בס"ד
מס. סידורי:1063

מקום הדיון כשהנתבע רוצה בית דין פרטי בעיר אחרת

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב שחור ישראל
הרב אושינסקי יצחק
הרב אדרי דניאל
תקציר:
התובע והנתבע שניהם מאיזור חיפה, התובע תבע בבית הדין האיזורי בחיפה, ואילו הנתבע ביקש לדון בבית הדין של הגר"נ קרליץ בבני ברק.
פסק הדין:
על הנתבע לחתום על שטר בוררות בבית הדין האיזורי שבחיפה
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ז שבט תשס"ח

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

הרב ישראל שחור, אב"ד

הרב דניאל אדרי, דיין

הרב יצחק אושינסקי, דיין

                                                                                                         

מס' תיק: 3568-35-2

תאריך  :03/02/2008

         כ"ז שבט תשס"ח    

התובע :ב

        :

הנתבע :ב.י.

        :

הנדון    :תביעה כספית / בוררות

החלטה

קביעת מקום הדיון

בפנינו תביעת בוררות.

התובע הוא תושב הקריות, והנתבע הינו תושב חיפה.

הנתבע לא הופע לדיון שנקבע. לאחר שבית הדין התרה בנתבע, הופע הנתבע לדיון הבא.

לשאלת בית הדין השיב הנתבע כי אינו מעוניין לדון בפני בית דין זה, אלא בפני בית דינו של הגר"נ קרליץ שליט"א אשר בעיר בני ברק.

כבר בשלב זה נדרש בית הדין לקבל החלטה, האם רשאי הנתבע שלא לדון בפני בית דין זה.

בכגון זה ההחלטה היא שהנתבע חייב להופיע לדין במקום התביעה, בבית הדין בחיפה, ואינו רשאי שלא להופיע עקב רצונו לדון בפני ב"ד אחר. ולהלן יבואר.

תובע הולך אחר הנתבע

הרמ"א בחו"מ סי' יד סע' א מביא את דינו של המהרי"ק בשורש א, וז"ל:

"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת, אע"פ שבעיר התובע הבית דין יותר גדול".

יש לציין שלמרות שדין זה מקורו בדברי הרמ"א, וכידוע שעל פיו נוהגים בני אשכנז, בכל זאת נפסק דינו זה גם ע"י גדולי הפוסקים הספרדים. כן איתא בשו"ת יביע אומר ח"ז חו"מ סי' ד, שהסכימו עם הרמ"א הנ"ל כל גדולי האחרונים הספרדים, ומביא שם חבל אחרונים שכך פסקו. ומוסיף "ובשו"ת המביט (ח"ג סי' לג) כתב בסוף התשובה שמרן מהר"י קארו ושאר החכמים חתמו והסכימו כדבריו. עי"ש". כן פסק גם החיד"א בברכי יוסף חו"מ סי' ג סק"ג.

כן מצאתי גם בשו"ת מנחת אלעזר (לרבי חיים אלעזר שפירא, אב"ד מונקאטש), ח"ב סי' ב, הכותב שדין הרמ"א הנ"ל נפסק להלכה גם ע"י רבותינו שבמדינות הספרדים.

יישוב פסקי השו"ע והרמ"א

דין זה שברמ"א נראה על פניו כסותר את דינו של השו"ע המובא בתחילת הסימן. שם איתא בשו"ע (סי' יד סע' א)

"...אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו. וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות, כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו, וכן כל כיוצא בזה".

וממשיך שם השו"ע ומסייג דבריו:

"בד"א כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה, אבל טענה ריקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל, אלא נשבע במקומו ונפטר".

וממשיך השו"ע בדין הליכה לבית הוועד:

"אבל אם יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם, אם אמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלוני לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו, כופין את הלוה והולך עמו".

מדברי השו"ע הנ"ל המבוססים על דברי הגמרא בסנהדרין לא ע"ב, עולה, שבכוחו של התובע לכוף את הנתבע לבוא אתו לדון, מהסברא המובאת בגמרא שם: "עבד לוה לאיש מלוה" (ועי' בביאור הגר"א סק"ח), ואילו ברמ"א כאן מוצאים אנו בדיוק הפוך, שאין בכוחו של התובע לדרוש שיבוא הנתבע אחריו, אלא אדרבא, התובע הולך למקומו של הנתבע לדון שם. א"כ נראה לכאורה שדברי הרמ"א סותרים לדין השו"ע.

ואולם, עי' בדבריו של הערוך השולחן שם סי' יד סע' ג המבאר דלא סתרו דינים אלו אהדדי, אין דינו של הרמ"א מנוגד לדין השו"ע, וז"ל

"ולא תקשה לך, למה לענין טענת ב"ד הגדול ובית הועד יפה כוחו של התובע, דשאני התם דכיון שכבר נתברר להב"ד שבכאן שתביעתו תביעה הגונה, ממילא יפה כוחו של התובע, כדכתיב עבד לוה לאיש מלוה, אבל כשהנתבע בעיר אחרת והב"ד של מקום התובע אינם יודעים כלל טענות הנתבע, ואולי יש לו עדים או ראיה שתובעו בחינם, א"כ איך נכוף את הנתבע לילך למקום התובע, אלא אומרים לו לתובע לך למקום הנתבע ושמה תדונו".

הערוה"ש מחלק בפשיטות בין דין השו"ע, שבו מודגש כבר בשו"ע עצמו שאיירי שיש לתובע ראיה לתביעתו, לבין דין הרמ"א שבו אין לתובע ביסוס לתביעתו, ולכן לא יכול לכוף את הנתבע לבוא אחריו לב"ד שבעירו.

גם שו"ת אמרי יושר (ח"א סימן לח) מתייחס להבדל שבין דין השו"ע לדין הרמ"א, ומבאר שכל דין השו"ע הוא רק כאשר גם התובע מוציא הוצאות בהליכתו לב"ד הגדול, משא"כ בדין הרמ"א שמצוי בית דין בעירו של התובע. עי"ש בדבריו ובהסברו.

לאחר שמצאנו שדין הרמ"א הנ"ל אינו סותר את דינו של השו"ע בריש אותו סעיף, והרמ"א איירי באופן שונה מהשו"ע, נקל להבין שגם הפוסקים הספרדים פסקו כדברי הרמ"א הנ"ל, כמו שהבאנו בתחילת הדברים.

פסק הרמ"א – דין גמור

יש לחקור, האם דין זה ברמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא דין גמור מעיקר הדין, או שמא אינו מעיקר הדין אלא רק תקנה שתקנו מסיבה מסויימת. להלן נביא את הנפק"מ העולה מחקירה זו.

מדבריהם של הערוך השולחן והאמרי יושר עולה כי דינו של הרמ"א שהתובע הולך למקומו של הנתבע הוא מעיקר הדין (וכך כותב שם שו"ת אמרי יושר בפירוש), דמכיון שאין לתובע ביסוס לטענתו ולתביעתו, אינו יכול להטריח את הנתבע שיבוא לעירו בלא סיבה, ולכן צריך הוא ללכת לבית דין שבמקומו של הנתבע (ע"פ הסברו של ערוך השולחן).

גם מדברי הגר"א בביאוריו על השו"ע סק"ח נראה שדין הרמ"א הינו מעיקר הדין, שהבסיס שמביא לדין הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא מדברי הגמרא בב"ק מו ע"ב "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", מי שכואב לו כאב הוא זה שהולך לרופא, וההשלכה לנידון דידן היא שמי שמעוניין בדין (דהיינו התובע) הוא זה שצריך לכתת רגליו לשם עריכת הדיון. דין זה הוא כדין "המוציא מחברו עליו הראיה". משמע שמעיקר הדין הוא שהתובע הולך אחר הנתבע.

אגב, משמעות דברי הגר"א מבוארים באופן קצת שונה באגרות משה, חו"מ ח"א סי' ה, וז"ל שם

"דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא – ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאותו, וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך אתו לאותו המקום שנמצא שם הנתבע, שהם יוכלו יותר להביאו לדון לפניהם מב"ד שבמקום המלוה".

וממשיך ומבאר היכן מיושם דין זה:

"ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבוא למקום הנתבע, שידע שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון וכו'".

הסברו בדברי הגר"א הוא שהלימוד של "מאן דכאיב ליה כאיבא וכו'" אינו מתוך כך שהחולה הולך לרופא ולא הרופא לחולה, כהבנה הפשוטה, אלא סתם מדין הליכה לרופא, שכשם שהולך לרופא שיכול יותר לרפאותו, כך גם כאן ילכו לבית הדין שיש בכוחו יותר להשפיע על הנתבע לבוא לדין, וב"ד זה הינו בית הדין שבעירו של הנתבע.

דברים דומים להסברו זה של האגרות משה בדברי הגר"א, מצאתי גם בשו"ת מנחת אלעזר שם שהביא את טעמו של המהר"י בן לב בדברי הרמ"א והמהרי"ק הנ"ל, דהסיבה שהולך התובע אחר הנתבע היא משום שהיחיד הוא נכנע לפני ב"ד של קהילתו. לכן פסקו שהתובע הולך אחר הנתבע, כדי שיציית הנתבע לב"ד שבקהילתו יותר. נמצא שסברתו של האגרו"מ בגר"א היא בעצם טעמו של המהר"י בן לב ברמ"א ובמהרי"ק.

ואולם, לאחר שהסקנו שלפירוש הגר"א עולה שדין הרמ"א הינו דין גמור (מהגמרא בב"ק מו ע"ב) ולא רק תקנה, חובה עלינו להביא את דברי שו"ת מנחת אלעזר שם שאינם כדברינו. שם מסיק שהמקור שמביא הגר"א לדינו של הרמ"א מהגמרא בב"ק, הינו רק סמך לדברי הרמ"א ולא מקור גמור, אך הטעם האמיתי לדברי הרמ"א הינו תקנה מיוחדת שעשו ללכת אחר הנתבע. וכתב שם שגם הגר"א מודה שהטעם האמיתי הינו תקנה זו. 

דין הרמ"א – תקנה מיוחדת ולא מעיקר הדין

בשו"ת הרי בשמים תנינא, סימן צ, כתב שדין זה שהתובע הולך אחר הנתבע, הינו תקנה מיוחדת ולא מעיקר הדין, וז"ל שם:

"הרי באמת מדינא דש"ס אין התובע הולך אחר הנתבע, ואדרבא לענין מקום הועד וב"ד הגדול הנתבע הולך אחר התובע, דעבד לוה לאיש מלוה, כדאיתא בסנהדרין לא ע"ב ובתוס' שם בשם ר"ת, אפס שאח"כ תקנו שיהיה התובע הולך אחר הנתבע, עי' ברא"ש פז"ב אות מא ובכנה"ג ח"מ סי' יד בהגה"ט אות כא בטעם התקנה הזאת".

כן מצאתי שפסק גם בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קסז.

גם ע"פ נימוקו של המהר"י בן לב שהובא לעיל נראה שדין הרמ"א הינו תקנה מיוחדת כדי שבעירו יהיה הנתבע יותר נכנע לבית הדין, ולא מעיקר הדין הוא זה.

גם מהסברו של המהרשד"ם (חו"מ סי' ז) בדברי המהרי"ק נראה לומר שדינו של הרמ"א הינו תקנה מיוחדת ואינו מעיקר הדין. הטעם המובא במהרשד"ם שם לדין תובע הולך אחר הנתבע, הוא, כדי שלא יתקוטטו התובע והנתבע, שלא יאמר כל אחד שהב"ד שבורר הוא גדול מבית הדין שבחר חברו, ומסיים "ע"כ התקינו להשקיט ריב, אחר שהנתבע רוצה לדון לפני הב"ד במקומו צריך התובע לילך אצלו". גם מדבריו נראה שדין המהרי"ק והרמ"א הנ"ל הינו תקנה מיוחדת ואינו מעיקר הדין.

בשו"ת אמרי יושר (ח"א סימן לח) חולק בזה על דברי שו"ת הרי בשמים, ולדעתו דין הרמ"א הינו מעיקר הדין (והוזכרו דבריו כבר לעיל), וז"ל שם בהתיחסו לשו"ת הרי בשמים הנ"ל:

"אך עיקר דבריו דזה מתקנתא לענ"ד ליתא, דגם מעיקר הדין אין התובע יכול לכוף לנתבע שיבוא לעיר התובע וכו' וכמ"ש מהרי"ק הובא בב"י וכו', דאף דמדינא כח התובע אלים לכוף לנתבע לילך לב"ד הגדול, היינו כשהתובע ג"כ מוציא הוצאות לשם, אבל לא כשיש לו דרך לשם, ובפרט כשהב"ד הגדול בעירו של תובע".

הרי חולק להדיא על שו"ת הרי בשמים וסובר שהדין שתובע הולך אחר נתבע הרי הוא כך מעיקר הדין.

דינו של הרמ"א מבוסס לכאורה גם על סברא, ויש לחקור האם סברא זו גורמת שדין זה הוא מעיקר הדין, או דלמא גרמה הסברא לתקנה מיוחדת שהנהיגו, אך לא מעיקר הדין הוא זה. ולהלן הביאור.

עי' בטור חו"מ סימן יד המביא את דברי הרא"ש אודות דין הליכה לבית דין הגדול

"ויש אומרים לבית דין הגדול אין שומעין אלא לנתבע ולא לתובע, שאם לא כן יתנו העניים עיניהם בעשירים ויתבעוהו לילך למרחוק, ויתנו להם (העשירים) כל תביעתם כדי שלא יצטרכו לילך".

סברא דומה מובאת גם בבאר הגולה שם סי' יד סק"ה אודות דין השו"ע שבטענה ריקנית אין יכול התובע לכוף הנתבע לילך לב"ד הגדול, וז"ל בהסבר הענין"

"והיינו כדי שלא יהיה כל אחד תובע את חבירו ואומר לבי דינא רבא אזלינן כדי שיתפשר עמו".

מדברי שניהם עולה שישנה סברא הטוענת שיש לצמצם את המצבים בהם יכול התובע לנצל את מצבו הדחוק של הנתבע ובכך להוציא ממנו כספים שלא כדין, ויש לבית הדין לצמצם עד כמה שניתן את האפשרות שיווצר מצב לא הוגן זה.

ע"פ סברא זו ניתן גם להסביר את דין הרמ"א הנ"ל שהתובע הולך אחר הנתבע ולא ההיפך, משום שאם אכן הנתבע היה צריך ללכת לעירו של התובע לדון עמו שם, א"כ היה יכול התובע להוציא ממנו כספים בתמורה לוויתור התביעה, או שהיה "מתפשר" עמו על תביעתו, ובכך היה מנצל לרעה את מצבו הנחות של הנתבע.

לאחר כתיבת הדברים, שיתכן וזו הסברא בדעת הרמ"א, שמחתי בראותי כי בשו"ת דברי מלכיאל (לרבי מלכיאל טננבוים) ח"ד סי' קמח כתב כדברים אלו, וז"ל שם בביאור סברתו של הרמ"א

"דהא עיקר הטעם שנהגו שהתובע הולך אחר הנתבע, כתבו הפוסקים שהוא שלא יוכל כל אחד לתבוע אנשים רחוקים ממנו לדין, והלה יתפשר עמו כדי להיפטר מטורח הנסיעה ומההוצאה ע"ז. ועי' רשד"ם חחו"מ סי' ז ומהריב"ל סי' צז ס"ג".

הרי שכתב להדיא שזהו הטעם שאין הנתבע הולך אחר התובע. גם המעיין בכנה"ג סי' יד יראה שמביא טעם זה בדעת הרמ"א.

ונראה לפשוט החקירה ולומר דסברא זו גרמה לחכמים לתקן תקנה מיוחדת, והיא דינו של הרמ"א שלפנינו. קצת ראיה לכך מובאת בשו"ת מנחת אלעזר שם המדייק זאת מלשונו של הכנה"ג המוזכר לעיל. הכנה"ג מזכיר את הסברא הנ"ל בביאור דברי הרמ"א, ולשונו הוא "נהגו שהתובע הולך אחר הנתבע וכו' ולי נראה שנהגו כן מפני וכו'". הרי שמזכיר כנה"ג בדבריו פעמיים לשון "נהגו", מה שמוכיח שהבין שסברא זו הביאה בעקבותיה תקנה מיוחדת שהונהגה עקב הסברא, ולא מעיקר הדין הוא זה.

הנפקא מינה בין השיטות (ומקום התביעה שבין בעל לאשתו)

הנפקא מינה העולה לכאורה ממחלוקת זו המובאת כאן בהרחבה בין הפוסקים האם דין הרמ"א הוא מעיקר הדין או מתקנה, היא, כאשר ישנו ספק במקרה מסויים אחרי מי יש ללכת, אחרי התובע או אחרי הנתבע, כגון בתביעות שבין בעל לאשתו (עי' בפתחי תשובה חו"מ סי' יד סק"ד המביא מחלוקת בזה, ועי' אגרות משה חו"מ ח"א סי' ה בדין זה). לדעת שו"ת הרי בשמים הסובר שמעיקר הדין אזלינן בתר התובע אלא שתקנו תקנה שנלך בתר הנתבע, א"כ במקום ספק בתקנה מעמידים על עיקר הדין, וילך נתבע אחר התובע. כן איתא מפורשות בשו"ת הרי בשמים הנ"ל, שכשיש ספק אחר מי הולכים, הוי כספק בתקנה, ומוקמינן על דין תורה וילכו אחר התובע.

ואולם לדעות הסוברות שמעיקר הדין אזלינן בתר הנתבע, יש לומר דגם במקום של ספק נלך בתר הנתבע, שהרי זהו עיקר הדין, והתובע שרוצה להוציא מהנתבע צריך להוכיח שהדין בזה הוא שהנתבע יבוא אחריו, דהמוציא מחברו עליו הראיה.

במקום שיש ב"ד קבוע

איתא במשנה ובגמרא בסנהדרין ריש פרק זה בורר דף כג ע"א שקיימת אפשרות לבעלי הדין לבחור להם את הדיינים שידונו אותם, דהיינו שכל בעל דין בורר לו דיין אחד ושני הדיינים בוררים להם דיין שלישי, והרכב זה הוא שידון את הדין שביניהם. אפשרות זו עומדת גם בפני הנתבע וגם בפני התובע, ויכול לומר שאינו רוצה לדון בב"ד שבחר בעל דינו אלא רוצה לדון רק באופן של זה בורר לו אחד וכו'. כן מובא מפורשות בשו"ע חו"מ סי' ג סע' א

"אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שבירר התובע אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד".

לכאורה הסברא נותנת שבחירת הרכב של זבל"א היא בכל מקום ובכל אופן. ואולם עי' ברמ"א חו"מ סי' ג סע' א המחדש חידוש בעניין עריכת הדין בזבל"א, וז"ל:

"ונ"ל דדווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא זה בורר, וכן נוהגים בעירנו".

כדברי הרמ"א הנ"ל כתב גם בשו"ת הב"ח הישנות סי' נט, וז"ל:

"ואומר, דאע"ג דמהרי"ו כתב דעכשיו אין לת"ח כח לדון את האדם בע"כ דלא נמצא בדורותינו מומחה לרבים, מ"מ אם אינו נמצא בעיר חכם גדול ממנו יכול החכם לצרף אליו עוד ב' ולכוף את הנתבע לדון לפניהם, דמאחר דהם ג' יכולין לכוף את האדם לדון לפניהם. ואע"פ שהנתבע רוצה לדון בזבל"א וזבל"א ובעלמא בהג' הדיוטות אין להם כח לכוף בכה"ג, מ"מ כיון שהוא חכם שאין כמוהו בקהל שבו התביעה יכול לכופו לפי דעת הטור. דמה ששואל הנתבע לדון לפני הדיוטות בזבל"א, הני הדיוטות חשובים כמאן דליתנהו הכא לגבי החכם, וה"ל כאילו אומר לא אדון לפני שום אדם, ויכול החכם להצטרף עם שנים לדונו בע"כ אף בדורותינו וכו' אבל אם קבלוהו הקהל לחכם לדיין פשיטא דאינו יכול להשמט ממנו אפי' הקטן לגדול, וזה ברור וכו'".

דינו הוא כדין הרמ"א, שכשיש חכם גדול בקהל שקיבלוהו עליהם כדיין, לא יכול הנתבע לכוף את התובע לדון באופן של זבל"א. גם סברא מצרף לדבריו, שאותם הדיוטות שרוצה הנתבע לדון בפניהם בזבל"א הם כמאן דליתא כלפי החכם החשוב, והוי כאילו אומר הנתבע לא אדון בפני שום אדם.

דין הרמ"א הנ"ל שולל לכאורה את אפשרות הזבל"א בהרבה ערים במדינת ישראל. בערים רבות ישנו בית דין המוסמך מטעם הרשויות לדון את הציבור וע"פ דברי הרמ"א הנ"ל עולה שלא יכול אחד מבעלי הדין לומר שאינו רוצה לדון בפניהם אלא רק באופן של זבל"א.

פה המקום להדגיש שדין הרמ"א אמור רק במקרה שדין הזבל"א הינו כפוי על אחד מהצדדים, בזה פוסק הרמ"א שבעיר שיש בה בית דין קבוע אין יכול לכופו לכך אלא ידונו לפני אותו הב"ד. ואולם כאשר בחירת האפשרות לדון בזבל"א מוסכמת על שני הצדדים, גם לרמ"א אין מניעה שידונו באופן זה אפי' במקום שבו שוכן בית דין קבוע.

ביאור דין הרמ"א

בשורש סברתו של הרמ"א הביא החזון איש בהלכות סנהדרין סי' טו סע' ז שני הסברים:

א.      דין זה הינו תקנה מיוחדת. אמנם מעיקר הדין אכן יכולים בעלי הדין לבחור הרכב ע"פ זבל"א ואולם ישנה תקנה מיוחדת של בני העיר או מנהג בני העיר שילכו לדון רק לפני הדיינים הקבועים שבעיר. סיבת התקנה היא לגדור בפני עושי עוולה, דע"י זה שיתנו לבעלי הדין רשות לבחור להם את הדיינים מוצא הנתבע מקום להישמט מן הדין עד שימצאו דיינים ולפעמים זה פוסל דיינו של זה (כמובא במשנה שם בסנהדרין בריש פרק זה בורר) ולפעמים בורר הנתבע דיין שאינו הגון וקשה לתובע להוכיח שהדיין שבחר הנתבע אינו הגון. בשל כל הסיבות הנ"ל תקנו הציבור תקנה שילכו רק לבית דין מסודר וקבוע ושלא יוכל במקום כזה לדחותו לזבל"א.

ב.      ביאור שני בדברי הרמ"א הנ"ל מובא שם בחזו"א, שדין הרמ"א אינו תקנה מיוחדת של הקהילות אלא הוא מעיקר הדין. דהרי הסברא היא שכל בית דין יכול לכוף את הבעל דין שיבוא לדון אצלו ולא יוכל לומר הבעל דין שרוצה לילך לב"ד אחר, שהרי כל בית דין דן במשפטי התורה להוציא עשוק מיד עושקו, ולמה יתן לו רשות להשתמט, כלשונו של החזו"א. אלא שבכל זאת תקנו חכמים דין זבל"א (שיבחרו להם את הדיינים שחפצים בהם) משום שראו חכמים מקום להפיס את דעתו של הבע"ד כדי שיתן אימון בדיין שדן אותו, ולכן נתנו לו את האפשרות לבחור את הדיין כרצונו. ואולם, כל זה נתנו רשות רק במקום שלא ייסדו שם בית דין קבוע לדון את הציבור, אך במקום שהקימו בני העיר בית דין קבוע ומסודר אין מן הנכון שבני העיר עצמם לא ילכו לדון באותו הבי"ד ושלא יהיו חייבים לדון דווקא בפניהם. כן יש בזה גם זלזול בכבודו של בית הדין הקיים. זוהי הסיבה שלמרות הרצון להחדיר אימון בליבם של בעלי הדין בבית הדין שדן אותם, בכל זאת, במקום שהציבור הקימו בית דין חייבים הם ללכת ולדון רק בפניו משום ההגינות הראויה וכן משום כבודו של אותו בית דין.

ע"פ כל הנ"ל וכן ע"פ שני הביאורים הללו בחזו"א, עולה שאין לנתבע שלפנינו זכות שלא לדון בפני בית דין זה שהוא ב"ד קבוע שבעיר. בעיקר ע"פ טעמו השני עולה בפשטות שבית דין של חיפה מחייב שיבוא לפניו לדון כל הערים שבסמכותו לדון אותם.

ההבדל בין הטעמים הנ"ל

הנפ"מ בין שני הטעמים הנ"ל מובאת שם בדברי החזו"א, האם יכול המלוה לנצל את זכותו לתבוע את הלוה שיבוא עמו לבית דין הגדול. לטעם הראשון שהוי תקנת הציבור שלא ילכו לזבל"א כשיש ב"ד קבוע, בכ"ז יכול עדיין המלוה לתבוע ללוה שיבוא עמו לבית דין הגדול, שהרי בזה אין מקום לתקן שילך רק לבית דין הקבוע בעיר, משום שהטעמים ששוללים את זכותו לזבל"א במקום בית דין קבוע (כגון שלא ישתמט הנתבע בהארכת הזמן או יברור דיין שלא הגון וכד') לא שייכים בהליכה לבית דין הגדול.

ואולם לטעם השני המובא בחזון איש שם גם המלוה לא יוכל לתבעו לבית דין אחר או לב"ד הגדול כשיש ב"ד קבוע בעיר, שהרי אין מן הנכון שלא ילכו לביה"ד שבעיר, כדברי החזו"א אודות הזבל"א כשיש ב"ד קבוע, שהרי גם הם פוסקים כמשפט התורה ועוד שיש בזה משום כבוד הבית דין שבעיר.

שיטת השו"ע

יש להוסיף נקודה חשובה שיש לתת עליה את הדעת בנפרד ולא הורחב העניין בפסק דין זה. יש לציין שבאותו סעיף שבו קובע הרמ"א (שהובא לעיל) שבעיר שיש בה בית דין קבוע לא יוכל הנתבע לכוף את התובע לדון באופן של זבל"א, המחבר שם סותם שיכול לכופו לזבל"א, ולא מחלק בין עיר שיש בה בית דין קבוע או לא. מסתימת דבריו יש מקום לומר שחולק בזה על הרמ"א וסובר השו"ע שגם בעיר שיש בה בית דין קבוע יכול הנתבע לכוף על התובע לדון באופן של זבל"א (ואולם עדיין לא ברור כל צרכו האם סתימת השו"ע אכן מורה שחולק או שמא לא העלה את עניין הבית דין הקבוע לדיון, כמו"כ גם לשון הרמ"א לא מורה בפירוש שאכן השו"ע לא סבר כשיטתו, וצ"ע). השלכה חשובה ממסקנה זו היא שבמקרה והנתבע הוא ספרדי, יכול עדיין לטעון שרוצה רק זבל"א אפי' במקום שיש בו בית דין קבוע, ויטען קים לי כשו"ע שגם בעיר כזאת שיש בה ב"ד קבוע רשאי אני לכוף התובע לדון בזבל"א. מכיון שהנתבע הוא המוחזק בממון ובגופו שמורה לו הזכות לטעון קים לי, ולכן לא נוכל לכופו לדון אצל הב"ד הקבוע כאשר דורש רק זבל"א. יש עדיין להמשיך, לבדוק ולדון האם רק ספרדי יכול לומר קים לי כשו"ע או אפי' אשכנזי יוכל לטעון כך, ואולם לא נמשיך כאן בדיון זה, ועוד חזון למועד, ויש לייחד לעניין "קים לי", כשו"ע או כרמ"א, מאמר בפני עצמו.  

שני הצדדים מתגוררים באזור התביעה

גם ע"פ הסברות שהובאו לעיל בביאור דינו של הרמ"א (שהתובע הולך אחר הנתבע) משמע שבכגון האי, שהנתבע גר בעיר שבה מצוי בית הדין, אין הוא זכאי לדרוש לדון בבית אחר, בעיר אחרת.

לעיל כבר הובא הסברו של האגרות משה בדברי הגר"א, וביאר שהלימוד של "מאן דכאיב ליה כאיבא וכו'" (המובא בגר"א) אינו מתוך כך שהחולה הולך לרופא ולא הרופא לחולה, כהבנה הפשוטה, אלא סתם מדין הליכה לרופא, שכשם שהולך לרופא שיכול יותר לרפאותו, כך גם כאן ילכו לבית הדין שיש בכוחו יותר להשפיע על הנתבע לבוא לדין, וב"ד זה הינו בית הדין שבעירו של הנתבע.

כאמור לעיל, דברים דומים להסברו זה של האגרות משה בדברי הגר"א, מובאים גם בשו"ת מנחת אלעזר שם שהביא את טעמו של המהר"י בן לב בדברי הרמ"א והמהרי"ק הנ"ל, דהסיבה שהולך התובע אחר הנתבע היא משום שהיחיד הוא נכנע לפני ב"ד של קהילתו. לכן פסקו שהתובע הולך אחר הנתבע, כדי שיציית הנתבע לב"ד שבקהילתו יותר. נמצא שסברתו של האגרו"מ בגר"א היא בעצם טעמו של המהר"י בן לב ברמ"א ובמהרי"ק.

מצאנו א"כ שכל הסברא שהולכים אחר הנתבע ביחס למקום הדיון, היא משום ששם זה מקומו, ולכן טובים הסיכויים שהנתבע יקבל עליו את פסק בית הדין שבעירו. ואולם, כאשר שני בעלי הדין גרים באותה עיר (או באותו אזור שיפוט, כנידון שלפנינו), והנתבע רוצה לדון בעיר אחרת, אזלא לה הסברא ההיא, ואין כבר שום סברא לקבל את דרישתו של הנתבע לדון במקום אחר.

אגב, גם ע"פ הטעם המובא במהרשד"ם (הובא לעיל) לדין תובע הולך אחר הנתבע, נראה כך, שכתב שהסיבה לכך היא כדי שלא יתקוטטו התובע והנתבע, שלא יאמר כל אחד שהב"ד שבורר הוא גדול מהדיין שבחר חברו, ומסיים "ע"כ התקינו להשקיט ריב, אחר שהנתבע רוצה לדון לפני הב"ד במקומו צריך התובע לילך אצלו". הרי רק כאשר דורש הנתבע שידונו במקומו, יש לקבל את דבריו.

גם ע"פ הטעם המובא בשו"ת דברי מלכיאל (לרבי מלכיאל טננבוים) ח"ד סי' קמח (והובא לעיל), נראה לומר כך. שהרי כתב כך בביאור סברתו של הרמ"א

"דהא עיקר הטעם שנהגו שהתובע הולך אחר הנתבע, כתבו הפוסקים שהוא שלא יוכל כל אחד לתבוע אנשים רחוקים ממנו לדין, והלה יתפשר עמו כדי להיפטר מטורח הנסיעה ומההוצאה ע"ז".

טעם זה אינו שייך במקרה שהתובע והנתבע גרים באותו אזור שיפוט (וכ"ש כשהנתבע גר בעיר שבה מצוי בית הדין שאליו הוא נתבע).

לשאלת נתבע שטוען שרוצה לדון דווקא בפני ב"ד אחר ולא בב"ד האזורי, ישנה התייחסות גם בשורת הדין (ח"א עמוד רצג, בפסק דינו של הרה"ג שמואל פלדמן). וכתב שם שאם טוען הנתבע שרוצה ב"ד אחר, ולכן אינו חותם על שטר הבוררות, אין זו טענה, משום המובא ברמ"א (חו"מ, סימן ג, ומובא לעיל) שאם ישנם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר "לא אדון בפניהם אלא בזה בורר".

והוסיף שכאן מדובר בבית דין קבוע בעיר. והקשה: "ואע"פ שיש עוד בתי דינים (=נראה שכוונתו להרכבים נוספים בבית הדין האזורי ההוא)?"

והביא על כך כמה תשובות מעשיות:

א.      הנתבע לא טען שרוצה ב"ד אחר.

ב.      אפילו אם היה טוען כך לא היינו מקבלים את דבריו, כי בית הדין ההוא היה תורן, והוא היה ב"ד קבוע באותו הזמן.

ג.       בבית הדין ישנו סדר חלוקת תיקים לפי אותיות, והאות ב (שמו של התובע) היא מהאותיות של ההרכב ההוא, ע"כ הרכב אחר לא היה מקבל את התיק.

הרי שאין לנתבע שלפנינו אפשרות להישמט שלא לדון בפני ב"ד זה ולהסיט את הדיון לבית דין אחר.

סיכום הדינים העולים

א.      התובע צריך ללכת אחר הנתבע, וידונו את דינם בבית הדין שבעירו של הנתבע.

ב.      למרות שמקורו של דין זה הוא בדברי הרמ"א, בכ"ז הינו גם לבני אשכנז וגם לבני ספרד.

ג.       ספק גדול ישנו האם דינו זה של הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע הוא מעיקר הדין או שמא הוא תקנה מיוחדת שתקנו חכמים, והנפק"מ היא במקרים שישנו ספק אחרי מי ילכו כגון בתביעות שבין בעל לאשתו. ועי' בגוף פסק הדין.

ד.       יכולים בעלי הדין שלא לדון בפני בית דין קיים אלא לבחור להם הרכב חדש אשר יורכב מדיין אחד שייבחר ע"י כל צד ושני דיינים אלו יבחרו להם דיין שלישי. לעיתים בכוחו של הנתבע או התובע לבחור הסדר זה באופן חד צדדי מה שייחייב גם את בעל דינו לבחור לו דיין ולדון באופן זה.

ה.      בעיר שיש בה בית דין קבוע אין יכול בעל דין לכוף את הצד שכנגדו לדון בזבל"א וזבל"א (זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד), אלא ידונו בפני אותו הבית דין (או בפני בית דין אחר שאינו קבוע אם הוא נבחר ע"י הנתבע).

ו.         כאשר נבחר אופן הזבל"א בהסכמת שני הצדדים (ולא באופן חד צדדי ע"י התובע או הנתבע) ניתן לבצעו גם בעיר שיש בה בית דין קבוע, והרכב זה הנבחר ע"י שניהם וע"י הדיינים ידון את דינם.

ז.        ע"פ הסברות המובאות בפוסקים עולה, שכאשר התובע והנתבע מתגוררים באותו אזור בארץ, אין הנתבע יכול להישמט ולא לדון בפני ב"ד אזורי שם, ב"ד קבוע באזור זה, כדי לדון בפני ב"ד אחר המצוי באזור אחר בארץ.

סוף דבר:

הנתבע חייב לבוא ולדון בפני בית הדין בחיפה, בו הוגשה התביעה, ואינו יכול לסרב בטענה שהוא מעוניין לדון בפני בית דין אחר בעיר אחרת.

ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ז שבט תשס"ח        (03/02/2008)

(-) הרב ישראל שחור, אב"ד      (-) הרב דניאל אדרי, דיין      (-) הרב יצחק אושינסקי, דיין

העתק נאמן ומתאים למקור

הרב מנשה מילר

המזכיר הראשי

תגיות

למקום הנתבע - דרישת נתבע לברור הרכב מבית הדין למקום הנתבע - מקום הנתבע למקום הנתבע - כשבטל הטעם לתקנה ש"התובע הולך אחר הנתבע" למקום הנתבע - דין, מנהג, או תקנה