בס"ד
מס. סידורי:1067

תביעת נזקי גוף

שם בית דין:אזורי ירושלים
דיינים:
הרב אלגרבלי ציון
הרב אליעזרוב יעקב
הרב רבינוביץ' חיים יהודה
תקציר:
התובע כהן שיצא מבית הכנסת בעת ברכת כהנים, וביקש להשאיר את הדלת פתוחה, הנתבע רצה לסגור את הדלת, והנתבע תקף אותו, כך שהתובע נפל והתגלגל במדרגות, כתוצאה מכך נשברה לו חוליה בעמוד השדרה, לא נעשה ניתוח בגלל הסיכון שבו, אך יש לתובע בעיות בריאות חמורות, לטענת הנתבע הוא לא דחף אותו ישירות, בדיון הופיע עד שהעיד שראה את הנתבע דוחף את התובע, אך הוא לא ראה את הדחיפה עצמו.
פסק הדין:
על הנתבע לשלם לתובע סך 35,000 דולר כפיצוי נזיקי הולם על תביעות התובע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך:

על פסק דין זה הוגש ערעור

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

הרב ציון אלגרבלי, ראב"ד

הרב יעקב אליעזרוב, אב"ד

הרב ח.י. רבינוביץ, אב"ד

 

מס' תיק

:

9326-35-1

תאריך

:

כ"ז חשון תשס"ח     

 

 

08/11/2007

התובע

:

פלוני

הנתבע

:

אלמוני

הנדון

:

תביעה כספית / בוררות

פ ס ק   ד י ן

א.         תביעת פיצויים על נזקי גוף

בפני בית הדין הוגשה תביעת נזיקין של פלוני נגד אלמוני. לדברי התובע, (בכתב התביעה) בשבת פרשת קורח כ"ה סיון תשס"ה, בעומדו ליד דלת בית הכנסת לשמוע ברכת - כהנים, (התובע הוא כהן ולכן לא נכנס לפנים בית הכנסת בזמן ברכת הכהנים) ביקש הנתבע לסגור את הדלת, התובע מנע זאת כדי לשמוע ברכת - כהנים, והנתבע תקף אותו, ולדבריו "כתוצאה מכך התגלגלתי מכל גרם המדרגות. כתוצאה מהנפילה הנ"ל נשברה לי חוליה בעמוד השדרה שגרמה לי וגורמת לי נזקים, צער, ריפוי, שבת, בושת פנים ברבים". והיות הניתוח בעמוד השדרה טומן בחובו סיכונים גדולים, בעצת הגר"ח גרינמן, לא נעשה ניתוח. אולם "אני מרותק למיטתי עם כאבים עזים, עם בעיות בדרכי העיכול והשתן ובעיות נוספות. אינני מסוגל לעבוד ומטה לחמי נשבר, וכן יש לי הוצאות רפואיות רבות וסבל וצער שלא ניתן לבטאו".

בדיון טען הנתבע: "אני בודאי לא נתתי לו מכות רק שחררתי לו את היד וכתוצאה מכך נפל". יתכן שקיבל מכה מקיר או כתוצאה מסיבוך נפל למדרגות, ולכן מעשיו של הנתבע אינן אלא בגדר "גרמא" ופטור בדיני אדם. כמו כן הועלו טענות הלכתיות, שאף אם דברי התובע נכונים הרי הנתבע פטור מלשלם כדלהלן.

בדיון הופיע עד שהעיד, שראה את הנתבע מרים יד פעמיים באופן של דחיפה כלפי התובע כששניהם היו מחוץ לדלת, וראה רק התובע ולא את הנתבע, מכיון שראייתו היתה דרך צוהר של דלת ביהכנ"ס, ולאחר מכן ראה את הנתבע שרוע על רצפת ביהכנ"ס.

בסיכום שהגיש ב"כ הנתבע הוא כותב (בסעיף ב') בזה"ל:

"הנתבע טוען דברי שאין לו שום קשר לנפילתו של התובע מהמדרגות (אם אכן נפל). אמנם בדיון בבית הדין אמר הנתבע שיתכן שהנפילה היתה מחמת שחרור היד של התובע מן הדלת. אולם לאחר בדיקה מדוקדקת של השטח נתברר לנתבע שלא יתכן באופן טכני שעל ידי שחרור היד יפול התובע מהמדרגות. ולכן הוא טוען דברי שאינו קשור לנפילה. בדיון הקרוב בביה"ד נוכל להוכיח את הדבר. מודגש שהנתבע משך את הדלת מבפנים כדי לסוגרה ולא יצא כלל החוצה, אלא רק אחרי שהתובע היה בתחתית המדרגות".

דברים אלה הם בניגוד לדברי העד, וכן סותר את דבריו בי"ט אייר תשס"ו שאכן היה מחוץ לבית הכנסת. כמו כן נציין שביה"ד הזמין לדיון את העד א.ב. והובהר לו שלא תינתן אפשרות להשתמש בעדותו לרשויות אחרות אך הוא לא הגיע להעיד בביה"ד.

ב.         סמכות לדון דיני חבלות בזמן הזה

בנוגע לדיני חבלות בזמן הזה, דעת המחבר, חו"מ, סי' א' ס"ב כדעת הרמב"ם. שאדם חבל בחברו, אין מגבין דיינים שאינם סמוכים בא"י נזק, צער, פגם, בושת וכופר. אבל שבת וריפוי גובין. ועיי"ש בסמ"ע ס"ק י"א בטעם הדבר.

הרמ"א כתב, שי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין, והיא על דעת הרא"ש בב"ק פ"ח סי' ב'. והתרומת הדשן, פוסקים סי' רח' פסק שגובין ריפוי ושבת בזמן הזה. ועיין דרכי משה ס"ד מש"כ בזה. ולמעשה כתב שם הרמ"א:

"ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם וכמו שיתבאר בסמוך ס"ה".

ועיי"ש בסמ"ע, ס"ק י"ב, דדברי הרמ"א קאי על שבת וריפוי. ולמעשה, לפי הרמ"א, יש לנדות את החובל עד שיפייס לבעל דינו כשיעור הראוי לו ב-ה' דברים. וכתב הסמ"ע, ס"ק י"ז, שא"צ ליתן כל דמי נזקו בכדי שהדיינים יורידו את הנידוי, אלא בקרוב לאותו הנזק סגי, ועיי"ש. ועיין קצוה"ח, סי' א' סק"ז שכתב, דבגזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, אף שלא דיינינן בזמן הזה, הוא בעצמו צריך לשלם, וגזלן הוא אם אינו משלם ועיי"ש.

וכשקבלו הצדדים עליהם שדיינים בזה"ז ידונו אותם בדברים שאינם מצויים ויש בהם חסרון - כיס, כגון: חובל בחברו, כתב השער המשפט סק"א, דנחלקו בזה הר"ן ברפ"ק דסנהדרין, והרמב"ן בר"פ משפטים, הביאו הר"ן בתשובה סי' ע"ג, אם מהני הקבלה, כיון דהתורה אסרה להשתמש בהדיוטות. אלא דבהודאות והלוואות קעבדינן שליחותייהו, אבל בשאר דברים לא, או דמהני הקבלה, וכן דעתו נוטה ועיי"ש. והפתחי תשובה, סק"ג, הביא מהבית יהודה דמהני הקבלה.

ובנדוננו, אף שהצדדים חתמו על שטר בוררות בביה"ד, אשר יוכל לדון בין לדין ובין לפשרה. נראה שלכאורה הנתבע יכול לטעון שלא ויתר על זכותו לטעון שביה"ד לא ידון על כך, כיון שלא היתה קבלה מפורשת שלא יטען כך בפירוש בבית – הדין.

ועיין סמ"ע חו"מ, סי' ה' סק"ז, שדן על סמך מה נוהגין עתה לדון בלילה, וכתב, דמאחר שבא לדין כששולחין אחריו, הו"ל כקיבלוהו. ובפתחי תשובה שם סק"ו, הביא תשובת החוות יאיר בסי' ב' ו - ד', שכתב, שבקרוב או פסול או לדין בלילה צריך קבלה בפרוש, או באו מעצמם ג"כ הוי כקבלה. אבל כששלחו אחריו ולא רצה לסרב לא הוי כקיבלו בפירוש. ועיין עוד פתחי תשובה, סי' ג', סק"א מש"כ מהשבות יעקב, ח"א, סי' קל"ז כעין זה.

ובנידוננו, באו הצדדים מעצמם ואף כתבו כתב קבלה בפירוש. אולם נראה דיש לחלק בין באו מעצמם בלילה, או לדיין קרוב או פסול, ששם בעצם זה שבאו לדין בלילה או לדיין המסוים ההוא, נחשב כקיבלוהו, שהרי היה להם לבוא בזמן אחר, או לומר שאינם רוצים בדיין זה. אבל כאן שלא היה להם לטעון מיד טענה זו, דהרי זה קשור לתוכן הדיון ולא לדיין או לזמן הדין. ובפרט שקיי"ל שמנדין אותו על דיני חבלות, וא"כ בא לטעון שלא ינדוהו, נראה שלא נחשב כקבלוהו לדון בדין זה להוציא ממון. אולם נראה, שכיון שאף בזמן הזה ביה"ד מנדה את המזיק שחייב תשלומי חבלה כפי שתקנו הגאונים, וזאת במטרה לאלץ את המזיק לשלם, הרי ודאי שמוטל על ביה"ד לפסוק ממון כפי השיעור הראוי לפיוס כתחליף לנידוי.

 ואף בדברים שאין ביה"ד מנדה עליהם, כגון גרמא וכד' יש לומר, שכאשר חתמו בין לדין ובין לפשרה, כיון שהמזיק חייב לצאת ידי שמים, יש מקום לפשר שהנתבע ישלם חלק מהנזק, כדי שהניזק ימחול לו, ולא יתחייב בדיני שמים, וצ"ע.

ג.         חבלה בשבת

בענין חבלה בשבת פסק השו"ע, חו"מ, סי' תכ"ד ס"ב:

"החובל בחברו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין".

ועיי"ש בסמ"ע סק"ב. והפתחי תשובה מביא בשם הדגול מרבבה שכתב וז"ל:

"פירוש, שלא ידע שהיום שבת או לא ידע שמלאכה זו אסורה בשבת, אבל אם חבל במתעסק שלא במתכוין כלל זה לא מקרי חיוב לענין שבת כלל, דמלאכת מחשבת בעינן. ועוד דמקלקל הוא. וכאן לא שייך דמתקן אצל יצרו, עיין סמ"ע סק"ב, שהרי זה לא נתכוין לחבול כלל ולא עשה נחת רוח ליצרו, וממילא יש כאן חיוב תשלומים, דלענין תשלומין אדם מועד לעולם כנלענ"ג".

ועיין חזו"א, או"ח, ס"י נ"ה סק"ה, שדן בדעת הרמב"ם דהחובל דרך נקמה חייב, די"ל דדווקא כשמשכך נקמתו בשפיכת דמו לחוץ. אבל אם אינו מתכוין רק לצער הו"ל כסוחט לגופן, ולדעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק, כבר פסק בפכ"א מהל' בשבת הי"ג, דהסוחט לגופן - פטור. ועיי"ש שנסתפק בזה.

ובנידוננו, כפי שצויין לעיל, הנתבע טען בביה"ד שרק שיחרר לו את היד ולא נתכוון לחבול בו, א"כ יש הודאת בע"ד שלא נתכוון לחבול בו ולהוציא דם. ואף אם אכן דחף את התובע, כפי שהעיד העד בביה"ד, לא הוכח שהיה בכוונתו לחבול בתובע ולהוציא לו דם. ואף שהמג"א בסי' רע"ח סק"א, הביא את דברי הים של שלמה, ב"ק פ"ח סי' כ"ג, שכתב וז"ל:

"דהחובל דרך מריבה, אם דעתו שיצא ממנו דם והוי צריכה לגופה. ואין להקשות מנא ידעינן שדעתו על כך, ויש לומר שמודה וכו'. ועוד יש לומר דסתמא דחבלה הוי צריכה לגופה".

א"כ בתירוצו השני כתב היש"ש, שכשחבל בחברו מסתמא נתכוון להוציא דם. אולם נראה שכל זה מיירי כשטען כך בפירוש שנתכווין להוציא דם, וע"ז כתב היש"ש שא"צ שבועה על כך, כיון שמסתמא נתכוין לכך ועיי"ש בדבריו. אולם בסתמא לא אמרינן כשחבל את חברו דנתכווין להוציא דם. ובפרט בדחיפה דעלמא. על כן לא נראה לפוטרו מטעם קלב"מ.

ובשו"ת שואל ומשיב, מהדורה תליתאה, ח"ג סי' ע"ב, הבין שמש"כ הרמב"ם שהחובל בשבת בשוגג פטור מטעם קלב"מ, מיירי דהכהו לחברו בשוגג. וע"ז כתב שהוא תימה דבשוגג ל"ש לומר שעשה נחת ליצרו, דמקלקל הוא. ועיי"ש בסוף דבריו בתשובתו לאביו. ומשם נראה דס"ל, די"ל דמיירי שרצה להכות לחברו ושגג ששבת היום או שמלאכה זו אסורה, וכמ"ש הדגול מרבבה. ועיין מרומי שדה להנצי"ב, ב"ק ל"ה ע"א, ד"ה ואין לומר, שנקט, דלדעת הרמב"ם אף בשוגג בעיקר החבלה פטור מטעם קלב"מ, עיין שם שהאריך בזה.

אולם מדברי הפוסקים הנ"ל לא נראה כן. ועל כן נראה לדינא, דכיון שלא התכוין להוציא דם, חייב לשלם על חבלתו בשבת. ובפרט שכאן היתה מכה יבשה, ויתכן דלא יצא דם כלל וכמו שטען התובע בסיכומים "לא ידוע אם היה דימום צרור".

ד.         דין רודף

ולענין דין "רודף", דקי"ל הרודף אחר חברו להורגו ושיבר את הכלים פטור מדין קלב"מ. וא"כ כשהפילו במדרגות ביהנ"ס הו"ל "רודף". נראה פשוט שאין זו טענה מפני הטעמים דלהלן:

א. הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' יג' פסק:

"כל היכול להציל באיבר מאיבריו ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של הרודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה".

וא"כ בכל "רודף" יש לברר שא"א להציל באבר מאבריו מבלי להורגו.

ב. לא הוכח שבדחיפה זו שדחף הנתבע היה בה כדי להמית, וברור שאסור היה להורגו בשביל כך, ועל כן אינו חשוב כרודף.

ועיין חזון יחזקאל על התוספתא סנהדרין, פי"א ה"ה שכתב וז"ל:

"כי מצילים אותו בנפשו, דוקא אם הוא רואה שבהכאה אשר הרודף מתאמץ להכותו יש בה כדי להמית וכו', אבל אם אינו יודע שיש בו בהכאתו כדי להמית, אין מציל אותו בנפשו, כי "אומד" הוא דבר המסור רק לבי"ד ולא לסתם אדם בעלמא".

ועיי"ש שהוכיח כן מהרמב"ם פ"ד מרוצח ושמירת הנפש ה"ג.

ה.         תקנת הנחבל

בנוגע לעצם פעולת החבלה, לטענת התובע הוא נפל בגלל דחיפתו של הנתבע, ולטענת הנתבע הוא רק שחרר את ידו של התובע מהדלת, ויתכן שע"י כן נפל. ובהמשך טען, שלא יתכן באופן מעשי שע"י שחרור היד יפול מהמדרגות, וברי לו שאינו קשור לנפילה.

עוד הוא טוען, שלא יצא כלל החוצה, אלא אחרי שהתובע היה בתחתית המדרגות. ומדברי העד נראה שהנתבע עמד מחוץ לדלת. וראה העד את הנתבע מרים ידו פעמיים, והגדיר את שתי הפעולות כ"מכות", ואת התובע לא ראה. א"כ דבריו סותרים את דברי הנתבע.

עוד יש לדון האם הנחבל נאמן מצד "תקנת נחבל", כמו שפסק בשו"ע, חו"מ סימן צ' סט"ז:

"שכשראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חברו שלם, ויצא חבול, ולא ראוהו בשעה שחבל בו, הרי זה התובע נשבע ונוטל".

א"כ לכאורה הוא הדין כאן שלא ראוהו עדים, הרי הנחבל נאמן עכ"פ בשבועה. ובפרט בנידוננו שהנתבע לא טוען "ברי" שלא חבל בתובע.

לכאורה "תקנת נחבל" נתקנה רק במקום שאין מצויים עדים, כדאיתא בגמ' ובשו"ע:

"היו שני עדים מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול וכו'".

והיינו, שהחבלה היתה במקום שלא היו אנשים. אבל כאשר החבלה היתה במקום שהיו אנשים, וכבמקרה שלפנינו, אלא שאינם באים להעיד. לא עשו "תקנת נחבל". אולם לאחר העיון נראה דהתקנה נתקנה אף במקום שיש עדים, ולא באו להעיד. כמש"כ הרמב"ם, בפ"ד מחובל ומזיק ה"ה:

"או שהיה עמהם שלישי, שאפשר שזה הנחבל אמר לו לחבול וכו'".

ואף שהשלישי יכול להעיד ולא העיד, ג"כ נתקנה תקנה זו.

ועוד יש לדון עפ"י מה שבארנו לעיל, שביה"ד דן דיני חבלות בזמן הזה, מפני שאף בזמן הזה ביה"ד מנדין את המזיק, ולא מפני שהצדדים חתמו בשטר הבוררות שביה"ד יוכל לדון "בין לדין ובין לפשרה". כיון שהנתבע יכול לומר שלא ויתר על זכותו לטעון בביה"ד שלא ידון על זה. וא"כ צ"ע האם מנדין מזיק כשאינו חייב לשלם אלא עפ"י "תקנת נחבל".

והנה בנידוננו בא עד אחד והעיד שהנתבע דחף את התובע, ואף הנתבע עצמו אמר לפנינו, שיתכן שהנפילה מחמת שיחרור היד של התובע מהדלת, כתוצאה מדחיפה שדחף את התובע. אולם לאחר מכן טען, שלאחר בדיקה מדוקדקת של השטח לא יתכן באופן מעשי שע"י שחרור היד יפול התובע מהמדרגות וכנ"ל.

וכשאדם תובע את חברו שהזיקו, והנתבע אומר שמא היה זה ע"י גרמא, ברור שאין לחוש לכך. אלא שבנידון לפנינו טוען שיש לו הסתברות שלא נפל ממש ע"י הדחיפה. והדין הוא, שאם נפילתו היתה ע"י שדחף אותו הנתבע, וכתוצאה מכך נפל במדרגות, באופן שהנפילה במדרגות היתה בלתי נמנעת, הרי אף שלא היתה הנפילה באופן ישיר אלא ע"י תקלה וכד', כיון שזה היה דבר בלתי נמנע ממעשיו של הנתבע, הרי הוא חייב, דזה מוגדר "ככח כוחו". וקי"ל שאדם המזיק ב"כוח כוחו" חייב לשלם. עיין ערוך השולחן חו"מ סי' שפ"ד ס"א, שכתב וז"ל:

"אדם המזיק וכו' ואפילו הזיק בכוחו חייב דכחו כגופו דמי, ואפילו בכח כוחו חייב, כגון שזרק אבן על עץ ומכח הזריקה נפל העץ על האדם או על בהמה וכלים והזיקם חייב. ואע"ג דלענין גלות פטור בכח כוחו. זהו מפני שדומה לאונס, כמ"ש שהרמב"ם בפ"ו מרוצח. אבל בנזיקין הא גם באונס חייב".

ועיין ריטב"א, מכות ח' ע"א וצ"ע. אבל אם נפל וכתוצאה מאיבוד שיווי משקל וכד' נפל במדרגות, הרי זה נחשב לגרמא.

וא"כ כיון שלא ברור לנו המקרה כיון שהעדים לא הגיעו לביה"ד, וגם לגבי תקנת נחבל לא ברור שאפשר לדון כאן וכנ"ל, ובפרט שגם אם נדון "תקנת נחבל" צריך שבועה מצד התובע ליטול. ומאידך, נזק עכ"פ בגרמא ודאי שהיה כאן, וקי"ל שהמזיק בגרמא חייב לצאת ידי שמים. נראה דיש לפשר בתשלומי הנזק, ויש להתרות עוד פעם בעדים שעוברים על "אם לא יגיד ונשא עונו", וחייבים בדיני שמים כמבואר בחו"מ סי' כ"ח.

(-) חיים יהודה רבינוביץ

תביעת נזיקין נגד הנתבע. לדברו לפנינו התובע, בשבת קודש כאשר התובע עמד ליד דלת בית הכנסת לשמוע ברכת כהנים, ביקש הנתבע לסגור את דלת ביהכנ"ס אך התובע לדבריו מנע זאת ממנו כאשר רצה לשמוע ברכת כהנים, ואז הנתבע תקף אותו, הכה אותו ונדחף לכוון המדרגות והתובע נפל. לדבריו נשברה לו חוליה בשדרה, דבר שגורם לו יסורים קשים, והוא הפך להיות מוגבל, הן בעבודתו כמתווך דירות, והן בשאר תפקידים היום יומיים. הוא תובע ממנו חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. לדבריו הנזק הוא גבוה ביותר לאור השתכרותו בעבר ולאור מצבו כיום.

לדברי ב"כ הנתבע, המקרה אירע כשהתובע החזיק בדלת והנתבע רק שחרר את ידו מהדלת, וכתוצאה מכך הוא נהדף לאחור, ויתכן שהוא קיבל מכה מהקיר, או שהסתבך באיזה דבר ונפל למדרגות. מעשיו של הנתבע הם רק גרמא במזיקין, ולדבריו מכיון שלדברי התובע הוא חבל בו, הרי איתא במשנה דהחובל בשבת פטור מתשלומין, מצד "קים ליה בדרבה מיניה". כמו כן לטענתו, הרי לדברי התובע דינו כרודף, כאשר לדבריו דחיפה למדרגות יש בכך סכנת נפש, א"כ קי"ל דרודף ששיבר את הכלים פטור מטעם דקים ליה בדרבה מיניה. יש לציין כי הנתבע עצמו מידי פעם היה עונה איני זוכר, או איני יודע, דברים שמעלים ספיקות על נאמנות טענותיו. בנוסף יש לציין, כי עד אחד אמר שראה את הנתבע מרים ידו באופן דחיפה, כאשר התובע היה בחוץ, אך את התובע עצמו לא היה יכול לראות באותו רגע, מכיון שראה דרך חלון קטן דלת בית הכנסת. ולאחר מכן התובע היה שרוע ושוכב על מדרגות בית הכנסת, אשר ברור לו שזה בא מכוח מעשיו של הנתבע.

ראשית דבר עלינו לברר אם דנים דיני חבלות בזה"ז. בשו"ע חו"מ סי' א' סעיף ב' איתא:

"אדם שחבל בחבירו אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזך וצער ופגם ובושת וכופר, אכל שבת וריפוי מגבים".

וכתב הסמ"ע לבאר את שיטת המחבר (שמקורו משיטת הרמב"ם), משום דסתם חבלה לא שכיחא, משא"כ שבת וריפוי מגבים, דחבלה של שבת וריפוי שכיח. וכתב רמ"א:

"וי"א דאף שבת וריפוי אין דנים". זו שיטת הטור בשם הרא"ש. וכתב שם, "אך כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם, וכמו שיתבאר בסעיף ה'".

ושם בסעיף ה' כתב המחבר,

"דאע"פ שאין דנים דיני קנסות בדיינים שאינם מומחים, מ"מ מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירים לו בין נתפייס בע"ד, בין לא נתפייס".

וכתב הסמ"ע, דשיעור הראוי לו, היינו קרוב לשיעור הנזק. וכ"כ בטור בשם רב שרירא והרא"ש, דקרוב לשיעור נזקו סגי, ובש"ך ס"ק י"ד, כתב, מנדין אותו היינו גבי חובל וכיוצא בו, מנדין שאין שם הוצאת ממון יותר מהזיקו, ומשום דאל"כ כל אחד יחבל ויזיק לחבירו. אבל לא משום כפל וקנס יעי"ש.

ובפתחי תשובה שם ס"ק ג', הביא בשם השער משפט, שמסתפק באם קיבלו עליהם הבעלי דינים את הדיינים לדון להם דינים שאין דנים בזה"ז, אם מהני הקבלה, כמו דמהני קיבלו עליהם קרוב או פסול, או שיש לחלק בזה. וכתב בתחילה, שבדברים שאין מצויים ויש בהם חסרון כיס, פשיטא דמהנו הקבלה כה"ג, דלא גרע משאר דיני ממונות דמהני קבלת קרוב או פסול. רק הספק הוא בדיני קנסות, דדילמא לא חייבה תורה קנס רק על פי ב"ד סמוכין, ואין אדם מתחייב קנס ע"פ עצמו, אך בהמשך דבריו הביא דברי הר"ן בסנהדרין, דמשמע מדבריו דאף בדברים שאינם מצויים ויש בהם חסרון כיס, ג"כ לא מהני קבלה לכתחילה, ומסתפק מה הדין בדיעבד לפי הר"ן, אך מדברי הרמב"ן על התורה, פ' משפטים, והביאו הר"ן בת' סי' ע"ג דס"ל דאף מן התורה מהני קבלת ב"ד הדיוטות, ומותר לדון לפניהם ע"ש,

אשר לעניננו מאחר שחתמו על שטר בוררין נראה דכאן הוי קבלה לדון בחמשה דברים כפי שהעלה התובע בתביעתו, ומשמעות השער המלך לפי הפוסקים דנקיט דמהני קבלה כה"ג. מה עוד, שהנתבע מודה שלא העלה טענה בזה, משום דבין כך צריך לפייסו ע"פ דין קרוב לנזקו, נמצא דאין לו נ"מ בזה. ולכן לנידו"ד בוודאי שעל הבי"ד לדון בכך אם אכן חייב מדינא לשלם לו נזקו, ואם יתברר שחייב ע"פ דין, יש לבי"ד לנדותו עד שיפייסנו קרוב לנזקו, וכמ"ש המחבר, שם, סעיף ה'. מלבד שמסתבר לומר כמו שכתבנו, שקיבלו את בי"ד לדון בדין החבלה ובכל החמשה דברים, שלכך יש לבי"ד לדון גם מדינא בחיובו של החובל.

עתה נבוא לדון לטענת הנתבע דגם אם חבל בו, הרי הדין שחובל בחבירו בשבת פטור מטעם קים ליה בדרבה מיניה, והנה איתא במסכת שבת דף ק"ו:

"תנא ר' אבהו קמיה דר' יוחנן, כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר, א"ל ר' יוחנן פוק תנא לברא, דאינו משנה. ואת"ל משנה, בחובל וצריך לכלבו, ומבעיר וצריך לאפרו, דהוי מתקן כה"ג".

ופריך הש"ס לר' אבהו, והתנן כל המקלקלים פטורים, משמע אפילו בחובל ומבעיר, ומתרץ הגמ' הא ר' יהודה הא ר' שמעון, ופירשו התוס', דר"י ס"ל דמקלקל אפילו בחובל ומבעיר פטור, אבל ר"ש ס"ל דחייב בחובל ומבעיר, דיליף לה מקרא התם. והקשו שם התוס', לר"ש דמחייב בחובל ומבעיר אפילו אינו צריך לכלבו או לאפרו ואמאי, נהי דבהני תרי חייב אפילו מקלקל, מ"מ הא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש, ומצינו בכמה סוגיות דלר"ש אפילו מקלקל בחבורה צריך עכ"פ שתהא המלאכה הצריכה לגופה. ותירצו, דמשכחת לה צריכה לגופה ואפ"ה הוי מקלקל, כגון שחבל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, ואח"כ נודע לו דהוי איסורי הנאה, ואסור ליתן לכלב או להנות מהאפר. נמצא דלמפרע הוי מקלקל, מ"מ צריכה לגופה מיקרי, דהא לפי מחשבתו הוי צריכה לגופה, ועיי"ש.

אבל במסכת ב"ק, דף ל"ד ע"ב ודף ל"ה, תירצו התוס', דמיירי באמת באינו צריך לכלבו או לאפרו. ואפ"ה לר"ש חייב. דכמו דבעלמא קיי"ל דמקלקל פטור ואפ"ה בחובל ומבעיר חייב. ה"ה דחייב אף באינה צריכה לגופה, אע"ג דבעלמא בעינן צריכה לגופה, כן ס"ל לר' אבהו. והאי סוגיא דמוכח דלר"ש גם בחובל בעינן צריכה לגופה, אזלא אליבא דר' יוחנן. אבל לר' אבהו אליבא דר"ש אע"פ שאינה צריכה לגופה חייב בחובל ומבעיר, ולר"ש ילפינן זאת מקרא דמילה ובת כהן כדאיתא בגמ' שם.

והנה בטור ובשו"ע, חו"מ סי' תכ"ד, פסקו דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין, מצד קים ליה בדרבה מיניה, וז"ל המחבר, סי' חכ"ד סעיף ב':

"החובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג. כיון שיש בו מיתת בי"ד".

ובסמ"ע, שם, ס"ק ב', כתב, כיון שיש בו מיתת בי"ד, פי' אם חבלו במזיד, ומשו"ה אפילו בשוגג אינו חייב בתשלומין, וכמ"ש בסעיף שלפני זה. וכתב הרמב"ם,

"אע"ג דמקלקל הוא, מ"מ הואיל ועשה נחת רוח ליצרו בשעה שחבל בחבירו, משום הכי חייב מיתה בחבלה זו אם חובלו במזיד, ומה"ט חייב אע"פ שאינו עושה להנאתו".

והנה דין זה כתב הרמב"ם בפרק ד' מה' חובל הלכה ח'. והרמב"ם אזיל לשיטתו בפ"ח מה' שבת, ובפרק י' ובפי"ב, שהמתקן אצל יצרו משיב מתקן כה"ג. אבל הראב"ד ועוד ראשונים חולקים עליו, וס"ל דכה"ג חשיב מקלקל, ובכל מקלקל אינו חייב מיתה, וממילא חייב בתשלומין כה"ג. וקצת קשה שהשו"ע ונו"כ סתמו הדברים שפטור מטעם קלבד"מ, ולא כתבו דוקא כשמתקן הדבר שעושה נח"ר ליצרו לרמב"ם, ולדעת הרבה ראשונים גם כה"ג לא מהני לחייבו מיתה, וממילא חייב בתשלומין.

ובמגיד משנה, פ"ח מה' חובל ומזיק, הלכה ח', כתב להבהיר המחלוקת אם חובל בדרך נקמה נקרא מתקן, או מקלקל דפטור אפילו אליבאדר' יהודה. דתליא בפירוש הגמ' בשבת, דף ק"ה ע"ב, הקורע בחמתו בשבת חייב. ומסקינן שם, דאזלא כר"י דס"ל משאצ"ל חייב עליה. ופריך הרי מ"מ מקלקל הוא, ומשני, דהוי מתקן דעביד נחת רוח ליצרו. ופריך, ותניא המקרע בגדיו בחמתו יהי בעיניך כעובד עבודה זרה, ומשני, כגון דעביד להטיל אימה תוך ביתו. ופירש"ו בקושיית המקשן, כיון דהוי כעובד ע"ז איך נחשב כמתקן כה"ג, וכן פי' הראב"ד ועוד ראשונים. ומשני, כגון דעביד להטיל אימה על בני ביתו, דלא נחשב כה"ג כעובד ע"ז, ולכן נחשב מתקן, אבל בלא"ה הוי מקלקל, אבל הרמב"ם פי' קושיית הגמ', דכיון דנחשב לעובד ע"ז הו"ל להש"ס לומר דדבר זה אפילו בחול אסור. ומשני, דעביד למירמא אימתא על ב"ב. דלא נחשב איסור כה"ג. אבל גם אם עביד איסורא, אם עושה נח"ר ליצרו מיחשב מתקן כה"ג וחייב לענין שבת.

ועתה נבוא לנידוד' דלדברי התובע חבל בו בשבת, ובחובל בשבת הוי פלוגתא בגמ' אם צריך תיקון, ובשו"ע וכטור סתמו הדברים דחובל בשבת פטור מתשלומין משום קלבד"מ. אך לפי הרמב"ם איירי דוקא דיש נחת רוח ליצרו, ולדברי הראב"ד ועוד ראשונים גם כה"ג הוי מקלקל ופטור בשבת, וממילא חייב בתשלומין. ובנידו"ד שבא החבלה ע"י מריבה, ולדברי התובע שדחפו הנתבע מתוך כעס, הו"ל כעושה נחת רוח ליצרו, שלדברי הרמב"ם חייב לענין שבת ופטור מתשלומין דקלבד"מ ולדברי הראב"ד פטור לדיני שבת דהוי מקלקל, וחייב לדיני תשלומין. ועכ"פ מפלוגתא לא יצאנו, ואי אפשר לחייב את הנתבע לשלם, שהו"ל מוציא מחברו עליו הראיה.

והנה מכבר הייתי מסתפק, בדבר שיש ספק אם יש בו קלבד"מ, אם מספק פטור לשלם ככל ספיקא דממונא, או דכיון שיש חיוב תשלומין בודאי ע"י מעשה ההיזק, ורוצה לפטור עצמו ע"י טענת קילבד"מ, אדרבה עליו להוכיח דיש כאן חיוב מיתה. וכל שיש ספק בדבר, אינו יכול לפטור עצמו מתשלומין, דיש כאן ודאי מעשה חיוב, וספק פטור, ואזלינן בתר החיוב.

והנה בשו"ע, או"ח ה' שבת סי' רע"ח, דן המגן אברהם סק"א, לענין כיבוי נר בשבת, שפסק הטור דבדיעבד פטור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה, והביא המג"א קושיא בשם הט"א דף מ', דבח"מ סי' תכ"ד פסק הטור דהחובל בחבירו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מיתה, וכאן פסק דמלאכה שאין צריכה לגופה פטור. ותירץ, די"ל דהטור ספוקי מספקא ליה אי משאצל"ג פטור. וגבי ממון פסק דהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכתב עוד, "ול"נ דלר' אבהו חובל חייב לר"ש אפילו א"צ הדם לכלבו ע"ש. והיינו דהטור מחייב בחובל מיתה גם במקלקל גמור וגם במשאצל"ג, ולכך פוטר מתשלומין בשבת מטעם קלבד"מ.

וביש"ש, ב"ק, דף פ"ח סי' כ"ב, כתב דהחובל דרך מריבה דעתו שיצא ממנו דם הוי צריכה לגופה. וכתב שם המג"א,

"ואין להקשות מנא ידעינן שבדעתו על כך. וי"ל שהחובל מודה בכך" יעו"ש.

ומשמע דבלא"ה לא אמרינן שהיתה כוונתו להוציא דם, ועכ"פ רואים מסתימת המג"א, שהביא בשם הט"א דנקיט דמספיקא אמרינן קלבד"מ, ופטור מתשלומין מספק, דאי אפשר להוציא ממון כה"ג, דלכך אף שהטור, מספקא ליה אי בחובל חייב לענין בשבת גם במשאצל"ג, דלכך מספק הו"ל קלבד"מ ופוטר בחובל בשבת, כך נראה מסתימת המג"א.

אך יעוייין בפרמ"ג, שם באשל אברהם סק"א, שכתב לתמוה על דברי המג"א, וז"ל:

"גם לפי"ז מי שיש בו חיוב ספק של מיתה ותשלומין פטור מממון, והא ליכא ב' רשעות [דהיינו הרי אי אפשר לחייבו מיתה מספק] ואי דיני שמים, הרי כרת אינו פוטר".

עיי"ש שנשאר בתימה. רואים שנקיט דספק קלבד"מ כיון שאי אפשר להרגו, אינו פוטר מתשלומין אף בספיקא. וא"כ בנידו"ד גם אם ננקוט דהוי פלוגתא דרבוותא, אם נחשב מקלקל כה"ג ופטור ממיתה, לדברי הפרמ"ג אי אפשר לפוטרו מתשלומין מדין קלבד"מ.

אך הדברים נראים יותר כדברי הפרמ"ג, גם מדברי הקצות החושן ריש ה' עדות סי' כ"ח, בנידון אם בדבר שחייב בדיני שמים מהני תפיסה. והביא מהא דאמרינן במסכת ב"מ, פרק הפועלים דף צ"א, גבי חוסם פי פרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה. והא אינו לוקה ומשלם וכו' רבא אמר אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. וכתב רש"י ז"ל:

"אתנן אפילו בא על אמו ונתן לה באתננה שלה, אתנן הוא, ואסור לקרבן, דאתנן סתמא כתיב וכו', ואע"ג דאי תבעה לקמן לדינא תן לי אתנני לא מחייבינן, דקים ליה בדרבה מיניה, כי יחיב ניהלה אתנן הוא, אלמא אף במקום מיתה רמי תשלומין עליה כי יהיב ניהלה. וגבי חוסם נמי תשלומין רמי עליה, אלא שאין כח בבי"ד לענשו שתיים, וכיון דרמי תשלומין עליה, לא יצא ידי חובתו עד שישלם, א"כ אי תפיס לא מפקינן מיניה, כך שמעתי מפי מורי הזקן" עכ"ל.

והביא קצוה"ח מדברי המהרש"ל, יש"ש פרק הכונס פר' ו', שכתב:

"ונראה דכל היכא דחייב לצאת ידי שמים אי תפס מפקינן מיניה. בשלמא בקים ליה בדרבה מיניה חייב הוא, רק דלא עבדינן החומרא, כגון בשוגג או שלא בהתראה, או בזמן הזה, א"כ נוכל לומר שהסברא נותנת אם תפס לא מפקינן מיניה. דהא סוף סוף חייב הוא מדינא. אבל בגרמא, שאינו חיוב מן הדין רק לצי"ש, לא מהני תפיסה", עיי"ש.

ובקצות החושן הביא ראיה לחילוקו לענין קלבד"מ אי עבדינן החומרא, אם לאו. אך כתב דמסוגיית הגמ' בב"מ, דאתנן אסרה תורה וכו'. משמע דגם בדעבדינן החומרא חייב הוא לצאת ידי שמים, ומדינא יש חיוב תשלומין, אך אנן בי"ד לא עבדינן שתי רשעיות. וע"ש בנתיבות סק"ב דס"ל, דלכתחילה אסור לו לתפוס, יעו"ש בטעם הדבר.

עכ"פ מזה היה נראה, דכל שיש ספק בדין קלבד"מ, כיון דמדינא חייב לשלם, אלא שאין בי"ד עונשים שתי רשעיות לכן עכ"פ בזה"ז, וכן בלא התראה, ליכא פטורא דקלבד"מ, כיון דלא שייך כלל לחייבו ע"י בי"ד, וחיוב תשלומין רמי עליה בכל גוונא, אינו יכול לפטור עצמו ולומר שמא איכא פטור דקלבד"מ, והדברים נוטים כדברי הפרמ"ג הנ"ל.

ויש לדון, אם יכול לומר עכ"פ "קים לי" כהפוסקים דכה"ג גם במקלקל איכא פטורא דקלבד"מ, ואין בי"ד יכול לחייבו, דלדבריו פטור.

דיש להסתפק כשחייב ע"פ דין בתשלומין, אלא שבי"ד אינם רשאים לחייבו משום ב' רשעיות, אם שייך לטעון "קים לי", שזוהי טענת פטור כלפי עצמו מעיקר הדין, דשמא הלכה כשיטות הפוטרות אותו. אבל היכא שעליו רובץ חייב ממון ברור כדמוכח בגמ' הנ"ל, דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו, אלא שזהו דין על בי"ד שלא להוציא ממון ממנו, איך שייך שיאמר "קים לי" כאותם שיטות, כדי שבי"ד לא יחייבוהו. דאדרבה כיון שיש עליו חיוב ממון ברור, אלא שיש ספק אם בי"ד יכול לחייבו מחמת קלבד"מ, כל שיש ספק בדבר אם יש כאן פטור של קלבד"מ, אזלינן בתר עיקר החיוב, ובי"ד פוסקים כה"ג, דמספק אין להפקיע מבי"ד את כח פסיקתם כל שוודאי חייב ע"פ הדין, וצ"ע עדין בזה.

שוב ראיתי בשם שו"ת בית יצחק, יור"ד, ח"א סי' י"א, דהביא בשם הפרמ"ג בפתיחה לה' שבת, שדן בספק חייב מיתה אם פוטר מתשלומין. והמג"א, סי' רע"ח, כתב דפטור מספק. ואולם הבית יצחק פסק, דמספק קלבד"מ חייב בתשלומין. דעיקר הטעם דספק ממון לקולא, הוא משום שגם אצל השני הוי ספק גזל, ולפי"ז בנידו"ד כיון שלגבי המוציא אין כאן ספק גזל, שהרי אף אם חייב מיתה, חייב לצאת ידי שמים ומהני תפיסה, א"כ רק לגבי זה הוי ספק גזל, ואזלינן לחומרא דחייב לשלם, עיי"ש.

וקצת משמע כן גם מדברי הדגול מרבבה סי' ע"ה, שכתב דמהני תפיסה בדבר שעיקרו איסור מן התורה, כגון בכובש עדותו. וכתב השבו"י, ח"א סי' קמ"ו, דבכובש עדותו וכן בקלבד"מ מהני תפיסה, שעיקרו חיוב מן התורה. ונראה מדבריהם, כיון דיש חיוב כה"ג דמהני תפיסה, קרוב לומר דבספק כה"ג ג"כ יש לחייבו מדינא. דהרי יש חיוב ברור אלא שמספק בא לומר שבי"ד לא יחייבוהו, אמרינן אדרבה יש כאן ספק גזל. כה"ג,

ויש לדון מדין חובל בשבת, אם יש לחייבו בתשלומין או דיש כאן קלבד"מ. ובמקום ספק קלבד"מ, כבר כתבנו לעיל דיש פלוגתא.

אך יעויין בשו"ע, חו"מ, סי' תכ"ד, בפתחי תשובה סק"א, שהביא בשם הדגול מרבבה, דדוקא בשגג בשבת, או שגגת מלאכה והזיד בחבלה, דיש עליו חיוב מיתה, וכמ"ש הרמב"ם, דמתקן הוא אצל יצרו, אבל בשוגג, או אינו מתכוון בחבלה, לא שייך טעום זה, ועוד דמקלקל הוא ואין עליו חיוב מיתה כלל, ולאו משום שגגה, ולכן לא שייך לפוטרו מתשלומין.

והנה בנידו"ד כשדחפו לא היתה כוונתו דוקא לחבול בו, אלא להודפו מהדלת, כדי לסוגרה, לפי דבריו. א"כ לא היתה כאן כוונת חבלה של איסור שבת, וליכא קלבד"מ, וחייב בתשלומין. אף דלגבי חבלה ודאי נחשב מזיק, דע"י דחיפתו בודאי יכול להזיק, וקיי"ל אדם מועד לעולם, והוי קרוב למזיד, אך לא היתה כוונה מיוחדת לחבלה ולפיכך ליכא קלבד"מ לסברת הדגול מרבבה הנ"ל.

ומלבד זאת, לדברי הנתבע שלא כיון להפילו מהמדרגות, אלא דחפו שלא לכיוון המדרגות, והוא אולי נתקל בקיר ונפל, אשר לדבריו אין כאן בכלל דין קלבד"מ, ואין לפוטרו, ובפרט דהוי מקלקל כמ"ש הדגמ"ר כה"ג יש לחייבו בתשלומין.

בנוסף לכך לכל האמור, כדי שיהיה איסור חבלה צריך שיוציא דם, ובשבירת חוליה או מכה חזקה בחוליה, יתכן שאפשר גם בלי הוצאת דם לחוץ, ועל הנתבע להוכיח שיצא דם, וכל זמן שלא הוכיח אין לפטור, כיון דאפשר בלא"ה, א"כ מהיבי תיתי לפטרו מצד קלבד"מ. לפיכך נראה לדחות את טענתו של הנתבע מכל הני טעמים דלעיל. ואם אכן הזיקו יש לחייבו בתשלומין מדינא.

ולענין טענת הנתבע, דלדברי התובע שהפילו ממדרגות בית הכנסת שזהו סכנת חיים, א"כ הו"ל רודף אחר חבירו להרגו, שפטור בשיבר את הכלים מדין קלבד"מ, נראה מכמה טעמים דאין זו טענה.

 א. הוכח כי למעשה לא היתה בדחיפה זו סכנת מוות, וא"כ לא מיקרי רודף שניתן להצילו בנפשו.

 ב. לשיטת הב"ח צריך להתרות ברודף קודם שבאים להצילו בנפשו ואף לסמ"ע שחולק, נראה ברור שכאן לו היה בדעתו להיות רודף שיהיה ניתן להצילו בנפשו.

ג. יש לדון דמסתמא היה ניתן להצילו באחד מאיבריו של הרודף, א"כ אין לו דין רודף, דליכא על הרודף חיוב מיתה, דאסור להרגו. וכתב הרמב"ם, פ"א מהלכות רוצח, דכל שיכול להצילו באחד מאיבריו, ולא טרח בכך, אלא הציל בנפשו של הרודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בי"ד ממיתין אותו. והטור חו"מ סי' תכ"ה תמה למה אין בי"ד ממיתין אותו? ותירץ הב"י, דלא שייך כאן התראה, שהרי אינו מתכוון אלא להציל הנרדף ומ"מ חייב מיתה לשמים.

עכ"פ חזינן דאסור להרגו היכא דניתן להצילו באחד מאיבריו. אך במשנה למלך, פ"ה מה' חובל, כתב בשם יש אומרים, שהנרדף עצמו יכול להרגו, אף במקום שיכול להצילו באחד מאיבריו, ולכאורה לפי"ז נחשב דחייב מיתה לנרדף, וממילא פטור מתשלומין. אך עיין בשו"ת אחיעזר, סי' י"ח, שכתב שמ"מ ליכא דין קלבד"מ כה"ג. ובשו"ת חוות יאיר, סוף סי' ל"א, כתב דכן משמע ג"כ בלבוש. אך החוות יאיר כתב, דמכל סוגיות הש"ס לא משמע כן. וכן בחידושי רע"א, כתובות דף ל"ג, כתב להוכיח דלא כהלבוש, וכ"כ בתרומת הכרי, שרודף שניתן להצילו באחד מאיבריו חייב בתשלומין, וליכא דין קלבד"מ.

עוד יש לדון, דבכל רודף חיוב התשלומין נוצר בשעת מעשה הרדיפה, ואז כיון דניתן להצילו בנפשו פטור מתשלומין, משא"כ בנידו"ד לכאורה חיוב התשלומין נוצר לאחר שגמר את הדחיפה של הנחבל. שלמעשה נחבל לאחר מכן ובשעת שקרה הנזק של החבלה, אז אסור היה להצילו בנפשו, שכבר גמר את מעשה הרדיפה קודם לכן. נמצא שבשעת חיוב התשלומין לא היה עליו חיוב מיתה מטעם רודף, וממילא חייב לשלם.

אם כי סברא זו צ"ע, כי יתכן שבשעת הדחיפה, עוד קודם שנעשה הנזק בפועל, כבר חלה עליו סיבת החיוב, ובאותו רגע שייך היה להצילו בנפשו. ממילא בשעה שנוצרה סיבת החיוב, היה עליו דין קלבד"מ. כמו בזורק חץ על חבירו, שבשעת זריקת החץ יש עליו חיוב ודין של קלבד"מ ואם הזיק בדרך זריקת החץ, לכאורה פטור. ותליא בדברי הנימוקי יוסף, מסכת ב"ק דף כ"ב, בדין אשו משום חציו, שכתב, דכאילו הבעירו בידיו מעכשיו.

וזה לשון הנמוקי יוסף:

"ואי קשיא א"כ היכא שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות, והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת, וכןמאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת, ולפי"ז הרי הוא כאילו הוא עצמו הבעירו בשבת, וכל שכן הוא וכו'.

וכתב: כי נעיין במילתא לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ, שבשעה שיוצא החץ מתחת ידו, באותה שעה נעשה הכל, ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא. דאי חשבינן לה הו"ל למפטריה דאנוס היא שאין בידו להחזירה, והכי נמי, אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש, ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דיליה, דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם. ואמאי מחייב, הרי מת, ומת לאו בר חיובא הוא, אלא לאו ש"מ הלוא כמאן דמדליק השתא בידים חשבינן ליה, אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה. וכן הדין לענין שבת, דכי אתחיל, מערב שבת אתחיל, וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב" עכ"ל.

חזינן מדבריו, דבזורק חץ חל החיוב בשעת מעשה, עוד קודם שנעשה ההיזק בפועל, וכ"ש היכא שדוחף את האדם, שבשעת מעשה הדחיפה חל עליו דין תשלומין, אע"פ שבפועל הנזק נעשה לאחר מכן. דמחייבינן ליה על סיבת החיוב, ואם באותה שעה היה ניתן להצילו בנפשו, א"כ הו"ל פטור בסיבת החיוב, דבאותה שעה הו"ל קלבד"מ, דבתר מעיקרא אזלינן, אלא שיש לדחות לפטור מצד גוף מעשה שמחוייב עליה מיתה, וכמו שכתבנו לעיל דהא חזינן שלא היה בכך מעשה שמת מכך, אך בנידוד' מאן יימר דזהו מעשה שיש בו חיוב מיתה. ויעיין בשו"ת אחיעזר, פי' י"ח, שכתב בענין זה באריכות שם,

ובשו"ת אחיעזר, אבן העזר, סי' י"ט אות ו', כתב להקשות על הנימוקי יוסף בשם תרומת הכרי, סי' שצ"ב, מגמ' כתובות, דף ל"א:

"אמר ר' אבין, זרק מתחילת ארבע לסוף ארבע, [בשבת] וקרע שיראין בהילכתו, פטור. מאי טעמא, עקירה צורך הנחה היא".

ולדברי הנימוקי יוסף תיפוק ליה דבתחילת הזריקה באו מיתה ותשלומין כאחד. דהרי הכל נגמר בתחילת המעשה, ותירץ האחיעזר, שסברת הנמו"י, שנחשב שנעשה הכל מעיקרא, היינו כשנעשה החיוב בפועל, חייב עליו מעיקרא, אבל כל עוד ולא נעשה הנזק בפועל, לא חל עליו חיוב בפועל, ולענין פטור דקלבד"מ בענין שיהא חיוב מיתה וממון בפועל כאחד. לכן בזרק חץ וקרע שיראין בהליכתו, כיון שחיוב מיתה בפועל לא הוי קודם שבא לידי העברת ד' אמות בפועל, אין בזה פטור דקלבד"מ, ולכן הוצרך לטעם "דעקירה צורך הנחה".

לדברי האחיעזר יוצא, שבנידו"ד בשעת הדחיפה הוי מעשה שיש כאן סיבת החיוב, אבל עדין לא חל עליו דין חיוב ממון בפועל מיד עד לאחר שנחבל בפועל. וכמו כן בשעת דחיפה ליכא עדין חיוב מיתה עד שנחבל בפועל. א"כ על שעת הדחיפה ליכא פטור של קלבד"מ, וכמו בקרע שיראין בהליכתו, דאי לאו מטעם "עקירה צורך הנחה", לא הוי פטור דקלבד"מ על מעשה קריעת השיראין. וה"ה בנידו"ד אין פטור קלבד"מ בשעת דחיפה, שהרי החבלה בפועל נעשתה לאחר מכאן, ואין לומר דזה מעשה רציחה בשעת דחיפה, והוי פטור במעשה הדחיפה, דהא חזינן למעשה כי ע"י הדחיפה לא היה מעשה רציחה אלא רק נחבל. א"כ אין כאן פטור של קלבד"מ על המעשה דחיפה מצד רציחה, ורק מטעם חובל ובזה ליכא קלבד"מ וכשנ"ת באחיעזר, וג"כ דין רודף כבר כתבנו דליכא הכא מכמה טעמים.

אך יש סברא לחלק בין זריקת חץ לבין דחיפה של אדם עצמו, כמ"ש התוס' ב"ק, דף י"ז ע"ב, בזרק כלי מראש הגג, דאמרינן מנא תבירא תבר, ואזלינן בתר מעיקרא. וא"כ כה"ג המעשה כבר נגמר לגמרי אך זה לגבי חיוב ממון, אבל לגבי חיוב מיתה צריך חבלה בפועל. וא"כ אין כאן קלבד"מ בשעת מעשה הדחיפה.

אך מדברי האחיעזר חזינן שצריך מעשה חיוב בפועל של מיתה וממון שיחול ע"ז דין של קלבד"מ, וכל זמן שלא נעשית החבלה בפועל או ח"ו אירע מקרה מיתה, עדין אינו חייב מיתה, כמ"ש בגמ' ב"ק כ"ו עב', בזרק תינוק מראש הגג, ובא אחר וקיבלו בסייף, דאמרינן, באנו למחלוקת ר"י בן בתירא ורבנן. דלר' יהודה חל חיוב מיתה בסוף, וזה שקיבלו בסייף שקירב מיתתו רק הוא חייב ולא הראשון.

ואפילו לרבנן, ג"כ יודו שחיוב מיתה חל בסוף, אלא ס"ל דכיון שמחמת הזריקה של התינוק תחילה ודאי שסופו שימות, יש לחייב הראשון כשמת לבסוף. אבל צריך מעשה מיתה בפועל כדי לחייבו. אך בנידו"ד בחבלה חל חיוב הממון בשעת מעשה הדחיפה, כמו במנא תבירא תבר, ואז לא שייך עליו עדיין דין קלבד"מ, שחל רק לאחר שנחבל בפועל, שכבר היה לאחר גמר מעשה הדחיפה, ולא אמרינן כה"ג קלבד"מ, כנלע"ד. וגם על מעשה הדחיפה עצמו, באותו רגע כבר לא שייך להצילו בנפשו, שהרי כבר מיד נעשה המעשה, כמ"ש האחיעזר כעין זה בס"י י"ח, יעו"ש. ועיין במה שהאריך בסי' י"ט, בשם הרשב"א, לגבי שרף את הגדיש, ועבד כפות בתוכו, דפטור על הגדיש מדין רודף אליבא דר' יוחנן, ולא חייבוהו מצד עצם מעשה הדלקת האש שנחשב באותו רגע כמו שזרק החץ, ולומר שיש קלבד"מ על עצם זריקת החץ, ולמה לפטור מטעם רודף? משמע דס"ל שצריך שיהא כבר חיוב מיתה בפועל כדי לומר קלבד"מ, ולכך פוטרו מתשלומין רק מטעם רודף, שיש כבר עליו חיוב בפועל, ע"ש מה שהאריך בכל דיני קלבד"מ, ובשיטת התוס' שם. אך כ"ז כתבנו לדעת התוס', דמחלקין בין זורק חץ לבין זרק הכלי עצמו, אבל לדעת הרא"ש דאינו מחלק בזה, א"כ אין חילוק זה בין מנא תבירא לבין זריקת חץ, ובמקום אחר הארכנו אם הרא"ש חולק על התוס'. ועיין באוצר מפרשי התלמוד ב"ק שם, שהביאו כמה שיטות בזה ועי"ש. וכן יעיין שם באחיעזר שדן בשיטת הרא"ש להשוות דעתו עם שיטת התוס'.

לאחר שהעלנו שאין כאן פטור קלבד"מ, וכן אין כאן פטור של רודף ששיבר את הכלים, צריך לדון בגוף חיוב ההיזק, כאשר התובע דהיינו החובל, טוען שדחפו לכיון המדרגות ונשברה לו חוליה בשדרה, והיה מאושפז בבית חולים והוא נשאר מוגבל לכל החיים. וקודם לכן היה עובד ולומד ומלמד ועסק בתווך נדל"ן, ועכשיו שהוא מוגבל יש לו נזק גדול, ולכך תובע את כל החמשה דברים שחייב בהם חובל. ולטענת הנתבע רק הוציאו את התובע מכיוון הדלת, ויתכן שנתקע בקיר עקב כך, ומשם נפל למדרגות. אח"כ טען הנתבע שהוא אינו יודע איך נפל התובע או שאינו זוכר. ולמעשה היה עד אחד שראה את הנתבע מרים יד כלפי התובע, אך לא ראה את הדחיפה עצמה, ורק לאחר מכן נמצא התובע חבול, וברור לו שזה בא מחמת מעשיו של החובל, אף שלא ראהו בפועל שדוחף את התובע, מאחר שהחלון הדלת היה צר.

יש לציין שגם הנתבע אינו טוען שמישהו אחר חבל בתובע, אלא טענותיו שנחבל מעצמו מטעם זה או מטעם אחר, או שטוען שאינו זוכר אם דחפו לכיוון המדרגות שמשם נחבל. אך ברור שהוא היה באותה שעה מחוץ לדלת של ביהכנ"ס, וגם הנחבל היה שם, ולא היו אנשים נוספים שחבלו בתובע.

הנה בדין זה נראה דיש להאמין לתובע שנחבל ע"י הנתבע, דהא קיי"ל דעשו תקנת נגזל בנחבל, והוא ממשנה שבועות, דף מ"ד ע"ב, ושם איתא:

"נחבל כיצד, היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול, ואמר לו חבלת בי, והוא אומר לא חבלתי, הרי זה נשבע ונוטל".

וכן פסק השו"ע, חו"מ, סי' ד' סעיף ט"ז, וז"ל:

"הנחבל כיצד, ראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול, ולא ראוהו בשעה שחבל בו, וזה אומר חבל בי, וזה אומר לא חבלתי בו, הרי זה נשבע ונוטל. ואם יש הוכחה שזה חבל בו, כגון שהיתה החבלה במקום שאי אפשר לו לחבול בעצמו וכו', הרי זה נוטל בלא שבועה. ואפילו יש אחר עמהם, אי ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו, כאילו אין אחר עמהם דמי, ונוטל בלא שבועה".

ועיין שם בסמ"ע ס"ק מ"ז, דאין לומר שעשה זאת החבלה בעצמו כדי להתרעם, ובסמ"ע ס"ק מ"ח, מ"ש המחבר אי ברור לעדים, וה"מ שנוטל בשבועה בתרי דמינצו בהדי הדדי, אבל אי לא מינצו אהדדי, לא משתבע ושקיל, אלא אי ברירא מילתא, וכתב, דהכוונה ברמ"ה דאז נוטל בלא שבועה, וכן העלם שם הש"ך.

והנה בנידו"ד יש אומדנא דמוכח לכל שהנתבע הוא זה שחבל בו, ע"י דחיפתו לכיוון המדרגות, כאשר הנתבע עצמו אמר לבסוף שאינו זוכר.

ויש טענת ברי של התובע. וכמו כן לא היו אחרים באותו מקום שהם חבלו בו, כאשר ברור שהחובל והנחבל מינצו אהדדי, ויש גם ע"א שמוסיף לאומד הברור שהחובל הוא דהיינו הנתבע הוא זה שדחפו לכיוון המדרגות, וגרם לו החבלה, אשר לכן על פי דין יש לחייבו בתשלומין כדין חובל בחבירו,

ובפתחי תשובה, שם, הביא קושיית השבות יעקב, ח"א סי' קי"ג, דהא קיי"ל בסי' ת"ח, סעיף ב', דאין מוציאין ממון ע"פ אומדנא, אפילו אומדנא דמוכח. ותירץ, דקנס הוא שקנסו חכמים בנחבל.

והמקור לזה הוא מדברי הרמב"ם, בפ"ה מה' חובל, שכתב,

"קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי זרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ", וכו'.

והשיג עליו הראב"ד,

"דזה לא היה קנס, אלא שאין דרך בני אדם לחבול בעצמם". ע"כ האמינוהו לזה בשבועה"

והרב המגיד כתב לדעת רבינו שהיא קנס, שאין לך עדות מתקיימת בידיעה בלי ראיה. ולא נפקא לן מידי לענין דינא.

ובספר שער משפט הקשה על דברי ה"ה, דהא יש נ"מ טובא, דאם הטעם דנחבל מחמת קנסא, אם מת החובל לא קנסו בנו אחריו, כמ"ש הש"ך בסק"א, לענין נגזל. אבל אם הוא מדינא, אף נגד בנו ושבע הנחבל ונוטל. והעלה שם, דלדעת ה"ה גם לפי הרמב"ם, אם מת החובל אזי הנחבל נשבע ונוטל מבנו של החובל. כיון דאם הדבר אמת, הרי יש כאן חיוב ממון ברור, וגובה אף מבנו, ודלא כהש"ך הנ"ל.

עכ"פ חזינן ברור, שעל פי דין כשיש אומדנא קבעו חז"ל לחייב את החובל, וכ"ש בנידוד' דמינצו אהדדי, וכן ברור שלא היו אחרים שחבלו בו. וכמו כן ברור שהנחבל לא חבל בעצמו, וגם הנתבע טוען כביכול אינו יודע. ויש גם ע"א שראהו שמרים יד לדחוף את התובע, ולאחר מכן ראה שהתובע שוכב על המדרגות, ואשר מכך נראה דהוי אומדנא דמוכח, ואולי גם בגדר אנן סהדי, שהנתבע הוא החובל, שחייב בתשלומין, בין לפי הרמב"ם שזהו קנסא ולפי הראב"ד זהו חיוב מדינא, כמ"ש השער משפט הנ"ל.

ויעיין ג"כ שם בסי' צ' מדברי הקצות, משמע דהיכא דאיכא ידיעה ברורה אף בלי ראיה, הו"ל כאנן סהדי, דמועיל אף לענין קידושין.

ובנידוננו יש לעיין אם יש לחייב את התובע בשבועה כמו בנחבל, או שדומה להיכא דיש הוכחה שחבל בו, כגון שהיתה חבלה במקום שאין הנחבל יכול לחבול בעצמו. וכמו שכתב סמ"ע, סוף ס"ק מ"ח, דהיכא דברירא מילתא, דנוטל בלא שבועה.

לאחר העיון נראה, כיון דהחובל טוען טענת "איני יודע", הו"ל ברי ושמא, דאפילו בשאר דיני ממונות מחייבינן ליה היכא דאיכא דררא דממונא, והיכא דהו"ל למידע, כמו כן יש כאן סיוע של ע"א לדברי התובע, דברירא מילתא שכה"ג גובה בלא שבועה. אמנם למעשה נראה לענ"ד לפשר קרוב לדין. כדי להמנע משבועה. כנלע"ד, ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה. 

(-) יעקב אליעזרוב  

בנידון שלפנינו מדובר בתביעה שהגיש התובע פלוני כנגד  הנתבע אלמוני.  התביעה היא תביעת נזיקין.

לדברי התובע המקרה אירע בשבת קודש פ' קורח, כאשר התובע עמד ליד דלת בית הכנסת לשמוע ברכת כהנים, ואז ביקש הנתבע לסגור את דלת ביהכנ"ס, אך התובע מנע זאת ממנו עקב כך שרצה לשמוע ברכת כהנים, ואז הנתבע תקף אותו והיכה אותו ודחף אותו לכיוון המדרגות, והתובע נפל, וכתוצאה מכך נשברה לו חוליה בשדרה, ואושפז בבי"ח מתוך יסורים גדולים, והוא נהפך להיות מוגבל הן בעבודתו כמתווך דירות, והן בשאר התפקודים היום יומיים.

לפיכך התובע מבקש לחייב את הנתבע בחמשה דברים, נזק, צער, ריפוי, שבת, ובושת. לדברי התובע הנזק הוא גבוה ביותר לאור השתכרותו בעבר שהיה משתכר סכומים גבוהים, ולאור מצבו כיום הנזק נאמד בסכומי עתק, מה עוד שנגרמו לו הוצאות ריפוי ע"י פרופסורים וצער רב ושבת שתקופה לא עבד וכן בושת.

על כל האמור, והוא מבקש סכומים גבוהים, אשר לדבריו מסתכמים בכמה מליוני שקלים.

לדברי ב"כ הנתבע המקרה אירע כאשר התובע החזיק בדלת, והנתבע ביקש לסגור את הדלת כדי שלא יכנסו ילדים לביהכנ"ס, ולפיכך הנתבע רק שחרר את ידו של התובע מהדלת, וכתוצאה מכך הוא נהדף לאחור, ויתכן שהוא קיבל מכה מהקיר, או שהסתבך באיזה דבר, וכתוצאה מכך הוא נפל למדרגות והוא רק בגדר גרמא. יש לציין כי הנתבע מידי פעם כשנשאל שאלות על אופן וסיבת החבלה של התובע היה עונה אינני יודע, או אינני זוכר, ולפעמים טענות משתנות אשר מעלים ספקות על נאמנות טענותיו.

בנוסף לכך יש לציין כי בא עד אחד לביה"ד שאמר בעדותו שראה איך שהנתבע מרים ידו באופן של דחיפה כאשר התובע היה בחוץ, אך את התובע עצמו הוא לא היה יכול לראות באותו רגע, מכיון שראה זאת דרך החלון של הדלת, אך ראה לאחר מכן את התובע שרוע ושוכב על מדרגות בית הכנסת, אשר נראה לו ברור שזה בא מכוח מעשיו של הנתבע.

שני הצדדים סיכמו טענות כפי יד ד' הטובה עליהם באריכות ונימוקי הלכות, אשר ביה"ד מתייחס אליהם באריכות בנימוקים המצורפים בהרחבה.

לאחר העיון ביה"ד פוסק לחייב את הנתבע אלמוני בסך השוה ל – 35000 דולר (שלושים וחמשה אלף דולר) זהו דעת הרוב. לדעת המיעוט על אלמוני לשלם סך - 40.000 דולר לתובע פלוני.

ביה"ד פוסק זאת בתורת פשרה, כאשר לביה"ד יש את האומדנא שסכום הנזק והכרוך בו הוא הרבה מעבר לסכום הזה, אך מכיון שיש כאן כמה צדדים שאולי יש חיוב שבועה לתובע, לפיכך ביה"ד פוסק סכום זה בתורת פשרה  מה עוד שיש לביה"ד אומדנא שאכן התובע הוא זה שגרם את הנזק לנתבע, ונהפך למוגבל אפילו חלקית, ולפיכך ביה"ד מחייבו בסכום זה שהוא בפועל רק חלק מהנזק ומהוצאות הריפוי וכל המסתעף מזה.

ניתן ביום כ"ז חשון תשס"ח (08/11/2007)

 

(-) הרב ציון אלגרבלי, ראב"ד (-) הרב יעקב אליעזרוב, אב"ד     (-) הרב ח.י. רבינוביץ, אב"ד            

תגיות

אדם באדם - חבלה - עיקר הדין אדם באדם - חבלה - עיקר הדין אדם באדם - חבלה - קבלו עלייהו אדם באדם - חבלה - קבלו עלייהו דמי ריפוי - בזמן הזה כשעל האופן שבו נעשה המעשה אין חיוב מיתה - מקלקל בשבת כשעל האופן שבו נעשה המעשה אין חיוב מיתה - כשהמעשה נעשה בשוגג מדין רודף - גדר הדין מדין רודף - גדר הדין תקנת נחבל - גדר התקנה תקנת נחבל - גם במקום שיכולה להיות עדות קם ליה בדרבה מיניה (פטור מתשלום כשהתחייב מיתה ותשלומין כאחד) - ספק האם 'קם ליה בדרבה מיניה' מדין רודף - כשיכול להציל באחד מאבריו מדין רודף - כשבשעת המעשה אינו רודף