בס"ד
מס. סידורי:1054

בית דין איזורי שאינו מסכים לתת לנידונים זכות ערעור

שם בית דין:בית הדין הרבני לערעורים
דיינים:
הרב דיכובסקי שלמה
הרב הורוביץ אריה
הרב בן שמעון שלמה
תקציר:
בית הדין האיזורי בטבריה לא הסכים לדון בתביעה מבלי שהנידונים יוותרו על זכות הערעור, לטענת בית הדין האיזורי הוא לא כפוף לזכויות הערעור משום שכשהוא יושב בבוררות הוא יושב כבית דין עירוני, ולא מתוקף בית דין ממלכתי. על כך הוגש ערעור מטעם התובעים לבית הדין לערעורים.
פסק הדין:
הערעור מתקבל, בית הדין הרבני אינו יכול להתנות בוררות בכך שלא תהיה זכות ערעור, על מנת שלא יסתתמו טענות התובעים יש להעביר את הדיון לבית הדין בחיפה.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: א' אדר תשנ"ה

בית הדין הרבני הגדול

                                                                                                            תיק מס':נד/1263

בפני כב' הדיינים:

הרב שלמה דיכובסקי

הרב אריה הורוביץ

הרב שלמה בן שמעון

                                                                        בענין:   מנדל העשיל יהושע - המערער.

                                                                                    ב"כ הרב מ. מיטלמן,טו"ר

                                                                                                            נ

                                                                                    ח"ק "חסד ואמת" - המשיבים.

פסק-דין

בתיק זה אנו ניצבים בפני בעיה פרוצודורלית הלכתית קשה - בעיה שיש לה השלכות ברורות על סמכות בתי הדין הרבניים.

כבוד ביה"ד האיזורי בטבריה קובע בהחלטתו מיום ט"ז באייר תשנ"ד, ובנימוקים שצורפו אליה, כי לא ידון בתביעה ממונית אא"כ יוותרו הצדדים על זכות ערעור בביה"ד הגדול. נאמר בהחלטה: "ביה"ד לא מוכן לדיון עם זכות ערעור, וכן נוהג ביה"ד תמיד בעניני בוררות. יש פה סכסוך בענין ששיך לעיר, וביה"ד יושב בדין כבי"ד העיר".

בנימוקים לאותה החלטה נאמר, כי היות ומבחינת החוק אין סמכות לבי"ד רבני לדון בדיני ממונות, על כן דיוניו של ביה"ד בנושאים אלו, אינם נערכים מתוקף היותו בי"ד רבני ממלכתי, אלא מכוח היותו בי"ד מקומי של העיר. לפיכך, ביה"ד אינו כפוף ל"תקנות הדיון" המאפשרות ערעור - תקנות שנתקנו רק בנושאים שיש בהם סמכות לביה"ד לפי החוק, והסמכות החוקים ניתנה על דעת קיומה של ערכאת ערעור.

בעיה זו יורדת לשורש הנושא של מינוי דיינים. מעיון במקורות נראה כי היו שלוש דרכים למינוים של דיינים: ע"י ביה"ד הגדול, ע"י סמכות שלטונית וע"י אנשי המקום.

ברמב"ם (סנהדרין פ"ב, ח') נאמר:

"אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא... עושין אותו דיין בעירו, ומשום מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם  מעלין אותו לבי"ד הגדול".

המקור לכך (כפי שציין הכ"מ שם) הוא מברייתא בסנהדרין דף פ"ח: ומן התוספתא.

מאידך כתב הרמב"ם (סנהדרין פ"ג הח'):

"כל הסנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין... הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תכירו פנים במשפט - מכפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינים".

דרך שלישית למינוי היא ע"י "קבלו עלייהו", כפי שפסק הרמ"א (חו"מ סימן ח', א'):

ו"עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים... ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר... וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלם,וכן כל ציבור יכולים לקבל עליהם בי"ד שאינם ראויים מן התורה".

הרמ"א חזר על הלכה זו בסימן כ"ב, א':

"רבים שהמתו עליהם דיינים דלא גמירי, אין בעלי דינים יכולים לעכב".

גם ההלכה שהביא הרמ"א בסימן ג',א':

"... אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגים בעירנו, ועיין לקמן סימן כ"ב סוף סעיף א'".

הלכה זו ביחס לדיינים קבועים מתיחסת ל"קבלו עלייהו" כפי שציין הרמ"א, וכן כתב ב"ערוך השולחן" (סימן ג',ב'):

"אבל אם יש דיינים קובעים שנתמנו מהעיר, אין ביכולתו לומר לא אדון בפניהם".

בימינו, אין לנו מינוי ע"פ סנהדרין, אלא על פי הרשות השלטונית או ע"פ קבלת אנשי העיר. המינוי ע"פ הרשות שלטונית, מתבסס אמנם על "תעודת כושר" של הרבנות הראשית, אולם "ועדת המינויים" מורכבת ברובה (ששה מתוך עשרה) מאנשי השלטון ולא מדיינים.

מינוי ע"פ קבלת בני העיר מקובל בימינו בעדות ובחוגים מסויימים, כמו הבד"ץ של העדה החרדית וכדומה.

בנקודה זו אני תמים דעים עם כבוד עמיתי הגר"א הורביץ שליט"א שחברי ביה"ד האזורי בטבריה, לא נתמנו ע"י אנשי העיר, אלא ע"י הרשות השלטונית, כאשר מינויים היה מלכתחילה כ"דיינים" סתם, ומקומם בטבריה נקבע במסגרת שיבוץ פנימי ע"י נשיא ביה"ד הגדול ושר הדתות כאשר ניתן להעבירם לעיר אחרת בכל עת לפי החלטת שר הדתות ונשיא ביה"ד הגדול (סעיף 19 לחוק הדיינים). בנסיבות אלו, אין לראות את הדיינים כ"בי"ד של העיר" שאינו כפוף לתקנות הדיון", אלא כבי"ד מטעם הרשות השלטונית שמקום מושבו בטבריה. יצויין כי קביעת איזורי השיפוט אינה נוקשה, וניתנת לשינוי - ולאחרונה אכן שונו איזורי השיפוט של בתי דין איזוריים, לפי החלטת ביה"ד הגדול. כך שניתן לשנות את מקום שיפוטו של ביה"ד מפעם בפעם, ללא הסכמתם של אנשי העיר וגם של ביה"ד עצמו.

יצויין כי לפי תקנות "כנסת ישראל" - מלפני קום המדינה - כל לשכת רבנות תשמש בי"ד ממדרגה ראשונה" (חלק ב' סעיף 6 (1) אולם לאחר מכן, נתמנים הדיינים רק לפי חוק הדיינים, כאמור לעיל.

בכל מקרה, אין מדובר בבי"ד שקבלו עליהם אנשי העיר, אלא כבי"ד שמקום מושבו בטבריה. וכיון שכך, לא יכול ביה"ד לסטות מתקנות. הדיון העוסקות במפורש גם בדיני ממונות, ומחייבות את כל בתי הדין הממלכתיים.

אמנם י"ל כי היות וכבוד האב"ד הגר"א אוירבך שליט"א מכהן כרב בטבריה - ובחירה זו היתה בודאי על דעת אנשי העיר - על כן יש לראות בזה "קבלו עלייהו" של אנשי המקום, לדון להם גם בדיני ממונות.

אולם, עדיין אין בכך "קבלו עלייהן" לגבי כבוד חברי ביה"ד שליט"א, וגם כלפי כבוד האב"ד שליט"א, יש לדון אם קבלתו כרב, משמעותה גם לדיני ממונות או רק לעניני איסור והיתר.

מאידך י"ל, כי היות, ואין בטבריה בי"ד אחר, יש בזה "קבלו עלייהו"  בסתמא של אנשי המקום שבי"ד זה ישמש לכל צרכיהם. אולם עצם הענין של "קבלו עלייהו בסתמאי אינו ברור - עיין "פתחי תשובה" חו"מ סימן ג' סק"א וסימן הק סק"ו -

ובכל מקרה, כאשר אחד מבעלי הדין אינו מוכן לקבל בסתמא, אלא רק בצירוף ערעור לביה"ד הגדול, אין כאן "קבלו עלייהו". וביותר, כאשר אחד מבעה"ד אינו תושב המקום, אין לראות בו "קבלו בסתמא".

אמנם ביה"ד האיזורי רמז בנימוקיו כי לפי "דינא דמלכותא" אין כלל סמכות לבתי הדין לעסוק בדיני ממונות, אולם אם נקבל השקפה זו (שנרמזה גם ע"י בג"ץ מספר פעמים), יופקעו לחלוטין דיני ממונות מבתי הדין, ולכך בודאי לא התכוין ביה"ד האיזורי.

לסיכום הערעור מתקבל.

שלמה דיכובסקי

זהו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי טבריה מיום ט"ז באייר תשנ"ד אשר בה נאמר: ביה"ד לא מוכן לדון עם זכות ערעור וכן נוהג ביה"ד תמיד בעניני בוררות, יש פה סכסוך בענין ששיך לעיר ביה"ד יושב בדין כבי"ד העיר.

המערערים הגישו תביעה כספית נגד הנתבעים בפני ביה"ד הרבני האזורי בטבריה, עם פתיחת הדיון ולפני החתימה על "שטר בוררות" דרש כב' האב"ד כי יחתמו על שטר בוררות ללא זכות ערעור, התובעים סרבו לדרישה זו ואז הודיע כב' האב"ד, כי דרישה זו הינה אולטמטיבית אם יקבלוה מוטב ואם לאו, לא יהיה מוכן לדון בתיק. עפ"י תקנה קל"ב לתקנות הדיון, כל פס"ד וכל החלטה של ביה"ד ניתנים לערעור בפני ביה"ד הגדול, ולכן אין מקום להתנות קיום דיון בויתור מראש על זכות ערעור שהוקנתה לכל בע"ד עפ"י תקנות הדיון.

בכתב הערעור המתוקן מביא ב"כ המערערים אסמתכאות מפורשות כי תקנות הדיון חלות גם על דיני ממונות, למרות שכח האכיפה שניתן לביה"ד הרבני הינו רק בעיני אשות.

ב"כ המערערים הגדיל לעשות בהרחבה לבסס את טעוניו כי אין לביה"ד למנוע ממנו את זכות הערעור כאמור, ע"כ.

ראשית דבר נראה, אף אם היינו מקבלים את דברי האב"ד כי ביה"ד יושב בדין כבי"ד העיר, נמוק זה יכול אולי להועיל אם שני הצדדים הינם תושבי העיר משא"כ בעובדא דידן.

דייני ביה"ד שבטבריה נתמנו בהמלצת ועדת המנויים למנוי דיינים, לשמש כדיינים בבי"ד אזורי ומקום מושבם נקבע בעיר טבריה, לא היה להם מנוי נוסף מאנשי העיר טבריה כך שלמעשה הם משמשים בטבריה כבי"ד אזורי בלבד. נהוג ומקובל כי בתי הדין שנתמנו ע"י המדינה דנים גם בעניני ממון למרות שסמכותם החוקית מתיחסת בעניני אשות ומחייבים את הנתבע להופיע בפניהם, ואם לא יופיע נותנים כתב סירוב נגדו, וכדי לאפשר לאכוף את בפסקי הדין מחתימים את הצדדים על שטר בוררין, ונשאלת השאלה מנין שאבו כח זה לחייב בדיני ממונות להופיע בפניהם. בע"כ שסמכות זו יונקת מאותו מנוי שנתמנו לשמש כדיינים. ואם אכן כן מסתבר שאותם התקנות חלות גם על דיני ממונות, לאור האמור נראה לי שאין לשלול המערערים את הזכות לערעור שהוקנתה עפ"י תקנות הדיון.

ונראה גם שמכח אותו מנוי אין הדיין יכול לסלק עצמו מלדון, כדאיתא ברמב"ם פ' כ"ב מסנדרין ובש"ע חו"מ י"ב: "שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה.. ואם היה ממונה לרבים חייב לזקק להם.

ולכן אינו יכול התנות מראש שיותרו על זכות ערעור.

למרות כל האמור נראה שיש לקבל את בקשת ב"כ המערערים להעביר את הדיון לביה"ד חיפה, ולא לקיים דיון בביה"ד בטבריה שבו יהיה ביה"ד נאלץ לקיים דיון אם אפשרות לערער בנגוד לדעתו, מה גם שלדבריו יש חשש שיסתתמו הטענות.

אריה הורוביץ

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד הרבני האיזורי בטבריה מיום ט"ז באייר תשנ"ד שהחליט באותה ישיבה כדלהלן: ביה"ד לא מוכן לדון עם זכות ערעור וכן נוהג ביה"ד תמיד בעניני בוררות. יש פה סכסוך בענין ששיך לעיר וביה"ד יושב כאן כבי"ד העיר.

קדם להחלטה זו דרישתו של אב"ד טבריה כי הצדדים יחתמו על שטר בוררין מבלי זכות ערעור והתובעים התנגדו.

על זה בא הערעור של התובעים ובדיון שהיה ביום כ"ח בתשרי תשנ"ה התברר כי לתובעים לא ניתן נימוקי ביה"ד בטבריה על כן ביה"ד כאן דחה את הדיון עד שב"כ המערערים יעיין בנמוקים הנ"ל ויגיש כתב ערעור מתוקן אם ימצא לנכון.

ואכן המערערים הגיע כתב ערעור מתוקן ובו נמוקים הלכתיים על זכותם להתדיין בפני ביה"ד הרבני בטבריה וזכותם לערער על כל החלטה של ביה"ד.

עיקר הטעון בנימוקי ביה"ד כי הוא יושב לא מכח החוק כי החוק לצערינו מסמיך את ביה"ד לדון רק בדיני נשואין וגירושין והכרוך להם בלבד, ולא בדיני ממונות.

וא"כ כשביה"ד מלכתחילה אינו מסכים לפתוח בדיון אלא לאחר שהצדדים יוותרו על זכות ערעור בכהאי גוונא לא ניתן לחייב את ביה"ד להמנע מדרישה זו מכיון שבמקרה זה המחוקק החילוני לא הוסיף לביה"ד סמכיות כלשהן לא סמכות שיפוט ולא סמכות אכיפה וממילא רשאי ביה"ד לקבוע שהוא מתפקד רק כבי"ד קבוע שבעיר הדן בעניני העיר והאריך שם בנקודה זאת.

לא נראים לנו הדברים כצודקים ונסביר דברינו בפרוטרוט:

לו היה ביה"ד בטבריה מוקם ע"י האב"ד או ע"י המועצה הדתית בטבריה כמו שזה מקובל היום בהרבה ערים שהמועצה הדתית ממנה ביה"ד מיוחד לממונות מיוזמתם הם יכול היה ביה"ד לדון בדבר ולסרב לדון בדבר כפי שעושים כיום בהרבה בתי דינים פרטיים כגון ביה"ד של הרב ווזנר שליט"א או ביה"ד של נוה ציון שהציבור דרש הקמת בתי דין ועסקני העיר מינו להם דיינים ובתי דינים אלו הכינו טופס של שטר בוררות ובו הרבה פרטים והתחייבות הצדדים שע"מ כן הם באים לביה"ד זה ושם נאמר במפורש כי לא יוכל שום צד לדרוש מהיכן דנתוני, לא הגשת ערעור וכן לדון בלילה וגם בחוסר הרכב ומקבלים בקאג'ס על התחייבות זו.

אך בבית הדין הרבני האיזורי בטבריה לא הוקם ע"י האב"ד, ולא על ידי עסקני העיר אלא ע"י המשרד לעניני דת והדיינים מונו ע"י ועדת המנויים ע"י פי חוק הדיינים שממליצה בפני נשיא המדינה על מינויו בכלל וכלל לא נועדים ולא מתייעצים עם אנשי העיר, וכל דיין שמתמנה יודע הוא שהוא כפוף לתקנות הדיון שהותקנו ע"י מועצת הרבנות הראשית לישראל והדיינם והמתדיינים יודעים שע"מ כן ועל דעת כן הם דנים והמתדיינים באים לפניהם ומכח זה יכול ביה"ד גם להוציא כתב סירוב למי שמסרב להופיע בפניהם. הגע עצמך אם בנדון שלפנינו היה תביעה מצד הנתבעים דוקא לומר שהם מוכנים להתדיין בפני ביה"ד זה אך בתנאי שינתן להם אפשרות להגיע ערעור וביה"ד היה מסרב לתנאי זה וכי היה אפשר להוציא נגד הנתבעים כתב סירוב.

אין אנו סבורים שביה"ד בטבריה רוצה לקבוע עובדא כי עניני ממונות שנידונים בביה"ד בטבריה הוא בגדר של התנדבות וחלילה שדבר זה יקבל גושפנקא של ביה"ד איזורי וכ"ש של בית הדין הגדול.

על כן מן הראוי היה לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביה"ד בטבריה שידונו ויפסקו ואם נראה למי מן הצדדים לערער יוכל להגיש ערעור, אך מכיון שאין זה מתפקידו של ביה"ד הגדול לחייב דיינים לדון או לא לדון וזה מסמכותו של נשיא ביה"ד הגדול ואין אנו רוצים להכנס בתחום זה על כן אני מקבל את הצעתו של הגר"א הורוביץ שליט"א להעביר את הדיון לביה"ד בחיפה ואף כי היה יותר קרוב להעביר לביה"ד בצפת אך כיון שהאב"ד של טבריה הוא גם אב"ד בצפת אין להניח שבצפת הוא ידון בזה ועל הראב"ד בחיפה שליט"א לקבוע את ההרכב שידון בתיק זה.

אמנם בתיק נמצא תגובת הנתבעים והם חברה קדישא חסד של אמת, הם טוענים ודורשים שהדיון בתביעה יתקיים בטבריה כפי המקובל שהתובע הולך אחר הנתבע, אך מכיון שביה"ד בטבריה מסרב לדון בלי שוותרו התובעים על זכות ערעור לא יוכלו הנתבעים לעמוד על זכותם זו כי זה חשיב כמו שאין ביה"ד בעיר וחייבים הם להופיע בפני ביה"ד האיזורי בחיפה בהרכב שיקבע ע"י הראב"ד בשם.

כיון שהתובעים ממתינים זמן רב לדיון על כן ממליצים בפני הראב"ד דחיפה לקבוע הרכב שידון בתיק זה בהקדם.

שלמה בן שמעון

על יסוד הנימוקים המצורפים החלטנו לקבל את הערעור, ולהעביר את הדיון לביה"ד האזורי בחיפה.

ניתנה ביום _______ באדר א' תשנ"ה.

שלמה דיכובסקי                        אריה הורוביץ                            שלמה בן שמעון

תגיות

גדרו - בתי הדין האזוריים במדינת ישראל מינוי דיינים - אופן המינוי היחס ביניהם - בבית הדין הרבני - לעניין זכות הערעור