בס"ד
מס. סידורי:1029

מקום הדיון בשני בתי דין באותה העיר שאחד בית דין איזורי

שם בית דין:בית הדין הרבני לערעורים
דיינים:
הרב מצגר יונה
הרב שרמן אברהם
הרב איזירר חגי
תקציר:
מחלוקת בין צדדים על מקום הדיון, הנתבע רוצה לדון בבית הדין של המועצה הדתית בירושלים והתובע בבית הדין האיזורי. המערער טען שבשני בתי דין קבועים ניתן לברור דיין מכל אחד מבתי הדין, לטענת המשיב יש לבחור אחד מבתי הדין. מבחינה פורמלית לא נפתח תיק בבית הדין האיזורי כך שאין זה ערעור רגיל אלא דיון עקרוני בבית הדין לערעורים על עניין זה.
פסק הדין:
בית הדין פסק כי דין התביעה לידון בבית הדין האזורי בהרכב אחר מזה שדן שאלה זו מחמת חשש הסתתמות טענות המערער ולצורך מניעת פיצול הרכב קבוע.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: כ"ה חשון תשס"ה

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

הרב יונה מצגר       –   דיין, יו"ר

הרב אברהם שרמן  –   דיין

הרב חגי איזירר      –   דיין

 

 

תיק מספר

תאריך

 

 

:

:

 

 

 

1-35-2971

כ"ה חשון תשס"ה

(09.11.2004)

 

המערער

המשיב

:

:

 

הרב אלמוני

הרב פלוני

 

 

הנדון

 

 

 

בוררות

פסק דין

השאלה שהעלה המערער בפנינו היא שאלה נכבדה וקשורה במציאות שנתחדשה עקב ריבוי בתי דין לממונות בירושלים ובבני ברק. המציאות הזו מעוררת את הספק האם נשמר מעמדו של ביה"ד הרבני האזורי כבי"ד קבוע ובעל עדיפות על פני בתי דין אחרים שבעיר.

בענין שלפנינו עולה שאלת מקום הדיון שהמערער רוצה להתדיין בבי"ד ירושלים של הדיין הרב לוין והמשיב רוצה להתדין בבית הדין האזורי.

בי"ד ירושלים פסק שעל המשיב להתדיין עם המערער בפניו או בזבל"א וקבע שלענין הנדון הרי הזבל"א הם ועדת רבנים שנבחרה ע"י הרב ליאור. ביה"ד האזורי קבע בהחלטה שהמשיב זכאי להתדיין בפני ביה"ד האזורי שהוא בי"ד קבוע.

המערער טוען ששני בתי הדין נחשבים קבועים וכאשר שני בתי דין נחשבים קבועים, ניתן לבחור בי"ד של זבל"א ומוכן אכן להתדיין בבי"ד כזה.

המשיב טוען שבשני בתי הדין הנחשבים כקבועים קובע הנתבע היכן להתדיין ומביא לכך אסמכתאות. כמו כן טוען המשיב שבי"ד ירושלים אינו נחשב בי"ד קבוע ביחס לביה"ד האזורי.

מבחינה חוקית והלכתית אין בביה"ד האזורי תיק תביעה של התובע נגד הרב פלוני וביה"ד האזורי נתן את החלטתו לאור בקשתו - שאלתו של הרב פלוני שנכנסה בתיק באותו ענין של תובעת אחרת. אותו תיק נסגר. מבחינה פורמלית לא היה מקום לערעור אולם הצדדים הסכימו שביה"ד הגדול ידון ויפסוק בשאלה הנדונה והם מתחייבים לקבל את פסק הדין למרות החסרון הפורמלי.

נתייחס תחילה לנתונים ההלכתיים כפי שהעלה התובע בספרו. יש לציין לשבח את העבודה הגדולה שעשה התובע שלמרות היותו נוגע בדבר העבודה היא יצירה תורנית לכל דבר ואנו נדלה ממנה את הנחוץ לעניינינו. עברנו על רוב דבריו בחלק הדן במסקנות האחרונים ונבדוק את הנוגע מהן לעניינינו, ונביא כאן מובאות אחדות מספרו:

 א.        עמוד 113 - דעת התומים והנתיבות בשני בתי הדין בעיר אחת יכול הנתבע לומר לביה"ד פלוני קאזילנא ומסביר הנתה"מ שהנתבע הוא מוחזק. דעת החכ"צ סי' יד שבעיר אחת הולכים אחר התובע. (115) בשו"ת ציץ אליעזר כתב דמה שכתב רמ"א בחו'מ סימן ג' סעיף א' דאם יש דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון בפניהם אלא בזבל"א הנ"מ שאין עוד בי"ד קבוע אבל כשיש בי"ד קבוע נוסף יכול לדחותו לבי"ד הקבוע השני. מסקנות האחרונים אלו שרשן במחלוקות הראשונים רמב"ן, סמ"ג וטו"ר.

 ב.        עמוד 116 - גם לשיטת חכ"צ שהולכים בזה אחר התובע מ"מ כיון שאין היום כח כפיה לכפות להתדיין בבי"ד רבני כל שהוא וכל כח הכפיה הוא ע"י כתב סרוב הרי שדיני כתב סרוב חלוקים מדין כפיה. הנתיבות בחו"מ סימן כו' סק' יג (מקורו בתומים סק' יג) פוסק:

"ואם רוצה לציית דין רק לפני בי"ד אחר אפי' בזוטר מיניה או לפני בי"ד בעיר אחרת ציית דינא מיקרי ולא דיינינן ליה בדין אלם".

וא"כ בנדוננו שמסכים להתדיין בבית דין קבוע באותה עיר אי אפשר לראותו כ"לא ציית דינא". (מקורו של התומים הוא הכנה"ג סימן כ"ו הגות טור אות כ"ו) עט"צ שם כתב שאין נוהגים כתומים והנתיבות בזה. בתשובת יד מרדכי סי' לז':

"כל הרואה בדברי הגאונים האחרונים יראה שדחו דבריו של התומים מהלכה".

 ג.         עמוד 120 - בפס"ד של בית הדין הגדול ערעור תשיז/104 בהרכב הרב אלישיב, הרב בן מנחם והרב הדס) כתבו שאם הנתבע מבקש דיון בבית דין שבעיר אחרת אינו פשוט להתיר לתובע לתובעו בערכאות שכן התומים והנתיבות כתבו שאף אם מבקש הנתבע דיון בעיר אחרת ציית דינא מיקרי ומסקנתם:

"שיקול הדעת בנידון זה נתונה בידי ביה"ד אשר אליו הוגש המשפט והוא מוסמך לקבוע אם אין אמת בדברי הנתבע הטוען שברצונו להתדיין במקום אחר והוא משתמש בטענה זו כדי להשתמט מלהתדיין או דבריו נאמרים בכנות".

והנה למעשה אכן יש בתי דין שכופין על הנתבע לדון אצלם ויש שנמנעים מכפיה כבעל התומים. נמצא שלפי ההנחיה של פסק ביה"ד הגדול הנז' משנת תשי"ז עלינו לבדוק את כוונת הנתבע לדחות את הדיון ולגרום לבטולו. וכיון שהוא תובע דיון בבית דין מרכזי שבו מתדיינים מרבית הדיונים מאזור בנימין אין אנו רואים שהוא מדחה אותנו דיחוי בעלמא. לכל היותר נדרוש ממנו חתימה על שטר בוררות בבית הדין האזורי לפני מתן פסק הדין.

 ד.        עמוד 121 - ואילך הביא מקורות אחדים שבשני בתי הדין בעיר אחת גם אם נאמר שהתובע אינו יכול לכוף את הנתבע מ"מ גם הנתבע אינו יכול לכוף את התובע והדין שלהם הוא בזבל"א והביא לסיכום את דעת החזו"א הנדון (סנהדרין טו, ה) שגם לפי הסמ"ג שהוא בעל הדעה שבשני בתי הדין בעיר אחת יכול הנתבע לדחות את התובע אפי' לבי"ד קטן שבין השניים (בתנאי שהוא באותה העיר) מכל מקום אם התובע דורש זבל"א (באותה העיר) הנתבע מחויב לזה.

 ה.        עמוד 124 - אמנם בביה"ד הגדול ערעור תשכ"ג (102 בפס"ד של הרב הדאיה, הרב אלישיב והרב ז'ולטי כתבו שנתבע המסרב להתדיין בביה"ד של התובע ודורש בי"ד אחר והתובע מסרב ומציע זבל"א אין כופין על הזבל"א דאין הזבל"א חיוב אלא פתרון לבעית מקום הדיון. ואין כח הזבל"א לעקור זכותו של הנתבע לדחות לבי"ד אחר עפי' דעת הסמ"ג. ובפס"ד זה מדובר בכפיה ע"י שוטים ולא בכתב סרוב ורשות להתדיין בערכאות.

 ו.         עמוד 130 - הבין בדברי הרב מרדכי אליהו שכאשר הנתבע מסרב לבי"ד קבוע והתובע מציע זבל"א כופין את הנתבע בזבל"א גם ע"י כתב סרוב שלא כדברי ביה"ד הנ"ל. ולא מובן כיצד יתנו רשות לערכאות הרי הנתבע לא נקרא לאו ציית דינא לתומים ולנתיבות. שם בעמוד 131-133 מביא פסיקות שהשני בתי דין קבועים והתובע והנתבע מסרבין זה לבית דינו של זה והתובע דוחה זבל"א יש רשות לילך לערכאות וזה לא יעמוד נגד הסברא של בי"ד של הרב אלישיב לענין כפיה ולא נגד התומים והנתיבות והכנה"ג לענין ציית דינא.

 ז.         לסיכום לפי החומר שבספרו של המערער נראה לנו לנקוט כעיקר כשני הפסקים של ביה"ד הגדול משנת תשי"ז ומשנת תשכ"ג ולפיהן בשני בתי הדין הקבועים בעיר אחת אין לכוף את הנתבע לבית דין שהתובע בחר בו ולא לזבל"א, ובודאי שאין להוציא נגד הנתבע כתב סרוב דאינו נחשב כלל כמי "שאינו ציית דינא".

 ח.       וכל זה גם אם נניח שבית הדין האזורי ובי"ד ירושלים נחשבים כשוים ושניהם בתי דין קבועים מיקרי. כמובן שיש להרהר ולדון הרבה בהנחה זו מכיון שביה"ד האזורי הוא בי"ד שמקובל על רוב רובו של הצבור שומר המצוות שרואה בו את בית דינו הן לאישות והן לממונות. בית הדין האזורי יושב ודן מידי יום והוא נבחר ע"י נציגי הצבור כולו. בכל הפולמוס סביב היות הבחירה גם ע"י מי שאינו שומרי תומ"צ, ידוע מנסיון העבר שהם פועלים לפי הנחיות וכיוון דרך של החברים הרבניים שבועדה. מה שכתבו שביה"ד נבחר רק לעניני אישות ולא לעניני ממונות אין זה מדויק. בתי הדין הרבניים אינם יצירה של חוק שפוט בתי הדין משנת תשט"ו. בתי הדין הינם המשך של בתי הדין של כנסת ישראל והעדה היהודית מאז ימי המנדט, וקודם לכך, שהיו מוסמכים לדון בעניני ממונות כמו בעניני אישות.

 ט.        המערער בספרו עמוד 161 מעלה טענות אחדות שלפיהן כל בי"ד שאינו בי"ד אזורי עדיף משום שאינו מסור לערעור הבג"ץ ולא דק כי גם בי"ד שאינו בי"ד רבני אזורי כשהוא נזקק למתן תוקף פס"ד בוררות שזקוק לאשור בימ"ש יש מקום לערעור בבג"ץ כאשר נזקקים לאשורו של פסק דין בוררות ע"י בית משפט. ולענין עצם הפסיקה של ביה"ד הרבני ללא תוקף חוקי אין גם ביה"ד הרבני כפוף לבג"ץ. המערער טוען שמהירות הדיונים וזמן הסיום של ההתדיינות מהיר יותר בבית דין ירושלים או במועצה הדתית ירושלים ואין בזה הכללות.

 י.         כנגד מעלות אלו י"ל שבמעלת הערעור בבית הדין הגדול היא מעלה גדולה בימינו, שמועטים הבקיאים בחושן משפט ואמרו גדולי הדור הלוואי שתהיה בקורת על כל פסק בחשן משפט. גם התנהלות הדיון וסדרי הדיון הם מעולים יותר בדרך כלל בבי"ד אזורי מאשר בבתי הדין האחרים. גם הדרך ארץ והמשמעת שיש כלפי ביה"ד האזורי מצד הנדונים גדולה יותר. ובנוסף כיון שמדובר בתיק שעוסק בלשון הרע ובהשמצות, הרי יש משקל גדול במיוחד למעמדו של ביה"ד בצבור. בתיק של תביעת ממון די לתובע שהממון עבר מידי נתבע לידו ולא אכפת לו אם הצבור העריך את ביה"ד או לאו. אבל בתיק שלשני הצדדים חשוב מאוד שפסק ביה"ד יתקבל ע"י הצבור יש ערך לביה"ד המרכזי והמקובל יותר הצבור. לא כתבנו את המעלות של ביה"ד האזורי אלא כנגד החסרונות שהטיח המערער כנגד ביה"ד האזורי.

 יא.       המערער טוען עמ' 158-160 ג"כ שלביה"ד הרבני אין סמכות אליבא ד"ספק" שהעלה שופט בג"צ בדבר סמכותם לעסוק בבוררויות, וממילא לא ניתן לאכוף את פסקי הדין שלהם כבוררות. אין לנו בענין דין אלא את המציאות והנוהג. המציאות היא שפסקי דין לעשרות ולמאות של בתי דין רבניים כבוררים מאושרים אח"כ ע"י בית המשפט ומקבלים סמכות אכיפה בפועל, בודאי לא פחות מבתי דין אחרים. כל זה כתבנו לאור מסקנותיו של המערער בספרו וכנושאים ונותנים עמו. אולם לנו יש דרך אחרת כלל בענין הנדון.

נראה לנו שבענייננו ישנם נמוקים צדדיים להוציא את השאלה דידן מהשאלה המרכזית ולהורות בה בנפרד.

א.         שני הצדדים משתייכים לקהילת הציונות הדתית שהרבנות הראשית היא מרכזה ההלכתי מאז הקמתה. בתי הדין הרבניים הינם חלק מהמערכת של הרבנות שהצבור הדתי לאומי רואה בה את הסמכות הרבנית העקרית והייחודית. לפיכך, אם נאמר שלגבי צבור חרדי יש מקום לראות זיקה גם לבד"ץ של העדה החרדית ובתי דין נוספים, הרי הצבור שאליו משתייכים התובעים והנתבע רואה ברבנות ובבתי הדין הרבניים את הסמכות הפוסקת להם. לפיכך ברור שבנדון דידן סמכות ביה"ד הרבני עדיפה על סמכות בי"ד ירושלים, גם מבלי שניכנס לשאלה מי גדול ממי ומי קבוע יותר.

 גם ביה"ד של הרבנות בירושלים (שע"י המועצה הדתית) הוא גוף מיוחד לירושלים, ואינו המשך של מוסד הרבנות הכלל הארצי, שהציונות הדתית משתייכת אליו.

 ב.        התובעים גרים בקרית ארבע והנתבע בבית אל (ובנימין) בית הדין ירושלים אינו משייך עצמו כלל לאזור יהודה ושומרון. גם בית הדין של הרבנות בירושלים והמועצה הדתית הינם בעיקר גוף ירושלמי, ואין להם מרכזיות ושייכות אזורית. רק ביה"ד האזורי מוגדר מעצם מעמדו כבי"ד השייך גם לאזור יהודה ובנימין ואזורים אלה קבלוהו כבית דין שלהם. לפיכך יש לביה"ד האזורי עדיפות על פני ביה"ד ירושלים וגם על פני ביה"ד של הרבנות ירושלים.

לפיכך, הערעור נדחה.

המערער טוען שגם אם יפסוק ביה"ד הגדול שהדיון יתקיים בביה"ד האזורי, הרי שלפי הדין אסור שיתקיים באותו הרכב שפסק שהרב פלוני רשאי להתדיין בביה"ד האזורי במעמד צד אחד בלי לשמוע את הצד השני. ביה"ד כבר השיב להם בדיון שגם אם נאמר שביה"ד נפסל לדיון חוזר אם דן תחילה שלא כהלכה, היינו אם בדיון החוזר הוא נזקק לדון מחדש באותו ענין, ואז יש חשש שמחמת בושה או מחמת כבוד, תהיה להם נגיעה לאחזוקי בדבורייהו. אולם כאן אין הם נדרשים יותר לדון בשאלת הסמכות ואינם צריכים לדון מחדש באותו ענין שדנו בו (אולי) שלא כהלכה.

 לעצם הטענה שהם דנו שלא כהלכה, אין אני בטוח כלל בנכונות הטענה, שהרי התובע הרב אלמוני לא רצה כלל לתבוע בפני ביה"ד הרבני, ולא היתה שם תביעה וא"כ לא היתה החלטתם בבחינת פסק דין או החלטה, אלא חוות דעת הלכתית וכאלו שאל הרב פלוני חוות דעת הלכתית ותו לא.

 למעשה, מכיון שביה"ד הגדול פוסק מעצמו שהנתבע זכאי להתדיין בביה"ד האזורי, אין ביה"ד האזורי נזקק שוב לדון בשאלת הסמכות. הוא ידון רק בשאלה לגופו של ענין, שבזה לא דן כלל עד היום, ואין לו בזה נגיעה של אחזוקי דבורייהו כלל.

המערער העלה, בנוסף לאמור, שתי טענות מישניות: האחת שהדיינים בבתי הדין הרבניים הכפופים במידה מסויימת בפסיקתם להנהלתם, שהיא מקושרת ומיודדת עם המשיב. כמובן שאלו דברים שאין להם שחר. מי שמכיר את המערכת פנימה יודע עד כמה החשד הזה אין לו אחיזה כלל, ומותר לומר שזהו לעז של שטות ושקר על כלל הדיינים.

 הטענה השניה היא, לפסול אחד הדיינים של ביה"ד האזורי שהוא משתייך לקהילה של רבנים תלמידי מרכז הרב, שרבניה כולם יצאו להגנתו של הרב פלוני, והרב כלאב מלמד בישיבת מרכז הרב עד היום.

 לטענתו יקשה על הרב כלאב לפסוק נגד עמדת חבריו ורבותיו כולם. ברור לנו שע"פ ההלכה אין הרב כלאב נפסל לא מתורת נוגע ולא מתורת אוהב. אולם מכיון שהתובע מרגיש את עצמו "ירא מפניו" כלפי הרב כלאב כר"מ בישיבת מרכז הרב, וזה נותן לו הרגשה של אי נוחות וחוסר בטחון, לכן מציעים לדיין הרב כלאב שלא לאכוף את עצמו על התובע, והראב"ד של ירושלים בשתוף עם חברי ההרכב הנותרים יבחרו את הדיין שימלא את מקומו של הדיין הרב כלאב, וזאת באם הדיין הרה"ג א. כלאב יסכים להצעתנו.

 (-)חגי איזירר

 אני מסכים ומצטרף לפסה"ד.

 ע"מ שלא לעכב מתן החלטתנו, אצרף בעתיד נימוקים נוספים הקשורים למעמדם של בתי הדין שהוקמו בשנים האחרונות, על פי איזה כללים הלכתיים הם מקבלים מעמד ותוקף כבי"ד קבוע בעירו.

(-)אברהם שרמן

קודם שאביע את דעתי לגופו של ערעור, לא אמנע מלציין - ובמדה לא מבוטלת של השתוממות - את העובדה שהצדדים משקיעים מזה קרוב לשנתיים משאבי זמן וממון בהתנצחות בשאלה הטכנית ביסודה, של מקום בירור התביעה. נכון הוא כי לשאלה זו שורשים עמוקים בהלכה, שאף אנוכי עסקתי בה זה לא מכבר, והגדיל לעשות המערער, שחיבר לרגל תביעתו קונטרס הלכתי מקיף ומעורר הערכה, שעיקרו עוסק בצדדים ההלכתיים של קביעת מקום הדיון. אולם עולה הרושם כי העיסוק הממושך והעיקש סביב שאלה זו, נובע מתוך תחושת הצדדים כי זהו הציר עליו סובבת כל התביעה ועל כך יקום או יפול דבר, ולא כן הוא. סבור אני כי ישנה כאן הפרזה יתרה וכדאי מאד להכניס סוגיה זו למימדיה הנכונים, הגם שנושא התביעה טעון מאד מבחינה ריגשית וציבורית לשני הצדדים גם יחד.

א.         העתירה שהועלתה בפנינו נסבה על החלטת ביה"ד האזורי בירושלים [בהרכב לממונות] מיום י"ט טבת תשס"ד, לפיה - לבקשת הרב פלוני, מאשר ביה"ד כי הרב פלוני מקבל על עצמו את סמכות ביה"ד הרבני האזורי, ומוסיף וקובע כי ביה"ד הרבני האזורי הוא ללא ספק בי"ד קבוע, והרב פלוני זכאי ע"פ ההלכה לדרוש שהדיון בענינו יהיה בפני בי"ד הקבוע בעיר דוקא ולא בפני בי"ד אחר או בזבל"א.

 ב.        טענת המערערים היא כי החלטה זו באה בעקבות דיון שנערך שלא בפניהם ולפיכך דינה להתבטל. הם מוסיפים וטוענים כי פסיקה פגומה זו – לשיטתם - מחילה על הרכב זה פסלות מתמשכת שלא תאפשר להם לשוב ולעסוק בתיק זה, ומנמקים מדוע לדבריהם לביה"ד בהרכבו הנוכחי לא היה מקום מלכתחילה לדון בתביעה זו.

 ג.         האמת צריכה להיאמר, כי את החלטת בית הדין האזורי אין לראות כהחלטה שיפוטית רגילה במובנה הפורמאלי, מן הטעם הפשוט שאמנם, ועל כך אין חולק, שבאותה תקופה לא הוגשה תביעה ולא נתקיים דיון בין הצדדים. לפיכך יש לראות החלטה זו כמתן אישור, בעל משקל הצהרתי גרידא, על הסכמת המשיב לקבל את סמכות ביה"ד בצירוף המשמעות ההלכתית של קבלת סמכות זו, משמעות הנובעת מעמדה הלכתית ידועה ומוכרת של בית הדין, שכבר פורסמה בעבר, וללא ספק אינה קשורה לאישיותו ומעמדו של אדם פלוני. כך שהופעתם או היעדרם של המשיבים בפני בית הדין לא היתה מעלה או מורידה בקבלתה. יתכן כי היה נכון יותר להכתיר את שכתב ביה"ד בכותרת שונה מזו הנוכחית, ולבחור בנוסח שהיה מקהה את הרושם המתקבל ממנה כיום, וזאת על אף שביה"ד הקפיד לציין בתחילת דבריו ובאופן מפורש כי אלו נכתבו לבקשתו של הרב פלוני, מה שאינו מותיר מקום לספק בנסיבות בהם נכתבו. לאור זאת איני רואה צורך להידרש לאותה החלטה/אישור של ביה"ד האזורי שלו זכות קיום משל עצמו, בלא קשר למערערים העומדים היום בפנינו.

 ד.        זאת ועוד, העיסוק בשאלה זו מסיט אותנו מן העיסוק במהות, והוא קביעת סמכות שיפוטית מוסכמת על שני הצדדים שיידרש לתביעה לגופה וידון בה במקצועיות, בכובד ראש וללא שיהוי, שהרי זהו רצונם וטובתם של שני הצדדים הנכבדים - לברר ולהכריע במחלוקת המעיבה על אישיותם ומעמדם. ומאחר ובדיון שהתקיים בפנינו ביום י"ד אייר תשס"ד קיבלו הצדדים על עצמם את הכרעתנו בנוגע למקום הדיון, לא נותר לנו אלא להתמקד בטענות הצדדים ובבקשות שהובעו במכתבים הרבים שהונחו מטעמם של המערערים על שולחננו.

 ה.        תמצית טענות המערערים היא כי גם אם מקבלים הם את ההנחה של ביה"ד הרבני האזורי מעמד של בי"ד קבוע, הרי שבעיר ישנם בתי דין קבועים נוספים ובמצב ענינים זה בהעדר הסכמה, יש לקיים את הדיון בדרך של זבל"א. בנידון דידן, כיון שהוצע למשיב בעבר לידון בפני שלושה רבנים גדולי תורה שיתכנסו במיוחד לצורך זה, ובשעתו המשיב הביע הסכמתו לדון בפניהם, הרי שגם עתה מתבקש בית הדין להורות כי הדיון יתקיים בפניהם, ולחילופין מציעים המערערים הליך זבל"א רגיל כשהבורר המוצע מצידם הוא כב' הרב שלזינגר שליט"א, רב שכונת גילה.

ו.          להצעתם הראשונה איננו יכולים להענות מכיון שכיום המשיב מסרב לידון בפני אותה ועדת רבנים, ומבלי להכנס לנימוקיו, די באי הסכמתו הנוכחית לשלול את האפשרות הזו, שהרי יסכימו המערערים כי גם לשיטתם לא ניתן לכוף את הנתבע להרכב מסוים של זבל"א.

 ז.         להצעתם השניה של המערערים התייחסנו בהרחבה בפסק הדין שהתפרסם בשנה שעברה בנוגע לשאלה דומה, ומעיון בתיק שמתי ליבי כי המערער עצמו שת ליבו לפסה"ד האמור ואף פנה אלינו בנדון ביום א' מנ"א תשס"ד במכתב מפורט, בו הוא מקרב ומרחק את דברינו - נאמן לשיטתו בקונטרסו, ואף שיש לי להשיב על דבריו בכמה נקודות כדרכה של תורה, אתמקד רק בנוגע לעניננו.

 ח.        כבר מילתי אמורה בפסה"ד הנ"ל כי השיקול המרכזי בקביעת מקום הדיון, צריך להיות המקום בו יעשה ויראה הצדק על הצד הטוב ביותר. שיקול זה גובר אף על הכלל של "הולכים אחר הנתבע" וכמו שהוכחנו מדברי בעל ערוך השולחן. כמו כן העלינו כי כלל זה לא יכול לבא על חשבון זכויותיו ההלכתיות של התובע, או במקום שיש לחוש לקלקול שורת הדין.

 ט.        לאחר עיון מדוקדק בטענות המערער נחה דעתי כי קיום הדיון בעניננו בביה"ד הרבני, אינו נכנס לאף לא אחד מן החששות הנ"ל. ובודאי שאינו יכול לזכות מכוח חששות אלו לסעד אותו הוא מבקש: לחייב את המשיב להופיע במקום "שאנו מעדיפים"- כלשונו [ההדגשה במקור]. דרישתו זו לענ"ד היא הפרזה על המידה, וכמדומני שבאחת מפניותיו שב המערער ממנה, וטוב שכך.

 י.         כפי שכתבתי לעיל, אין לראות בהחלטת ביה"ד האזורי משום משוא פנים, בהתחשב בתוכנה אין לראות בה כנקיטת צד לגופו של ענין לטובת אחד הצדדים, בודאי שאין בה לפסול לצמיתות הרכב זה של ביה"ד הרבני מלעסוק בעניין, ומכל שכן שאינו יכול לפסול באופן גורף את דייני ביה"ד האזורי כולם.

 יא.       בנוגע לקיומו של משפט צדק תכליתי ועניני, מסקנתי הפוכה מזו של המערער, וסבור אני כי ביה"ד הרבני האזורי הוא המקום הראוי והמתאים לקיומו של הבירור בעניינם וזאת מפני כמה טעמים:

 1.        מעמדו הבלתי מעורער של של ביה"ד האזורי בקרב כל החוגים והעדות כבית דין מקצועי, הפוסק לגופו של עניין מבלי פניות וללא משוא פנים.

 2.        לביה"ד האזורי יש את הנסיון הרב ביותר בטיפול בענינים שבצינעה, ואין כמוהו שישמור לבלתי יפגע ח"ו אחד מן הצדדים פגיעה מיותרת כתוצאה מהדלפת פרטים אישיים חסויים דוגמת אלו שבהם עוסק נדון דידן.

 3.        לדייני ביה"ד הרבני ישנה אמת המידה הראויה לשקול את העובדות והטענות שיועלו בפניהם ולהעריך האם יש בהם כדי חריגה מנורמות התנהגות ראויות במקרים כגון דא, זאת לאור נסיונם הרב בטיפול בעניני שלו"ב בפרט ובענינים אישיים ורגישים בכלל.

 4.        לביה"ד הידע, המעמד והסמכות לזמן ולקבל עדויות ובכללם עדויות מומחים שיעזרו לשפוך אור על הפרשה. בל נתעלם מן העובדה כי בערכאות אחרות סרבו עדים להתייצב ולומר את אשר ידוע להם, והמערערים הם שהלינו על כך.

 5.        הביקורת של ערכאה נוספת מגדירה כבר לערכאה הראשונה רף גבוה של דרישות, הן בנוגע לסדרי דין מוקפדים והן בנוגע לעיסוק במהות, וזאת מבלי להכנס לויכוח עם המערער האם אפשרות הערעור גופה מהווה מעלה - וכך היא דעתנו הנסמכת על דעת הפוסקים וגם - ולא במעט, על ההגיון הצרוף, או שמא זהו דוקא חסרון כפי שנוקט המערער.

 יב.       ניתן להאריך ולכתוב נימוקים נוספים, אולם סבורני כי די באלו כדי לבטא את עמדתי המצטרפת לעמדת עמיתיי, כי בביה"ד הרבני יהיה הדיון שלם מקיף ומבורר יותר, ולאמור, גם מקובל יותר מבחינה ציבורית. מכיון שכך, טובתו של המערער כי עניינו יתברר דוקא בביה"ד הרבני. מסיבה זו, וגם לאור הבהרת המערער באחד ממכתביו, איני מוצא טעם לערוך השואה מפורטת בין ביה"ד הרבני האזורי לביה"ד בראשות הרב לוין, ומן הטעמים האמורים לעיל יש ללמוד על חלק מן ההבדלים שבין הערכאות, ולענינינו די בכך בהחלט.

 יג.        בנוגע לאפשרות הדיון בזבל"א, כבר התייחסנו לכך בהרחבה בפסה"ד הנזכר, והוכחנו כי לא קיימת זכות לזבל"א כשיש בי"ד קבוע בעיר כמפורש ברמ"א ובתוס' יו"ט ובתשובות הרמ"א, וזאת נוסף על דעת התומים (סי' י"ד ס"ק ב') שהסיק להלכה שהעיקר כבעל התרומות, ויד הנתבע על העליונה, אא"כ התובע רוצה בי"ד גדול והנתבע בי"ד קטן, והעלה בדעת הרא"ש שאין כפיה על זבל"א. וכבר הארכנו להוכיח שם מן הטעמים שכתבו הפוסקים למנהג, שהתובע הולך אחר הנתבע כי דין זה נאמר גם כשיש שני בתי דין קבועים בעיר. בנוסף הבאנו את הסתייגותם העקרונית של חשובי פוסקי דורנו משימוש בהליך זה בשל התקלות החמורות שנגרמו בעטיו. אמנם אם היה יתרון מוכח לאפשרות זו היה מקום לשקול את ההצעה במקרה זה לגופה, אך מאחר וכבר כתבנו שלדעתנו האפשרות הטובה ביותר היא לידון בביה"ד הרבני האזורי, איני רואה צורך להיכנס לכך ואין לקבל הצעה זו.

 יד.       ברצוני להתייחס לנקודה נוספת שלא ניתן לה מספיק דגש, והיא כי גם לו היינו מקבלים את עמדת המערער שהצעותיו החלופיות טובות יותר [וכאמור איננו מקבלים זאת], הרי שבמידה והמשיב היה עומד על דעתו כי לא יסכים להתדיין בבי"ד אחר, [וזהו הרי המקרה שלפנינו], הרי שלדעת התומים והנתיבות [סוף סי' כ"ו] בשם הכנה"ג, לא ניתן לראות בו סרבן ולנקוט כנגדו בסנקציה. וזו לשונו שם:

"דאם רוצה לציית דין רק לפני ב"ד אחר, אפילו דזוטר מיניה או לפני בי"ד בעיר אחרת, ציית דינא מקרי ולא דינינן ליה בדין אלם".

 טו.       אמנם, וזאת חובה להדגיש, כי חלק מן הפוסקים האחרונים לא קיבלו את דברי הנתיבות להלכה, ובתשובות המהרש"ם [ח"ד סי' כ"ד] אחר שדן בדברי התומים והנתיבות הביא שב"עטרת צבי" כתב שאין נוהגין כן, והוסיף וז"ל:

"וגם אני במקום אחר כתבתי דמקור דברי כנה"ג הם ממהרשד"ם, והוא קאי להסוברים דמצי לטעון לביה"ד הגדול אזילנא, מה שאין כן בזה"ז דקי"ל כהרמ"א".

אולם קשה לדחות את דברי התומים והנתיבות מהלכה, אלא אם כן יש חשש חמור ומוחשי לעיוות הדין, חשש שכאמור לא קיים בנידונינו.

 טז.      טענה נוספת שנשמעה מהמערער היא כי בהרכב שנתן את ההחלטה יסתתמו טענותיו בשל קשרי עבודה בעבר של אחד הדיינים עם חלק מתומכיו של המשיב, שבנוסף הנם גם רבותיו של אותו דיין. אמת הדבר כי בטענות אלו אין על פי ההלכה כל סיבה לפסול דיין מלישב בדין, וגם מחוץ לגדר הדין דרושה מידה לא מבוטלת של חשדנות כדי להגיע למסקנות הללו, שיש בהם שמץ של הטלת דופי ח"ו בשיקול דעתו האובייקטיבי של דיין בישראל, וגם ברבנים גדולי תורה, שכביכול עלולים לנסות להטות את דעתו של הדיין, וזאת דוחה אני מכל וכל. אולם מאחר ותחושה זו היא סובייקטיבית, ונראה שהמערער שכנע עצמו כי כך עלולים להיות פני הדברים, יש לנסות למצוא לכך פתרון, ופתרון שכזה יכול להיות בין כותלי בית הדין.

 יז.        לאור כל האמור מתבקשת המסקנה, כי מקום הדיון יהיה בביה"ד הרבני בירושלים. אולם כדי להפיס ולהניח דעתו של המערער הטוען להסתתמות טענותיו, מוצא אני מקום במקרה זה, לאור נסיבותיו המיוחדות, ולאור העובדה שעדיין לא החל ההרכב המיוחד לממונות לדון בתביעה לגופה, ובשל הרצון להמנע מפיצול ההרכב הקבוע, כי הדיון בתיק זה יתקיים בהרכב המטפל בדרך כלל באותיות של שם משפחת המערער.

 יח.       אני טרם אכלה לדבר את דברי, והנה הגיעה אל שולחני פניה נוספת של המערער מיום י' חשון, בה הוא מציע לקיים את הדיון בביה"ד הרבני בירושלים בהרכב אחר. ומאחר והמשיב כתב בפנייתו הראשונה לבית הדין מיום י"ט טבת תשס"ד כי הוא מוכן להיתבע בכל הרכב שיקבע, הרי שמצאנו את שביל הזהב לקיום הדיון בהרכב המוסכם ומקובל על שני הצדדים, ובזאת בא העניין על פתרונו.

 יט.       עם זאת, במידה ומסיבה כל שהיא לא יוכל ההרכב המוצע (ע"פ האותיות) לדון בתיק זה, יועבר התיק להרכב העוסק בבוררות בהתאם להצעת הרה"ג ח. איזירר שליט"א.

 אני פונה לצדדים להניח מאחוריהם את כל החיכוכים והאמירות המיותרות שבאו בעקבות הפולמוס על מקום הדיון, ולגשת בצורה ענינית ותכליתית לבירור התביעה לגופה, והאמת והשלום אהבו.

 (-)יונה מצגר

 אנו נשארים באופן עקרוני בכל מה שכתבנו בנמוקינו, אולם ההצעה שמעלה המערער שמסכים לכל הרכב פרט להרכב שנתן את החוו"ד נשוא הערעור, והרב מצגר מקבלה, נראית בעינינו בהסתייגות מסוימת, ולפי שתיק זה הוא תיק מיוחד ומורכב לכן אנו בעד קביעת הרכב מסוים, כדי לא להריץ דיין אחד מהרכב להרכב, לפיכך אנו מחליטים להעביר התיק להרכב הדיינים הרה"ג אליעזרוב, רבינוביץ ואלגרבלי, ובמידה והדבר לא יעלה, אזי ידון בתביעה הרכב של כב' הרה"ג שינפלד, ובהתאם לאמור בהחלטה שנכתבה על ידינו והסכמה ע"י הרב הראשי.

 (-)       אברהם שרמן               (-)        חגי איזירר

  לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.

 ניתן היום, כ"ה חשון תשס"ה (09.11.2004)

(-)        יונה מצגר                     (-)        אברהם שרמן               (-)        חגי איזירר

            דיין, יו"ר                                    דיין                                           דיין

 העתק מתאים למקור

 הרב עזריאל אבן חן

המזכיר הראשי

תגיות

בית דין קבוע בעיר - קודם ל"זה בורר לו אחד" בית דין קבוע בעיר - קודם ל"זה בורר לו אחד" למקום הנתבע - כשהנתבע באותה העיר ורוצה בית דין אחר למקום הנתבע - כשדרישת הנתבע אינה התחמקות מהדין גדרו - בית דין שקיבל את אמון הציבור