, דחלוקה תקנת מזונות מתקנת מציאה, תקנת מזונות, הרי אלו שלו, ואף בלא תבע, אא"כ אמרה איני ניזונות או שאמר וגילה דעתו צאי מעשי ידיך במזונותיך, ואז כבר אינה סמוכה על שולחנו, אבל בלא"ה כשהיא סמוכה, לא בקפידתו תליא אלא היא זכות ממונית שיש לו במעשי ידיה, משא"כ במציאה גם באשה, כיון שהוא מטעם איבה, בקפידתו תלו חכמים, וכל שגילה דעתו שאינו מקפיד, מציאתה שלה, משא"כ במזונות. וע"כ הוצרכו לתקנה מיוחדת למזונות שעדיפה על מציאתה, שבמזונות היא זכות שאינה תלויה בתביעה. ומזה שלא תירץ הנתיבות כן, אפשר שהנתיבות סובר דגם מעשי ידי אשה הם זכות תביעה או חיוב של האשה לתת לבעל מעשי ידיה, אך אינם זכות בגוף הממון. או שהנתיבות סובר דגם במציאה שתיקנו משום איבה היא זכות בגוף הממון ולא כמש"כ. או שהנתיבות נקט כאחד מהתרוצים, ואין לדייק דס"ל כאחד הצדדים הנ"ל.

ובעצם החילוק בין תקנת מציאת אשה לבעלה למציאת בנו ובתו, דהנה בתוס' בכתובות מז,א ד"ה משום מבואר שיש חילוק בין שתי התקנות של מציאה. דאיבה דבת הוא לשיטת רש"י מחשש שלא יזון אותה יותר. וכן נראה גם מדברי התוס' ב"מ יב,ב ד"ה רבי יוחנן, אבל איבה של מציאת האשה הוא משום קטטה, שלא יריבו, ולכן לא חששו ביתומים ואלמנה. ולכאורה גם אם שונה הטעם במציאת אשה ממציאת בנו ובתו, אין טעם לחלק שיתקנו חכמים שתהיה המציאה ישירות לבעל ויהיה לו בה זכות בגוף המציאה שהיא שלו. ועדיין י"ל דבבעל שיש לו זכויות ממוניות באשה, תקנו דומיא דזכויות אחרות, משא"כ בבן שזו תקנה עצמאית, נתנו לאב רק זכות תביעה ולא זכות כמו באשה. רק עדיין צ"ע כאמור גם לענין מעשי ידים, וכמש"כ לעיל.

ומ"מ לאמור לעיל, ממה שנראה לכאורה מהשטמ"ק דענין מעש"י לבעלה הוא חיוב של האשה לתת לבעל מעש"י, ולא שמעש"י הם שלו ישירות, לתרוץ הרא"ש כיון שאין כאן אלא חיוב ולא קנין בגוף מעש"י, מהני שתיקה למחילת מעש"י. אמנם כל זה באופן שהאשה היתה מפרנסת בבית, אבל באופן של השאלה השניה, נראה שהכספים היו רק בשליטתה של האשה בחשבון בבנק שע"ש, אך לא בבעלותה, ואף אם היה כאן כונת מחילה שמעש"י לא יהיו שלו כתקנת חכמים, מ"מ לא היתה כונה למחילה בשתיקה שיהיה שלה לגמרי אלא שישתמשו בהם בשוה, וזה היה דרך ההתנהלות שהוצאות שוטפות לוקחים מחשבון הבעל, והוצאות גדולות מחשבון האשה. וע"כ אף אם מעש"י בזה אינם שלו, לא נראה שהיתה בזה כונת מחילה שיהיו שלה לגמרי אלא לשימוש שוה לטובת ותועלת הבית ולריוח ביתא, וכל דבר לפי ענינו. והיינו, שאף אם יש מחילה על הזכות מכח תקנת חכמים של מעשי ידיה תחת מזונותיה, לא גרע מכל שותפים המכניסים ומוציאים מחשבון משותף, כשכ"א מכניס ומוציא ללא דקדוק. האופן שנוהגים בני הזוג, הוא בסוג השותפות הנהוגה, שהכספים שייכים לשני בני הזוג. ואף בנדו"ד שההוצאות היו מחשבון הבעל והכספים מחשבון האשה נועדו לצרכים גדולים, הנהגה זו של בני הזוג מוכיחה ג"כ שדעתם לשותפות.

ג.       אם יכולה לשלם בתמורה למעש"י

תנן במשנה נדרים פה,א:

קונם שאיני עושה על פיך, אינו צריך להפר. רבי עקיבא אומר יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. ר' יוחנן בן נורי אומר יפר, שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו.

ובגמ' שם נפסקה הלכה כרבי יוחנן בן נורי. וכן פסק בשו"ע יור"ד רלד,עא. והט"ז ביור"ד רלד,סג כתב דלא מהני גירושין אלא במעשה ידיה,  דדוקא בדבר שאין לו עליו אלא שעבוד גוביינא בעלמא, אתי הקדש ומפקיע: "והכי נמי במעשה ידיה שאין קנוי לו אלא לגוביינא בעלמא, דזה ודאי שהאשה יכולה ליתן לבעלה ממעות ממה שיש לה בעד המלאכה שחייבת לו לעשות ולא תעשה מלאכה. ותו דהא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, ע"כ אתי הקדש ומפקיע אותו שעבוד". ומבואר מהט"ז דמעש"י אינם קנויים לבעל אלא הם חוב שחייבת האשה לעשות לבעל, ולכאורה משמע שגם אם עשתה, אין המעש"י קנויים לבעל, דיש לו בהם שעבוד כחוב, שהיא חייבת לעשות לתת לבעל, אבל הם של האשה, וחוב כלפי הבעל ליתנם, או לחלופין ליתן בשווים.

וכדברי הט"ז נמצא בשטמ"ק כתובות סג,א בשם הרא"ה. בענין המורדת על בעלה, פוחתין לה שבעה בכתובתה, כנגד ז מלאכות שהיא חייבת לעשות. והקשה, הרי יש ז מלאכות, וכן חיוב עונה, וא"כ היו צריכים לפחות ח. ותירץ דאיכא למימר דעושה בצמר לא חשיב ליה, דאפי' ר' יוסי בר חנינא דאמר מורדת ממלאכה, מודה דבעושה בצמר שמסרבת לעשות, לא הוי מורדת ולא קנסינן עלה:

"דלא הוי אלא חוב בעלמא, אלא מסתיינן לאגבויי עלה דמי חמש סלעים, ופוחתין אותה מכתובתה בטובת הנאה, כשם שאם חבלה משלמת לו מכתובתה בטובת הנאה. ודין הוא, שהרי אילו הוה לה מעות ולא היה לבעלה רשות בהן, כגון שנתנו לה אחרים, ע"מ כן רצתה נותנת לו דמי מעשה חמש סלעים ואינה עושה בצמר, מה שאין כן בשאר מלאכות שאינה יכולה ליתן לו דמי שכר שפחה שתעשה אותן ותפטר אלא עליה לעשותן, ואם רצתה תצא היא ותטרח אחר שפחה לשכור אותה לעשות, אבל אינה יכולה להפטר בדמים".

ומבואר שעושה בצמר אינו חיוב הגוף אלא חיוב ממוני, והרי זה כחבלה שיכולה לשלם דמי נזק מכתובתה, כן הוא בעושה בצמר. והדברים מפורשים גם בתש' מהרי"ט (ח"א סי' ה); "וכן ההיא דקונם שאני עושה, לפיכך יכולה היא לאסור עליו מעשי ידיה בקונם, שאם היה לה מעות ממקום אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בה, היתה יכולה ליתן לו דמי משקל ה סלעים ביהודה וכו', ולהכי אי לאו משום דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל, היה חל הנדר". מבואר להדיא שאפי' כבר עשתה משקל ה סלעים, יכולה לתת תמורתם. ומוכח דאין לבעל זכות ממונית בעצם המעש"י, אלא חוב של האשה לתת את מעש"י או תמורתם, והרי זה כחוב ממוני שהיא חייבת ליתן לבעל, אבל אין לו בעלות בגוף המעש"י.

ולכאורה אפשר להביא ראיה גם מדברי הח"מ צ,ח שכתב דאם האשה עבדה ולא גבתה שכר פעולה, דמקרי ראוי ואין הבעל יורש שכר פעולה זה, למש"כ המחבר שו"ע אהע"ז צ,א, דאין הבעל יורש בראוי. ולכאורה אם מעש"י שייכים ישירות לבעל ואינם בגדר חוב, לא שייך בשכר הפעולה דין ירושה, דמיד שעשתה הם שייכים לבעל והחוב של המעביד הוא כלפי הבעל ולא לאשה, ירושה אין כאן, וממילא לא שייך לדון בזה דין ראוי. אלא בהכרח שהמעש"י החיוב הוא כלפי האשה, ויש לאשה חיוב לתת לבעל, וכיון שהאשה לא גבתה בחייה, בא הבעל מכח יורש, וכיון שלא גבתה הוי ראוי ולא מוחזק.

והאבני מילואים פ,א הביא דברי מהרי"ט הנ"ל, וכתב דהדבר ברור דאם כבר עשתה, גוף מעש"י שלו, ואינה יכולה לסלקו במעות. וז"ל האבנמ"ל:

"ונראה לענ"ד דהיכא דכבר עשתה, זוכה הבעל בגוף מעשי ידיה, ולא מצי תו לסלוקי בזוזי, דלא גרע ממציאה והעדפה דודאי זוכה הבעל בגוף המציאה, ולא מציא אשה למימר הרי לך מעות במקומם. והכי נמי אחר שכבר עשתה, הרי הוא של הבעל כמו העדפה, וכיון שהבעל רוצה בגוף המעשי ידיה שעשתה, לא מצי אשה סלוקי ליה בזוזי, דמצי בעל למימר לדידי שוה אלפא זוזי ... ואם נותן לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף, דאז לא זכה במותר ואין לבעל אלא חמש סלעים בצמצום, בזה נראה דאע"ג שכבר נעשית המלאכה, מציא לסלוקי בזוזי, כיון דאין לו חוב על האשה אלא משקל ה סלעים, לא מצי טעין לדידי שוה יותר כיון דאין ההעדפה שלו, ואדרבה היא תוכל לומר לדידי שוה יותר שהרי ההעדפה שלה, וכל זה נראה ברור".

מבואר להדיא מדברי האבנמ"ל שמעש"י שייכים לבעל בעצמם, ואינה יכולה ליתן תמורתם. ועדיין יש לומר דהוי כהתחייבות ליתן חפץ מסוים, אבל זה חיוב של האשה לתת לבעל את מה שעשתה ואינה יכולה ליתן תמורתם, וכל עוד לא נתנה, הם שייכים לאשה, והאשה חייבת ליתן דוקא מה שעשתה בתורת חיוב, ואין לבעל תורת בעלות ישירה ומיידית על מעש"י.

כמו כן נראה לחלק בין מעש"י שעשתה, כגון עושה בצמר, שבזה י"ל שהצמר של הבעל ואינה יכולה ליתן תמורתם, לבין עבדה ומקבלת שכר, שאין השכר שייך לבעל בדוקא, וגם לאבנמ"ל יכולה ליתן תמורתם, שמעש"י הם שלה, ורק חייבת ליתנם לבעל. וכן מצאתי לגרי"י בלוי זצ"ל בפתחי חושן (בדיני אישות, פ"י ס"ק ג), דלאבנמ"ל דוקא בעושה בצמר, ודאי זוכה באותו שבח, שזה עיקר תקנת מעש"י ומיד נעשה שלו, אבל בשכר פעולה שעשתה אצל אחרים וקבלה חפץ תמורת מעש"י, אין החפץ נעשה שלו, שאין שעבודו על מעש"י לזכות מיד מי שעשתה אצלו, אלא היא הזוכה, עיי"ש.

ד.      אשה המפרנסת בבית

מהרי"ט בתש' ח"ב חחו"מ סי' סז הסתפק בנשים העוסקות במסחר ומכלכלות את בעליהן, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל, מאחר שבפועל הבעל אינו מעלה לה מזונות אלא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית, וע"כ אין הבעל זוכה במעשי ידיה בסתם, ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונת ואיני עושה, דכל שאין הבעל זנה, במה זכה במעשה ידיה. והביא מהרי"ט ראיה מדברי הרמב"ן שהביא הר"ן כתובות (נה,ב בעמוה"ר), שאם לא נתן לאשתו מזונות ועשתה ואכלה, אף שהותירה, אין לבעלה עליה כלום, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזונות, אינה צריכה להתנות בפירוש ולומר איני ניזונת ואיני עושה, אלא זכתה במעשה ידיה אפילו דרך שתיקה. והוסיף מהרי"ט דאין לחלק בין כשהבעל הוא הגורם, שלא רצה לתת לה מזונות, למציאות שהאשה עובדת ומתפרנסת היא הגורמת שלא היה לאשה צורך בקבלת מזונות מהבעל. דהנידון ברמב"ן לא משום שהוא לא רצה לתת לה מזונות, דהא בשהתה ולא תבעה מיירי התם, ולשון דכל היכא דאיהו לא יהיב לה לשעתה, משמע אפי' לא תבעתו. וכן המשנה דאם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, מיירי אפילו לא תבעתו. הרי דכל היכא דלא נתן לה, זכתה במותר מעשה ידיה. אך הוסיף מהרי"ט, וז"ל:

"אלא שאפשר לומר דנשים אלו שתחלת שמושן במלאכה זו, עדיין הבעל טורח במזונות, וכשהיא מרווחת ונותנה בעין יפה ונותנת יציאות הבית, כל שלא אמרה איני נזונית וכו', הרי יש לה ממה שתפרנס הבית ממה שהרויח כבר, ומדידיה קאכלה ומדידיה שתתה, וכל מה שהיתה הולכת ומשתכרת, קמא קמא בטיל לגבי בעל. אי נמי, אפשר לומר דכיון דאיכא ריוח ביתא מסתמא ויתרה, כדאמרינן (כתובות סט,א), במי שמת והניח ב' בנות וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן, א"ר יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה, ומסיק דטעמא דר"י משום ריוח ביתא ..."

וטעם ראשון לחלק כתב מהרי"ט, דכיון שכל אותם שנים הבעל פירנס, יש לאשה מזונות מהשתכרות העבר של הבעל, וממילא אוכלת משלו. ולפ"ז אם הבעל עובד ומרויח ומפרנס את הבית, הרי האשה ניזונת ממנו, וכל שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה, מעש"י שלו (ועיין חזו"א (אהע"ז סי' ע אות ו): "ובעיקר הדין נראה דכל שהתחילה במלאכתה בשעה שכבר אכלה משל בעלה, כל מה שעשתה הוי דבעלה, בין שהוא העדפה בין שהוא מציאה, ממילא כשניזונת אח"כ מאותו ריוח הוי כניזונית משל בעלה וכן לעולם. וגם מעה כסף הוי כנותן בכל שעה כיון שנותן לה כל צרכיה ... ואין מהרי"ט תחת ידי לעיין בו"). ומש"כ בטעם השני משום ריוח ביתא, לכאורה שם כיון שקבלה ירושה גדולה, מחצית מעזבון האב, שלא טרחה ולא עמלה בו, ממילא ויתרה על עישור נכסים. אולם כאן מה שיש תוספת בבית הוא מטרחתה ומעמלה, ומהיכי תיתי שתמחול עליהם לבעלה, ואינו דומה לכאורה לבת יורשת ולא הספיקה לגבות עישור נכסים. ומ"מ מדברי מהרי"ט עולה שאם הבעל מפרנס, או פירנס ויש עדיין פרנסה מכח העבר, כל שלא אמרה איני ניזונת, מעש"י של הבעל (והראו לי שכן הקשה בספר בד קדש, לרבי ברכה דאנון, אישות יב,ד).

ובמל"מ אישות כא,א הביא דברי מהרי"ט, וכתב דדבריו קשים, דמדברי הראב"ד (המובאים בטור אהע"ז סי' צה) באלמנה שהשביחה הקרקע של היתומים, דאע"פ שהיא ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם, השבח לעצמה, שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא במעשה ידיה הקבועים, כגון טווה או אורגת, אבל לא במלאכה אחרת שאין דרכה בכך, כיון שאינו יכול לשנותה לאותה מלאכה, ולכן מה שעשתה - לעצמה. אמנם דעת הרשב"ם המובאת בטור, דהשבח של יורשים, כמו מעש"י. וכתב המל"מ, דאין לומר שבאשת איש אף אם אין השבח כמעש"י, מ"מ לא גרע ממציאה שהיא לבעלה, ודברי הראב"ד הם רק באלמנה ולא באשת איש, דגבי מציאת האשה עצמה פליגי רבוותא אם אינה ניזונת, אם מציאתה לעצמה, דדעת הרמ"ה דמציאתה לעצמה והרא"ש חלק עליו, וכמ"ש בטור אהע"ז סי' פד. א"כ לרמ"ה דס"ל דאין זה בכלל מעשה ידיה כיון שאין הבעל זנה, ממילא מציאתה לעצמה, ואין להוציא ממנה.

והב"י בטור אהע"ז סו"ס צה הביא תש' הרשב"א באשה שהתעסקה בנכסים סתם, והיה פשוט בעיני השואלים דכל מה שהרויחה ברבית יהיה ליורשים, דמעשה ידיה שלהם אא"כ אמרה בפירוש שאינה רוצה ליזון משלהם. והשיב הרשב"א:

"ואני אומר מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו, ומי ישיב את האריות, אבל אם לדין יש תשובה, שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצלו כעבדים, אי נמי כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום ולפיכך מציאתן לבעל הבית. משא"כ במציאת האשה, דמן הדין מציאתה לעצמה אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה וכדאיתא בירושלמי בפרק מציאת האשה (ה"א), וכיון שכן אם נזונת משל יתומים, אם השביחה או הרויחה במעות, למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה להיות ליתומים. אלא מן הדין הייתי אומר שכל שהרויחה לעצמה, ומשלמת ליתומים כמו שנתבטלה ממעשה ידיה כפועל ששכרו בעל הבית לעבוד עמו שמציאתו לעצמו ומשלם אגר בטלה לבעל הבית. ואפשר שהאשה אינה משלמת אפילו אגר בטלה, שכל שהיא עושה אמרינן שמעשה ידיה לבעל. אי נמי שכופה לעשות, אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם, וכדמוכחא שמעתא בפרק ב' דייני גזילות במי שהלך בעלה למדינת הים שפוסקין לה מזונות ואין מחשבין עמה מעשה ידיה".

מבואר מהרשב"א שמה שעשתה האלמנה והרויחה, הרי זה כמציאה, ולפ"ז באשה הרי זה לבעלה. רק שלא עשתה אמרינן שאינה צריכה לשלם דמי בטלה, וכמו בהלך בעלה למדינת הים, דפוסקין לה מזונות ואין מחשבין מעש"י. דבעל יכול רק לכוף את אשתו, אבל כשאינה עושה, אינה משלמת מה שהתבטלה. ומ"מ נראה מדבריו דיש חילוק בזה בין אשה לאלמנה, כמו שחלוקים בדין מציאה. ועיין בבית מאיר פ,א מש"כ בזה (ומש"כ כאן הוא דלא כמש"כ בח"א לט/יב, ועיי"ש עוד מה שהבאתי מהמשנת יעקב לגרי"נ רוזנטל זצ"ל).

ויש לדון בכל מלאכות מסוג זה אם דינן כהעדפה שע"י הדחק, והח"מ והב"ש (פ,ב) כתבו דמידי ספיקא לא נפקא, אם מעש"י שע"י הדחק לה או לבעלה, וכדעת הב"ח ר"ס פ, וע"כ יכולה האשה המוחזקת לומר קים לי שהם שלי. ונחלקו בענין זה בפד"ר, עיין פד"ר ח"א עמ' 90 ולהלן, מהגר"א גולדשמידט, שאין להוציא מידה מעש"י. ובפד"ר ח"ז עמ' 290 ולהלן, שכל שהם באים במקום מעש"י שהיתה חייבת לעשות בבית, כגון טוחנת ואופה וכו', הרי זה בכלל מעש"י. וכן כתב לי הגר"ש ישראלי (ח"א בסופו) שהיום שלא עושות בצמר, וגם מלאכות הבית האחרות קלות הן, וכולן לומדות לעסוק במלאכות שמחוץ לבית, הרי מעש"י ממלאכות אלה הם תחת מזונותיה.

והגר"ש וואזנר שליט"א בשבט הלוי ח"ב סי' קיח, הביא את דברי היש"ש ב"ק ח,כט, שמדבריו מבואר שגם העובדת ומפרנסת את בעלה, מעש"י שלו, וז"ל: "ודע דמסוף דברי המהרש"ל שהבאתי שכתב שגם באשה שמחיה את בעלה מסתמא מרשה לה, מוכח להדיא דדעת המהרש"ל דגם באשה כה"ג אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכאשר הביא גם בבאה"ט אה"ע סי' פ סק"א בשם תשובת מהרי"ט ח"ב סי' ס"ז. ובמל"מ מהל' אישות הניח הדין בצ"ע וכ' דיכולה לומר קים לי. וע"ש בפ"ת סי' פ' בזה. ולא ראו דברי מהרש"ל בזה, עכ"פ דעת עמודי עולם המהרש"ל ומהרי"ט דהבעל זכה, וא"כ כשנותנת צדקה והבעל מוחה, אסור לקבל ממנה".

ולכאורה את דברי היש"ש נראה לפרש בדרך אחרת, והיינו שהאשה עוסקת בממונו של הבעל, אמנם את הריוחים מהממון היא עושה בפעולתה, אבל גוף קרן הממון הוא של הבעל. היש"ש דן לענין חיוב הבעל להחזיר מה שלותה אשה הנו"נ בתוך הבית. היש"ש הביא את דברי מהרי"ק דבדבר מועט, כדרך שהאשה רגילה לישא וליתן, להוציא הוצאות לעניני הבית ולצורכיה, בזה ס"ל לראב"ן וראבי"ה דחייב לשלם, דאל"כ לא תוכל לקנות צורכי הבית מן השוק. וחשו חכמים לזה שהנשים נושאות ונותנות בביתן, דאנן סהדי ששלוחות הבעל נינהו, משא"כ בסך שאין דרך הנשים להתעסק. ושם בסוף דבריו כתב:

"אבל היכא דנושאות ונותנות בבית, דהוה כאילו מינו אותם הבעל שלוחים, כ"ע מודו דמזמינים אותה, ומשביעים אותה, במידי דדרכה להשתדל בה. הילכך עכשיו כל הנשים בסך מועט מחייבינן הבעל בעבורה, אם היא חייבת בדין, משום תקנת השוק. והכל לפי ראות עיני הדיין. כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהון, וכל ממון בעל בידיה. פשיטא שאפילו דבר גדול מוכרח הבעל לשלם, הכל לפי העניין, ומנהג המקום, וחכמת עיני הדיין".

הנה היש"ש מיירי ב"נשים אשת חיל שמחיות בעליהון, וכל ממון בעל בידיה", וא"כ מדובר באשה הנו"נ בממון הבעל, וזה חלק מהנו"נ בעניני הבית, והריוח הוא מממון הבעל, ואף שהוא בטרחתה, בזה י"ל אומדן דעת שהבעל נתן את ממונו לאשה שתשא ותתן בו, והריוחים יהיו לו. משא"כ באשה העוסקת כשכירה או כעצמאית בממון שלה, לא מוכח מהיש"ש שמעש"י יהיו שלו. דהיש"ש מיירי שהבעל נותן לה כל ממונו, והכל לפי הענין, וממילא גם יש לה הכח ללוות ולתת צדקה, דכל הממון, הקרן והריוחים שלו, ואינו דומה לשכירה שעובדת, ואין מזה ראיה. ומזה לכאורה סרה תמיהת השבט הלוי מדוע לא ראו באחרונים שמהיש"ש מוכח דמעש"י שלו גם מעבודות שמחוץ לבית.

ה.     שתקה ולא תבעה מזונות

הר"ן בכתובות בס"פ אע"פ (כח,ב מעמוה"ר), לענין הא דתנן (כתובות סד,ב) שאם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, מעש"י שלה, לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן מעה ויהא המותר שלה, דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה, ודאי שיכולה ג"כ לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, ואם הוא גם יכול לומר איני נותן מעה כסף, מה הועילו חכמים בתקנתם, הרי כל אחד מהם יכול לעכב ולא ליתן מעה כסף. לכן מפרש הר"ן את דברי המשנה:

"אלא ודאי הכי קאמר, שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר, הרי היא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה. וכתב הרמב"ן ז"ל דהוא הדין למזונות ולמעשה ידיה, אלא רבותא קמ"ל שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ, לא אמרינן ויתרה".

מבואר מהרמב"ן שהביא הר"ן (ולשיטתו כן היא דעת הר"ן), שאם שתקה ולא תבעה מזונות, מעש"י שלה. והדברים מפורשים גם ברמב"ן בכתובות (צו,א): "ומסתברא דאפי' מכרה בנכסיה בטובת הנאה ולא תבעה, הפסידה מיד, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להם. והנ"מ לאפוקי מבעל, אבל אם לא נתן לה מזונות ועשתה ואכלה אע"פ שהותירה, אין לבעלה עליה כלום, דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזוני, הרי משכון בידה, תמשכננו עליו, ואינה צריכה להתנות עמו בב"ד ולומר איני ניזונית ואיני עושה. וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מזונות מעה כסף לצרכיה, מעשה ידיה שלה, כנ"ל". הרי מבואר ברמב"ן דאם הבעל אינו נותן מזונות לאשה, אינה צריכה לומר איני ניזנת ואיני עושה, אלא מעש"י שלה בשתיקה. ודברי הרמב"ן הובאו להלכה בשו"ע אהע"ז ע,יא, וברמ"א פ,יז. ואין מזה סתירה למש"כ האבנמ"ל סט,א (הובא לעיל), דשם מדובר שהוא רוצה לזונה, אלא היא אינה לוקחת. והרמב"ן מיירי שהמניעה מהבעל.

ולכאורה מדברי בעה"ת ו,ג,א מבואר דלא כרמב"ן. בעה"ת כתב באשה שעשתה סגולה ממעש"י, אע"פ שהוא עני ואינו זן אותה, והיא ניזונת מאותו ריוח מהממון הנז', הרי זה של הבעל, ובע"ח של הבעל גובה בחובו. ואין לחוש מאחר שהוא עני במה תזון אשתו, דהא אסיקנא דנותנים לו מזונות אבל לא לאשתו. ואפשר דבעה"ת מיירי במעש"י שעשתה בשעה שהוא זן אותה, ועשתה מהם סגולה וכו', וכעת שאינו זן אותה, יש דיון על הקרן והריוח. אבל אם אינו זן אותה, וממעש"י של השעה שאינו זן אותה עשתה סגולה, י"ל דמודה בעה"ת לרמב"ן שמעש"י שלה. ועיין משפטי שאול (לגר"ש ישראלי סי' טו) דאם הבעל רצה לזונה והיא לא חפצה להיות ניזונת, בזה לא מהני שמעש"י יהיו שלה אלא ע"י אמירת איני ניזונת ואיני עושה, משא"כ כשהמניעה ממנו, עיי"ש.

או י"ל דבעה"ת ס"ל כשיטת רבינו יונה והטור שאשה אינה יכולה לומר שאינה נוטלת מעה כסף ואינה נותנת המותר, עיין טור אהע"ז סו"ס פ: "כתב ה"ר יונה, דוקא בעיקר מעשה ידיה, אבל המותר על ה סלעים שהוא שלו ותקנו לה כנגדו מעה כסף, אינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר, לפי שתקנו לו מותר משום חינא, ובתר הכי תקנו לה כנגדו מעה כסף. והרמ"ה כתב שגם במותר יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר". וכדברי רבינו יונה נראה גם מהרשב"ש בתש' סי' רכב, באשה שדחקה ופרנסה עצמה ממעשה ידיה, אין לה על תביעה למזונות העבר: "שמעשה ידיה של בעל הם". ומדכתב שמעש"י של בעל ולכן הוי כניזונת משל בעל, ולא אתי עלה מדין מחילה על המזונות, משמע דס"ל דאין מחילה בשתיקה, ואף בשתיקה מעש"י של הבעל. ובהפלאה בקו"א פ,כ כתב דלפ"ז המשנה בכתובות סד,ב תתפרש כפשוטו ולא כר"ן, וממילא אין הכרח לדברי הרמב"ן, ולכן אם שתקה, עדיין מעש"י שלו. ואפשר שבעה"ת ג"כ ס"ל כשיטה זו. ומ"מ כיון שנפסק הלכה במחבר וברמ"א כדעת הרמב"ן, י"ל דמהני שתיקה באי תביעת מזונות שיהיו מעש"י שלה.

ובתחילה סברתי שענין זה שייך לדין מחילה בלב אם מהני, עיין קצוה"ח יב,א בשם הרש"ל על הסמ"ג (עשין מח) שאם מחל בליבו על חוב שיש לו על חבירו אפילו יש לו שטר חוב, שאסור לו לגבות חוב זה, ואם גבה הוי גזל בידו (עיין ברש"ל), וראיה ממי שלא תבעה כתובתה כה שנים, שאף שלא מחלה אלא בלב, הוי מחילה. ובקצוה"ח חלק עליו וחילק בין מי שלא תבעה כתובתה כה' שנים למוחל חוב בלב, דדוקא במקום שידועה מחשבתה לכל העולם, כמי ששהתה כה שנים ולא תבעה כתובתה, הוי דברים שבלב דברים, משא"כ כשלא ידועה מחשבתו לכל העולם, כגון מי שמחל בליבו על החוב, דהוי דברים שבלב ואינם דברים. והביא ראיה לדבריו מהמהרי"ט הנ"ל (סע' ג). ועיין לעיל סוף סע' ו מש"כ בנידון. וע"ע בשער המשפט צח,א ובנחל יצחק סי' צח שפסקו ג"כ דלא מהני מחילה בלב, (וע"ע במש"כ שער המשפט סח,א). ועיין בש"ג ב"ק (מה,ב בעמוה"ר), הובא בש"ך חו"מ רלב,ב לענין המלוה את חבירו ואינו תובע הלואתו, דאין הלוה חייב לשלם לו מאיליו, , וע"ע בשער המשפט צח סוס"ק א. ועיין מש"כ בזה בח"ב סי' ג ובח"ה סי' א, ואכמ"ל. דלענ"ד כאן אינה בגדר מחילה בלב אלא מחילה ממש, כיון שמחילת חוב היא רק בלב, כאן בעצם ההשתמשות במעש"י, אינה מחילה בלב גרידא אלא ע"י מעשה, שהיא ניזונת ממעש"י והוא רואה ושותק. וכמו במחילה בנזקין וכד', שהוא רואה שמזיקים לו והוא שותק. ול"ד למחילת חוב שכל ענינה במה שמחל לו בלב, שאי התביעה מורה על מחילה בלב.

ולאמור לעיל י"ל בנדו"ד, דלכאורה בעצם השתיקה הרי זה כמחילה מצד הבעל על כך שיהיו מעש"י שלו מכח תקנה חכמים של מעש"י תחת מזונותיה, שהרי יש צדדים לומר כן וכאמור, גם מכח השאלה אם מעש"י מעבודות שמחוץ לבית הוי שלו, הן מחמת השתיקה דהוי כמחילה וכאמור. אך כל זה לענין זכות הבעל ממעש"י, אולם אין באמור שיש בכך מחילה שיהיו מעש"י שלה לחלוטין, ויש לבחון מעצם היות הכסף בחשבון האשה, אם יש בזה מחילה שלא יהיו בשותפות, כפי שנוהגים באמור בשאלה ב, וכמש"כ לעיל, שיש לראות בהנהגה זו כמסכימים שהכסף יהיה משותף. משא"כ בשאלה א, שהיא המפרנסת והבעל כלל לא עוסק בפרנסה, לכאורה אין בזה את אומדן הדעת שיהיה הכסף לשותפות, כאשר הוא בחשבון האשה ומנוהל על ידה בלעדית ובשליטתה. לכן הגם שבשתי השאלות נראה שאין לו זכויות מכח תק"ח של מעש"י, מ"מ חלוקים הם לענין הקביעה של היות הכסף משותף, וכנ"ל. ולכאורה לענין אומדן הדעת יש לבחון כל מקרה לגופו, אם היתה כאן כונה לשותפות אם לאו.

ו.        נאמנות אשה לטעון על כספים שהם שלה לחלוטין

איתא בב"ב נא,ב:

ת"ר, אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים (דאיכא למימר גנבום לבעליהן ולאדוניהם ... ואסור לסייע ידי עוברי עבירה, וכשלא יקבלו מהם יחזירו למקום שגנבו שם – רשב"ם) ולא מן העבדים ולא מן התינוקות. קבל מן האשה יחזיר לאשה (ולא לבעל, דאין לנו להחזיקה בגנבתה), ואם מתה יחזיר לבעלה (שאפי' אם ניתן לה ממון זה על מנת שאין לבעלה רשות בה, מכיון שמתה יורשה בעלה, שהבעל יורש את אשתו, והלכך יחזיר לבעל, דממה נפשך עכשיו הרי הוא של בעלה).

ועיין בתש' זקן אהרן (הלוי, סי' רז) שכתב דאם קבל הנפקד פקדון מאשת איש, איסורא עבד, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. והיינו שזה איסור בגדר הנ"ל של אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ובתוס' שם (ד"ה קבל) כתבו דאין לבעל כח להוציא מיד האשה, מדקאמר יחזיר לאשה, דאם היה לו כח להוציא מידה, היה לו לנפקד להודיע לבעל שיוציא מידה, ולכן אם אומרת של אחרים הם, נאמנת במיגו שהיתה נותנת לאחרים. עוד כתבו התוס', דהא דנאמנת היינו באופן שאינה נו"נ בתוך הבית, אבל אם נו"נ בתוך הבית, אינה נאמנת. והסתפקו התוס' באלמנה שאינה נו"נ בחיי בעלה, אבל ממון בעלה מצוי בידה, אם חשבינן לה כנו"נ. ולכאורה הספק גם לגבי אשה, אם הממון בשליטתה, אף שאינה נו"נ בו, אם השליטה היא הגורמת לכך שלא תהיה נאמנת, או הנו"נ בממון. וצדדי הספק לכאורה, דלא חשדינן לה בגניבה, אך כשנו"נ הסברא נותנת שכל הממון של בעלה, ולכן י"ל דגם בשליטתה כן, או יש לחלק. דנוטלת ממון שבשליטתה ומפקידה ביד אחר, הוי טפי גניבה ועזות, משא"כ בנו"נ הוי הוראת היתר לעצמה, ויש לחשוד טפי.

ולכאורה מדברי התוס' נראה שנאמנותה היא מוחלטת, מזה שיכולה ליתן לאחרים ולהפקיע מהבעל זכות פירות. ויש מהראשונים שכתבו דמה שהאשה נאמנת הוא לומר שהפקדון ניתן לה במתנה, והם נכסי מלוג והבעל אוכל פירות, אבל לטעון שניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעל רשות בהם, אינה נאמנת, עיין ברמב"ן בסוגיא:

"שכל מה שביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו, דמשום איבה וקטטה התקינו רבנן, ואם היתה נאמנת נקיש ואתי תיגרא הוא. ועוד, שידו עדיפא מידה, לפיכך היא המוציאה ועליה הראיה ... מיהו אין הבעל נאמן לומר משלי גנבה או מציאה הן או ממעשה ידיה קמצה וגוף ופירות שלי, אלא כנכסי מלוג הן לכל דבר גוף שלה ופירות שלו".

הרי הכספים המצויים בפקדון בחזקת נכסי מלוג. והשאלה אם מה שלא נאמנת לטעון שניתן לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם הוא מפני שלא שכיח, ולכן הממון בחזקת נכסי מלוג, או שזה חלק מתקנת חכמים שיהיו הנכסים בחזקת נכסי מלוג, דחד טעמא הוא – איבה וקטטה.

והרשב"א בסוגיא הקשה על הרמב"ן, דאי אמרת שאם האשה אינה נאמנת להוציא מרשות הבעל, וידו עדיפא מידה והיא כמוציאה מיד בעלים ואין הבעל כמוציא מידן, א"כ אפי' מהשתא יחזיר נפקד ליד בעלים, וכ"ש לאדון, שאין לחלק בין גוף לפירות, שאם יש בהן לאדון אכילת פירות אף הגוף שלו, דאין יד לעבד בלא רבו ומה שקנה עבד קנה רבו. ושיטת הרשב"א, הביאה שם בסוגיא בשם ר"י, שאם יש מעות ביד האשה, נאמנת לומר נכסי מלוג שלי הם שירשתים או שניתנו לי במתנה, או שניתנו לי על מנת שאין לבעל רשות בהם:

"וזהו ששנינו וכולן שאמרו בשעת מיתתן של פלוני הם יעשה כפירושן, אלמא נאמנין הם. ותדע לך עוד מדקתני יחזיר לאשה ויחזיר לעבד, ואם איתא דכל שהן ביד האשה וביד העבד הבעלים מוציאין מידיהן, למה יחזיר לאשה ולעבד ולא לבעלים, דאפוכי מטרתא למה לן, יחזיר הנפקד לאשה ולעבד ובעלים באין ומוציאין מידם".

ומפורש בדברי הרשב"א בתש' (ח"ד סי' נג) שמחזירים לאשה מחשש שמא נתנו לה במתנה גמורה שאין לבעלה רשות בהם. וכן כתב בתש' הרשב"א ח"ב סו"ס קח מהר"י מיגאש, הביאו המגיד שאלה ופקדון ז,י, אך ציין שאין כן דעת הרמב"ם, כפי שיובא להלן. ועיין עוד ברשב"א בתש' ח"ב סי' שצה, וח"ג סי' קצג. וכן מבואר בדברי רבינו יונה בעליות (ב"ב נא,ב ד"ה ת"ר), דנאמנת האשה לומר שניתן לה במתנה באופן שהם שלה לחלוטין, ומזה הטעם יחזיר לאשה. והביא גם ראיה שתפיסתה תפיסה, ממה שנאמנת בשעת מיתתה, ולכן אין לומר שמה שיחזיר לאשה הוא מפני שאין לפנינו ערעור של הבעל, אלא האשה נאמנת במוחזקתה לטעון כן שהם שלה לחלוטין. וכן היא דעת המרדכי (ב"ב תקמו, וכתובות ער). וכן נראה דעת הנימוק"י (ב"ב כז,ב בעמוה"ר), וכן נראה מפסקי ריא"ז המובא בש"ג ב"ב (כז,ב בעמוה"ר אות ב). וכן מבואר מדברי מהר"מ מרוטנבורג בתש' (דפוס פראג סי' שיא): "כיו"ב שמענו, המקבל פקדון מיד האשה יחזיר לאשה (ב"ב נא,ב), ואע"ג דמה שקנתה אשה קנה בעלה, אע"ג דלא מחתה בנפקד, אפ"ה ינתן הממון לאשה כדאמרן, שמא הופקד הממון לאשה, או איניש דעלמא יהביה ניהליה ע"מ שאין לבעלה רשות בה". וכן הוא בתש' שם סי' תקעו, הובא גם במרדכי כתובות סי' רז.

והריטב"א בסוגיא הביא ג"כ דברי ר"י, דלכאורה מהסוגיא משמע כוותיה, דאם אינם שלה לגמרי אלא כנכסי מלוג, מדוע יחזיר לאשה, והרי הבעל יכול להוציא מידה, ואפוכי מטרתא למה לי. אלא בהכרח כיון שהיא נאמנת עליהם, אין לנו להפסיד ממנה וליתנו לבעל או לב"ד ושיהיו בתורת נכסי מלוג. אך דחה ראיה זו:

"דאפי' תימא שהם בחזקת נכסי מלוג, אין על הנפקדים להכניס עצמם במחלוקת, ואפילו הבעל עורר, דסוף סוף ספיקא הוא, דהוה ליה כספק הינוח דלמקום שנטל יחזיר והוא ידין עמה, ומה שיודע זה בדבר יעיד בב"ד, ולמה יחזיר לו זה כל זמן שלא דן עם האשה או לא הביא ראייה ברורה שהיו שלו או שהם נכסי מלוג".

ועל צד זה שאינה נאמנת לומר שהם שלה לגמרי, הקשה מדוע לא יקבלו מהם פקדונות, שיקבלו ויחזירו לבעלים. ותירץ, דיש בזה משום גילוי סוד. וגם לשיטת ר"י דנאמנת שהם שלה לגמרי, לא יקבל פקדון מהאשה: "דגלויי דעתא איכא שמתכוונת להבריחם ולהטמינם, ואין לנו להכניס עצמינו במקום שיש צד ונדנוד סיוע ידי עוברי עבירה". ומדחית הריטב"א לעיל, נראה שסובר שכל נכסי האשה בחזקת נכסי מלוג, אך אין זה הכרח (עיין גם נימוק"י ב"ב כז,ב בעמוה"ר). אולם להדיא נמצא בדברי הריטב"א בקדושין סה,ב הסובר דכל מה שתחת יד האשה הוא בחזקת נכסי מלוג ואינו שלה לחלוטין, וז"ל: "באשה דעלמא שבאה עם בעלה וידוע לנו שהוא בעלה, שכל מה שנמצא ברשותה הוא בתורת נכסי מלוג ואינה יכולה לטעון שנתנוה לה על מנת שאין לבעלה רשות בה, וכדמוכח בבבא בתרא (נא,ב) בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים". מוכח דלא ס"ל כר"י והרשב"א.

והרמ"ה (ב"ב פ"ג סי' רו) כתב בהא דאין מקבלים לכתחילה פקדונות מאשת איש, דסתמא דהני כולהו לית להו ממונא מדידהו, ואף בנכסי מלוג כיון שיש לבעל זכות פירות, אסור לאשה להפקידם ביד אחר. ואע"ג די"ל שהפקידו אצלה אחרים, מ"מ הרי זה מילתא דלא שכיחא. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד וקבל פקדון מהאשה, יחזיר לאשה, דמספיקא לא מפקינן ממון מחזקת מריה, שמא אחר הפקיד אצלה, ואם נחזיר לבעל, בעל הפקדון שהפקיד אצל האשה יפסיד. עוד הוסיף הרמ"ה, דיש לחוש שמא ניתן לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם. ולכן על הנפקד להחזיר למי שהפקיד, ואם לא ניתן לה במתנה וכו', ומשל בעלה לקחה, היא עומדת באיסור, והנפקד יחזיר למקום שנטל. ומבואר מהרמ"ה שאין כאן נאמנות של האשה לומר שהם שלה לחלוטין, אלא שעל הנפקד לחשוש שמא זו המציאות (ועיין מהרי"ט ח"א סי' קלח ד"ה ובר, דלא שאנו מחזיקים אותם בחזקתה ודאי אלא ספיקא הוי, ולכן למקום שנטל יחזיר). וזה בשאלה מה על הנפקד לעשות, אבל לענין אם תהיה נאמנות בדו"ד עם בעלה שהם שלה לחלוטין, לכאורה הוא הדין שהיא במוחזקותה יכולה לטעון גם טענה לא שכיחה שניתן לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם, ומכח היותה מוחזקת ותפוסה, לא נוציא מידה מספק. ונראה דאף אלו הסוברים שהיא נאמנת לטעון כן, היינו דמספק אין מוציאים מידה.

ועיין במהר"מ מינץ (סי' כג) שהסתפק אם הדין האמור הוא בדוקא באמרה בפירוש לנפקד שהממון ניתן לה במתנה ע"מ שאין לבעל רשות בהם, או גם בהפקידה בסתם ולא אמרה דבר לנפקד, יחזיר לאשה, או לבעל כיון שלא טענה ברי. ובתחילה ר"ל דכיון דאיתא דיחזיר לאשה שמא ניתן לה וכו', מוכח שלא אמרה לנפקד שניתן לה מתנה ללא רשות הבעל, דאם אמרה, מה טענת שמא יש כאן. ומוכח שגם בסתמא יחזיר לאשה. ודחה מהר"מ מינץ, דאף באמרה לנפקד שלי הם, מ"מ הרי זה מבחינתנו "שמא" ניתן לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם, דלאו כל נשי דינא גמירא דידיעה מה שקנתה אשה קנה בעלה. מ"מ אי לאו דאשמעינן דיחזיר לאשה, הייתי סבור שהיה לנפקד להחזיר לבעלה, דמה שקנתה אשה קנתה בעלה, וחידשה הגמ' דיחזיר לאשה, שמא אחר נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן. אבל נתנה לנפקד סתמא ולא אמרה דשלה הם, יכול להיות דפשיטא  שהפקדון בחזקת הבעל, ולכתחילה יש להחזיר לבעל.

וכדעת הרמב"ן מבואר ברב המגיד (פקדון ז,י לדעת הרמב"ם), הביאו הב"ש פו,ב, דכל ממון שביד האשה הוא בחזקת נכסי מלוג, וממילא רשאי להחזיר לבעל. ומה דאיתא בסוגיא דיחזיר לאשה, דלא תימא דאינו רשאי להחזיר לאשה, קמ"ל דרשאי להחזיר לאיש או לאשה. ולכאורה מה שהביא המגיד ראיה מדברי הרמב"ם ספ"ב ממלוה ולוה ה"ח, שאם לוה הבעל מאשתו וגירשה, דאין הבעל חייב לשלם לאשה, דכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה, אלא אם הביאה ראייה שהן מנדונייתה. ולכאורה שם מיירי שהבעל הוא המוחזק, ואינו ראיה להיכא שהיא מוחזקת, שיכולה לטעון כן והם שלה. אולם ראיה מפורשת מהרמב"ם בהל' אישות כב,ל:

"הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה, היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי, הרי זו נאמנת, ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואם אמרה על מנת כן נתנו לי על מנת שלא יהיה לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה, שכל ממון הנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה".

הרי שמה שהאשה מחזיקה בידה, אינו בחזקה מוחלטת שלה, ואין לה חזקת ממון להיות הממון שלה לחלוטין אלא בחזקת נכסי מלוג. ועיין במגיד שהביא את מחלוקת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, ודעת הרמב"ם כרמב"ן.

ועיין באור שמח (אישות כב,ל) שכתב בבאור דעת הרמב"ם, דטענה שניתן לה במתנה ע"מ שלא יהיה לבעלה רשות בהם, הוא טענה שיש בה ריעותא בחזקה שמה שתחת ידה הוא שלה, דבטענה זו האשה למעשה טוענת שאינו שלה לגמרי, דהרי שיטת הרמב"ם דאם יתנה הנותן ע"מ שאין לבעלך רשות לא מהני, אא"כ יתנה ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ומה שתרצי תעשי. והר"ן בנדרים (פח,א ד"ה הנודר) ביאר, דהוי כאומר לה לא יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בהן בכל שעה ושעה, ואין הקנין חל אלא באותה שעה שתרצה לאותו דבר, ולאשה עצמה לא נתן לגמרי להיות שלה. א"כ כשאומרת שאחרים נתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם, רק ע"מ שתרצי תעשי, הרי זה כאומרת שלא הקנה לה שיהיה שלה לחלוטין, רק שיהא חל הקנין באותה שעה שתרצה לעשות מהנכסים דבר מיוחד. ולפ"ז טענתה היא נגד החזקה שכל מה שתופס אדם תחת ידו ה"ז שלו, כיון שיש בטענתה שיור שאין לה בעלות גמורה אלא לכתרצה, וכנ"ל בדברי הר"ן. משא"כ כשטוענת שהבעל נתן לה במתנה, אין כאן שיור בעצם הבעלות, ויש בטענתה ומוחזקותה חזקה שתחת ידה ה"ז שלה.

והרמב"ם שם בהל' אישות כב,לא, כתב: "אמרה לו אתה נתתם לי מתנה, נשבעת שבועת היסת שנתן לה הבעל, ואינו אוכל פירותיהן". וברב המגיד שם כתב, דדעת הרמב"ם דאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי, מ"מ כשטוענת ברי אתה נתתם לי - נאמנת, לפי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה. ולכן כשטוענת שהבעל נתן לה, יש לה חזקה המסייעת שאינה מעיזה, משא"כ כשטוענת שאחר נתן לה, אין לה חזקה זו. וכאמור, ס"ל לרמב"ם שאין מוחזקותה מהוה חזקת ממון שיהיה שלה, אלא הרי זה בחזקת נכסי מלוג. ומה שנשבעת היסת הוא מחמת טענת ברי של הבעל.  והנו"כ והאחרונים האריכו בבאור דברי הרמב"ם, בשו"ע אהע"ז פה,יב ובח"מ ובב"ש שם, ובשו"ע חו"מ סי' סב, בש"ך ס"ק ו. ולא ראיתי כאן מקום להאריך, כיון שאין השאלה בדו"ד שיהיה אח"כ בין הבעל לאשה אחרי שיחזיר, מתי נאמנת ומתי לא, אלא השאלה אם לקבל מהאשה פקדונות, ואם קיבל למי יחזיר.

[ועיין בעזר מקודש פו,א לענין אשה ששלחה מתנה סך מרובה, דאין להמנע מלקבל ממנה אף שלא יודעים אם היתה כאן הסכמה של הבעל, דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן, ולא דמי לפקדון, דעצם ההפקדה "מורה כעין הסתתרות לגנוב", משא"כ במתנה, אין אדם חוטא ולא לו. ועיי"ש שהעלה עוד כמה צדדים המתירים לקבל מתנה מאשה, בפרט כששולחת סכום לצדקה למטרת ברכה, עיי"ש].

כל האיסור לקבל פקדונות מאשת איש הוא באופן שמבקשת שהפקדון יהיה רשום רק על שמה, אבל כאשר אומרת או מבקשת לרשום את הפקדון ע"ש שניהם, כשלמעשה הבעל יוכל ג"כ לקבל לידיו את הפקדון, אין זה בכלל האיסור שלא לקבל, דבזה אין חשש הערמה והברחה.

ונראה דגם לאמור לעיל דיש נשים המתפרנסות ואינן ניזונות, מ"מ עדיין אין לומר שהכספים הם בחזקת האשה לבדה, ובדר"כ הנכסים הם בשיתוף של שניהם, וכך הם נוהגים, ויותר י"ל שהאשה נו"נ בכספים המשותפים, ומצד אחד י"ל שמותר לקחת ממנה פקדונות, דכן דרך הנו"נ להפקיד כספים משותפים, אך לפ"ז תתעורר שאלה, אם מותר או יש להחזיר את הכספים לבעל, ועיין להלן. ולכאורה יש לדון בכל מקרה וענין לגופו, ולפי מידת ההכרות לבדוק אם משהו מהמפקידים מעלימים זה מזו או זו מזה, ואם הגמ"ח לא משמש כלי להעלמת כספים מבן הזוג, והחכם עיניו בראשו. דכיום הכספים בדר"כ מנוהלים בשותפות, וכ"א מבני הזוג יכול למשוך מהחשבון המשותף, והכספים שמרויחים בני הזוג נכנסים לקופה משותפת וכנ"ל, אא"כ מנהלים חשבונות נפרדים לחלוטין. ולכן כאמור יש לגבאי הגמ"ח לבחון כל מקרה לגופו, אם לקבל לכתחילה, ואיך לרשום בטופס ההפקדה.

ז.       בנו"נ בכספים, למי יחזיר

וכיום שכ"א מבני הזוג נו"נ בכספים ופועל במסגרת החשבון המשותף, וקבל פקדון מאשה, לכאורה כשהאשה באה לקבל בחזרה את ההפקדה, יחזיר לאשה, אבל כשהבעל בא ותובע וטוען שהכסף שייך גם לו, ולכל הפחות תובע מחצית, אם האשה נו"נ בתוך הבית, האם יכול להחזיר לבעל.

התוס' בסוגיא (הובא לעיל) כתב דאם האשה נו"נ בתוך הבית, אינה נאמנת לומר שהפקדון של אחרים. וכן כתב הרשב"א בתש' (ח"ה סי' עב) כתב דכל הדין הוא באינה נו"נ בתוך הבית, אולם בנו"נ בתוך הבית; "זה נ"ל ברור, דאינה נאמנת והרי הן של בעל לגמרי, עד שתביא ראיה לדבריה". ולכאורה לפי דברי הרשב"א והתוס' דאינה נאמנת לטעון של אחרים, לשיטת התוס' והראשונים שכל הדין שיחזיר לאשה הוא מחמת נאמנותה המוחלטת וכנ"ל, כשאינה נאמנת וכגון בנו"נ, לתוס' והרשב"א, לכאורה יחזיר לבעל (ועיין דברי חיים אהע"ז כתובה סי' יג, דאם אינה נאמנת, הרי זה כבירור ששייך לבעל, עיי"ש). אולם לשיטת הרמב"ן דכל הדין הוא דרשאי להחזיר לאשה וכמש"כ המגיד, דאין האשה נאמנת, גם בנו"נ יהיה רשאי להחזיר לאשה, דהא לרמב"ן אינה נאמנת לטעון שהם שלה לחלוטין. אולם ברמב"ן מפורש להדיא דכל מה שיחזיר לאשה הוא באינה נו"נ בתוך הבית. ולפ"ז בנו"נ בתוך הבית, יחזיר לבעל ואינו רשאי להחזיר לאשה. ולשיטת הרשב"א דכל הדין שיחזיר לאשה, שמא ניתן לה במתנה גמורה, לכאורה י"ל דכשנו"נ בבית לא חיישינן למתנה גמורה ואמרינן שהם של הבעל ממה שנו"נ. וכן למד בדבריהם התשב"ץ (ח"א סי' נט), וכן דעת המבי"ט (ח"א סי' רמב), שבנו"נ הנכסים בחזקת הבעל. אולם לשיטת הריטב"א הנ"ל, דאפי' תימא שהם בחזקת נכסי מלוג, אין על הנפקדים להכניס עצמם במחלוקת, ואפילו הבעל מערר, כיון דספיקא הוא, ממקום שנטל יחזיר והבעל יתבע וידון עם האשה, ומה שיודע זה בדבר יעיד בב"ד, וכל זמן שלא דן עם האשה או לא הביא ראיה ברורה שהיו שלו או שהם נכסי מלוג, לא יחזיר לבעל. לכאורה לפ"ז גם בנו"נ, למקום שנטל יחזיר, וכיון שקבל מהאשה, צריך להחזיר לאשה. ולמהר"מ מינץ הנ"ל, בנתנה סתמא לנפקד והיא נו"נ בתוך הבית, יחזיר לבעל, אבל באמרה במפורש שהם שלה, יחזיר לאשה, ומשמע שם לכאורה אפי' נו"נ בתוך הבית, עיי"ש.

ומש"כ בדעת הריטב"א דלכאורה למקום שנטל יחזיר גם בנו"נ, מבואר להדיא בדברי הריב"ש בתש' (סי' נ) נשאל אם הדין שיחזיר הפקדון לאשה, הוא גם אם האשה נושאת ונותנת בתוך הבית, שהכל משל בעל, או נדון אותה כאריס, כעובדא דאריסיה דבר זיזא, (המובא בירושלמי, עיין רי"ף ב"ק כו,א-ב בעמוה"ר, שנאמן האריס, דיש שאינם מפרסמים עצמם). והשיב הריב"ש דנראה שאפי' האשה נו"נ בתוך הבית יחזיר לאשה, דלמקום שנטל יחזיר. שהרי דעת הרמב"ם דאין האשה נאמנת לומר על מעות שבידה שהם שלה, אא"כ הביאה ראיה שהם שלה, ואעפ"כ פסק הרמב"ם שאם קבל מן האשה, יחזיר לאשה, ורק אם מתה, יחזיר לבעל. וכן דעת הרמב"ן שאין האשה נאמנת על מעות שבידה שנתנו לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן, ומ"מ למקום שנטל יחזיר, והבעל ידון עם האשה. ואע"פ שאינה דומה לאריסיה דבר זיזא, דהתם האריס נאמן מן הטעם הנזכר בירושלמי, דאית בר נש דלא מפרסמא נפשיה. וכאן אין האשה נאמנת, מ"מ יחזיר לאשה, דלמקום שנטל יחזיר. ועיין במהר"מ אלשיך סי' יט (ד"ה ול"ל). וע"ע בגר"א אהע"ז פו,ו, ובחזו"א אהע"ז עב,כ ד"ה בהגר"א.

והנה המחבר והרמ"א בשו"ע אהע"ז פו,א, כתבו וז"ל: "ויש מי שאומר שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לומר של פלוני הם. הגה: מיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה (טור), מיהו אם החזיר לבעל, פטור הנפקד, אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית". והגר"א בבאוריו שם ס"ק ה ציין דדעת המחבר כדעת התוס', ועיין בב"י אהע"ז סי' פו. ועיין בח"מ שם ס"ק ה דכיון דקיי"ל דכל אשה הנושאת ונותנת תוך הבית שנמצאו מטלטלין ברשותה, עליה להביא ראיה שיש לה ממון מיוחד שתוכל לטעון שהם שלה, וכל זמן שלא תביא ראיה הכל בחזקת הבעל, "מכל שכן אם הפקידה ביד אחרים, שיכול הבעל לעכב שלא להחזיר לה רק לו". ולכאורה יש לדייק דדוקא אם טען הבעל ורוצה לעכב, אולם ללא טענת הבעל, ממקום שנטל יחזיר. ובח"מ בס"ק שאח"ז כתב דדוקא אם הבעל לא מעכב יחזיר לאשה, אבל אם הבעל תובע, יחזיר לבעל, שכל הממון בחזקתו.

ולכאורה אף שהב"י כתב בשם יש מי שאומר דבנו"נ אינה נאמנת, בתש' אבקת רוכל (סי' קסד) משמע שפסק כריב"ש. הב"י כתב דאף שיש מפרשים הסוברים דאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית או שבעלה מפקיד בידה כל אשר לו, אינה נאמנת לומר שלי הן, לא משמע כן מדברי הרמב"ם שסתם ולא חילק. וכן כתב הריב"ש דהא דתניא קבל מהאשה יחזיר לאשה, אפי' האשה נושאת ונותנת בתוך הבית, עיי"ש. ועיין באמרי בינה (הלואה נד ד"ה ומהאי) שהקשה סתירה בין מה שפסק הב"י בשו"ע למה שפסק בתש' אבקת רוכל, וכתב דדעת הראשונים דבנו"נ אינה נאמנת, ובלא ספק הכי קיי"ל להלכה, רק בהחזיר לאשה והבעל אינו יכול להוציא מידה, פטור הנפקד.

וכדעת הרמ"א פירש גם הב"ח את דברי הטור. הב"ח אהע"ז סי' פו כתב דכיון שידוע שהבעל מסר בידה את נכסיו, אפילו באינן טמונים אינה נאמנת לומר שלי הם, והיינו בדו"ד בין הבעל לאשה, ולכן  בדעת הטור דנשים דידן כולן נושאות ונותנות בתוך הבית, אינן נאמנות אם לא שהפקידו קודם שנישאו; "ומיהו הא דתני קבל מן האשה יחזיר לאשה, אפילו בנושאת ונותנת בתוך הבית נמי יחזיר לאשה, דלמקום שנטל יחזיר, אלא שלאחר כך דינו עם האשה כך כתב הריב"ש בסי' נ, ומביאו ב"י. ופסק כך בהגהת שו"ע (ס"א). ונ"ל דבזו אם הבעל עומד וצווח ואומר שלי הוא, מודה הריב"ש דלא יחזיר לאשה". מבואר דס"ל בדעת הטור כמש"כ הריב"ש, דאף בנו"נ יחזיר לאשה, דלמקום שנטל יחזיר, רק לדעת הב"ח בעומד ותובע הבעל את הנפקד, מודה הריב"ש "דלא יחזיר לאשה". ולא כתב הב"ח דיחזיר לבעל, ונראה דיהא מונח ביד הנפקד עד שידונו ביניהם.

ובדעת הרמ"א שיחזיר לאשה כל עוד היא חיה, כתב בגר"א בס"ק ו מדברי הריב"ש סי' נ (הנ"ל). והח"מ ס"ק ז תמה על הריב"ש, דמדוע אפי' הבעל מעכב יחזיר לאשה, דראית הריב"ש (הנ"ל) אינה ראיה לאשה הנו"נ תוך הבית שהכל הוא של הבעל, דודאי כל זמן שאין הבעל מעכב אין לו לנפקד להיות אפטרופוס של הבעל, משא"כ כשהבעל מערער ותובע. וכן הקשה בב"ש ס"ק ז, ומבואר דס"ל דדעת הריב"ש דיחזיר לאשה אפי' הבעל מערער, דלא כב"ח. ודעת הח"מ והב"ש, דכיון שבנו"נ הכל של הבעל ולא רק הפירות, לא יחזיר לאשה אלא לבעל, וע"ע בב"ש שם ס"ק יח. יוצא א"כ דהב"ח הח"מ והב"ש מסכימים שלא יחזיר לאשה אם הבעל מערער ותובע, רק נחלקו בדעת הריב"ש.

ובב"ש פו,ב כתב לענין הא דיחזיר לאשה (באינה נו"נ), דאפי' אינה נאמנת לו, מ"מ אין אנו מחזיקים דודאי גנבה  אלא חשש הוא שמא גנבה, משום הכי בכל ענין יחזיר לידה. ובחזו"א (חו"מ ליקוטים ה,ח) כתב דאם אינה נאמנת לו והבעל לפנינו ותובע הסכום, דיחזיר לבעל. ושם בס"ק יח הסתפק כשהבעל אינו לפנינו ואינו תובע, האם יש חיוב להודיע לבעל. וכתב דכיון שמעיקר הדין אינה נאמנת, אלא שאין חושדים שגנבה, ולכן לשיטת הרמב"ם אין צריך להודיע לבעל, עיי"ש.

וב"ש פה,כח כתב דאשה הנו"נ, נאמנת לומר שבעלה נתן לה במתנה; "מיהו בנושאת ואומרת אתה נתת לי במתנה, יש לומר דנאמנות מטעם דאינה יכולה להעיז, לפי סברת המגיד". ולפ"ז אף לדעת הב"ש, גם אם הבעל מערער, יכולה לטעון אתה נתת לי מתנה, והיינו לסברת המגיד בדעת הרמב"ם שנאמנת לומר אתה נתת לי במתנה, מאחר ואינה מעיזה. אולם למש"כ בעה"ת דנאמנת מפני שהיא מוחזקת, י"ל דבנו"נ לא חשיב חזקה ואינה נאמנת, עיין ב"ש שם ס"ק כט. ועיין תומים סב,ב שכתב דהנפק"מ בין טעם הנאמנות מפני שאינה מעיזה או מפני שהיא מוחזקת, אם נו"נ בתוך הבית נאמנת לומר לבעל שנתן לה במתנה, דלטעם המגיד אינה מעיזה אף בנו"נ, אך לא חשיב חזקה בכה"ג, דכיון שהיא נו"נ בתוך הבית, הכל בחזקת הבעל. ועיין דברי חיים (כתובה סי' יד) דאף למגיד נאמנת לטעון ואינה מעיזה דוקא כשהיא מוחזקת.

לאמור לעיל באשה נו"נ בתוך הבית, באנו למחלוקת הראשונים אם יחזיר לאשה או לבעל, וכיון שבזמן הזה יש צד לומר שיש לאשה גם כספים משלה, המחזיר לאשה כדעת הריב"ש ודעימיה, וכמו שפסק הרמ"א, יש לו על מי שיסמוך.

ח.     שולטת בנכסים, אם דינה כנו"נ

הקביעה שהאשה נו"נ בתוך הבית, נבחנת ביחס לסכום המדובר. דהיינו, אם מדובר בסכום מסוים שעליו דנים בהפקדה, יש לבחון אם האשה נו"נ בסכום הנידון, פועלת, קונה או/ו מוכרת בסכומים כאלה. יש מקרים רבים בהם מדובר בסכום גבוה במיוחד שהאשה לא נו"נ בו, אך מכח היותה שותפה בחשבון הבנק, או כשיש לה את המפתח לכספת או גישה לסכום, היא שולטת בכסף כמו הבעל, אף שאינה נו"נ בסכומים אלה. ולכאורה גם כשאינה נו"נ, כיון שהיא שולטת, דינה כנו"נ, דחד טעמא הוא, דכיון שהיא שולטת בנכסי בעלה, אמרינן שמנכסי בעלה הכספים. ולעיל הובאו דברי התוס' בב"ב נא,ב (ד"ה קבל) שהסתפקו באלמנה שאינה נו"נ בחיי בעלה, אבל ממון בעלה מצוי בידה, אם חשבינן לה כנו"נ. ולכאורה הספק גם לגבי אשה, אם הממון בשליטתה, אף שאינה נו"נ בו, אם השליטה היא הגורמת לכך שלא תהיה נאמנת, או הנו"נ בממון. וצדדי הספק לכאורה, דלא חשדינן לה בגניבה, אך כשנו"נ הסברא נותנת שכל הממון של בעלה, ולכן י"ל דגם בשליטתה כן, או יש לחלק. וכנ"ל.

והרא"ש שם בב"ב (הנ"ה) כתב דאף אם האשה אינה נו"נ בממון אלא הבעל הוא הנושא ונותן, אולם הבעל מפקיד ביד האשה כל אשר לו, דינה כנושאת ונותנת ועליה להביא ראיה. וכן פסק הטור (אהע"ז סי' פו). וכן פסק הלבוש (אהע"ז פו,א): "יש מי שאומר שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית או אפילו אינה נושאת ונותנת, אלא שדרך הבעל שמפקיד לה כל אשר לו, המעות הנמצאות בידה אינה נאמנת לומר שלה הם או של פלוני הם, דחזקה גדולה יש דמשל בעלה הם, כיון שנושאת ונותנת תוך הבית או רגיל להיות ממון של בעלה תחת ידיה". והיינו דחד טעמא הוא נו"נ או שולטת, דכיון שמצוי ממון הבעל בידה, בין אם מחמת שהיא נו"נ או שולטת, חזקה שהממון משל הבעל. וכן פסק בח"מ פה,ל וב"ש פה,כח. ועיין בתומים סב,ו שהקשה מזה על הש"ך שם (סב,ח), על דברי הרמ"א שם דסתם נשים נו"נ בתוך הבית, ס"ל לש"ך דאינן נו"נ אלא שולטות, דמוכח מהרא"ש והטור דאין חילוק בין נו"נ או שולטת, וא"כ פשיטא כדעת הרמ"א דסתם נשים נו"נ או שולטות, וכן עמא דבר. וכן הקשה בשעהמ"ש סב,א.

לאור הנ"ל נראה דאין לחלק אם נו"נ בתוך הבית או שולטת בנכסים. וכאמור, יש לבחון את הקביעה או אם היא נו"נ או שולטת, ביחס לשאלה, לסכום הנידון, האם בסכום כזה שנידון לפנינו היא נו"נ שולטת, שאין בנו"נ או שולטת בסכום קטן, ראיה לנדון של סכום גדול.

לאור האמור לעיל:

א.  אשה שהיא המפרנסת היחידה בבית, והבעל אינו מעלה לה מזונות, כל עוד לא נתן לה מזונות ותבע מעשי ידיה, הרי זה כאומר צאי מעשי ידיך למזונותיך, וכמוחל מעשי ידיה, ומשכורתה שלה, גם מה שמעבר למזונותיה [מעש"י האמור בסימן זה מתיחסים לכל כסף הנובע ממעש"י, ובכלל זה הפרשות לקופות גמל וקרנות השתלמות, שהפריש העובד או המעביד].

ב.  כאשר הבעל והאשה מתפרנסים מקופה משותפת, וכך נוהלו עניני הכספים ביניהם, כשהבעל אינו תובע מעשי ידיה, והיא אינה תובעת מזונות, אלא שניהם חיים מהקופה המשותפת ללא דקדוק, אין לראות באי התביעה מחילה גמורה אלא רק הסכמה שהכספים יהיו בשיתוף של שני בני הזוג. ואף אם יש מחילה מדין מעשי ידיה תחת מזונותיה, הנהגת השותפות יוצרת את השותפות הנהוגה בכספים אלו. ואין נפק"מ אם הכספים נמצאים בחשבון הבנק שע"ש האשה בלבד. וכן בנדו"ד כשההוצאות הגדולות מחשבון האשה.

ג.   י"א ששכרה של אשה מעבודות שמחוץ לבית, אינם בכלל התקנה של מעשי ידיה תחת מזונותיה.

ד.  אף דקיי"ל שאין מקבלים פקדונות מאשת איש לכתחילה, האמור הוא באופן שהאשה חפצה שהפקדון ירשם על שמה בלבד, אולם אם אינה מביעה התנגדות שהפקדון ירשם על שמה ושם בעלה, כך שלמעשה יוכל הבעל למשוך את ההפקדה, רשאי לקבל ממנה פקדון, ואין בזה חשש הברחה.

ה. במידה והאשה עומדת על כך שהפקדון ירשם על שמה, על הנפקד לדרוש ולבחון אם מצוי במקרה המסוים ובסכום האמור, שיהיה לאשה ממון משלה שאין לבעלה רשות בהם, כגון באשה שהיא מפרנסת יחידה, וכאמור לעיל. אמנם במצב של ספק ואי ודאות, אסור לו לקחת פקדון מאשת איש, וכדקיי"ל דאין מקבלים פקדונות מאשת איש.

ו.   בכל מקרה על הנפקד להחזיר את הפקדון לאשה.

ז.  אמנם בזמן הזה שהאשה נושאת ונותנת בתוך הבית או שולטת בממון הבית, נחלקו הראשונים אם יחזיר לבעל, או אע"פ כן ממקום שנטל יחזיר. ודעת הרמ"א דאף בנו"נ בתוך הבית, יחזיר לאשה.