בס"ד
מס. סידורי:1050

לקוח בנק שנכנס ליתרת חובה וטוען שהבנק התרשל

שם בית דין:אזורי רחובות
דיינים:
הרב גורטלר נחום
הרב שמן אברהם
הרב שחור יהודה
תקציר:
בנק המזרחי הגיש תביעה כנגד אדם שהיה לו חשבון בנק, ומשך דרך כספומטים סכומים של למעלה מ- 10,000 ₪, כעת חשבונו נמצא ביתרת חובה של 12,000 ₪ שאותם תובע הבנק, והוא מסכים לוותר על ריביות והצמדה, אם הנתבע ישלם מה שבית הדין יפסוק.
לטענת הנתבע היה לו כרטיס שמיועד למידע בלבד, ובפריצה לביתו הכרטיס נגנב ונמשכו על ידי הכרטיס כספים מהבנק, זו אחריות הבנק שהוא אישר את המשיכות, ולכן עליו לשאת בתוצאות. כמו כן אחריותו של הבנק היא בכך שהוא לא חסם את האפשרות להוציא כספים לאחר שיתרת החובה עברה את המסגרת שלה בסך 2,500 ₪.
לטענת הבנק הלקוח קיבל כרטיס המיועד למשיכת כספים, אבל המסמכים לא נשמרים לאחר החתימה, אמנם הבנק מודה שהלקוח לא משך כספים עד לזמן האחרון, אבל הוא חויב בעמלה על כרטיס משיכה, שהיתה כתובה בדפי החשבון, כמו כן גם בתלונתו במשטרה הוא טען בתחילה שנגנב כרטיס האשראי שלו. כמו כן אין זה מתפקידו של הבנק לאשר חריגה בסכומים קטנים, וגירסת הלקוח על גניבת הכרטיס אינה הגיונית, שכן לפי דבריו הוא התלונן על הפריצה רק לאחר שלושה שבועות, כמו כן לא ברור איך הגנב ידע את הקוד הסודי. כמו כן הבנק הסכים לבטל את התביעה אם הלקוח ובניו ישבעו שלא הם משכו את הכספים.
הנתבע ענה שהוא לא חשב בכלל שהכרטיס הוא בר משמעות עד שפנו אליו מהבנק, ויתכן שהגנב ראה אצלו בבית את הקוד הסודי.
פסק הדין:
3,000 השקלים שהופקדו על ידי הנתבע יחולטו לתובע, בנוסף על הנתבע לשלם עוד 5000 ש"ח בתשלומים של 1000 ש"ח בחודש.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: י' חשון תשס"ז

בפני כבוד הדיינים:

- הרב נחום גורטלר, אב"ד

- הרב אברהם שמן, דיין

- הרב יהודה שחור, דיין

                                                                                                         

מס' תיק:900001719-35-1

תאריך    :01/11/2006

                 י' חשון תשס"ז      

התובע :בנק המזרחי המאוחד סניף רחובות

 

הנתבע : פלוני

 

הנדון    :תביעה כספית / בוררות

פסק דין

א. מבוא

התובע, בנק המזרחי המאוחד (מזרחי-טפחות) סניף רחובות, הגיש תביעה כספית באמצעות בא כוחו עו"ד יעקב קרקובר כנגד הנתבע פלוני בסך כ: 12,000 ש"ח. הצדדים חתמו בפנינו על שטר בוררות. התביעה הוגשה בתחילה לבית משפט השלום ברחובות והושגה שם הסכמה בין הצדדים שהנתבע יפקיד 3000 ש"ח והדיון בתיק יועבר לביה"ד הרבני ברחובות. הסכם זה קיבל בביהמש"פ תוקף של החלטה. הצדדים חתמו בפנינו על שטר בוררות והפקדון הנ"ל הועבר לתיק הפקדונות של הנהלת בתי הדין הרבניים. הבנק יוצג בדיונים הרבנים שנערכו בפנינו באמצעות בא כוחו עו"ד יעקב קרקובר. הנתבע בתחילה הופיע ללא ייצוג ובסוף ההליכים הוא יוצג ע"י עו"ד גבע יניב ועו"ד גלם רמי מהסיוע המשפטי.

לנתבע חשבון בבנק ובחשבונו בוצעו בתאריכים 14-24/3/02 כ: 15-20 משיכות כספיות ממכשירים אוטומאטיים, כל משיכה במאות ש"ח ובסך הכל מעל 10,000 ש"ח. יתרת החובה בחשבונו היא בסביבות 12,000 ש"ח אותם תובע הבנק. הבנק הודיע שהוא מוכן לוותר על רבית והצמדה משנת 2002 ועד היום בכפוף לכך שהנתבע ישלם מה שביה"ד יפסוק.

ב. טענות הצדדים

הנתבע טוען כי היה לו כרטיס מהבנק וכרטיס זה נגנב כשפרצו לביתו ובאמצעותו משכו הכספים מהבנק, לטענתו היה לו כרטיס מידע בלבד ולא כרטיס משיכה והוא מעולם לא הזמין כרטיס משיכה ואף לא השתמש בכרטיס זה למשיכת כספים ואין שום מסמך על הזמנה של כרטיס משיכה וזו היתה טעות של הבנק שאיפשרו משיכה בכרטיס זה.

בנוסף טוען הנתבע כי משיכת הכספים היתה במחדל ובאשמת הבנק שלא "חסם" את יכולת המשיכה מהחשבון כאשר יתרת החובה עברה את מסגרת האשראי שלו בסך 2500 ש"ח וכפי שנהג הבנק בעבר להחזיר לו שקים כאשר הוא חרג ממסגרת האשראי.

כמו כן, לטענתו הבנק התרשל בכך שלא יידע אותו בזמן, על המשיכות החריגות ובמיוחד כאשר כל השנים הוא לא משך כסף ולטענתו הרשלנות היא של הבנק. לדבריו הבנק נחשב כשומר שכר שהנפיק כרטיס משיכה ללא ידיעתו ואיפשר משיכות חריגות בחשבון ללא שיידע על כך את הלקוח. לפיכך לטענתו על הבנק לשאת באחריות על הנזקים ויתרת החובה שבחשבון.

הבנק טוען כי הלקוח קיבל מכשיר למשיכת כספים וחתם על מסמכי בקשה לקבלת כרטיס משיכה אלא שלפי נהלי הבנק מסמכים אלו לא נשמרים לאחר מספר שנים. נכון הוא שהלקוח לא משך בפועל כספים עד לתאריך 3/2002 אך הוא חוייב מידי שנה בעמלה בגין כרטיס משיכה וראה זאת בדפי החשבון שהוא קיבל. הלקוח אף שמר את דפי החשבון והגישם לבית המשפט וזה מראה שהוא אכן ידע שיש לו כרטיס משיכה. גם בתלונתו במשטרה הוא בתחילה טען שכרטיס האשראי שלו נגנב ורק אח"כ טען שהיה לו כרטיס מידע וזה מוכיח שהוא ידע שהכרטיס מיועד למשיכה.

הבנק שולל טענות הנתבע על רשלנות וטוען שהבנק היה רשאי לאשר חריגה ממסגרת האשראי וכפי שהיה מקובל בבנקים עד לאחרונה והתנועות החריגות בחשבון והמשיכות הינם תנועות סבירות בסכומים קטנים יחסית של עד 1000 ש"ח לפעולה. פקיד הבנק אינו אמור לעשות מעקב יומי צמוד אחר פעולות הלקוח לוודא תנועות חריגות של הלקוח כשמדובר בסכומים כאלה.

הבנק טוען שגירסת הלקוח על גניבת הכרטיס היא דמיונית. לדבריו מדובר בפריצה שהיתה בתאריך 6/3/02 והוא התלונן עליה למשטרה רק לאחר קרוב לשלושה שבועות אחרי שהבנק העיר לו על החריגה בחשבונו ובמשטרה אף לא ידע באיזה תאריך היתה הפריצה. כמו כן תמוה כיצד ידע הגנב על הקוד הסודי המאפשר משיכת כספים. הבנק טוען שלא היתה כלל פריצה ולכל היותר כרטיס המשיכה נלקח ע"י בן משפחתו של הלקוח ומשיכת הכספים היתה ע"י הלקוח או בן משפחתו.

הבנק גם טוען שאם הלקוח היה מתלונן מיד במשטרה על הפריצה (באם היא היתה) או מבטל את אפשרות המשיכה ומיידע את הבנק, לא היה נוצר נזק כה גדול. הבנק ציין שהוא היה מוכן לבטל את התביעה באם הלקוח וילדיו ישבעו שלא הם משכו הכספים, הלקוח סרב להשבע.

בדיון שנערך בזמנו בביהמש"פ אמר הנתבע שהוא לא שם לב שחייבוהו בעמלות כרטיס משיכה. ולגבי הפריצה מיום 6/3/02 הוא הסביר שהתלונן במשטרה רק בתאריך 25/3/02 כי הוא חשש שגנבו מישהו מפה מישהו משם והוא רצה לראות אם יוכל לפתור לבד אך הוסיף שזה לא בני משפחה. לטענת הבנק הביטוי: "חששתי שגנבו מישהו מפה מישהו משם" רומז על כך שהוא סבר שהכרטיס "נלקח" ע"י בן משפחתו ולכן הוא לא התלונן במשטרה.

הנתבע הסביר בביה"ד כי ההודעה המאוחרת למשטרה נעשתה בעקבות פניית הבנק. לפני כן הוא לא הודיע למשטרה ולבנק כי הוא ידע שמדובר בכרטיס מידע בלבד שגניבתו לא גורמת לנזקים כספיים (לכן לדבריו אין גם ריעותא באם הוחזק הקוד הסודי בצמוד לכרטיס). ורק כשהבנק יידע אותו הוא התלונן וזה מוכיח שלא ידע קודם שזה מכשיר למשיכת כספים.

הבנק טוען שהוא ידע שמדובר בכרטיס משיכה כי הוא חוייב במהלך השנים בעמלת כרטיס משיכה. במענה לכך משיב הלקוח שהוא לא שם לב לחיובים הקטנים בדפי הבנק בהם חוייב בעמלת כרטיס משיכה והוא מציין שהעובדה שהוא לא משך כסף מעולם בכרטיס, מוכיחה שהוא לא ידע שזה כרטיס למשיכה.

ולגבי יכולת הגנב לדעת את הקוד הסודי אמר הלקוח בביה"ד שיתכן והפורץ ראה אצלו את מספר הקוד הסודי ורשם אותו לעצמו ומשך הכספים.

ג. מה ארע-האפשרויות

מטענות הצדדים עולה שיש שתי אפשרויות כיצד נמשכו הכספים:

א. משיכות ע"י גנב זר.

ב. משיכות ע"י הנתבע, או שאחד מבני משפחתו (ילדיו וכד') "לקח" את הכרטיס ומשך הכספים.

אם המשיכות לא נעשו ע"י גנב זר אין ספק שהנתבע חייב לשלם את כל הנזקים שנגרמו לבנק כתוצאה מכך.

אך אם המשיכות נעשו ע"י גנב זר, התמונה יותר מורכבת ויש לבחון האם הלקוח ידע שהכרטיס הוא כרטיס משיכה או לא ולבחון ההשלכות לנידוננו וכפי שנפרט.

כאשר המשיכות נעשו ע"י גנב זר ישנן באופן תיאורטי כמה אפשרויות:

א (1). הכרטיס היה כרטיס מידע בלבד ולא כרטיס משיכה.

א (2). הכרטיס היה כרטיס משיכה, הלקוח לא ביקש כרטיס משיכה אלא כרטיס מידע ובזמן שקבל הכרטיס לא החתימוהו על בקשה ו/או קבלת מכשיר משיכה.

א (3) הכרטיס היה למשיכה, הלקוח לא ביקש כרטיס משיכה אלא כרטיס מידע ובזמן שקיבל הכרטיס החתימוהו על בקשה ו/או אישור קבלת כרטיס משיכה אך לא יידעוהו באותו זמן שמדובר בכרטיס משיכה.

א (4). כנ"ל באפשרות א(3) אך יידעוהו שמדובר בכרטיס משיכה ואח"כ הוא שכח זאת וחשב שזה כרטיס מידע בלבד.

א. (5) הלקוח בקש וקבל כרטיס משיכה אך לא היה מודע לכך שזה כרטיס משיכה.

א. (6) הלקוח בקש וקבל כרטיס משיכה והיה מודע לכך שזה כרטיס משיכה ואח"כ שכח וחשב שזה כרטיס מידע.

א (7). הלקוח היה מודע שקבל כרטיס משיכה ואח"כ בהמשך הזמן ובזמן הגניבה הוא שכח וחשב שזה כרטיס מידע ואח"כ כשהבנק תבע אותו הוא נזכר שזה כרטיס משיכה והוא טוען שזה כרטיס מידע כדי לחפות על רשלנותו.

א (8) הלקוח ידע גם אח"כ בזמן הגניבה שמדובר בכרטיס משיכה (ובמקרה זה אין נפ"מ אם בעבר הוא ביקש כרטיס מידע או כרטיס משיכה). טענתו שהוא הזמין כרטיס מידע נועדה כדי לחפות על רשלנותו.

יתכן וישנם אף אפשרויות ביניים נוספות (כגון: מצב ביניים בין אפשרות א (3) ל- א (4) כאשר פקיד הבנק יעץ ללקוח שכדאי לקחת כרטיס משיכה ולא כרטיס מידע והלקוח לא כ"כ שם לב לדברי הפקיד ופקיד הבנק לא היה מודע לכך וכד').

ד. רשלנות הלקוח לפי האפשרויות השונות

יש הבדל בין האפשרויות דלעיל ביחס לאשמתו או רשלנותו של הנתבע לגבי הנזק שארע ושיכל היה להמנע באם הנתבע היה מדווח מיד לבנק על הגניבה.

לפי אפשרות א (8) ודאי שהנתבע אשם בכך שבזמן הגניבה הוא ידע שנגנב כרטיס משיכה ולא דווח על כך מייד לבנק.

אך לפי אפשרויות א(1) - א (7) שהנתבע לא ידע בזמן הגניבה שמדובר בכרטיס משיכה ניתן להבין מדוע הוא לא דווח לבנק מיידית שנגנב הכרטיס. ברם, זה לכשעצמו אינו פוטרו מהאחריות.

לפי אפשרויות א (7) ו- א (6) הוא ידע בעבר שמדובר בכרטיס משיכה אלא שאח"כ, בזמן הגניבה הוא שכח זאת. שכחתו לכשעצמה היא רשלנות שלו שבעטיה הוא לא דווח מיד לבנק על הגניבה.

לפי אפשרות א (5) הוא מלכתחילה לא ידע שמדובר בכרטיס משיכה אך הוא ביקש כרטיס משיכה אלא שלא היה מודע לכך וזה לשכעצמו נחשב כרשלנות שלו.

אפשרות א (4) דומה לאפשרויות א(7) ו- א (6) בכך שהוא ידע שזה כרטיס משיכה ואח"כ שכח זאת. אלא שלפי אפשרות א (4) הוא מלכתחילה לא ביקש כרטיס משיכה ובבנק נתנו לו כרטיס משיכה ויידעוהו על כך. במצב זה יש יותר לגיטימציה שהוא ישכח שזה כרטיס משיכה אך עדיין מסתבר שעצם השכחה היא רשלנות בנסיבות יותר מקילות.

לפי אפשרויות א (2) ו-א (1) הוא מלכתחילה כלל לא ידע שהוא מקבל כרטיס משיכה ואף לא החתימוהו על כך ובנסיבות אלו ודאי שאין הוא אשם בכך שלא יידע מיידית את הבנק בדבר הגניבה (כשמדובר בכרטיס מידע, צריך אמנם מבחינה פורמאלית ליידע את הבנק על כך, אך מאחר ולא ניתן להוציא כספים מהחשבון, סבר הנתבע שאין צורך להודיע על כך מיידית לבנק).

לפי אפשרות א (3) הוא בקש כרטיס מידע ונתנו לו כרטיס משיכה בלי ליידעו שזה כרטיס משיכה אך הוא חתם על קבלת מסמכי כרטיס משיכה. במקרה שכזה, אם הוא חתם על כרטיס משיכה הוא אחראי לכל המשיכות שנעשות בכרטיס זה (ובמקרה גניבה עליו לדווח לבנק מיידית). וידועים דברי הרשב"א ופסק השו"ע בדבר אדם שחותם על מסמך וטוען אח"כ שלא קרא אותו שאין זה עילה לפוטרו מחיוביו. ברם, הדברים דלעיל ניתן לאמרם באופן פורמאלי. מעשית, מקובל שבני אדם סומכים על דברי פקיד הבנק וחותמים על מסמכים שהפקיד הכין עבורם. לפיכך, באם אכן הלקוח בקש כרטיס מידע ופקיד הבנק הטעה את הלקוח והחתים אותו על כרטיס משיכה בלי ליידעו שמדובר בכרטיס משיכה זה רשלנות מצד פקיד הבנק ובנסיבות אלו אין מקום להאשים את הלקוח שלא ידע שמדובר בכרטיס משיכה (ובאפשרות הביניים שהצבענו לעיל בין אפשרות א (3) ל-א (4) הלקוח לא היה מודע שזה כרטיס משיכה אע"פ שחתם על כך ומאידך, פקיד הבנק לא היה רשלן בכך שלא הבהיר לו שמדובר בכרטיס משיכה אך יתכן והיה חוסר זהירות מצד פקיד הבנק שלא ווידא שהלקוח מבין מה שהוסבר לו).

ה. בחינת הסבירות של האפשרויות השונות באופן כללי

עתה עלינו לבחון מהן האפשרויות היותר סבירות מבין האפשרויות שפרטנו לעיל. בפרק זה יבחנו הצדדים באופן כללי ללא התחשבות בנסיבות המיוחדות שיש במקרה שלפנינו. בפרק הבא נתייחס לנסיבות המיוחדות. בתחילה נתייחס לאפשרויות א(1)-א(3) שהן האפשרויות שלפיהן אין להאשים את הלקוח בנזק שנגרם.

אפשרות א' (1) שניתן לו כרטיס מידע אינה סבירה לחלוטין. לפי אפשרות זו עלינו להניח שהגנב משך כספים באמצעות כרטיס אחר שכלל לא נופק או שכרטיס המידע הפך בשלב מסוייים לכרטיס משיכה. האפשרות הראשונה אינה הגיונית. עלינו להניח שהיה באופן תיאורטי כרטיס נוסף של משיכה (בנוסף לכרטיס המידע) שהלקוח לא ידע עליו והוא הגיע משום מה לידי אותו הגנב (לא ידוע מהיכן?) ודוקא בסמוך לאחר גניבת כרטיס המידע, ניצל הגנב את כרטיס המשיכה לגנוב כספים וניצל אותו דווקא באותם ימים שבהם היתה הגניבה שהוא לא ידע ממנה ודבר זה אינו הגיוני. (גם האפשרות שכרטיס המשיכה "הנוסף" הגיע לאדם אחר או לפקיד בנק שמעל וגנב אף היא אינה הגיונית). [באופן תיאורטי יכל אף הלקוח לטעון שהיה פקיד בבנק שהחליט למעול ולגנוב כספים בחשבונו ע"י כרטיס נוסף למשיכה שהונפק בדרך כלשהי. אפשרות זו באם היא נעשתה כמובן שהיא חמורה מאד מבחינת הבנק אך לפי נהלי הבנק אין שום סבירות שדבר זה אכן נעשה ואף הנתבע דנן אינו טוען זאת. כמו כן גם אילו היה מדובר באדם חשוד ולא בבנק ידוע ומפורסם, אפשרות זו אינה סבירה. לא מסתבר שאותו אדם היה נביא וידע למעול בכספים דוקא באותם ימים שבהם נגנב מהלקוח כרטיס מידע]. גם האפשרות שכרטיס המידע הפך בשלב כלשהו אצל הלקוח לכרטיס משיכה אינה הגיונית. לפי נהלי הבנקים כאשר אדם רוצה להחליף כרטיס מידע בכרטיס משיכה יש להזמין כרטיס חדש שנועד למשיכה (ואז להחליט באם לבטל את כרטיס המידע או להשאירו). לפיכך עלינו להניח שהלקוח קבל כרטיס משיכה (אפשרויות א(2) - א (8)).

לפי אפשרות א' (2) הלקוח בקש כרטיס מידע ונתנו לו כרטיס למשיכה בלי שידעוהו ובלי להחתימו על כך, אפשרות זו אינה סבירה לפי נהלי הבנקים שמקפידים להחתים את הלקוחות על כל פעולה (מלבד פעולות הנעשות בהרשאה טלפונית ואף בהם מוחתם הלקוח בתחילה שהפעולות הטלפוניות באחריותו אף אם פקיד הבנק טעה שלא שמע נכון את ההוראה וכד'). הקפדה זו קיימת במיוחד כשמדובר לא בפעולה חד פעמית אלא בהזמנת כרטיס שנועד לשמוש לתקופה ארוכה. לפיכך גם אפשרות זו אינה סבירה.

ברם, הלקוח טוען טענת ברי שהוא לא חתם על קבלת כרטיס משיכה. באם הלקוח אכן חתם על קבלת כרטיס משיכה עלינו להניח שהוא משקר או ששכח שחתם על כרטיס משיכה או שלא היה מודע לחתימתו. הדרך הנאותה לשלול טענת הלקוח היא ע"י המצאת המסמך עליו הוא חתם. אלא שלפי נהלי הבנק מסמך זה לא נשמר שנים כה רבות ולפיכך אין אנו יכלים לשלול לחלוטין טענת הלקוח אלא רק מתוך הסתברות לפי הנהלים המקובלים בבנקים. ידוע שמקובל לשמור מסמכים לתקופה של 7 שנים וכד' אך יתכן ויש להבדיל בין מסמך המתייחס לפעולה חד פעמית כגון משיכה ע"י שיק שאז לאחר 7 שנים לא שומרים המסמכים לבין מסמך המתייחס לפעולה מתמשכת כגון: קבלת כרטיס משיכה בו ניתן למשוך שנים רבות. במקרה זה יש הגיון לשמור את המסמך 7 שנים לאחר שיבוטל הכרטיס. (לא בדקנו לפי נהלי הבנקים כמה זמן יש לשמור מסמכים אלו).

לפיכך אפשרות א' (2) אינה סבירה אך מאחר ואין בידי הבנק המסמך שהלקוח חתם על קבלת כרטיס משיכה, אין אנו יכולים לשלול אפשרות זו לחלוטין.

לפי אפשרות א'(3) הלקוח בקש כרטיס מידע ופקיד הבנק שכנע אותו לקבל כרטיס משיכה והחתים אותו על כך אך הלקוח לא היה מודע לכך וחשב שזה כרטיס מידע. גם אפשרות זו אינה כל כך סבירה ויותר סביר להניח שפקיד הבנק הסביר ללקוח שהוא מקבל וחותם על קבלת כרטיס משיכה ( בבחינת אומן לא מרע אומנותיה).

אפשרות זו אינה סבירה אך אין לשלול אותה לחלוטין.

מבין האפשרויות א (4)-א(8) אין עלינו להכריע מהן האפשרויות היותר סבירות ומהן האפשרויות הפחות סבירות. מבחינה מוסרית ודאי שיש הבדל בין אפשרויות א (4) -א(6) לבין אפשרויות א(7) , א(8) ואפשרות ב. באפשרויות א(4) -א(6) הנתבע לא ידע מזמן הגניבה ואילך שמדובר בכרטיס משיכה ורשלנותו שלא דווח מיידית לבנק נובעת מכך שהוא היה אמור לדעת שמדובר בכרטיס משיכה וזו רשלנות בשוגג. לפי אפשרויות א(7) ו-א(8) הנתבע משקר כיום במזיד כדי לחפות על רשלנותו בעבר ומבחינה מוסרית ודאי שהדבר חמור בהרבה. ולפי אפשרות ב' לא מדובר ברשלנות שגרמה לגניבה בידי אדם אחר ובשקר אלא מדובר בגניבה ע"י הלקוח או אחד מבני משפחתו וודאי שדבר זה חמור מאד מבחינה מוסרית.

ברם, מבחינת חיובו של הלקוח בנזק שנגרם, יש לחייבו גם אם מדובר באפשרויות א(4)-א(6) ולפיכך אין לנו צורך להכריע בדרגת הסבירות של אפשרויות א (4) -א(8) מי מהן סבירה יותר ומי פחות. עלינו להתמקד בעיקר בשאלת הסבירות של אפשרות א' לעומת הסבירות של אפשרות ב' ומידת הסבירות של אפשרויות א (1)-א(3) לעומת הסבירות של אפשרויות א(4)- א(8).

ו. השלכות הנתונים המיוחדים במקרה שלפנינו על סבירות האפשרויות הנ"ל

פירטנו לעיל את הסבירות של כל אחת מאפשרויות  א(1)- א(3) לכשעצמה. במקרה דנן ישנם נתונים נוספים שיכולים לסייע בקביעת הסבירות של האפשרויות הללו. הנתונים הם כדלקמן:

א. הלקוח שילם לבנק עמלה בגין כרטיס משיכה והדבר צויין בדפי החשבון שהוא קבל מהבנק.

ב. הלקוח לא משך כספים בכרטיס המשיכה עד ארוע הגניבה.

ג. הלקוח לא ביטל את כרטיס המשיכה אע"פ שהוא לא משך כספים בכרטיס.

ד. הלקוח לא השמיד ולא הרחיק את הקוד הסודי מכרטיס המשיכה.

ה. הלקוח לא דווח מיידית לבנק על גניבת הכרטיס.

נתון (א) ולפיו הלקוח קבל מהבנק דפי חשבון ובהם חייבוהו בעמלות משיכה מחליש את טענת הלקוח שהוא ידע שמדובר בכרטיס מידע. אלא שמדובר בלקוח פרטי רגיל שאינו בהכרח בודק כל שורת חיוב קטן בחשבון ולכן אין בנתון (א) כדי לשלול את טענת הלקוח שהוא ידע שמדובר בכרטיס מידע. אמנם יש לחלק בין האפשרויות השונות. לפי אפשרויות א (1) ו- א(2) הוא לא היה אמור לדעת שמדובר בכרטיס משיכה ולכן יתכן והוא לא שם לב לנתון (א). גם לגבי אפשרות א(3) ולפיה החתימוהו על כרטיס משיכה בלי ליידעו על כך יתכן אולי שניתן להצדיק את התעלמותו מעמלת המשיכה מתוך אי שימת לב. ברם, לגבי אפשרויות א (4) - א (7) הלקוח התרשל בכך שלא ידע שמדובר בכרטיס משיכה (מתוך שכחה, או אי מודעות) ונתון (א) מחזק את דרגת התרשלותו.

נתון (ב) ולפיו הלקוח בעבר לא משך כספים בכרטיס זה מאפשר לנו לקבל, כאפשרות שהלקוח חשב שמדובר בכרטיס מידע דהיינו אפשרויות א(1) - א(7). אמנם אין הוא שולל את אפשרות א (8) כי יתכן והוא ידע שמדובר בכרטיס משיכה אע"פ שבפועל הוא לא משך (אילו הלקוח היה מושך בעבר כספים אזי היה בכך כדי לשלול אפשרויות א' (1) -א (7) כי מי שמושך כספים מודע לכך שמדובר בכרטיס משיכה וגם לא מסתבר שהוא אח"כ ישכח זאת).

לפי נתון (ג) הלקוח לא בטל את כרטיס המשיכה אע"פ שחוייב בעמלת משיכה מיותרת שהרי הוא לא משך כספים. דבר זה מציב סימן שאלה מדוע אכן הלקוח לא בטל את הכרטיס בו הוא מחוייב בעמלת משיכה. ישנם לכך כמה תשובות אפשריות. יתכן והלקוח לא שם לב שהוא משלם עמלת משיכה ומשום כך הוא גם לא ראה צורך לבטל את כרטיס המשיכה (אפשרות זו מתאימה לאפשרויות א (1) - א (7) שהוא לא ידע שמדובר בכרטיס משיכה). אך יתכן והלקוח ידע שמדובר בכרטיס משיכה (אפשרות א (8)) ואעפ"כ הוא במודע המשיך לשלם עמלת משיכה ולא בטל את כרטיס המשיכה. יתכן והלקוח עשה זאת בכוונה כדי להשאיר לעצמו את האופציה למשוך כספים בכרטיס ויתכן והכרטיס לא בוטל כי הלקוח פשוט לא טרח לבטל את הכרטיס ועמלת המשיכה (מדובר בעמלת משיכה בסכום קטן).

לפי נתון (ד) הקוד הסודי היה צמוד לכרטיס המשיכה. במבט ראשון היה אפשר לחשוב שזה מחזק טענת הלקוח שהוא חשב שמדובר בכרטיס מידע. לפי נהלי הבנקים יש להרחיק הקוד הסודי (או להשמידו) גם בכרטיס מידע, אך מבחינת הלקוחות הנזק בהצמדת הקוד הסודי לכרטיס מידע קטן בהרבה מהצמדתו לכרטיס משיכה. לפיכך ניתן היה לומר שאם הלקוח הצמיד הקוד הסודי לכרטיס, יותר מסתבר שהוא חשב שזה כרטיס מידע כי אם היה מדובר בכרטיס משיכה הלקוח היה נזהר ולא מצמיד הקוד הסודי לכרטיס.

אך מסתבר שאין הדבר כן. ישנם לקוחות רבים שלא מקפידים על הוראות הבנקים להרחיק את הקוד הסודי מהכרטיס גם כשמדובר בכרטיס משיכה. (בדרך כלל הדבר נובע מחוסר זהירות ואי שימת לב או כאשר הלקוח חושש שהוא לא יזכור בעל פה את הקוד הסודי). לפיכך יתכן והלקוח דנן ידע שמדובר בכרטיס משיכה (אפשרות א (8)) ואעפ"כ הוא לא הרחיק את הקוד הסודי.

לפי אפשרויות א(1) - א (7) הלקוח חשב שכרטיס המשיכה הוא רק כרטיס מידע. אי הרחקת הקוד הסודי גרמה לנזק כי ללא הקוד הסודי הגנב לא יכול היה למשוך כספים. לכאורה הלקוח התרשל באי הרחקת הקוד הסודי ורשלנותו גרמה את הנזק. אך יש לחלק בין האפשרויות השונות. באם הלקוח ידע שמדובר בכרטיס משיכה (א (8) ) זו ודאי רשלנותו בגרימת הנזק. לפי אפשרויות א (1) -א (2) הלקוח חשב שמדובר בכרטיס מידע ולא היה עליו לחשוב שמדובר בכרטיס משיכה ובמידה רבה הדבר נכון גם לגבי האפשרות א (3). לפיכך הצמדת הקוד הסודי לכרטיס אינה נחשבת כרשלנות מצדו אע"פ שלפי נהלי הבנק יש להרחיק הקוד הסודי גם מכרטיס מידע. אך לפי אפשרויות א (4) - א (7) הלקוח היה אמור לדעת שמדובר בכרטיס משיכה וזוהי רשלנותו שלא היה מודע לכך וכתוצאה מכך וכתוצאה מזה שלא הרחיק את הקוד הסודי נגרם הנזק ולפיכך הוא אחראי לנזק שנגרם.

נתון (ה) מצביע על כך שהלקוח לא דווח מיידית לבנק על הגניבה. נתון זה מחליש מאד את אפשרות א (8). אם הלקוח היה מודע לכך שמדובר בכרטיס משיכה ושהכרטיס נגנב בידי זר, סביר להניח שגם לקוח פחות זהיר ואחראי היה טורח לפנות לבנק.

עלינו להדגיש שהתייחסותנו לעיל לגבי נתונים (א) - (ה) נועדה לבחינת סבירות האפשרויות א (1) -א (8). אין בכך התייחסות לגבי השאלה הבסיסית האם הכספים נמשכו ע"י גנב זר (אפשרות א) או שהכספים נמשכו ע"י הלקוח או בני משפחתו (אפשרות ב'). כמו כן הניתוח דלעיל מחזק או מחליש חלק מהאפשרויות א (1) - א (8) אך אין הם נותנים תמונה חד משמעית לגבי אפשרויות אלו.

ז. טענות הלקוח כלפי הבנק

עתה נפנה לטענות הלקוח שהבנק אחראי לנזק שנגרם עקב מחדלי הבנק. הלקוח טוען שהבנק לא היה צריך לאפשר לגנב למשוך כספים מעבר למסגרת האשראי שהוקצתה ללקוח בסך 2500 ש"ח. בנוסף טוען הלקוח שפקיד הבנק היה צריך מיד לשים לב לתנועות החריגות בחשבון ולהודיע מיידית ללקוח על המצב החריג.

מסתבר כי הבנק אינו אשם בגרימת הנזק ופעולות הבנק היו סבירות לחלוטין בנסיבות המקרה.

לגבי אי חסימת יכולת משיכה במכשיר מעבר למסגרת האשראי: בחדשים האחרונים קבלו הבנקים הוראה לפי התקנות החדשות שלא לאפשר החל מ: 1.7.2006 חריגה ממסגרת האשראי אלא במקרים מיוחדים ובתנאים שנקבעו בתקנות. גם לפני כן, החלו הבנקים בשנים האחרונות לעדכן את מכשירי הבנק האוטומטיים למשיכת כספים, למנוע מלקוח למשוך כספים החורגים ממסגרת האשראי (או מסכום המשיכה המכסימאלי המותר ביום). אך נוהל זה נעשה בבנקים מרצונם ולא כנוהל מחייב. בעבר, הנוהל המקובל איפשר למשוך במכשירי הבנק האוטומאטיים כספים גם באופן החורג ממסגרת האשראי וכפי הנראה כך היה גם הנוהל בשנת 2002 בה ארע המקרה דנן.

ככלל, מסגרת האשראי היא למעשה התחייבות של הבנק לאפשר ללקוח להיות ביתרת חובה בגבולות מסגרת האשראי. אך אין היא מהווה התחייבות של הבנק ללקוח שלא לאשר חריגה ממנו. גם התקנות החדשות הם הנחיות של בנק ישראל שמחייבות את הבנק אך אין הם מהוות התחייבות של הבנק ללקוח וישנם אף נסיבות המאפשרות חריגה ממסגרת האשראי גם כיום. בכל מקרה, בתקופה הנדונה לא היו תקנות אלו וודאי שהבנק לא היה מחויב למנוע חריגות ממסגרת האשראי וכך אף היה מקובל שנים רבות שבנק מאפשר ללקוחותיו חריגה ממסגרת האשראי. לפיכך, אין לראות בכך רשלנות או מחדל מצד הבנק.

לגבי אי תשומת לב הבנק לפעולות החריגות בחשבון: פעולות חריגות בחשבון שמצריכות להדליק "נורה אדומה" אצל פקיד הבנק הן כגון: פעולות בסכומים גבוהים בהרבה מהפעולות הרגילות בחשבון ו/או פעולות בסכומים רגילים אך אינם מקובלות (כגון: הוראה להעברת כספים לחשבון של ארגון טרור פלשתינאי שצריך להדליק "נורה אדומה" גם כשמדובר בסכום רגיל). במקרה דנן מדובר בפעולות של משיכת כספים ממכשיר שהן פעולות שכיחות ביותר וגם סכומי הפעולות היו בסכומים שאינם גדולים ועד 1000 ש"ח לפעולה. הלקוח דנן אמנם לא בצע פעולות של משיכת כספים ע"י כרטיס המשיכה אך באופן כללי פעולות משיכת כספים בכרטיס הינן מקובלות. אם הבנקים היו צריכים להפעיל את פקידיהם לאבחון מיידי של חריגות במשיכות כספים בכרטיס משיכה בסדר גודל של מאות ש"ח, היו הוצאות הבנקים עולות בהרבה (וכנגזרת מכך היו גם עולות בהרבה העמלות שמשלמים הלקוחות). הבנק אכן הסב את תשומת לב הלקוח לכך לאחר כשבוע עד 10 ימים.

בנסיבות אלו נראה שהתנהגות הבנק היתה סבירה ואין מחדל בכך שהבנק לא יידע את הלקוח קודם לכן על החריגות בחשבון הבנק ובעקיפין לא מנע את הנזק שנגרם. אין להאשים את הבנק במחדל או רשלנות שגרמו לנזק. לכל היותר ניתן אולי להתחשב בנתון זה כעילה נוספת שיכולה להצטרף לעילות נוספות המצדיקות פשרה.

ברם, ללקוח ישנה טענה נוספת כלפי הבנק. הלקוח טוען שהוא לא חתם על קבלת מכשיר משיכה. הבנק טוען שהלקוח קבל מכשיר משיכה וחתם על כך, אך הנוהל בבנק הוא שמסמך החתימה לא נשמר בנק שנים כה רבות. ידוע ומקובל הוא שמסמכים על פעולות חד פעמיות אין הכרח לפי הנהוג והחוק לשומרם לאחר מספר שנים (כגון משיכת כסף מחשבון באמצעות שיק, הבנק ישמור את השיק 7 שנים וכד'). ברם, כאשר מדובר על פעולה מתמשכת כמו קבלת מכשיר משיכה, ישנו הגיון לשומרו 7 שנים לאחר הפסקת הפעולה המתמשכת ובמקרה דנן 7 שנים לאחר הפסקת משיכת הכספים בכרטיס משיכה וכפי שצוין לעיל.

סביר אמנם להניח שמבחינה משפטית הבנק "מכוסה" ושהלקוח חתם באופן כללי שהרישום במסמכי הבנק מחייבים אותו גם אם מסמך מסוים לא נשמר וכד'. אך בפועל, מציאות זו גרמה לכך שאין אפשרות לשלול לחלוטין את אפשרות א (2) שהלקוח לא חתם על קבלת כרטיס משיכה. זוהי לכשעצמה סיבה שבגינה יש לשקול פשרה ולא לחייב הלקוח במלוא הסכום.

ח. טענות הלקוח והבנק האם הן טענות ברי או טענות שמא

הלקוח והבנק טוענים את טענותיהם כטענות ברי. אך כשאנו בוחנים ומנתחים את טענותיהם, נמצא שחלק מטענותיהם הן טענות ברי וחלקן שמא.

הלקוח טוען שהוא לא ידע בזמן הגניבה שמדובר בכרטיס משיכה ושמשיכת הכספים לא נעשתה על ידו או על ידי בני משפחתו. טענה זו נחשבת כטענת ברי בהתייחס לשלילת אפשרויות א(7) ו-א (8) וכן היא שוללת בטענת ברי את אפשרות ב' (כי סביר להניח שהוא היה מודע ל"גניבה" שנעשית ע"י אחד מילדיו וכד') ולכן הלקוח למעשה טוען בברי שהיו אפשרויות א (1) - א (6). אך בהתייחס לאפשרויות א (4) - א (6) (שמשמעם שהלקוח לא היה מודע לכך שזה כרטיס משיכה או ששכח זאת) טענות הלקוח לשלול אפשרויות אלו נחשבות למעשה לכל היותר טענות שמא.

ובהתייחס לטענות הבנק: הבנק למעשה טוען בטענת ברי שלא היו אפשרויות א(1)- א(3) שלילת אפשרות א (1) היא כי בבנק הכרטיס רשום ככרטיס משיכה וכך הוא אף פעל בזמן הגניבה, שלילת אפשרויות א (2) ו-א(3) אינה נובעת מטענת ברי של ידיעה. הבנק אינו יודע כיום אם החתימו את הלקוח על מסמך קבלת כרטיס משיכה (והמסמך אינו קיים כיום) והבנק גם אינו יודע שהפקיד יידעו בזמן החתמתו. אך הבנק יכול להניח כהנחה סבירה שפקיד הבנק "לא מרע אומנותיה" ולא יתן ללקוח כרטיס משיכה בלי להחתים אותו ובלי ליידע אותו שמדובר בכרטיס משיכה. משום כך, גם אם טענת בנק זו אינה מכח ידיעה יכולה היא להחשב כטענת ברי מתוך ההנחות הסבירות על נהלי הבנק המקובלים. לפיכך טענת הבנק שהיו רק אפשרויות א(4) - א (8) או אפשרות ב' נחשבת כטענת ברי.

הבנק טוען בנוסף לכך שהיתה אפשרות ב' (שמשיכת הכספים נעשתה ע"י הלקוח ובני משפחתו). טענה זו אינה נחשבת למעשה כטענת ברי והיא יכולה להחשב לכל היותר כטענת שמא עם רגלים לדבר.

ט. גירסת הלקוח שהיתה גניבה

הבסיס לאפשרויות שנבחנו לעיל  א (1) -א (8) יוצאות מתוך הנחה שכרטיס המשיכה נגנב ע"י אדם זר וכפי שטוען הלקוח. הבנק טוען שגירסת הגניבה אינה נכונה והמשיכות נעשו ע"י הלקוח או אחד מבני משפחתו כגון ילדיו ש-"גנב"/"לקח" את הכרטיס (אפשרות ב').

בהתייחסות לכך, יש להצביע על כך שגירסת הלקוח בענין ארוע הגניבה מעוררת כמה תמיהות.

הלקוח בתלונתו למשטרה אמר שנגנב לו כרטיס האשראי והוא אינו יודע מתי. העובדה שהלקוח התייחס לכרטיס ככרטיס אשראי מצביעה על כך שיתכן והוא ידע שמדובר בכרטיס משיכה. אמנם יתכן ואין הדבר כך והלקוח פשוט לא דייק בדבריו במשטרה. קצת סיוע לכך שהלקוח לא דייק, מזה שהוא הגדיר את הכרטיס ככרטיס אשראי והרי גם לפי נתוני הבנק מדובר בכרטיס משיכה ולא בכרטיס אשראי (שבו גם אפשרות משיכה).

בתלונה במשטרה הלקוח אינו יודע מתי ארעה הגניבה. בחקירתו בבית המשפט ואח"כ בבית הדין אמר הלקוח שהגניבה אירעה בתאריך 6.3.2002 האם כשהתלונן במשטרה הוא לא ידע התאריך או שהתאריך "נולד וגובש" אח"כ?

כמו כן, בדרך כלל כשגנב זר גונב כרטיס משיכה עם קוד סודי הוא ממהר לנצל אותו לפני שהלקוח והבנק "יחסמו" את הכרטיס. במקרה דנן לפי גירסת הלקוח, הגנב המתין 8 ימים מיום הגניבה (6/3) עד למשיכת הכספים הראשונה (14/3).

העובדה שהלקוח לא התלונן מיד למשטרה אלא רק בתאריך 25/3/02 אף היא טעונה בירור. אך לגבי עצם האיחור בדיווח ניתן להתייחס לכך כפי שהתייחסנו לעיל לאי הדיווח המיידי לבנק (ואם הלקוח חשב שמדובר בכרטיס מידע אין בכך ריעותא שהוא לא התלונן מיד במשטרה).

אלא שבחקירתו בבית המשפט הסביר הלקוח את האחור בהגשת התלונה למשטרה כי הוא חשש שגנבו: מישהו מפה מישהו משם והוא רצה לראות אם הוא יוכל לפתור לבד. משפט זה יש בו לפחות רמז שאכן הלקוח עצמו חשש שאחד מבני משפחתו "לקח" את הכרטיס ולכן הוא לא התלונן במשטרה. אמנם אח"כ הדגיש הלקוח שזה לא נלקח ע"י בני המשפחה אך קשה להתעלם ממשמעות הרמז שיש בבטוי מישהו מפה מישהו משם וכו' שנאמר ע"י הלקוח בחקירתו.

יש לציין שגם בדיון בביה"ד ביום ג' תמוז תשס"ה 16/7/05 הלקוח דיבר  על אפשרות שהפריצה נעשתה ב: 14/3/02 ובאופן כללי גירסתו לא היתה ברורה ויש בכך בכדי להטיל סימני שאלה גדולים על אמינות גירסת הגניבה.

י. מסקנות

העולה מהאמור לעיל: פרטנו לעיל את האפשרויות השונות, את נתוני הסבירות של כל אחת מהן באופן כללי ובהתחשב בנתונים הספציפים שבמקרה זה. כמו כן הצבענו על כך שיש לחייב את הלקוח לפי אפשרות ב' וכן לפי אפשרויות א (4) - א (8) ועל כך שיש לפוטרו לפי אפשרויות א (1) - א (3). מהאמור לעיל עולה שאפשרות א (1) איננה סבירה לחלוטין ואפשרויות א(2) ו- א (3) הן לא כל כך סבירות אך אין אנו שוללים אותן לחלוטין.

באופן כללי יש כאן כביכול "ספק ספיקא" לחייב את הלקוח. לפי אפשרות ב' ודאי שיש לחייב את הלקוח וגם אם נקבל את אפשרות א' ישנם הרבה אפשרויות לפיהן הלקוח חייב. בנוסף, לאור האמור לעיל על סימני השאלה לגבי גירסת הגניבה, אפשרות ב' אמנם נחשבת כטענת שמא מצד הבנק אך יתכן מאד ויש לכך רגליים לדבר.

כמו כן, יש לצרף לחובת הלקוח את הנוהל המקובל בבנקים לפיו כל לקוח מתחייב בזמן פתיחת החשבון לשלם לבנק על כל חיוב כפי שיהיו רישומי הבנק ואחריות זו היא גם כאשר הלקוח היה אנוס (אא"כ הלקוח יוכיח שהבנק התרשל וכד').

וכ"ש כאשר במקרה דנן יתכן ויש רגליים לדבר כאפשרות ב' וגם לפי אפשרות א' הסבירות היותר גבוהה היא שהלקוח התרשל בכך שלא ידע שמדובר בכרטיס משיכה (או ששכח זאת) ושלא דווח בזמן לבנק.

לפיכך מצד הדין ודאי שיש לחייב את הלקוח בכל סכום התביעה. אלא, שיש בנסיבות מקרה זה עילות המצדיקות פשרה הקרובה לדין. באם אירעה אפשרות ב' אזי הלקוח הוא מזיד גמור. גם לפי אפשרות א' (8)  הלקוח התרשם שלא בשוגג (ואף משקר) וכן לפי אפשרות א (7) הלקוח אמנם התרשל בשוגג אך הוא שיקר אח"כ ולפי אפשרויות אלו אין הצדקה לפשר, אך לפי אפשרויות א (4)-א(6) התרשלותו של הלקוח היתה בשוגג ואמנם מצד הדין הוא ודאי חייב אך יש בכך עילה להצדקת פשרה.

ויש לצרף לכך את העובדה שהבנק לא המציא מסמך בו חתם הלקוח על קבלת כרטיס משיכה ובכך אין אנו יכולים לשלול לחלוטין את אפשרויות א (1) ו- א (2). בנוסף, גם אפשרות א (3) לא נשללה לחלוטין אע"פ שהצבענו על כך שהיא לא כל כך סבירה. לפיכך יש הצדקה מכח פשרה הקרובה לדין לחייב את הנתבע בסביבות שני שליש מהתביעה.

סכום התביעה הוא בסביבות 12 אלף ש"ח. הנתבע הפקיד סך של 3000 ש"ח לפני שהתביעה הועברה מבית המשפט לבית הדין הרבני (סכום זה צבר כפי הנראה רבית והצמדה בסך של עד 50 ש"ח). לפיכך יש לחייב את הנתבע בתשלום נוסף של 5000 ש"ח.

בהתחשב בטענות הלקוח על קשייו הכספיים יש הצדקה לכך שהבנק יקבל את המגיע לו בתשלומים חדשיים של 1000 ש"ח. מאידך, הבנק הודיע שהוא מוותר על חיוב ההצמדה והרבית באם הלקוח ישלם את מה שביה"ד יפסוק. לפיכך, באם הנתבע יפגר בתשלומים רשאי הבנק להודיע על כך לביה"ד. בכפוף להתחייבות הלקוח לשלם לבנק רבית על יתרת החובה (עם היתר עיסקא), ישקול ביה"ד לחייב את הנתבע ברבית והצמדה.

(-) הרב יהודה שחור, דיין           

התובע, בנק המזרחי המאוחד (מזרחי -טפחות) סניף רחובות, הגיש תביעה כספית באמצעות בא כוחו עו"ד יעקב קרקובר כנגד הנתבע פלוני בסך כ: 12,000 ש"ח. הצדדים חתמו בפנינו על שטר בוררות. התביעה הוגשה בתחילה לבית משפט השלום ברחובות והושגה שם הסכמה בין הצדדים שהנתבע יפקיד 3000 ש"ח (להבטחת פרעון חלקי של התביעה באם הנתבע יחוייב בה) והדיון בתיק יועבר לביה"ד הרבני ברחובות. הסכם זה קיבל בביהמש"פ תוקף של החלטה. הצדדים חתמו בפנינו על שטר בוררות והפקדון הנ"ל הועבר לתיק הפקדונות של הנהלת בתי הדין הרבניים. הבנק יוצג בדיונים הרבנים שנערכו בפנינו באמצעות בא כוחו עו"ד יעקב קרקובר. הנתבע בתחילה הופיע ללא ייצוג ובסוף ההליכים הוא יוצג ע"י עו"ד גבע יניב ועו"ד גלם רמי מהסיוע המשפטי.

לאור הנימוקים דלעיל, פוסק ביה"ד:

1. הנהלת בתי הדין הרבניים תעביר את הכספים בסך כ: 3000 ש"ח שהופקדו ע"י הנתבע בבית המשפט והועברו לחשבון פקדונות מטעם הנהלת בתי הדין הרבניים (כולל הרבית וההצמדה שנצברו עליהם) לתובע- בנק המזרחי המאוחד (מזרחי טפחות) סניף רחובות.

2. בנוסף לכך ישלם הנתבע, פלוני, לתובע בנק המזרחי המאוחד (מזרחי טפחות) סניף רחובות סך של 5000 (חמשת אלפים) ש"ח בחמישה תשלומים חדשיים של 1000 ש"ח לחודש החל מיום 1.12.2006.

3. באם הנתבע יפגר בתשלומיו, בזכות התובע לפנות לביה"ד וביה"ד ישקול חיוב הנתבע בהפרשי רבית והצמדה החל משנת 2002 (בהתחשב בהיתר העיסקא שבין הבנק ללקוחותיו ובהתחשב שמכח פשרה לא חייב ביה"ד את הנתבע במלא סכום התביעה).

4. המזכירות תשלח העתק פסה"ד להנהלת בתי הדין הרבניים (לצורך בצוע סעיף 1).

ניתן ביום י' חשון תשס"ז          (01/11/2006)

(-) הרב נחום גורטלר, אב"ד       (-) הרב אברהם שמן, דיין            (-) הרב יהודה שחור, דיין           

תגיות