בס"ד
מס. סידורי:1075

פסלות דיין לדון אוהב ושונא

שם בית דין:אזורי ירושלים
דיינים:
הרב רבינוביץ' חיים יהודה
תקציר:
התגלה שדיין שדן בתיק בוררות בין שני צדדים תרם לאחד מהצדדים, וכן היה אורח כבוד בדינר של המוסדות הללו, הצד השני הגיש בקשה שהוא יפסול את עצמו.
פסק הדין:
הדיין אינו צריך להסתלק מלדון.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ג כסלו תשס"ד
ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

הרב ח.י. רבינוביץ    –   אב"ד

 

 

 

תיק מספר

תאריך

 

 

:

:

 

 

 

1-35-8935

כ"ג כסלו תשס"ד

(18.12.2003)

 

המבקשים

המשיבים

 

:

:

 

 

א' ו' ואח'

מוסדות פלונים

 

הנדון

:

 

בוררות

החלטה

בפני ביה"ד מתנהלת מזה מספר שנים תביעה בתיק בוררות, בתביעת המשיבים נגד המבקשים. לאחר התדיינויות רבות, ולאחר שמוצו ההליכים, וכל צד טען את טענותיו, הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים של טענותיהם ולהכריע בדין, לפתע הוגשה בקשה ע"י ב"כ משפחת המבקשים לפסול אותי מלדון בענין הצוואות, וזאת מפני שהוזמנתי להשתתף כאורח הכבוד בדינר של מוסדות פלונים, ואף תרמתי לארגון החסד שע"י מוסדות פלונים.

טענתו מתבססת על ההלכה בשו"ע חו"מ סי' ז' סעיף ו':

"אסור לאדם לדון למי שהוא אוהבו, אעפ"י שאינו שושבין ולא רעו אשר כנפשו, ולא למי ששונאו אעפ"י שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו, אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שווים בעיני הדיינים ובליבם, ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו".עכ"ל השו"ע וכן כתב הרמב"ם.

וע"כ ברצוני להתייחס לטענה זו ולברר את הדין הנזכר בשו"ע הלכה למעשה.

דין זה מבואר בגמרא סנהדרין דף כ"ט ע"א, שפסול שונא ואוהב הוא מן הכתוב:

"והוא לא אויב לו, יעידנו, ולא מבקש רעתו, ידיננו".

אומרת הגמרא:

"אשכחן שונא, אוהב מנלן וכו'".

והגמרא מסיימת:

"סברא הוא, אויב מאי טעמא דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה".

"ישנה גמרא נוספת במסכת כתובות ק"ה ע"ב:

"א"ר פפא לא לידון דינא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא הווי חזה ליה חובה, ודסנאי ליה לא חזי ליה זכותיה".

ובתוספות שם ד"ה "לא" הובא,  שני סוגים של אוהב ושונא.

סוג אחד של אוהב כגון שושבין, ושונא כגון שלא דיבר עימו שלושה ימים, וזה דינו מן התורה, שאסור לדון וילפינן מקרא. ובדין זה איירי הגמרא בסנהדרין הנ"ל. לכן, גם בדיעבד, אם דן, אין דינו דין. וכן סברי הרא"ש והמרדכי והטור, וכן פסק הרמ"א סימן ז' סעיף ו'.

וסוג שני של אוהב ושונא שפסולים לדין, אינו אלא חומרא בעלמא, שהיו מחמירין על עצמם, אבל אינם פסולים לדון, כגון, הא ד:

"אמימר דקא יתיב וקא דאין דינא פרח. גדפיה ארישא, אתא ההוא גברא שקליה, אמר ליה מאי עבידתך? אמר ליה דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא".

והגמרא שם מביאה עוד מעשים כגון זה בר' ישמעאל וכן מר עוקבא ושמואל, שנראה שגם הם בגדר פסול זה.

היינו, שדעת תוס' לחלק בין הגמרא בסנהדרין להגמ' בכתובות, שדנים בשני סוגי אוהבים ושונאים. סוג אחד, שאסור מן התורה לדון, כגון, אוהב ממש שהוא שושבינו, ולכן, אם דנו, אין דינו דין. והסוג השני של אוהב, שהם אוהבים ושונאים סתם, שאינו אלא חומרא, אבל אינם פסולים לדון, ובמילא באם דנו, דינם דין.

הב"י בהלכות דיינים בחו"מ סימן ז', חולק על הראשונים דלעיל, בבארו את שיטת הרמב"ם, שלא כתב להדיא שאוהב או שונא פסולים לדון, ודעתו, שאין שני סוגים של אוהב ושונא. וכתב שם על הא דבגמרא כתובות, דברי רב פפא שאמר "לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה", ולא חילק בין שני הסוגים, וז"ל:

"אית לן למימר דכי פסלי רבנן אוהב ושונא לדון לאו בגוונא דרבי יהודה בלחוד הוא דפסלי, אלא בכל גוונא דרחים או סני ליה מיפסל. ומשמע לי מדבריו ז"ל, דהיינו, דווקא לכתחילה. אבל בדיעבד, אם דנו – אפילו דיניהם דין. ולאפוקי ממ"ש רבינו, ובאילו אין דיניהם דין. שהרי לא כתב, אלא שאסור לדון לאוהבו ולשונאו, ולא כתב שאם דנו, אין דינם דין. וכבר נתבאר דהרמב"ם ז"ל אינו מחלק בין אוהב לאוהב ובין שונא לשונא, ולישנא דלא לדון איניש וכו'. הכי דייק לכתחילה הוא דאסור מדלא קאמר פסיל איניש למידן לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה. וכ"כ בהגהות אשירי בריש סנהדרין בשם "אור זרוע", אוהב ושונא מיפסל מלכתחילה, אבל לא בדיעבד".

אכן, קשה טובא דעת הרמב"ם וה"אור זרוע", וכן דעת הר"ן, שבאוהב ושונא הדין הוא שרק לכתחילה אסור לדון, ובדיעבד דינו דין, שהרי כתב הרא"ש בסנהדרין שם, בטעם שאוהב אסור לדון, שאפילו באהבה מועטת, נוטה לב הדיין שלא במתכוון לזכות אוהבו. כל שכן באהבה גדולה, כגון שושבינו או אוהב רעו כנפשו, בוודאי תשתנה מחשבתם מחמת אהבתו. אם כן, איך פסק הרמב"ם שדינו דין?

והנראה לומר בזה, שיש כאן מחלוקת הראשונים בטעם דין זה של אוהב ושונא, הפסולים לדון. לדעת הרא"ש והמרדכי ועוד, איסור אוהב לדון הוא מדין הטיית הלב, וכפי שכתב הרא"ש, שאפילו באהבה מועטת, נוטה לב הדיין שלא במתכוון לזכות אוהבו. והסמ"ע כתב בהלכות עדות סי' ל"ג סעיף א', בדין פסולי עדות, שאוהב ושונא כשרים להעיד. הטעם לכך:

"בעדות המעשה כאשר היה לפניו, הוא מעיד, ולא חשדינן ליה שישנה בכוונה בשביל אהבתו או שנאתו. משא"כ דין שתולה בסברא והמחשבה משתנה מחמת אהבתו או שנאתו, אפילו בלא כוונת רשע".

היינו, שהסמ"ע סובר שדין אוהב ושונא שאסורים לדון הוא מחמת נטיית הלב, שכן, הדין – דינוי מילתא למילתא – תלוי במחשבה ובהבנת הלב והמוח, ואם הוא אוהבו, הרי גם בלא שום כוונת רשע, הדיין נוטה לצידו. כמו בדין שוחד בדברי הגמרא בכתובות ק"ה ע"ב:

"אמר רבא, מאי טעמא דשוחדא, כיון דקביל שוחדא מיניה איקרבא ליה דעתיה לגביה והווי כגופיה, ואין אדם רואה חובתו לעצמו".

חזינן, שבאוהבו, דעת הדיין לזכותו, ואינו רואה חובה, ולכן פסול לדון. ולכאורה, פשוט הדבר, שאף בדיעבד אינו דין.

אולם, נראה לי, שדעת הרמב"ם לא כך, שסובר שאין באוהב או שונא חשש להטיית דין. ויש הבדל בין אם קיבל שוחד על דין זה, שבזה יש הטיית הלב, והמחשבה משתנה כדברי רבא בענין השוחד. לעומת זה, באוהבו, כיון שבדין זה לא קיבל הדיין מאומה, אין כאן חשש להטיית הדין, והמחשבה אינה משתנה מחמת אהבתו או נאתו, וכל טעם האיסור לדון את אוהבו או שונאו, הוא כדעת הר"י מיגאש סי' ר"ב הובא בשיטה מקובצת בבא קמא צ"ב ב', על מה שנאמר בגמרא שם:

"בירא דשתית מיניה לא תרמי ביה קלא".

ותלמיד הר"י מיגאש כתב, שזה על דרך משל, שאם יש לאדם תועלת או נהנה מדבר, אין ראוי לו לעשות שום מעשה שיביא לו נזק ממנו. ומביא שם שסיפר הר"י מיגאש על רבו הרי"ף, שאירע לו ענין עם איש אחד, שחלה רבינו הרי"ף ונהנה במרחץ, ואח"כ זימן אותו האיש וישב אצלו עד שהבריא, וכבדו הרבה ועשה עימו טובה והבריא. ובמשך הזמן, האיש הזה מטה ידו וירד מנכסיו וכו', ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות, והיה צריך לעשות שומא למרחץ. ואמר הרי"ף, לא אדון ולא אורה במרחץ הזה,  לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתייחד בו, מכיון שנהניתי ממנו (נראה בזה שלא רצה אפילו לשום את המרחץ באופן שלא יצא מזה תועלת לבעל המרחץ). וכתב שם, שאם בדומם, שאין לו שום הרגשה, לא רצה לדון, כ"ש לבני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת ששנאוי לעשותו, והעושהו, יוצא משורת המוסר ודרך ארץ.

ומוסיף הר"י מיגאש, שיש לפרש במה שאמרו בגמרא כתובות דברי רב פפא, "לא לידון אניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה", שמשום שתי סיבות יש להימנע מלדון למאן דרחים. האחת, שלא יטה לזכותו, והשניה, שאפילו אם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו לפי שורת הדין, היה בזה משלם רעה תחת טובה.

הטעם השני של הר"י מיגאש, שכתב שאין בזה דרך ארץ ושורת המוסר לדון את אוהבו, משמע שאין חשש שהדיין יטה את הדין, שהרי כתב שם שידון אותו כפי שורת הדין, אלא חוששין מלהיות כפוי טובה. נראה שזה טעמו של הרמב"ם, שבאוהב אין חוששין על נטיית הלב שיטה הדין, אלא שלא יהיה משלם רעה תחת טובה.

ועדיין צריך להבין את דברי הרמב"ם בענין שונא, שאסור לדון. בשלמא באוהב, הסברנו, שזה בכדי שלא ישלם רעה תחת טובה, ואין האדם יכול להיות כפוי טובה, אך בשונא, מדוע פוסלין אותו מלדון? לכאורה יש לומר, שבשונא זה מטעם נטיית הלב בעת הדיון. בדוחק אפשר לומר, שגם בשונא אין חוששין מדין נטיית הלב, אלא שלא חילקו בין אוהב לשונא, וכמו בענין עדות בגמרא סנהדרין, שכתבה שם הגמרא שסברא הוא, ואין חילוק בין אוהב לשונא.

ונראה לי להוסיף ולומר על הא דרב פפא בכתובות ק"ה ע"ב:

"אמר רב פפא, לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובה, דסני ליה לא חזי ליה זכותיה".

ויש להקשות גם לשיטת התוס' כאן, שחולקת על הרמב"ם וסוברת שיש תרי גווני של אוהב ושונא: אחד שושבינו, שאסור לדון מן התורה, שבאם דן, דינו אין דין. והשני, סתם אוהב, שרק מטעם מידת החסידות אין דנים אותו. והא דרב פפא הוא מטעם מידת חסידות, וחומרא בעלמא שהיו מחמירים על עצמם.

חילוק זה קשה להבין, שהרי סוף סוף יש נטיית הלב בענין שגורמת לכך שא רואה לו חובה או לא רואה לו זכות, וכיצד אומרים שזו רק חומרא בעלמא ומידת חסידות, ואם דן, דינו דין? ובהכרח לומר שדעת התוס' בביאור דברי רב פפא, וכן דעת הרמב"ם בכל גווני, שהחוב והזכות אינם נוגעים לעצם הדין, ובוודאי אין כאן נטיית הדין אלא חומרא בעלמא, שנראה כך בעיני בעלי הדין, אבל באמת, אין האהבה או השנאה מטות את הדין, שאל"כ, כיצד פוסקים שזה דין?

ולכן, לעניות דעתי, נראה לדעות הראשונים בביאור דברי רב פפא – שהדיין לא ידון את אוהבו או שונאו ממידת חסידות – סוברים הם שהזכות והחובה שהדיין יראה להם, לא יטו ולא יעוותו את הדין כתוצאה ממה דרחים ליה או דסני ליה, והחומרא שהחמירו על עצמם, היתה רק בכדי למנוע לזות שפתיים או חשד מצד בעלי הדין.

נחזור לענינינו, בענין טענות המבקש. נוסף למה שכתבתי בראשית דברי , שהשתתפתי בדינר של מוסדות פלונים. אכן נכון הדבר, אולם אין אני מכיר אף אחד, ואין לי שום נגיעה כלשהיא למוסדות.  כתבו הרמב"ם והשו"ע, וז"ל:

"ואם לא היה מכיר שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו".

ויש לצרף לכאן את דברי המהרי"ק. הובא ב"בית יוסף" סימן ז' ס"ק י"ג:

"כל המעשים הנזכרים בפרק שני, דייני גזירות במסכת כתובות, דפסילי לדון, כגון אוהב ושונא ושאר דברים הנזכרים שם, אינם אלא מידת חסידות שהחמירו על עצמם. אך במקום שהחומרא גורם שום להפסד לתובע או לנתבע, חלילה שיחמיר על עצמו שלא לדונם".

ומאחר שבמקרה שלנו כבר הוגשה טענה זו ונדחתה, ולא הוגש שום ערעור על החלטתינו, ועתה הוגשה בקשה נוספת באיחור רב וממש קודם מתן פסה"ד, ולאחר שביה"ד החליט וביקש שיובאו לפניו סיכומי הצדדים, וממילא תגרם סחבת רבה לצד שכנגד, הרי אין כל מקום וחלילה להחמיר ולפסול עצמי בכגון דא.

לאור כל אלה, איני רואה כיצד מותר לי להתפטר מהתיק בשלב זה, ועל כן אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ג כסלו תשס"ד (18.12.2003).

 (-)       חיים יהודה רבינוביץ            אב"ד                           

העתק מתאים למקור

הרב ב.צ. נהוראי
המזכיר הראשי

 

 

תגיות

אוהב או שונא של בעל הדין - הגדרת אוהב אוהב או שונא של בעל הדין - חומרא או עיקר הדין אוהב או שונא של בעל הדין - טעם הדין