ספרים שהושארו בישיבה
כרך שישי סימן כט עמוד תע
ראשי פרקים
1. עשה שלא כהוגן
2. אם צריך להודיעו
3. מודעה על לוח המודעות
שאלה
בענין ספרים שהושארו בישיבה, וגבאי אוצה"ס, באישור/בשליחות הנהלת הישיבה, פרסמו מודעה שמי שלא יקח את ספריו תוך חודש ימים, הישיבה
תראה אותו כמפקיר את הספרים, ואוצה"ס יהיה רשאי להוציא את הספרים או למכרם.
וכן בקשו שכ"א יודיע לחבריו, ונשארו מאות ספרים, מהם של בוגרים מלפני שנים,
וכל שנה אוצה"ס מפרסם מודעה כנ"ל.
תשובה
1. עשה שלא כהוגן
איתא בב"מ קא,ב:
ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא. לא אשכח דוכתא לאותוביה. אמר ליה לההיא איתתא, אית לך דוכתא לאוגרי. אמרה ליה, לא. אזל קדשה. יהבה ליה דוכתא לעייליה. אזל לביתיה, כתב לה גיטא. שדר לה. אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע, כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה, לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי ולך לא ניחא לי, דדמית עלי כי אריא ארבא.
ובהסבר ההו"א של הגמ' לחלק בין חצר דלא קיימא לאגרא
לחצר דקיימא לאגרא, נראה לומר דבחצר דלא קיימא לאגרא, מוכח מילתא טפי שהשכירה לו
רק על דעת כן, משא"כ בחצר דקיימא לאגרא, רצתה להשכיר לכל מי שישכור אלא
העדיפה את זה שרצה לשאת אותה. וע"ז השיבה הגמ' דיש גם בזה פגם מהותי, דכיון
שרימה אותה, אינה רוצה שבחצרה המושכרת יגור אדם שרימה אותה כ"כ, דדמית עלי כי
אריא ארבא.
והשאלה אם מה שעשתה הוא מעיקר הדין, שמאחר והשיג את
השכירות ברמאות, ולמעשה היה אמור בתמורה לשכירות לשלם בנישואין, ולסוף שדר לה
גיטא, והרי זה כשולח שיק על דמי השכירות ומבטלו, וכאשר למעשה לא ממלא השוכר את
חובתו בהסכם השכירות, יכול המשכיר להוציא חפציו. או כיון שכבר נשאה, הרי מילא
חובתו, רק לא לפי כוונת הצדדים, ע"כ שלא מעיקר הדין, כאשר עשה, כן יעשה לו.
והראשונים בגיטין מ,א-ב כתבו דלשון כאשר עשה כן יעשה לו, היינו דמדינא עשתה כן, כך
כתבו התוס' גיטין מ,ב ד"ה וכתב, הרמב"ן והריטב"א (בע"א).
וצ"ל דאף בעשה השוכר שלא כהוגן, ולא נהג בהגינות בעצם השכירות, יכול המשכיר
לבטל השכירות ולהוציא חפציו. ומ"מ דוקא כאשר השוכר מפר תנאי מתנאי השכירות,
שעל דעת כן השכירו לו, אבל מצב שנוצר לאחר קנין השכירות, ואינו תלוי בעצם קנין
השכירות, אינו מבטל את השכירות. עיין בנימוק"י ב"מ (נט,א בעמוה"ר)
ובריטב"א בסוגיא, וז"ל:
"פירוש, שאף בשעת השכירות גלתה דעתה שאינה רוצה להשכירה, וכיון דכן אנן סהדי כי מה שעשתה מפני הקידושין עשתה, וכאילו התנת בפירוש דמי, הא אילו השכירה לו סתם קודם קדושין ואח"כ קדשה, לא כל הימנה לעשות כן, אטו המשכיר או המשאיל בית לחברו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם, כלום יכול להוציאו מן הבית שהשכיר או שהשאיל לו, הא ודאי ליכא למימר".
ונראה דהוא הדין בכל שוכר ומשכיר, דכל מה שמשכיר לשוכר
הוא על דעת שישלם לו תשלומי שכר דירה מדי חודש בחודשו, וכאשר אינו משלם לו, אנן
סהדי דע"ד כן לא היה משכיר לו. והוא הדין לכל תנאי מהותי בשכירות שמפר השוכר.
והחידוש כאן, דאף שקדשה ולמעשה קיים התנאי, כיון שאח"כ גרשה, אנן סהדי
דבכה"ג לא הוי קיום התנאי. אבל הוא הדין בכל הפרה של תנאי מהותי מחוזה
השכירות, כשאנן סהדי שעל דעת כן לא היה משכיר לו, יכול להוציא חפצי השוכר ולבטל
השכירות.
ולכאורה מה שיכול להוציא חפציו של שוכר, הוא מדין עביד
אינש דינא לנפשיה, לא מיבעיא לשיטת הרא"ש ב"ק ג,ג, וכוותיה פסק המחבר
חו"מ ד,א, דאפילו אין הפסד אם יעמידו לדין, אם יכול לברר שהוא שלו, עביד דינא
לנפשיה. אלא אפילו לשיטת המרדכי והנימוק"י (ב"ק יב,ב בעמוה"ר),
הובאו דבריהם ברמ"א שם, דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו
שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגוזלו או רוצה להזיקו, יכול להציל את שלו,
משא"כ אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר, בנדו"ד כיון שעשה השוכר
שלא כהוגן ונהג מנהג רמאות, השכירות בטלה, וכל מה שנמצאים כעת חפציו בחצר המשכיר
הרי זה בתורת "רוצה לגזלו", ויכול לעשות דין לעצמו להוציא את חפצי
השוכר.
ומדברי הראשונים והאחרונים נראה דדין זה דיכול להוציא
המשכיר חפצי השוכר הוא דוקא כשהטעהו ונהג בו מנהג רמאות, וכלשון הריטב"א שלא
רצתה האשה להשכיר, ורק כשהטעה אותה ואמר שישאנה, הסכימה להשכיר. וכן הרמב"ם
בהל' שכירות ז,ז מדמה הכנסת פירות לחצר בעה"ב שלא מדעתו, להטעהו למשכיר עד
שהכניס פירותיו: "מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעוהו עד
שהכניס פירותיו והניחם והלך ...". ועיין בתש' חוות יאיר סי' קסה מש"כ
בזה. ואפשר דכל תנאי בשכירות דידעינן שאם לא יתקיים, אינו חפץ להשכיר לו, הוי
כהטעהו. ובסמ"ע שיט,א הביא את רבינו ירוחם שהביא חולקים הסוברים דהיינו דוקא
בחצר דלא קיימא לאגרא, ומטעם עביד אינש דינא לנפשיה, אבל לא בחצר דקיימא לאגרא.
והביא הסמ"ע דאף מהרא"ש והטור משמע שאף בחצר דלא קיימא לאגרא, נהי דיכול
להוציא חפצי השוכר ולעשות דין לעצמו, אבל אינו רשאי למכור מגוף הסחורה לשכור בדמיה
פועלים להוציאו, וגם אינו רשאי להוציא חפצי השוכר למקום הפקר שיופסדו שם:
"ודוקא היכא שהטעה לבעה"ב שעשה שלא כהוגן, אמרינן שכאשר עשה כן יעשה עמו דבר שלא כהוגן".
ונראה דהסמ"ע מפרש שהטעהו, שמלכתחילה ידע שהאשה
משכירה רק ע"ד שישאנה, וקדשה כדי להטעותה, אבל באופן שהסתיימו לשוכר ימי
השכירות ולא הוציא חפציו, בזה אף שיכול לעשות דין לעצמו, בקיימא או בלא קיימא
לאגרא לפי הראשונים הנ"ל, מ"מ אינו רשאי להפקיר או למכור ולשכור פועלים
בתמורת מכירת חפצי השוכר, ועיין בחוות יאיר הנ"ל. וע"כ אם הטעהו בענין
תשלום השכ"ד, כגון שאמר שישלם בתחילת כל חודש, ואמדינן לדעת משכיר דזה תנאי
מהותי בשכירות ובלא"ה לא ישכיר, הרי עושה שלא כהוגן ושרי להוציא חפציו
ולמכרם. אמנם אם התנה שישמור על הדירה ונראה שאינו מתחזק את הדירה כראוי, צ"ע
בכל מקרה לגופו אם להחשיבו כעשה שלא כהוגן. ולכאורה מסוגיא דידן מוכח, מהא דיכולה
למכור חפצי השוכר אפילו בחצר דקיימא לאגרא, דדמית עלי כי אריא ארבא, דבכל דבר שיש
לה טענה דאנן סהדי שאינה רוצה שיגור כזה בחצרה, והמודד הוא גם אם דמית עלי כאריא
ארבא. וצריך לבחון גם אם עשה שלא כהוגן, וגם אם דמית עלי כאריא ארבא. ובלא קיימא
לאגרא, סגי בעשה שלא כהוגן.
אמנם מדברי הרמ"א חו"מ שיב,ט, נראה דבכל דבר
שהזכיר בתחילת השכירות, יכול להוציאו בכהאי גוונא. הרמ"א הביא את דברי
הריטב"א והנימוק"י הנ"ל בענין מי שהשכיר מפני שנעשה אוהבו ונעשה
שונאו, דאין יכול להוציאו מן הבית, והוסיף הרמ"א: "ואם א"ל מתחילה
שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו, יכול להוציאו". ומבואר
מהרמ"א דדברי הריטב"א והנימוק"י היינו דוקא באומד הדעת שהשכיר לו
מפני שהוא אוהבו, דבכהאי גוונא אינו תנאי מהותי בעצם השכירות, דאפשר דגם אם אינו
אוהבו היה משכיר לו, אבל באומר להדיא שמשכיר לו מפני שהוא אוהבו, הרי זה כתנאי
מהותי בעצם השכירות, שאם לא התקיים, יכול להוציאו. ולכאורה הרי דברי הריטב"א
והנימוק"י מוסבים על סוגיא דידן, וא"כ באמר להדיא שמשכיר מפני שהוא
אוהבו, יכול גם להוציא חפציו ולהפקירם או למכרם. ויוצא מדברי הרמ"א, שאף אם
לא היתה הטעיה, ובשעת השכירות היה אוהבו, אלא שאח"כ נוצרה שנאה בין המשכיר
לשוכר, אף שלא הטעהו, מ"מ יכול להוציאו בדרך המבוארת בסוגיא. או שהרמ"א
ס"ל דיכול להוציאו וחשיב כסוף תקופת השכירות, אבל אינו יכול להוציא חפציו
ולמכרם או להפקירם. ועיין בט"ז שיב,ט דדוקא בנגרמה השנאה ע"י השוכר,
שהוא גרם לכך והוי דומיא דשדר לה גיטא, דדוקא בכגון זה שייך לומר שעשה שלא כהוגן,
משא"כ אם השנאה בגרמת המשכיר, עיי"ש.
ובקצוה"ח שיט,א הקשה על דברי הרמ"א, דכיון דלא
התנה בדיני התנאים, איך מועיל מה שמפרש מפני שהוא אוהבו, הרי כל שאינו כתנאי בני
גד בתנאי כפול, המעשה קיים והתנאי בטל. והביא ראיה לזה מדברי מהרי"ק שורש
קפא, עיי"ש. וחילק קצוה"ח בין גילוי דעת גמור, כנדון סוגיא דידן, דבזה
לא בעינן תנאי כפול, לבין אמירה סתמית. דבנידון הגמ' האשה לא רצתה להשכיר לו,
והשכירה רק מפני שענה לבקשתה להנשא לו, אבל באמירה סתמית, אין כאן גילוי דעת גמור,
ובעינן למשפטי התנאים. ובקצוה"ח רצה להביא ראיה לשיטת הרמ"א מההוא
דבעי למיסק לארץ ישראל ומכר קרקעותיו (קדושין מט,ב ושו"ע חו"מ רז,ג), רק
כתב דהיינו דוקא בקרקע שאין דרך למכור קרקעותיו, ע"כ סגי באמירה, משא"כ
במטלטלין בעינן למשפטי התנאים, א"כ שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין,
דאע"ג דמפרש בשעת מקח אדעתא דלילך למקום פלוני, דלא מהני אלא א"כ התנה
בדיני תנאי ומשום דדרך למכור מטלטלין, וא"כ שכירות בתים דקיימא לאגרא הרי הוא
כמטלטלין ולא מהני מפרש בשעת שכירות. וע"כ הסיק בקצוה"ח דקשה להוציא את
השוכר תוך זמנו, ולא מיבעיא שאין המשכיר יכול להוציא חפצי השוכר ולהפקירם או
למכרם, אלא אפילו להוציאו תוך זמנו אינו יכול.
ובנתיבות שיב,ז כתב לחלק, דהרמ"א
מיירי באופן שהבית לא היה עומד אצלו להשכיר, והשכיר לזה רק משום שהוא אוהבו, וגם
גילה דעתו שמשכיר לו רק משום שהוא אוהבו, דדמי לגילוי דעת של מי שמכר קרקעות כדי
לעלות לארץ ישראל, דאיכא אומדנא דמוכח, וכן הנדון בסוגיא דידן, שלא רצתה להשכירו
עד שיקדשה תחילה, אבל בסתם משכיר בית שעומד להשכרה, אפילו אם אומר בפירוש מחמת
שהוא אוהבו, ואפילו אמר תנאי בפירוש, לא מהני עד שכופל לתנאי. וכן שם אם האשה היתה
משכירה לו קודם שקידשה, אפילו אם היתה אומרת הריני משכירה לך אם תקדשני, התנאי בטל
והמעשה קיים, כל שלא היה כדין משפטי התנאים, וליכא אומדנא דמוכח כגון שהדבר עומד
להשכיר, ורק כיון שלא הסכימה להשכיר עד שיקדשנה ממש, אם שדר לה גיטא, יכולה
להוציאו והפקיר או למכור חפציו. ולכאורה מהא דאמרה הגמ' דאפילו עביד למיגר יכולה
לעשות כן, דדמית עלי כי אריא ארבא, א"כ אפילו קדשה אח"כ ג"כ דמית
עלי כי אריא ארבא, וצ"ע. ומ"מ לפי הנתיבות אין המשכיר יכול לסיים באופן
חד צדדי את השכירות אם השוכר לא פרע בזמנו, אא"כ התנה שלא יכנס לבית עד שיביא
לו את הפרעון, והביא לו שיק ואח"כ בטלו או כה"ג, או שהתנה כמשפטי התנאים
שיכול להוציאו. אבל בלא"ה אין אומדנא דמוכח. ואפשר דתשלום דמי השכירות דמי
למוכר קרקעות דבעי למיסק לארעא דישראל, דבזה הוי אומדנא דמוכח שמשכיר רק עבור
תמורת השכר, ובלא"ה לא, ולא בעי טפי מאמירה, וצ"ע.
ומדברי השבות יעקב בתש' ח"ג סי' קעט נראה שאי תשלום
דמי השכירות הוי פגם בתנאי מהותי בעצם השכירות. השבו"י נשאל במי
"שהוצרך מאד למעות להתפרנס מהם", והשכיר את ביתו, והתנה עם השוכר שיתן
את כל תמורת השכירות לכמה שנים, ונודע הדבר לבע"ח של השוכר, שעיקל את מעות
השוכר, וע"כ רוצה המשכיר לבטל השכירות, גם בטענה שהשוכר גילה את השכירות
ותנאיה לבע"ח, והוא זה שגרם לעיקול המעות בפשיעתו. והשיב השבו"י:
"נ"ל פשוט דהדין עם המשכיר. פשיטא אם יש לברר שהשוכר גילה הדבר לבע"ח שהשכירות בטל, אף דמבואר בחו"מ שפח,יב בהג"ה דכל כה"ג לא מיקרי מסור, שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב לשלם, מ"מ רעה גדולה עשה ובודאי אדעתא דהכי לא השכיר לו שיעשה לו רעה גדולה כזו. ויותר מזה מצינו בחו"מ שיב,ט' בהג"ה, דאם השכיר לו בשביל שהוא אוהבו ונעשה שונאו, השכירות בטל. וכל שכן בזה שדמי לו כארי אורב לגלות מסתירין, אלא אפילו אם נעשה העיקול שלא בידיעת השוכר, ג"כ השכירות בטל אף שהוא נאנס ואונס רחמנא פטריה, מ"מ המשכיר ג"כ פטור, דאין לחייבו לאחר בשביל אונסו. וכן כתב הש"ך בחו"מ סו"ס כא עיי"ש. וכן פי' בתשובות צ"צ סימן לט. ועיין בחו"מ רז,ג דבמוכר קרקעותיו מהני גילוי דעת, עיי"ש. הוא הדין בשוכר קרקעות י"ל דמהני גילוי דעת".
מבואר בשבו"י דבשכירות קרקעות מהני גילוי דעת
באמירה, וזה כרמ"א בסי' שיב,ט. אמנם נראה דלהלכה אף לקצוה"ח והנתיבות
יוכל לבטל השכירות, דבנדון השבו"י הרי גילה דעתו שכל מה שרוצה להשכיר לשנים
רבות, כדי לקבל את המעות מראש, והוי גילוי דעת גמור. וע"כ כל עוד אינו נותן
לו המעות, יכול לבטל השכירות, דבזה ודאי אנן סהדי שלא היה משכיר. אבל להוציא חפצי
השוכר ולהפקירם או למכרם, אם אינו משלם איזה חודש, צ"ע, ואף שנראה דבכגון זה
דמית עלי כי אריא ארבא, מ"מ צ"ע לעשות כן לעצמו בלי שבית דין מזמין את
השוכר לד"ת ומתרה בו וכו'. בפרט שא"כ כ"א יעשה דין לעצמו, ועקב
איחור של כמה ימים בתשלום השכ"ד, או כל הפרה של תנאי כזה או אחר, יוציא חפצי
השוכר ויפקירם, וזה ודאי אסור לעשות כן. ע"כ להוציא אם הטעהו או הכניס
שלא מדעתו או הסתיים זמן השכירות, אין לעשות דין לעצמו ללא אישור של בית דין. ובכל
ענין ראוי ונכון לעשות שאלת חכם איך לפעול בהפרה של תנאי כזה או אחר מתנאי
השכירות.
2. אם צריך להודיעו
נחלקו הראשונים אם צריך המשכיר להודיע לשוכר שמוציא את
חפציו לחוץ. הרמב"ם בהל' שכירות ז,ז, כתב וז"ל:
"מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעוהו עד שהכניס פירותיו והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותן הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותן ומשליכין אותם לשוק, ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו ממקצת דמיהן מקום משום השב אבידה לבעלים, אע"פ שלא עשה כהוגן".
[ומה שהוסיף הרמב"ם הכניס פירותיו שלא מדעתו, הוא
דבר שאינו מפורש בסוגיא, והרמב"ם הוסיפו, שהשוה בין הטעיה להכנסה שלא מדעתו,
עיין סמ"ע שיט,א. ובט"ז שיט כתב דמקורו מהגמ' ריש פרק המניח, בממלא חצר
חבירו בכדי יין וכדי שמן, דמשבר ויוצא משבר ונכנס, והכי קיי"ל למ"ד עביד
אינש דינא לנפשיה]. והרא"ש ב"מ ח,כו כתב: " וצריכה
להודיעו. ואם נאנס אחר שהודיעה היא פטורה". והאור שמח (שכירות ז,ז) הקשה על
שיטת הרא"ש מהא דקיי"ל בב"ק ל,א דהמכסה בורו בדליו של חבירו ובא
בעל דלי ונטל דליו, חייב בעל הבור, ואע"ג דידע לבעל הבור אינו צריך להודיעו
שנטל דליו, כיון שכיסה בדלי של חבירו שלא ברשות. ומסתברא דהוא הדין לענין הפירות
עצמן שהכניסן שלא ברשות דאינו צריך להודיען. וכתב דדעת הרא"ש דאם ראובן לקח
כלי של שמעון וסמך חבית של יין, ובא שמעון ונטל כלי שלו, ונשברה חבית היין, דחייב שמעון
דהיה לו לסמכו בדבר אחר. ומחלק הרא"ש בין נידון זה למש"כ הגמ' ממכסה בור
בדלי של חבירו, דבנדון דידיה ברי היזקא, משא"כ בנוטל הדלי מהבור, לא הוי ברי
היזקא:
"וא"כ כאן נמי דומה להך דדלי ... ובהך עובדא דהשואל (ב"מ קא,ב) בקדשה ויהבא ליה דוכתא, אולי סבר הרא"ש דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דתיפוק לחמרא, כיון שהכניס ברשות, אבל בהכניס שלא ברשות לא פליג דאין צריך להודיע, וזה ברור לדינא".
הרי שחילק האו"ש בין הכניס ברשות והטעה, להכניס שלא
ברשות, דבהכניס ברשות לא היה לשוכר להעלות בדעתו שיוציא חפציו ויפקירם או ימכרם,
וע"כ הו"ל ברי היזקא אם יפקירם בלי שיודיע לשוכר, משא"כ בהכניס שלא
ברשות, כיון שיודע שיפקירם או ימכרם, יתכן שיבוא לקחת חפציו, ולא הו"ל ברי
היזקא.
ובמחבר חו"מ שיט,א הביא דעת הרמב"ם,
והרמ"א הביא דעת הרא"ש בלש' וי"א. וכתב הסמ"ע שם ס"ק ב,
דמוכח דס"ל לרמ"א דפליגי הרא"ש והרמב"ם, דדעת הרמב"ם
שאינו צריך להודיעו אלא ממידת חסידות, ואף בלא הודיע – פטור, ודעת הרא"ש
דצריך להודיע לשוכר מעיקר הדין, ואם לא הודיע ונאנס, חייב לשלם. וכתב הסמ"ע
דלא פליגי הרמב"ם והרא"ש, דדעת הרמב"ם שאין צריך להודיע לשוכר כלל,
אלא אם ירצה יודיע לבית דין שרוצה להוציא חפצי השוכר, אבל לשוכר אין צריך להודיע
אפילו ממידת חסידות, שהרי לא רוצה שהשוכר יבוא ויכנס לביתו של המשכיר להוציא
חפציו. ולזה גם הרא"ש מודה, אלא שהוסיף שלאחר שהוציא חפצי השוכר לשוק, חייב
להודיעו שיקח חפציו מהשוק, ואם לא יודיעו, חייב באונס, דלאחר שהוציא חפציו לשוק,
כבר אין לו טעם לא להודיע מחשש שיכנס לביתו, ולזה גם הרמב"ם מודה,
עיי"ש. וכן כתב הב"ח חו"מ סי' שיט, דאם לא הודיע אחר שהוציא לשוק
ונאנסו, חייב מדינא דגרמי ומזיק בידיים. ומידת חסידות שכתב הרמב"ם היינו קודם
שהשליכם לשוק. ובקצוה"ח שיט,ג כתב דמדברי הרמב"ם משמע שאין צריך הודעה
כלל, וכן הביא מדברי הראב"ד בשטמ"ק שאין צריך הודעה כלל, וראיה דבסוגיא
דידן לא הודיעה האשה לשוכר שמוכרת פירותיו, וז"ל הקצוה"ח (דברי
השטמ"ק):
"האי מעשה דהאי גברא זבין ארבא דחמרא אייתי ליה הכא, משום דהאי איתתא אפיקתיה לחמרא לאלתר ולא אודעיה כלל, ואע"ג דאמרינן בכרכים צריך להודיע י"ב חודש כו', ושואל כשוכר דמי כו', הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות כאשר עשה כן יעשה לו, הראב"ד. וכ"כ ריטב"א בחידושיו (ד"ה ההוא גברא) עיי"ש. ולישנא דלא אודעיה כלל משמע דס"ל דלא בעי הודעה כלל לא בתחלה ולא בסוף, וזה נראה נמי דעת הרמב"ם וכמ"ש הב"י, ועיקר הודעה אינו אלא ממדת חסידות".
ועיין באולם המשפט שיט,א שהראשונים (וגם מה שמוכח
מהסוגיא) דס"ל דלא בעי הודעה, היינו קודם שמוציאה לשוק, אבל אחר שמוציאה
לשוק, גם הראב"ד מודה דבעי הודעה. ובט"ז כתב לחלק ולהכריע, דאם צריך
המשכיר את המקום, אין צריך להודיע, אבל באינו צריך את המקום שעליו חפצי השוכר,
צריך להודיעו קודם, אא"כ עשה שלא כהוגן וכנידון סוגיא דידן, עיי"ש,
ועיין בדברי משפט מה שהקשה עליו. ובכנסת הגדולה הגב"י שיט,ב כתב דאם השוכר
אינו בעיר, מדינא חייב להודיע לבית דין, אף לשיטת הרמב"ם, עיי"ש.
ובאגרות משה חחו"מ ח"ב סי' נו כתב דהרמב"ם
והרא"ש פליגי דוקא באופן שהשוכר בעיר, דהרמב"ם ס"ל דכיון שהוא
בעיר, ודאי יודע שבעה"ב ישליכם לחוץ, ואף שיש קצת ספק דאולי סומך בעל הפירות
שלא ישליכם לחוץ, סובר הרמב"ם שאין לו לחוש לכך, דאף אם היה לו לבעל הפירות
ספק, היה לו להיות כאן ולראות מה יעשה בעה"ב עם פירותיו, ולכן רשאי לסמוך
לכתחילה להשליכם לחוץ, ואם לא בא לכאן הוא כאבדה מדעת. אמנם כיון שרואה אחר
שהשליכם לחוץ שלא בא בעל הפירות ליקח פירותיו, ניכר קצת שסמך בעל הפירות שלא
ישליכם לחוץ, וע"כ חייב ממידת חסידות להודיע לב"ד והם ישכרו מקום.
והרא"ש סובר דיש לו לחוש שמא סומך בעל הפירות שבעה"ב לא ישליך לחוץ,
וההודעה אינה אלא אחרי שאינו רואה אותו בא למקום הפירות. ומסיק האגר"מ, דדוקא
כשבעל הפירות בעיר, שיטת הרמב"ם והמחבר דאין צריך להודיע רק ממידת חסידות,
אבל כשאינו בעיר, לכ"ע אסור לו להוציא לשוק ללא הודעה.
3. מודעה על לוח המודעות
ובנדו"ד שהישיבה מפרסמת מודעה על לוח המודעות שאם
הבחורים לא יקחו את הספרים, תוכל הישיבה להוציאם או למכור את הספרים, ואם אינו בא
ולוקח, הרי זה כהפקר מדעת. דאיתא בב"ב כט,ב דמחאה מהני אפי' לא בפניו, דחברך
– חברא אית ליה, וחברא דחברך, חברא אית ליה, וכל היכא ששיירות מצויות, מהני מחאה
אפילו לא בפניו, כדאיתא ב"ב לח,א, ובשו"ע חו"מ קמו,א. וכאן שתולין
מודעה ומפרסמים הדבר ברבים, יש לזה קול, ולא יוכל לטעון שלא שמע. ולענ"ד ל
יום הוא זמן סביר, אם תולים המודעה במקום שכל בני הישיבה קוראים את המודעה. דכאשר
מפרסמים שאם לא יבוא לקחת את הספרים הרי הוא מפקיר את הספרים ויכולים לעשות עם
הספרים מה שאוצר הספרים יראו לנכון, הרי כשלא בא לקחת, יכולים גבאי האוצר למכור את
הספרים ולקחת את דמי הספרים לאוצר הספרים של הישיבה (ובפרט ספרים שהושארו שנים
רבות, אף אם יש בהם סימן – שמו הכתוב בספר, אחרי שנה או שתים ודאי התיאש. ולא הוי
יאוש שלא מדעת, דחצר הישיבה לא זכתה, דאינה חצר משתמרת). ובפרט שמה שמוכרים, מפני
שלא רוצים לזרוק לגניזה, ובדרך זו מממנים את הטרחה שיש לגבאים בענין הספרים
שנשארו. אולם לפנים משורת הדין, אם יטען שלא שמע, יתנו לו דמי הספר שמכרו.
עוד נראה דבישיבה אין לבן הישיבה זכויות של שומר או שואל,
עם זכויות לזמן, אלא דין של אורח, שהרי הנהלת הישיבה יכולה מבחינת דיני ממונות
להוציא את הבחור משטח הישיבה כל אימת שתראה לנכון (הכוונה רק מבחינת דיני ממונות
ולא מצד של הדיני נפשות, שאינו הענין כאן). וכיון שיודע הבן ישיבה שכל מעמדו הוא
רק כאורח ויכולים להוציאו כל רגע ואין לו זכויות בעצם השכירות כנדון הסוגיא
בב"מ קא,ב, ודאי אינו משאיר חפציו זמן רב וחושש שיאבדו או יפקירום. וע"כ
אף ללא הסברא של עשה שלא כהוגן, יכולים לסלק את חפציו, ולא בעי הודעה. ובפרט שכבר
עזב את הישיבה, שאף אם היו לו זכויות של שכירות, כבר הסתיימו זכויות אלו.
אמנם על הצד היותר טוב עדיף לתלות מודעה בישיבה שכל מי
שמשאיר חפצים בסוף הזמן, ולא קיבל את אישור הנהלת הישיבה להשאיר את החפצים, רשאית
הנהלת הישיבה לעשות בחפצים כרצונה. כן ראיתי בתש' אגרות משה חחו"מ ח"ב
סי' מה,ב, וז"ל:
"והנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה, שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים, שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה שהולכין בתר רוב".
וכן ראיתי תשובה מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, הובא
בספר השבת אבידה כהלכתה עמ' קסא, וז"ל:
"בגד שיש בו סימן, חושבני שלאחר שעבר חודש או חדשיים, יכולים למכור. אך אם יבוא אח"כ לתבוע ויתן סימנים ויאמר שלא הפקירו, תשלמו לו כמה שזה שוה למכירה. ואם תודיעו בתחילת הזמן שכל חפץ שיעבור עליו חודש ימים פקעה בעלותו, ודאי דאדעתיה דהכי בא לישיבה".
ומבואר מדברי הגרש"ז שאחרי חודש או חדשיים, אף אם יש
סימן (וצ"ל שהבחור עזב את הישיבה לפני חדש או חדשיים), חשיב כאבידה, ויכול
למכרם ולרשום לפניו שאם יבוא ויטען שלא התיאש ולא הפקיר, יתנו לו כמה שהיה הבגד או
הספר שוים למכירה (וכל זה אם לא היתה הודעה במקום שהכל קוראים בו שעל הבחורים לקחת
את החפצים, ולא ההנהלה תעשה בהם כטוב בעיניה, דאם היתה מודעה, מעיקר הדין אינם
צריכים לתת לו הדמים). ויותר טוב לתקן תקנה מלכתחילה, או לכתוב מודעה בתחילת הזמן
שכל חפץ שיעבור עליו חודש ימים פקעה בעלותו, ודאי דעל דעת כן בא לישיבה.
לאור האמור לעיל:
1. אם תלו מודעה במשך חודש ימים בלוח
המודעות, שכל מי שיש לו ספר בשטח הישיבה, חייב להוציאו לאלתר, ואם לא יעשה כן,
הנהלת הישיבה (או שליחה – גבאי אוצר הספרים) יהיו רשאים להפקיר או למכור את החפץ
ולקחת את תמורת המכירה, הרי זה כהודעה ופרסום לכל, ויכולים אחרי חודש למכור
ולהשתמש בדמים. אמנם אם יבוא לאחר זמן ויטען שלא שמע, וגם יטען שלא הפקיר או
התיאש, לפנים משורת הדין יתנו לו דמי המכירה.
2. עדיף שבתחילת הזמן יתלו מודעה שעל
הבחורים לקחת בסוף הזמן את כל חפציהם, אא"כ קבלו רשות להשאירם ע"י הנהלת
הישיבה. ובמידה ולא יעשו כן, תהיה ההנהלה רשאית להפקיר או למכור את החפצים.
3. אפשרות נוספת – שסעיף זה בענין השארת
החפצים, יהיה חלק מתקנון הישיבה, וממילא כל הבא בשעריה, על דעת התקנון הוא בא.
