בס"ד
מס. סידורי:1020

עמותה שנתבעת לשלם שכירות וחשבונות שוטפים

שם בית דין:אזורי נתניה
דיינים:
הרב זמיר יעקב
הרב שפירא שלמה
הרב שינדלר אברהם
תקציר:
התובעים הם עמותת בית כנסת אשר תובעים שכירות מעמותת ישיבה שלא שילמו דמי שכירות וכמו כן הם תובעים חשמל ומים, לעומתם הנתבעים טוענים שהם השקיעו במבנה על דעת שהם ישכרו אותו לפחות 10 שנים, ולבסוף הם פונו לאחר כשנתיים. כמו כן לטענתם בית הכנסת כלל לא מיועד להשכרה כך שהם לא הפסידו כספים לעמותת בית הכנסת.
פסק הדין:
א} על עמותת עו’ לשלם לביהכנ"ס אה’ יצ’ סך של 17,200$ + 36,093 ש"ח.
ב} ה"ה אלמוני ופלוני ערבים אישית לתשלום חלק מהחוב על סך 12,500 ש"ח כל אחד.
ג} חובתם המוסרית של הנתבעים לעשות כל טצדקי שבידם ולפייס את התובע
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ב' טבת תשס"ה
ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר         -  אב"ד

הרב שלמה שפירא    -  דיין

הרב אברהם שינדלר  - דיין

 

תיק מספר

תאריך

 

:

:

 

 

1-35-5861

ב' טבת תשס"ה

(14.12.2004)

פסק דין

א) התובע בתיק זה, מר א’ י’ חבר ועד ביהכ"נ אה’ יצ’, הגיש תביעה בשם ועד ביהכ"נ, כנגד הרבנים אלמוני ופלוני. בכתב תביעתו כותב הלה:

"הנ"ל שכרו מבנה + שירותים מביהכנ"ס אה’ יצ’ וכו', חתמו על חוזה שכירות ולא עמדו בתשלומים למרות הבטחות חוזרות ונשנות לשלם את החוב לא שילמו לביהכ"נ, סה"כ חוב נכון לספטמבר 99 150,000 ש"ח,

נ"ב: לא שילמו עבור חשמל, הנ"ל הפרו את החוזה בצורה בוטה וניצלו את מתפללי ביהכ"נ".

הנתבעים עשו כל טצדקי לדחיית מועדי הדיון, לאחר שהנתבעים לא הופיעו לשני מועדים שנקבעו להם הוציא ביה"ד בי"ז חשון תשס"א פסק דין ובו נקבע:

"הנתבעים הנ"ל לא הופיעו לדיון וזאת למרות שהוזמנו לביה"ד פעמיים כדין, לאור הנ"ל ביה"ד קובע:

א} הנתבעים הרבנים אלמוני ופלוני מסרבים לדין תורה וכו'".

ב} תוקפו של כתב סירוב זה הוא החל מתאריך י' טבת תשס"א.

בעקבות פסק דין זה כתבו הנתבעים מכתב לביה"ד ובו העלו טענות מטענות שונות, להצדקת מעשיהם. במכתבם מבקשים הנ"ל מביה"ד לבטל את כתב הסירוב ולקבוע תאריך נוסף לדיון. ביה"ד הביע דעתו בהחלטתו מיום ט' כסלו על "העובדות" שהובאו במכתבם של הרבנים הנתבעים. ביה"ד נענה לבקשתם וקבע מועד נוסף לדיון.

בסופו של דבר הדיון הראשון בתביעה זו נערך בי"ב אדר תשס"א. בפני ביה"ד הופיעו התובע מר א’ י’ והרב פלוני. הרב אלמוני שלח מכתב ובו יפה את כוחו של הרב פלוני ליצגו בדיון.

בדיון התברר שביהכנ"ס אה’ יצ’ השכיר לישיבת עו’ החל משנת 93 מבנה הצמוד לביהכנ"ס. שכר הדירה נקבע ל 250$ לחודש. בפני ביה"ד לא הוצג בזמן הדיון הסכם השכירות המקורי אלא רק הסכם שכירות המשכי. בהמשך הדיונים ולאחר זמן רב הוצגו בפני ביה"ד כל ההסכמים שנערכו בין הצדדים.

מהסכם השכירות שנחתם בד' חשון תשנ"ח ושכותרתו "המשך הסכם שכירות" עולה, שבין הצדדים נחתם הסכם שכירות ב 15.8.94 (הסכם שהיה המשך להסכם קודם). לפי דברי הצדדים בדיון שנערך בביה"ד, בהסכם זה נקבע שדמי השכירות יהיו בסך 250$. בהסכם השכירות המחודש, שתחולתו משנת 97, נוסף מבנה מאחור שהוגדל על ידי הישיבה ודמי השכירות נקבעו ל800$ לחודש. כמו כן תובע התובע לשלם לביהכנ"ס תשלום עבור השימוש בחשמל ובמים, סכומים שלטענתו שולמו על ידי ביהכנ"ס.

דיון זה נערך בהרכב חסר של ביה"ד. מלבד זאת בין זמן הדיון לזמן שהתיק הגיע לידי כתיבת פסק דין, התחלף הרכב ביה"ד, ולכן הוחלט על ידי ביה"ד לערוך דיון נוסף לצורך הוצאת פסק דין כחוק.

בז' כסלו תשס"ג נערך דיון בו הופיע התובע בלבד. בעקבותיו נמסרו לביה"ד מכתבים והומצאו מסמכים שבעקבותיהם נערך דיון נוסף בט' אדר תשס"ג. שבו הופיעו שני הצדדים.

גם אחרי דיון זה נמסרו תגובות הצדדים שצורפו לתיק, דבר שגרם להארכת הזמן, עד לנתינת פסק הדין. ביה"ד קובע עוד שגם כיום אין בתיק כל המסמכים הדרושים לבירור מוחלט של העובדות. לביה"ד לא ידוע אם אין מסמכים נוספים או שישנם ומשום מה לא נמסרו לביה"ד. בכל אופן ביה"ד ישתדל להוציא פסק דינו לפי החומר שלפניו.

ב) לפני שנבוא לבירור העובדות ולמתן פסק דין, ביה"ד רואה לנכון להתנצל בפני הצדדים על העיכוב בהוצאת פסק דין. עיכוב שנבע שלא ח"ו מתוך זלזול בבעלי הדין, אלא מחמת העומס הגדול המוטל על הרכב בית דיננו. והשתדלות ביה"ד לכתוב פסקי דין מנומקים היטב, כדי שבעלי הדין ידעו מהיכן דנם ביה"ד וכמבואר בחו"מ סימן י"ד ס"ד. מסיבה זו ביה"ד נאלץ להשהות מתן פסקי דין בתיקים בהם נצרך בירור רב יותר וכתיבת פסק דין ארוך ומנומק. סדר הטיפול בתיקים אלו שבהם כתיבת פסק הדין אורכת זמן רב, נקבע בעיקר לפי הזמן בו הגיעו התיקים לבשלות לכתיבת פסק דין והיינו שנסתיימו כל הטיעונים והוצגו כל המסמכים לביה"ד, וכמובן שביה"ד נאלץ לפעמים להקדים כתיבת פסקי דין בנושאים שאיחור במתן פסק הדין סופו להביא לנזק לשני הצדדים. ביה"ד מודע לטענת התובע שלפי הכתוב בתקנות הדיון חובה על ביה"ד לתת פס"ד או החלטה עד תום 60 יום מיום הדיון האחרון. אכן כך אנו נוהגים ברוב רובם של התיקים, אך מה נעשה ומה שהלב חושק הזמן עושק ואין באפשרותינו לעמוד בתקנה זו בכל המקרים המובאים לפנינו, ותיק זה הוא בין התיקים שזמן הטיפול בו ארך מעבר לזמן הקבוע בתקנות, אך כאמור לעיל לא היתה כל כוונת זדון או התרשלות כלשהי בכתיבת פסק הדין, אלא שהנסיבות אנסו את ביה"ד. יש לציין שכפי העולה מהחומר שבתיק, תיק זה הגיע פעמיים לידי הדיינים לצורך כתיבת פסק הדין ורק משהובא לפניהם אחרי שהיה מונח בין התיקים העומדים לכתיבת פסק דין, נתברר שאין ביכולת ביה"ד להוציא פסק דין מהסיבות שנכתבו בהחלטות אלו.

ג) ועתה ננסה לברר העובדות העולות מתוך התיק, טענות התובע, ותשובת הנתבעים, ביה"ד ינסה לעמוד על אמיתות הענינים, בירור סכום התביעה, ובירור טענות הנתבעים, ומה ערכם המשפטי של טענות ותשובות אלו.

אין חולק שישיבת עו’ פעלה במבנה ביהכנ"ס אה’ יצ’ החל משנת 93 ועד ה 8/99. לאחר מכן נסגרה הישיבה והופסק השימוש במבנה ביהכנ"ס. יש עלינו לברר מהו סכום דמי השכירות אותו התחיבה הישיבה לשלם עבור כל אחד מהחודשים בשנים אלו, מכיוון שגם הנתבע הזכיר בפני ביה"ד סכומים שונים שלטענתו הנתבעים חייבים לו. כמו כן יש לנו לברר טענות הנתבעים הרוצים להפטר מחובם בשתי טענות, טענת פרעתי, וטענה נוספת אותה טענו במכתבים ואף בפני ביה"ד ולפיה השקיעו כספים להשבחת ביהכנ"ס. לטענתם, סכומים אלו צריכים להיות מקוזזים מחובם לביכנ"ס. טענה נוספת שנטענה בפני ביה"ד היתה, שאף אם ביה"ד ימצא שאכן יש חוב של הישיבה לביהכנ"ס, אין כיום ממי לתבוע מכיוון שהחוזה נחתם בין הישיבה שהתפרקה לביהכנ"ס ולישיבה אין כיום נכסים. הנתבעים טענו שהם חתמו בתור חברי העמותה שהקימו את הישיבה, אך חוב התשלום אינו מוטל עליהם אלא על העמותה.

כאמור לעיל, הסכם השכירות המקורי והראשוני שנערך בין הצדדים בשנת 93 וכן ההסכם משנת 94 לא הוצגו בפני ביה"ד בשעת הדיון, וכפי שביה"ד אכן העיר בדיון שנערך בט' אדר תשס"ב. לפיכך לא ידוע לביה"ד במה התחייבו השוכרים מלבד דמי השכירות. מתוך דברי הנתבע בדיון שנערך בי"ב אדר תשס"א וז"ל: "ניתנו מספר תשלומים עבור חשמל ומים היה שם שעון משנה", משמע שהשוכרים התחייבו לשלם גם חשמל ומים מלבד דמי השכירות. אמנם בדברים שנאמרו ע"י הנתבע בדיון שנערך בט' אדר תשס"ב ישנה הודאה שעל הישיבה היה לשלם הוצאות החשמל בהם השתמשה, אך יש כפירה בחובתם לשלם עבור המים, משום שלטענתם גם ביהכנ"ס לא שילם מים. אך למעשה אין נפק"מ בזה, שהרי התובע בדבריו בדיון אמר שמוותר על חוב המים, ומשכך אין לנו לדון רק לענין חוב השכירות וחובות החשמל.

ד) אמנם לצורך בירור טענות הצדדים יש לנו להעתיק לשון הסכם השכירות שכותרתו: "המשך הסכם שכירות". הסכם זה נכתב על הדף הרשמי של ת"ת עו’ - ת"ת - מרכז להחדרת ערכים עו’ נתניה", ההסכם נכתב בצורת מכתב שנשלח להנהלת ביהכנ"ס אה’ יצ’ על ידי מר א’ י’ (התובע). בשולי המכתב החותמים על ההסכם הם: המרכז להחדרת ערכים ע"י אלמוני - פלוני ובית הכנסת אה’ יצ’ ע"י מר א’ י’. וז"ל סעיפי ההסכם הנוגעים לעניננו:

"2 הסכם השכירות מיום 15 באוגוסט 1994, מוארך לתקופה נוספת של שנה אחת החל מיום 1 בספטמבר 97 ועד ליום 31 לאוגוסט 98.

3. ניתנת בזה אופציה להארכת הסכם השכירות לשנה אחת נוספת החל מיום 1 בספטמבר 98 ועד 31 באוגוסט 99.

4. דמי השכירות לתקופת ההסכם תהיה בסך 800 דולר לחודש בשער יציג וכו'".

5. התשלום יבוצע אחד לשלשה חודשים החל ליום 1/9/97 בצ'קים.

6. כל שאר תנאי ההסכם ימשיכו ויחולו גם על תקופת ההארכה הזו.

7. השוכרת מצהירה בזה כי לא תהינה לה שום תביעות או טענות בגין שיפוץ שערכה במבנה.

8. מוסכם כי השוכרת תשלם את חשבונות החשמל לפי קריאת המונה אחת לחודשיים".

ומעתה נתיחס לטענות הצדדים. הנה הנתבעים שלחו לביה"ד מכתב עוד לפני הדיון הראשון בו הם כותבים: "העמותה דורשת להשיב לה את הכספים הרבים שהשקיעה בהקמת המבנה בצמוד לבית הכנסת, מבנה אשר נבנה ע"י העמותה בהנחה שתהיה בנכס 10 שנים לפחות, העמותה ויתרה על זכויותיה במבנה לטובת בית הכנסת לאחר שימוש של כשנתיים בלבד". הנתבע הרב פלוני חזר על טענה זו גם בדיון הראשון שנערך בי"ב אדר תשס"א. טענה זו נשנתה ונשתלשה במכתבים נוספים של העמותה ובדיון האחרון שנערך בט' אדר תשס"ג. הנתבע וכן בית הדין העיר הערותיו בנוגע לטענה זו ונבאר הדברים. בסעיף 7 להסכם שהעתקנו לעיל נכתב "השוכרת מצהירה בזה כי לא תהיה לה שום תביעות או טענות בגין שיפוץ שערכה במבנה", הרי שהנתבעים מחלו על תביעות שהיו להם (באם אכן היו אלו תביעות מוצדקות על פי דין), ואין מקום לחזור ולתבוע עכשיו תביעות שנמחלו. גם טענת הנתבעים שחשבו שימשיכו להשתמש במבנה במשך עשר שנים, ולכן מחלו על תביעותיהם, הינה לכל היותר דברים שבלב, וידוע שדברים שבלב אינם דברים אפילו בנותן מתנה לחבירו וק"ו בחוזה שנערך בין שני צדדים.

מלבד זאת ביה"ד מסופק אם אכן כוונת השכירות היתה למשך זמן ארוך כל כך של עשר שנים שהרי הסכם השכירות הנ"ל היה לשנה אחת עם אופציה להארכה לשנה נוספת בלבד. לא הוזכר בהסכם זה אפילו רמז להארכה נוספת מעבר לזמן הזה של הסכם השכירות, ואם אכן כוונת השוכרת (שהם מנסחי חוזה השכירות) היתה להמשיך ולשכור המבנה למשך שנים רבות ורק אדעתא דהכי ויתרה על "תביעותיה" כנגד ביהכנ"ס, מדוע לא הוזכרה בהסכם השכירות אופציה להמשכת הסכם זה למשך שנים רבות, או שעכ"פ יכתב שלאחר תום שנתיים ידונו הצדדים בהכנת חוזה נוסף להארכה, ועל כרחך שזה לא היה אפילו בגדר דברים שבלב ומסתברת טענת התובע שרצו לעבור למבנה קבע ולכן החוזה נחתם לזמן קצר.

ולפיכך ראוי היה שטענות אלו לא יטענו כלל, ואין מקום לתביעת הנתבעים שהכספים שהשקיעו בהשבחת המבנה יקוזזו מהתחייבויות מפורשות שלהם בהסכם השכירות לתשלום דמי שכירות וחשבונות החשמל.

ה) בהמשך לדיון הראשון שנערך בי"ב אדר תשס"א שלח הרב ש. פלוני בתאריך ו' אייר תשס"א מכתב לביה"ד, ביה"ד מקדים שעדיף שמכתב זה לא היה נשלח כלל, ואכן תגובתו של התובע למכתב זה בנסיבות המקרה, ניתנת להבנה. במכתבו כותב הנתבע שלביהכנ"ס לא נגרם נזק, מפני שלפני כן המקום לא היה מושכר וגם כיום הוא אינו עומד להשכרה, ומביא ראיה לדבריו שרק אחרי לחץ מצד השוכרים הסכימה הנהלת ביהכנ"ס להשכיר להם את המקום. לדבריו ניתן להגדיר את תוצאת התביעה כמניעת רווח. עוד כתב במכתבו שכיוון שיעודו המקורי של המבנה יועד לצורך הרבצת תורה, שימוש הנתבעים במבנה היה בהתאם ליעודו המקורי.

הנה באמת הגמ' בב"ק כ' הסתפקה

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך "ומבארת הגמ' "אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר, אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר, לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר ליה הא איתהנית"

ומסקנת הגמ' שם בדף כ"א שאין צריך להעלות לו שכר.

אמנם אין זה שייך לנידון דידן שהרי בנין בית הכנסת הוא ודאי אתרא דעביד למיגר, דהרי הוא ראוי לשימוש לישיבה וכולל ובודאי חדרים סמוכים שאפשר לאכול בהם שראוים גם לשאר דברים, אלא שידוע שגבאי בתי כנסת אינם נוהגים להשכיר ביהכנ"ס מחמת מספר סיבות, הכסף הניתן בתמורה לשכירות לא נחוץ להם, וממילא הנזקים שיכולים להגרם למקום יהיו גדולים מהרווחים שירויחו והרי זה ככל בעל דירה שכשאין הוא זקוק לכספי השכירות של דירתו אין הוא משכירה, מחמת שהכסף אינו נחוץ לו והחשש שמא יגרמו נזקים לדירתו וכו', דבר זה לא הופך את ביהכנ"ס לאתרא דלא עביד למיגר כיוון שבעצמותו הוא ראוי לשימוש ונהוג לשלם בתמורה לשימוש בו, וכבר כתב המרדכי בב"ק רמז י"ז בשם הראב"ן

"דכל הבתים בזמן הזה קיימו לאגרא ואע"ג דלא השכירה מעולם"

והרמ"א בסימן שס"ג ס"ו הביא דין זה להלכה. ומשכך אף אם היו נכנסים לביהכנ"ס בלי חתימת חוזה שכירות, זכותו של ועד ביהכנ"ס לתבוע מהם דמי שכירות, ונראה דזה הוא טעמם של הגבאים. שבתחילה לא רצו להשכיר המקום, ואם נקבל לטענות התובע יכול מאוד להיות שסברתם הראשונית היא הנכונה. ולכאורה יש להעיר ממה שכתב הרמ"ה והובאו דבריו בנימוקי יוסף בב"ק וכן פסק, הרמ"א בסימן שס"ג ס"ו וז"ל:

"ואפילו היה רגיל להשכירו רק שעכשיו לא עביד למיגר בתר האי שעתא אזלינן"

וש"מ דס"ל דתלינן בשעת הכניסה אם המקום עומד להשכרה עכשיו מיקרי עביד למיגר ואם אינו עומד להשכרה עכשיו, אף שבפוטנציה ראוי להשכרה מיקרי לא עביד למיגר, וש"מ דלא אזלינן בתר המקום בעצמותו, אלא אזלינן בתר המציאות העכשווית אם עומד להשכרה ולפי"ז לכאורה יש מקום לטענתם שבשעת שרצו להכנס למקום היה המקום מידי דלא עביד למיגר ושוב אין עליהם חובת התשלומים. אך באמת אין הדברים כן דהרי במקרה זה נכתב חוזה שכירות בו התחייבו השוכרים לשלם עבור שימושם במבנה זה ואם כן שוב באותה שעה הופך המקום למידי דעביד למיגר לדעת הרמ"א. ובאמת דברי הרמ"א נראים לכאורה תמוהים דנראה כמזכי שטרא לבי תרי, בביאור האי מילתא דחצר דקיימא לאגרא, דבתחילת דבריו בהגהותיו בסימן שס"ג ס"ו, הביא דעת הנימוק"י בשם הרמ"ה, שבעינן רגיל להשכירו באותה שעה, ובסוף דבריו הביא דעת המרדכי שסתם בתים מיקרו קיימי לאגרא ומשמע אף אם אין טורח להשכירו, ועיין עוד ברמ"א שם ס"י שכתב

"ודוקא אם שמעון או שלוחו בכאן והיו משתדלים להשכירו אבל אם אינו בעיר ואין מי שמשתדל להשכירו הוי כחצר דלא קיימא לאגרא וכו'"

ועיין בביאור הגר"א שם אות כ"ה, דהרמ"א לשיטתיה דפסק לעיל כנימוק"י.

ועיין בשלטי גיבורים בב"ק פ"ב (דף ט.א מדפי הרי"ף) אות ב, שכתב שדברי הרמ"ה ודברי הראב"ן (שהן דברי הרמ"א בס"י) חולקים, וזה שלא כדברי הגר"א, וצע"ג בזה, דפשט הדברים מורה כדברי הגר"א.

אמנם אין ספק שדברי המרדכי בשם הראב"ן חולקים על דברי הרמ"ה וכמוש"כ לעיל, והדרא קושיין לדוכתא, וכן ראיתי מפורש בים של שלמה בב"ק פ"ב סוף סט"ז, שהביא תחילה דברי הראבי"ה שהובאו בשלטי גיבורים והובאו גם באור זרוע בב"ק שם וכתב האור זרוע (וכן הש"ג) ויש משיבין עליו, והכריע היש"ש כדעת המשיבין עליו, ויסוד דבריו הוא מש"כ לעיל מסברא דביתא דעביר למיגר משמע שהבית עומד מצד עצמו להשכרה ולא תלוי אם בעליו משתדל להשכירו או לא. והנה בסוף דבריו מסיים הים של שלמה

"וכל זה מדבר בימיהם, אבל בזמן הזה כל הבתים קיימי לאגרא אע"ג דמעולם לא השכירם וכן עיקר, וכן דעת הראב"ן במרדכי".

ומשמעות דבריו היא שודאי דעת המרדכי חולקת על סברת הרמ"ה והראבי"ה שהבאנו, ובזמן הזה הלכה כמרדכי ולביאור זה של הים של שלמה חוזרת קושייתנו לדוכתא, היכי מזכי הרמ"א שטרא לבי תרי. ולא מצאתי מי שעמד בהך קושיא והדברים צריכים בירור ועוד חזון למועד, ולשאפנה אשנה פרק זה.

אך עכ"פ לענין הלכה אין זה מעלה ואין זה מוריד דבנידון דידן לכל השיטות הוי האי בית כנסת כמקום דעביד למיגר וכמוש"כ לעיל.

ו) ועוד אף אם אין המקום עביד למיגר, הרי אף במקום שלא עביר למיגר אם גילה דעתו שמוכן לשלם שכר הרי הוא חייב לשלמו כדאיתא בסימן שס"ג ס"ד והרי כאן גילו דעתם שמוכנים לשלם שכר ושוב הוי חיוב גמור.

ומלבד זאת אין ספק שהשוכרים הם גברי דעבידו למיגר, ושוב אם נכנסו למקום והתחייבו לשלם מהיכא תיתי שיפטרו מלשלם דמי השכירות, וחוב זה הוא חוב גמור, שמכיוון שהמקום עביד למיגר והשוכרים עבידי למיגר חיובם בתשלום דמי שכירות הוא חיוב גמור.

טענת הנתבע שלכל היותר ניתן להגדיר את תוצאת התביעה כמניעת ריוח, אינה טענה כלל וכי יעלה על הדעת שמי ששוכר דירה שעמדה הרבה זמן ריקה ולא היו לה שוכרים מלבדו, שיוכל לטעון ולומר לבעל הדירה מה הפסדתיך הרי בין כה לא היית מוצא מי שישכור דאין אנו מסתכלים על האפשרות של בעל הנכס לקבל תשלומים עבור השימוש בנכסו, אלא על הנכס עצמו שאם הוא נכס העשוי להפיק רווחים, שוב כל מי שמשתמש בו חייב לשלם ומיקרי שאוכל חסרונו של חבירו, ואף לדעת הנימוק"י בכה"ג שרוצה להשכיר אף שלא מוצא מי שישכור מיקרי עביד למיגר.

ז) גם מה שטען שהנדבנים המקוריים של ביהכנ"ס הקדישוהו לצרכי הרבצת תורה, ולכן הבית כנסת שימש כיעודו, גם זה אין לו שחר שאין ספק שהמקדישים הקדישו המקום לשימוש כפי שיסכימו גבאי המקום, ואין השוכרים בעלי דין לחטוף ולתפוס ולהשתמש במקום מבלי רשות הגבאים. גם טענתם שחלק ממתפללי ביהכנ"ס חושבים שאין מקום לתבוע את הישיבה אינה טענה, חדא דלא הוכיחו דבריהם, ועוד הלא לפני ביה"ד הוגש מכתב בחתימת יד הגבאים, שהגשת התביעה היתה על דעתם ולכן גם אם יש יחיד או יחידים שלא נוחה דעתם מדבר זה, על פי דין, גבאי ביהכנ"ס הם המוסמכים לקבוע צורת ואופן השימוש בו ואין זכות לאדם זר לבא ולהשתמש, ולטעון שבזה מילא רצונו של המקדיש הראשוני של ביהכנ"ס, ואף אם הועמד לצורכי הפצת תורה, מאן לימא לן שיועמד לצרכי הפצת תורה בחינם, ואולי הכוונה שישמש לצרכי הפצת תורה ובתמורה לכספים שיתקבלו ישקיעו ויפתחו את ביהכנ"ס, וכמו בנידון דידן שלטענות התובע הכספים היו מיועדים לרכישת ציוד חדש.

ומלבד כל זאת הלא כתב התוס' בב"ק כ,ב ד"ה הא שאף היכא שזה נהנה וזה לא חסר שלא מחייבינן לנהנה לשלם היינו דוקא אם נכנס ונהנה אבל זכותו של הבעלים למנוע מלהכנס לנכס ולהשתמש בו, ואם כן אף אי נימא כטענתם שביהכנ"ס לא היה עומד להיות מושכר, הלא בכח הגבאים לעכבם מלהכנס ולפיכך משהתנו כניסת הישיבה בתשלום עבור השימוש, אין הנתבעים יכולים להפטר מלשלם.

על אף שהארכנו קצת, מכל מקום אין ספק שבית הכנסת הוא מידי דעביד למיגר ומכיון שהגבאים נענו והשכירו את ביהכנ"ס, חיובם של השוכרים לשלם הוא חיוב גמור שאין לפקפק בו, וחוב השכירות אם אכן הוא קיים הרי הוא חוב גמור ועליהם לשלם חובם. כמובן שכל האמור לעיל נוגע רק לענין תשלום דמי השכירות אך טענה זו לא יכולה להטען כלפי תשלום חוב החשמל, אשר שולם על ידי ביהכנ"ס, שודאי אין ביהכנ"ס חייב לשלם עבור החשמל שהישיבה צרכה.

ח) לאור כל האמור לעיל אין ספק שעל הנתבעים לשלם את דמי השכירות והוצאות החשמל בנכס. ומעתה עלינו לברר מהו סכום התביעה לטענת התובע, שהרי בדבר זה נאמרו על ידי התובע טענות שונות בדיונים לפני ביה"ד ובמכתבים ששלח לביה"ד ונחלק הדברים לתקופות השונות, הנה בדיון הראשון שנערך בי"ב אדר תשס"א אמר התובע בתחילה שילמו בהוראת קבע וגם שם חסרו שני תשלומים ונראה שכוונתו לשנה הראשונה והיינו בין ה 1/8/93 ל 30/7/94, שהרי בחוזה הראשוני שנחתם ביום 30/7/93 נקבע שדמי השכירות יהיו 200$ לחודש לתקופה הנ"ל וישולמו בהוראת קבע, ועל זה טען שבתקופה זו חסרו 2 תשלומים, עוד אמר באותו דיון שהיה חוזה נוסף ל 3 שנים ובו נקבע שכר הדירה ל 250$, ונראה שכוונתו לחוזה מה 15/8/94 (המוזכר בחוזה השלישי שכותרתו "המשך הסכם שכירות") וחוזה זה היה מ - 8/94 עד 8/97, החוזה השלישי הוא החוזה שהזכרנו לעיל שתוקפו מ - 9/97 עד ה 8/98 עם אופציה להארכה לשנה נוספת עד סוף ה 8/99 כשדמי השכירות נקבעו ל 800$ לחודש בשנה הראשונה פלוס תוספת כלשהי בשנה השניה שלגביה ינהג חוזה שכירות זה. בדיון הראשון טען התובע שמלבד השנה הראשונה שבה שילמו בדרך כלל את דמי השכירות לא שילמו כמעט הנתבעים דמי שכירות ולכן טען שחוב השכירות בלבד הגיע ל 150,000 ש"ח, בפועל לא פירט התובע איך הגיע החוב לסכום זה, יש להעיר שעל פניו סכום זה הינו סכום מופרז שהרי אף אם נאמר שהנתבעים לא שילמו כלל דמי שכירות, דמי השכירות של כל התקופה לא מגיעים לסכום זה.

בהחלטת ביה"ד במועד הנ"ל נקבע שעל הצדדים להגיש לביה"ד פירוט החובות לפי החודשים והשנים וכן פירוט התשלומים ששולמו לטענת הנתבעים.

במכתב מיום 25/6/01 מפרט התובע החובות על השכירות לדעתו, הנ"ל תבע חובותיו על סמך דו"ח מנהלת החשבונות של הנתבעים. לפי פירוט זה החוב היה כ 128,000 ש"ח, הנתבעים הגישו תגובה לפירוט דמי השכירות (תגובה שהתקבלה בביה"ד ב 10/7/01) לטענת הנתבעים בתגובה זו, אין לישיבה כל חוב כלפי התובע.

בהחלטת ביה"ד מיום יד כסלו תשס"ב נקבע שעל התובע להגיש מסמכים על חשבונות החשמל משנת 93 ואילך, ועל הנתבעים להמציא העתקים של צ'קים וקבלות המוכיחים ששולמו דמי שכירות המקום החל משנת 93 ועד מועד עזיבת הישיבה, וכן עליהם להמציא דוחות מנהל החשבונות של הישיבה שיעביר המסמכים הנמצאים ברשותו המאשרים שהישיבה שילמה במשך השנים עבור השכירות ועבור החשמל. במכתב שהתקבל בביה"ד ב 19/2/02 מודים הנתבעים בחלק מהחובות, לטענתם ברור להם שגם חלק מהחוב בו הם מודים שולם, אך אין להם רישום מדויק על התשלומים. לטענתם על התובע-המוציא להביא ראיה. הנתבעים לא הגישו כל מסמך להוכחת טענותיהם.

ט) בדיונים שנערכו אחרי כן חזרו הצדדים והעלו טענות שונות לגבי גובה סכום החוב ולגבי שיעור הסכומים שנפרעו. ביה"ד ביקש מהצדדים להופיע בביה"ד לצורך בירור ספציפי על גובה תביעת התובע, וכן לבירור מדויק של טענות הנתבעים על פרעון חובותיהם. בהחלטת ביה"ד מיום כ"ה סיון תשס"ג נכתב: "מבוקש מהתובע מר א’ י’ ומהרב פלוני להופיע באחד מימי הדיונים בשעות הדיונים בביה"ד, כדי להבהיר לביה"ד מספר דברים בעובדות או בטענות שנשלחו בכתב ע"י הצדדים וביה"ד ישוחח עם כל אחד מהצדדים בנפרד בלשכה במועד שיופיע בביה"ד... באם אחד מהצדדים מתנגד שביה"ד ישוחח בנפרד עם אחד מהצדדים, עליו להודיע לביה"ד תוך שבעה ימים, באם לא תנתן תגובה מאחד הצדדים יראה ביה"ד באי התגובה הסכמה לאמור לעיל שביה"ד ישוחח בנפרד עם כל אחד מהצדדים".

התובע הופיע בביה"ד מספר ימים אחרי שנכתבה החלטה זו, אך מכיוון שביה"ד לא היה בטוח שההחלטה הגיעה לנתבעים ביקש ביה"ד ממנו להופיע במועד מאוחר יותר, גם במועד מאוחר יותר לא התקבלה תגובת הנתבעים. בז' אב תשס"ג הופיע התובע בביה"ד והבהיר לביה"ד הבהרותיו בנוגע לסכומי תביעתו לגבי השכירות, ביה"ד בהחלטתו מיום זה כתב כדלהלן:

"א) בכ"ה סיון הוציא ביה"ד החלטה ולפיה ביקש להפגש עם הצדדים לצורך מספר הבהרות בנוגע לדברים שלא התבררו כל צרכם בדיונים, התובע הופיע בביה"ד, הנתבע לא הופיע.

ב) על המזכירות לשלוח פרוטוקול זה לתגובת הנתבעים, באם לא תתקבל תגובתם עד ה 15/10/03 יראה ביה"ד באי תגובתם כהסכמתם לדברים שנאמרו ע"י התובע.

ג) מבוקש הבהרת הנתבעים, איזה סכום לטענתם שלמו בפועל כפרעון דמי שכירות".

למרות שפרוטוקול הדיון וההחלטה שבעקבותיו נשלחו ע"י מזכירות ביה"ד בכ"ה אלול תשס"ג, לא התקבלה כל תגובה מצד הנתבעים. והנה אעפ"י שמצד שורת הדין ולאור ההתחמקויות הרבות של הנתבעים ביה"ד היה אמור לנהוג כפי החלטתו מז' אב, ביה"ד פנה שלישית לנתבעים בבקשה להופיע בביה"ד ולהבהיר עמדתם, ביה"ד דאג שהחלטה זו תמסר אישית ע"י הספד"ד לידי הנתבע.

י) והנה מה שביה"ד טרח לבקש הבהרות מספר פעמים בין מן התובע ובין מן הנתבעים, הוא על פי המפורש בחו"מ ס' ע"ה ס"א וז"ל:

"התובע את חבירו בבי"ד מנה לי בידך, בי"ד אומרים לו ברר דבריך מה חייב לך וכו' שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו, וכן הנתבע אם משיב אין לך בידי כלום או איני חייב לך כלום צריך לברר דבריו דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו והוא חייב לו. ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו. הגה ואם אינו רוצה לברר דבריו, אך נראה לדיין שיש רמאות בדבר יפסיד ואם לאו אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר וכיוצא בזה אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו דאין אומרים לו ברר דבריך אלא כדי להוציא הדין לאמיתו משום דנפישי רמאים וכו'".

ועיין עוד ברמב"ם ה' טוען ונטען פ"ו ה"א, ובמפרשי השו"ע שם ואכמ"ל.

ושמעינן מדברי כולם שלא מסתמכים על הסכום שטוען, אלא צריכים לברר הדברים, שמא טוענים ואינם יודעים שורת הדין בין התובע ובין הנתבע, ומשמע שאחרי הבירור אנו מבררים איזו תביעה היא אמיתית ואיזו אין לה בסיס, ואיזו טענה של הנתבע אמיתית ואיזו אין לה בסיס. וש"מ שאם אחרי הבירור יש לתלות שטעה בתביעתו או טעה בכפירתו אין אנו מתיחסים אליהם כרמאים או כפרנים אם יש לפרש טענתם. ואין אנו סומכים לפסוק, רק על פי התביעה שהתבררה שהיא תביעה אמיתית. וכן על הטענה והכפירה שהתבאר שהם אמיתיות, ואף בנידון דידן נבאר תחילה איזו טענת חיוב של התובע הוא טענה אמיתית ומחייבת, ולפי"ז נקבע גובה תביעתו, וכן לגבי טענות כפירת הנתבע איזו היא טענה שיש לה על מה שיסמוך, ואיזו טענה אין בה ממש, ולאחר שיתבררו היטב טענותיהם יש לנו לפסוק הדין.

יא) והנה מכיוון שחיוב השכירות היה חיוב דולרי נחשב גובה התביעה הדולרי, ואח"כ נחשב מהו הסכום הדולרי שהוחזר לפי טענת התובע. ותחילה נבאר הדברים הברורים דלית מאן דפליג לגביהם. שהרי לגבי החובות משנת 96 - 99, יש לנו מסמכים שהוגשו על ידי שני הצדדים איזה סכום היו אמורים לשלם כדמי שכירות ואיזה סכום שולם בפועל. הסכומים שהיו צריכים להיות משולמים בשנת 96 היו בסך של 250$ לחודש לפי המסמך שכותרתו "דו"ח שכ"ד נילי 59" שנכתב ע"י מנהלי החשבונות של תת עו’, ושני הצדדים הסכימו לנכונות האמור בו. לא שולמו שכר דירה עבור החודשים 4, 7 ו 11 96, ולפיכך סה"כ החוב לשנת 96 עומד על סך של 750$.

לגבי שנת 97 היו שני חוזים רלבנטיים חוזה מיום י"ב אלול תשנ"ו שבו נקבע שכר דירה עד 8/97 כששכ"ד נקבע ל 250$, וחוזה מד' חשון תשנ"ח שבו נקבע שכ"ד מה 9/97 עד ה 8/98 כששכ"ד עמד על 800$. התשלומים עבור החודשים 7,6,4,1 לא שולמו ולפי זה החוב לתקופה זו עולה לסך של 1000$ עבור ה 9/97 שולם סך 250$ (שכר הדירה של החוזה הקודם מכיוון שהחוזה לתקופה זו נחתם כנראה מאוחר יותר). עבור החודשים 11,10 ו 12 97 לא שולם שכ"ד כלל ולפיכך החוב עבור סוף 97 הינו 2950$ סה"כ החוב לשנת 97 הינו 3950$.

בשנת 98 עמד שכר הדירה על סך 800$, עבור החודשים 1 - 6 98 לא שולם שכ"ד כלל לפיכך החוב עומד על סך של 4800$.

בחודשים 7 - 12 שולם שכ"ד בסך 250$ בלבד, ולפיכך החוב שנשאר עבור כל חודש הינו בסך 550$. סה"כ החוב עבור המחצית השניה של שנת 98 הינו 3300$ סה"כ כל החוב עבור שנת 98 הינו 8100$ בשנת 99 חיוב התשלום היה עבור החודשים 1 -8, עבור כל חודש היו צריכים לשלם שכ"ד בסך 800$, בשנה זו שולמו אכן שמונה תשלומים, ב 5/99 לא שולם תשלום, אך שולם תשלום ב 9/99 למרות שמה9/99 ואילך הישיבה לא השתמשה במבנה. תשלומים אלו עמדו על סך של 250$, ולפיכך נותר חוב של 550$ לכל חודש מהחודשים עליהם היה חובה לשלם דמי שכירות, סה"כ החוב לשנת 99 עומד על סך של 4400$.

סה"כ סכום כל החוב עבור שכר דירה לשנים 96 - 99 עולה לסך של 17,200$ יב) לעומת זאת לענין דמי השכירות מחתימת החוזה הראשון ב 30/7/93 ועד ה 12/95 לא הוגש לתיק ביה"ד שום מסמך המורה על גובה התשלומים ששולמו.

לביה"ד הוגשו החוזים לגבי גובה התשלומים שהיו צריכים להיות משולמים והיינו 200$ לחודש למשך השנה הראשונה ומשם ואילך סכום של 250$, אמנם לענין הסכומים ששולמו לא הוגש מסמך כלשהו, לא על ידי התובע, ולא על ידי הנתבעים, למרות בקשות רבות של ביה"ד. בתחילה שולמו התשלומים בהוראת קבע ואח"כ ע"י צ'קים. בענין התשלומים ששולמו או לא שולמו ע"י הנתבעים, ישנם סתירות בין הדברים שנאמרו בפרוטוקולים השונים בדברי התובע וגם בדברי הנתבע. וכמו כן אין אנו יכולים להעלות דבר ברור גם מדברי התובע והנתבעים במכתביהם לביה"ד. אין ספק שלא כל דמי השכירות שולמו בזמנם הקבוע. ואין הוכחה שלפני חתימת החוזה האחרון סולקו כל החובות, ובפרט שהנתבע אמר לביה"ד בדיון שנערך בט"ז כסלו תשס"ד שהדברים צריכים להבדק בספרים, ואין הוא בטוח לגבי הסכומים ששולמו או לא שולמו. בהמשך כתב הנתבע שאין בידו מסמכים לגבי שנים אלו, ביה"ד לא מקבל טענתו שלא שמר המסמכים מעבר הנדרש על פי חוק. מכיוון שהנתבע ידע שהתובע הגיש תביעה נגדו זמן רב לפני תום שבע השנים וחובה היה עליו לשמור מסמכים (אם אכן היו מסמכים כאלו), מעבר לזמן זה. ולא גרע האי מילתא ממי שיצאו עוררין על שדה שקנה, שחייב לשמור שטרו מעבר לשלוש שני חזקה ואכמ"ל.

ועכ"פ למעשה אין לנו אלא סכום התביעה שהוגש ע"י מר א’ י’ במכתבו מיום 25/6/01, ולפיו לא שולמו חיובים על השנים 93 - 95 בסך של 11,580 ש"ח. ביה"ד קובע שאף שאין ברור לביה"ד על סמך מה נקבעו סכומים אלו וביה"ד מודע לטענתו של הנתבע שנשמעה בדיון שנערך בט' אדר תשס"ב, לענין אופן חישוב הסכומים לפי שער הדולר הרלוונטי. עם כל זאת, מעיון בסכומים שנקב התובע במכתבו זה, שבו הוא מפרט הסכומים ששולמו ויתרת החוב, אין ספק לביה"ד שהסכום הכולל שננקב ע"י התובע פחות בצורה משמעותית מהסכום אותו היו הנתבעים חייבים לשלם לפי הסכמי השכירות שהציגו בפנינו. ומשכך אין מקום להכנס ולדקדק בדברי התובע בדיונים בפנינו, מאחר שהלה חזר כמה וכמה פעמים שתביעתו היא על פי גובה הסכומים שנקב במכתב זה. ואם כן דמי האי דינא למה שפסק הרמ"א בחו"מ סימן י"ז סי"ב וז"ל:

"בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו על פי הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע וכו'"

ועיין שם במפרשי השו"ע ולפיכך ודאי שאין מקום שנחייב את הנתבעים מעבר לסכום שתבע התובע, אך לענין הסכום שתבע יש לקבל תביעתו ועיין לקמן טעמא דמילתא.

ויש לחייבם על השנים 93 - 95 סך של 11,580 ש"ח.

יג) ויש לנו לברר טענת התובע לגבי חובתם של הנתבעים לשלם עבור חשבון החשמל אותו צרכה הישיבה בהסכם השכירות הראשון שנחתם ב 30/7/93 נכתב כדלהלן: "תשלומי מים, חשמל וטלפון במשך תקופת השכירות יחולו על השוכר וישולמו על ידו ישירות ובמועדם ע"מ לאמוד את התשלומים הנ"ל מוסכם כי יבחנו ע"י המשכירים שתי אפשרויות: 1) תשלום החלק היחסי לאחר חישוב הממוצע השוטף של ביהכ"נ והערכת חשבון 2) או ע"י התקנת מונה חשמל ע"י המשכירים" בהמשך לחוזה זה נחתם חוזה נוסף ב 15/8/94, גם בחוזה זה נרשמה אותה פיסקה לגבי צורת התשלום עבור החשמל. בשולי חוזה זה נחתם ב 1/9/95, שהצדדים מאשרים הארכת החוזה עד לתאריך 30/8/96. במכתב שכותרתו: הנדון חידוש חוזה שכירות לכיתת לימוד וכו'" מתאריך 27/8/96 נכתב שעל פי החתימה על החוזה מוארך הסכם השכירות מה 1/9/96 - 31/8/97. במכתב זה נכתב "תנאי השכירות יעמדו בתוקפם לפי הסכם השכירות מיום 15 לאוגוסט 1994. לעומת זאת בחוזה הארכת השכירות שנחתם בד' חשון תשנ"ח והנוגע לשכירות מה 1/9/97 - 31/8/98 נכתב במפורש "מוסכם כי השוכרת תשלם את חשבונות החשמל לפי קריאת המונה אחת לחודשיים". מלשון החוזים משמע שמונה החשמל ודאי שלא הותקן מיד עם תחילת השכירות, ולפיכך כל עוד לא היה מונה נפרד יש לנו לקבוע סכום החיוב על פי הערכה. לעומת זה ברור שב 9/97 כבר היה מותקן מונה וחיובי החשמל היו לפי הכתוב במונה. שהרי זה הוא לשון ההסכם.

ועתה ננסה לברר מה היו הוצאות השימוש בחשמל של הישיבה, בדיון הראשון שנערך ביב אדר תשס"א, אמר התובע שחייבים לשלם 150,000 ש"ח + חשמל ומים וצ'ק של 7000 שחזר ולא שילמו" לשאלת ביה"ד: כמה חשמל? אמר התובע זה היה מעורב עם ביהכ"נ, ואנו לא יודעים בדיוק כמה, עיקר ההוצאה היתה של מזגן שהיה שם אני מעריך 1000 ש"ח לחודש ל 3 שנים וכו'", ביה"ד מסכם באותו דיון שהתביעה מסתכמת ב 193,000 ש"ח. משמעות העולה מפרוטוקול זה שהתביעה ע"ס 1000 ש"ח לחודש היתה על שלוש שנים בלבד, ומאז שהותקן המזגן.

באותו דיון ובהחלטה נוספת ביקש ביה"ד פירוט החובות, במסמך שהוגש לביה"ד ונכתב ב 25/6/01 כתב התובע שהישיבה השתמשה במבנה במשך כ 6.5 שנים וחשבון החשמל במשך כל חודש עמד על סך של כ 1000 ש"ח, לפיכך הוא תובע 78,000 ש"ח עבור השימוש בחשמל. בתגובה למסמך זה ענה הנתבע במכתב מי"ז תמוז תשס"א בתרתי: 1) עד סוף שנת 97 שולם עבור החשמל במלואו בצ'קים 2) מכיוון שהיה מונה חשמל נפרד לישיבה עליהם לשלם לפי המונה ולא לפי הסכומים הדמיוניים שכתב התובע.

התובע הגיש לביה"ד חשבונות החשמל של ביהכ"נ, בשלב מאוחר יותר הוגשה גם קריאת המונה הנפרד, העומדת על 300891.

יד) בדיון שנערך בט' אדר תשס"ב שאל ביה"ד את התובע שהרי מחשבונות החשמל שמשנת 94 ואילך אין סכומים כאלו. לדבר זה לא ניתנה תשובת התובע ועיין לקמן.

בדיון זה העלו הצדדים טענותיהם בנושא התשלום עבור החשמל. התובע טען: "לכם היה מזגן ולנו לא, הרי לצורך המזגן שלכם הוצרכתי להגדיל הפאזה", "גם בחורף הפעלתם, זה מזגן של 4.5" "לגבי החשמל, עד 97 לא שילמו, הוא הביא לי 2 צ'קים אחד של 5000 וצ'ק של 7000 וזה רק על חשמל, הוא מלביש לי את זה על שכר דירה. זה מה שהיה יכול לתת לי, הצ'ק של 7000 חזר והפקדתי עוד פעם, האמנתי לו וחזר, צ'ק של 5000 לא חזר, וזה היה עבור החשמל, הצ'ק של 7000 החזרתי לפלוני ואומר שיביא במזומן וגם במזומן לא הביא וכו' הוא לא שילם לנו בכלל רק על החשמל 5000" בביהכנ"ס לא היו מזגנים, ביהכנ"ס עושה שעתים בליל שבת ושעתים בשבת בבקר ותאורה, אני בבית רגיל משלם 600 ולא מפעיל מזגן". פלוני: "לחודשיים" "להם היה מזגן גדול מאוד" עוד אמר התובע בהמשך אותו דיון שהזרם למזגן לא עבר דרך המונה הנפרד". העולה מדבריו שהנתבעים צרכו הרבה חשמל לצורך הפעלת המזגן, מזגן שהיה בישיבה ולא בביהכנ"ס התובע הודה שבמשך השנים שולם לו רק סכום של 5000 ש"ח כפרעון חשבון החשמל. בדיון זה טען הנתבע "לקראת חידוש החוזה ב 97 רצינו לנקות שלחן ועובדה שקיבל 7000 ועוד שני צ'קים של 5000 ו 6000 ש"ח שקיבל. לגבי חשמל שהוא מגיש, זה כולל כל בית הכנסת, גם אם אדם פרטי מפעיל כל היום יגיע ל 600 ש"ח לחודש, איך מגיע לסכום זה איך מגיע ל 1000 ש"ח לחודש".

"שילמנו וכו' גם אם נאמר שלא שילמנו, אי אפשר להגיע ל 1000 ש"ח לחודש", "מדובר על מזגן אחד להם יש 6 מזגנים" "לכן הערכה של 1000 ש"ח לא נכונה, אנו צרכנו מאור ומזגן בקיץ" "בתקופה שהצ'ק חזר הוא קיבל 11,000 ש"ח שזה כולל חשמל, היה צריך לקבל 18,000 וצ'ק של 7000 ש"ח חזר".

בהמשך לדיון זה שלח התובע את קריאת המונה של הישיבה, לעומת זאת הגיע מכתבו של הנתבע, לטענתו אי אפשר לסמוך על קריאת המונה מכיוון שיש סבירות שלאחר שהישיבה עזבה, ביהכנ"ס צרך חשמל שעבר דרך מונה זה. לאור האמור לעיל ברור שאין אנו יכולים להסתמך כלל על קריאת המונה שהרי שני הצדדים אומרים שהמונה אינו מורה על צריכת החשמל האמיתית. התובע בגלל שהחשמל למזגן לא עבר דרך המונה. והנתבע, בטענה שצרכו חשמל במונה זה אחרי עזיבת הישיבה, ולפיכך מוכרחים אנו לפסוק בנושא זה על פי הערכה וכפי שנקבע בחוזים הראשונים שבין הצדדים.

ביה"ד הזמין פעם נוספת את הצדדים לבירור העובדות. הנתבע טען שנתן 3 צ'קים אחד בסך 6000 ושנים של 7000 שאחד מהם חזר (זה סותר אמירתו בדיון בי"ב אדר תשס"א שם דיבר על צ'ק של 5000 ש"ח במקום 7000), התובע חזר על טענתו שלא יתכן שנתן לו סכום של 20,000 ש"ח.

טו) מכיוון שביארנו שאין לנו אפשרות לברר צריכת החשמל על פי המונה ננסה להעריך צריכת החשמל על פי חשבונות החשמל. לצורך קיום הערכה משוערת של צריכת החשמל ערכתי שני טבלאות, האחת מורה על צריכת הקוט"ש בתקופה בה השתמשה הישיבה במונה והשניה המורה על גובה התשלומים באותה תקופה. אחרי העיון בטבלת הצריכה אודה ולא אבוש שקשה על פי טבלה זו לשער את כמות החשמל היחסי שצרכה הישיבה, טבלה זו מורה על חריגות יוצאות דופן בחודשים מסוימים מצריכת החשמל בחודשים מקבילים במשך השנים, אך ביכולתנו להסיק מספר מסקנות מטבלה זו, לגבי טענות הצדדים. ותחילה נבאר מספר מסקנות:

א} אין ספק שדרישת התובע לתשלום 1000 ש"ח עבור השימוש בחשמל לכל חודש במשך השנים שהישיבה השתמשה הינה דרישה מגוזמת ומאוד לא מדויקת, צריכה חודשית כזו (כלומר של תשלום סך של למעלה מ 2000 ש"ח לחודשיים), לא היתה אלא חמש פעמים במשך כל התקופה.

עם זאת יש להבין דבריו, באם נקבל למה שטען בדיון בי"ב אדר תשס"א שדורש 1000 ש"ח לחודש במשך שלוש השנים אחרונות, שהרי אין ספק שחלק גדול מאוד מהתשלומים בשלושת השנים האחרונות היו של למעלה מ 1000 ש"ח, אך חשבון זה אינו לחודש אלא לחודשיים וכמו שאמר הנתבע בדיון שנערך בט' אדר תשס"ב.

ב} אין ספק שקריאת המונה של הישיבה אינה משקפת את הצריכה האמיתית של הישיבה, שהרי המונה מורה על צריכה של 30,089 קוט"ש (ולא 300,891) שהרי הספרה האחרונה במונה מורה על 1/10 קוט"ש), והרי צריכת הקוט"ש בשלושת השנים האחרונות (היינו מתחילת 97 עד עזיבת הישיבה) היא כ 90,000 קוט"ש והצריכה בתקופה הקודמת היא 42,738 ובודאי שלא מסתבר שצריכת הישיבה היתה שליש מהצריכה (אם נחשב רק מתחילת שנת 97), שהרי ברור שהישיבה היא שהשתמשה רוב הזמן בחשמל, שהרי בישיבה לומדים ימים שלמים, משא"כ בית הכנסת המשמש לתפילות בלבד. ואם כן קריאת המונה המיוחד לישיבה אינה רלוונטית שהרי ודאי שהישיבה צרכה חשמל נוסף שלא עבר דרך מונה זה, וכטענת התובע שצריכת המזגן לא היתה דרך מונה זה.

ג} מעיון בטבלה עולה שהחל מהחשבון שהוצא ב 5/97 (והוא על החודשים 3 - 4) גדלה צריכת החשמל באופן משמעותי ביחס לתקופה שלפניה, ולפיכך מוטל עלינו לחשב צריכה משוערת ממוצעת לתקופה הראשונה בנפרד ולשער צריכה ממוצעת לתקופה המאוחרת. לפני ביה"ד הוגשו חשבונות החל מתחילת שנת 92, ולכן נוכל לערוך השואה לצריכה של לפני השכירות. אמנם חשבונות החשמל שהוגשו לנו לשנים 2000 ו 2001 אינם מלאים ולכן קשה להשוות צריכת החשמל בשנים האחרונות של השכירות לצריכה שאחרי עזיבת הישיבה.

ד} כמו כן יש לציין שגובה התשלום לצריכת החשמל ב 1/96 הינה חריגה יחסית לשאר החשבונות בחודש זה במשך כל השנים, ואפילו בשנים שאחריה ואפילו בתקופה בה גדלה צריכת החשמל. לעומת זאת גם סכומי חשבונות החשמל בחודשים 9 ו11 באותה שנה נמוכים יחסית לסכומים שצרכו באותם חודשים בשנים שלפניה ואחריה.

טז) לאור כל ההערות שכתבנו לעיל חובתנו לקבוע גובה חיוב התשלום על החשמל, בהתאם לאמור בחוזים שנחתמו, שחיוב התשלום יהיה משוער. ולפיכך נראה לשער שהחיוב עבור הצריכה עד סוף שנת 96 הוא ביחס של 1 ל 2. כלומר שצריכת החשמל שולשה בזמן בו השתמשה הישיבה בחשמל, ולפיכך חובת תשלום החשמל תתחלק בין בית הכנסת לישיבה באופן שעל ביהכנ"ס לשלם שליש חשבון החשמל ועל הישיבה לשלם שני שליש מחשבון זה.

נוסיף עוד שמעיון בפרטי הצריכה של ביהכנ"ס אחרי עזיבת הישיבה, לצריכה שצרך ביהכנ"ס לפני התקופה ששהתה שם הישיבה עולה שצריכת החשמל של ביהכנ"ס עלתה בשנים שאחרי עזיבת הישיבה באופן תלול יחסית לצריכה שהיתה לביהכנ"ס בתקופה שלפני ששהתה שם הישיבה. והנה אף שברור שהצריכה עלתה באופן משמעותי, אין ביכולתנו לקבוע הצריכה עבור שנה שלמה (שלענ"ד היא שיטת החישוב העדיפה), מפני שאין בידינו נתונים לגבי צריכת החשמל לא בשנת 2000 ולא בשנת 2001, ולפיכך נראה לנו לקבוע שהיחס של צריכת החשמל שנקבע לתקופה הראשונה הוא גם היחס של צריכת החשמל בשנים המאוחרות דהיינו משנה 97 עד עזיבת הישיבה.

והנה אף שיש לנו לשקלל גורמים נוספים והיינו ששעות השימוש של הישיבה במבנה היו רבות יותר באופן משמעותי משעות השימוש של ביהכנ"ס, אין בכוחנו לחייב את הישיבה בתשלום גבוה יותר על השימוש בחשמל, וטעמא דמילתא מכיוון שצורת החיוב נקבעה בהסכמה ע"י הערכה. ובפועל אין בידינו שום אפשרות לקבוע את שיעור החיוב באופן אחר. אין בידינו לחייב מעבר למה ששיערנו, שהרי על מה שלמעלה משיעור זה הוא בכלל איני יודע אם התחייבתי לו שבכה"ג פטור מלשלם. וכדאמרינן בב"מ קיח,א :

"אמר לו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתנו אם הפקדת אצלי פטור מלשלם".

ומכיוון שאין זה ברור שמעבר לסכום זה השתמשה הישיבה הרי אין לתבוע מהמשיבה תשלום עבור השימוש בחשמל, משא"כ לגבי הסכום שאנו משערים שהישיבה אכן צברה באופן יחסי ועל פי המנגנון שנקבע בחוזה, שוב הוי בכלל הלויתני הפקדת אצלי, דשנינו התם במשנה, שחייב לשלם, אם לא הוכיח ששילם.

והנה מכיוון שלפי החשבונות שהוגשו לנו, צריכת החשמל במשך השנים היתה כ 132,000 קוט"ש ועל הישיבה לשלם עבור שני שליש מהצריכה ולפיכך על הישיבה מוטל לשלם עבור כ 88,000 קוט"ש. מחישוב שערכנו התובע שילם במשך השנים סך של כ 44,270 ש"ח הוצאות חשמל, במשך התקופה בה השתמשה הישיבה במבנה ביהכנ"ס. (ומזה מוכח שתביעתו לתשלום 78,000 ש"ח עבור השימוש בחשמל הינה תביעה מופרזת, שהרי לפי הקבלות שהוגשו לנו, הסכום ששילם בפועל היה נמוך בהרבה ובפרט שסכום זה כולל גם הוצאות החשמל של ביהכנ"ס). ולפיכך למש"כ לעיל, שעל הישיבה לשלם שני שליש מהוצאות החשמל. סכום ההוצאות עבור החשמל שעל הישיבה לשלם עולה לסך של 29,513 ש"ח. וכיוון דנתבאר סכום התביעה, יש לברר איזה סכום מחוב זה נפרע, והנה לעיל כתבנו שהתובע הודה שנמסרו לו שני צ'קים אחד על גובה 5000 ש"ח והשני בגובה 7000 ש"ח צ'ק שלא כובד ע"י הבנק, מלבד זה לטענתו לא קיבל כל תשלום עבור החשמל, ולפי"ז לדבריו שולמו לו רק 5000 ש"ח על חשבון החשמל, הנתבע הודה , שהצ'ק של 7000 ש"ח חזר (בתיק מצוי צילום צ'ק זה), אך טען ששולם צ'ק נוסף שעל גובה הסכום בצ'ק זה היתה סתירה בין דבריו בדיונים השונים אם היה בגובה 6000 ש"ח או 7000 ש"ח, התובע כופר שלא היה צ'ק נוסף בסכום כלשהו ששולם, מלבד הצ'ק שהודה עליו, הנתבע לא הביא כל ראיה או אסמכתאות כלשהן להוכיח דבריו, כמו כן לא אמר שברור לו באופן מוחלט, על סכומים כלשהם ששולמו.

יז) ועתה נבוא לברר מהי ההלכה ואיזה סכומים חייב לשלם הנתבע לפי העובדות שהוצגו לפנינו. ותחילה נבאר שאף שביארנו שברור שאין להענות לתביעת התובע והסכומים שתובע, ובפרט הסכומים שתבע כשימוש על חשבון החשמל, אין זה מעלה ומוריד לענין הסכומים שיש להוכיח שאכן הוא חייב לו. שהרי הדיונים החוזרים ונשנים היו לצורך בירור הטענות, וכפסק השו"ע סימן ע"ה ס"א שעל התובע לברר דבריו, דשמא טועה הוא. ועיין בדרישה ריש סימן ע"ה שכתב שהחיוב לברר הדברים הוא בין מחשש טעות בין מחשש רמאות. והחיוב לברר הוא בין על התובע בין על הנתבע. ולפיכך מכיוון שביררנו שחלק מסכום התביעה היה סכום מוטעה בין אם נימא שהוא מחמת טעות ובין אם נימא שהוא משום רמאות, (ואין נראה לי בנידון דידן שחיישינן לרמאות, אלא שהתובע טעה בחשבונו, ולפעמים הכעס והזעם על אי התיחסות לדבריו גורמת להגדיל התביעה. ומי לנו גדול ממשה רבנו גדול הנביאים שאמרו חז"ל שמכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, ואכ"מ ועיין לקמן). עכ"פ אחרי הבירור יש להעמיד התביעה על הסכום שנתבאר שודאי הוא חייב לו. ומעמידים סכום תביעתו על מה שנתברר לנו.

יח) והנה בנידון דידן הוצגו בפנינו החוזים שחתמו הצדדים, ואם כן אין ספק שהנתבעים חייבים לשלם הסכומים שנקבעו בחוזה השכירות כדמי השכירות וכן הסכומים המוערכים עבור החשמל שצרכה הישיבה, ומעתה דין זה דמי למה שנינו בב"ק קיח א :

"הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך, חייב",

דהיינו שודאי יש חזקת חיוב לשלם דמי שכירות ועבור השימוש בחשמל, ודין זה נפסק בשו"ע חו"מ ס' ע"ה ס"ט

"מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר יודע אני שהלויתני מנה או שהפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך או לאו חייב לשלם, ואין התובע צריך לישבע אפילו שבועת היסת אבל אם ירצה יחרים חרם סתם על כל מי שנוטל ממונו שלא כדין".

ובש"ך שם ס"ק כז כתב:

"משום דכיוון דודאי חייב לו וספק אם החזיר לו, בכהאי גוונא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף",

והיינו דכיוון דישנה חזקת חיוב סגי בטענת ברי של התובע, ולא בעינן שיביא התובע ראיה לדבריו. ולא כמו שטען הנתבע מספר פעמים, המוציא מחבירו עליו הראיה, שהיכא דהוי טענת ברי כנגד טענת ספק ועוד שיש חזקת חיוב לא אמרינן שהתובע חייב להביא ראיה נוספת לדבריו, ואדרבא על הנתבע להוכיח שקיים מה שמוטל עליו ופרע חיובו.

ואף שהנתבע טען מספר פעמים בדבריו בפנינו שחלק מדמי השכירות הנתבעים שולמו, וכן שולם על חשבון פריעת חוב החשמל. כששאלנו את הנתבע האם ברור לו, על תשלום מסוים באופן מוחלט, באופן שיוכל להביא ראיה לתשלום או בבירור גמור שיוכל להשבע שאכן נפרע. ענה הנתבע, אבדוק במסמכים ואתן תשובה. במכתב ששלח לביה"ד בכ"ה טבת תשס"ד, צירף הנתבע תדפיס מהנהלת חשבונות המפרט את ההעברות הכספיות לחשבון התובע כתשלום בשנים 99-98. עוד כתב שם "לגבי השנים 93 - 94 -95 אין באפשרותינו להציג אסמכתאות כיוון שאין אנו שומרים חומר של הנהלת חשבונות מעבר לשבע שנים כפי שנדרש בחוק, ברור ולא יעלה על הדעת שהמשכיר היה נותן לישיבה להשאר במבנה כל השנים ללא תשלום, דבר שלא נטען ע"י רק כאשר הגיש את התביעה השקרית כעבור שנים". לגופם של דברים השיב התובע במכתבו מיום 10/2/04, (ועיין מה שנכתוב בזה לקמן).

בהתיחס לטענותיו יש לקבוע כדלהלן: התביעה הוגשה בשנת 2000, והדיון בה נמשך זמן רב בעיקר באשמת הנתבעים, בזמן הגשת התביעה היו המסמכים אמורים להיות ביד הנתבעים, ביה"ד ביקש בעבר מסמכים מהנתבעים, מסמכים של הוגשו. העובדה שגם לפי הנהלת החשבונות של הישיבה שהנתבע הודה בנכונותה היו חודשים רבים שלא שולם שכר הדירה, וכן בשנתיים האחרונות שולם שכר דירה נמוך בהרבה ממה שהיו חייבים, מורה שאין כל ממש בטענת הנתבע שהתובע לא היה נותן לישיבה להשאר במבנה במשך שנים ללא תשלום, שהרי ברור שלפחות החל משנת 96 הניח התובע לישיבה להשאר במבנה למרות שודאי שלא שולמו כל התשלומים.

ומעתה לגופם של דברים, ברור שהנתבע אינו טוען טענת ודאי פרעתי לגבי סכום כלשהו, הנתבע אמר אבדוק במסמכים, אך למעשה לא השיב לביה"ד שיש לו טענת ברי, שמוכן להשבע עליה. ואם כן הוי דין זה דומה למה שהבאנו לעיל מסימן ע"ה ס"ט, שהיכא דאיכא חזקת חיוב, אם התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא חייב לשלם לו, ואין יכול להטיל אפילו שבועה על התובע.

יט) והנה בעלמא קיימא לן שכיר נשבע ונוטל דמי שכירותו מבעל הבית, ועיין בזה בשבועות מו ובחו"מ סימן פט, דתקנו חז"ל דאעפ"י דבעלמא המוחזק נשבע ונפטר בשכיר תקנו שישבע ויטול. ואפילו הכי כתב הש"ך שם בסימן פ"ט סוף סק"א

"מיהו כל זה מיירי שהבע"ה טוען ברי לי שפרעתיך אבל אם טוען איני יודע שפרעתיך פשיטא דחייב לשלם לשכיר ואין השכיר צריך שבועה כלל דלא גרע שכיר משאר תובע וכדלעיל ס' ע"ה ס"ט ודוק",

ומבואר מדבריו דדוקא היכא שיש טענת ברי וברי של השכיר והשוכר נטלו רבנן השבועה מהשוכר (שעליו השבועה מעיקר הדין) ונתנוה לשוכר שישבע ויטול. אבל היכא שהשוכר טוען טענת שמא, דבכה"ג מעיקר הדין כשיש חזקת חיוב והתובע טוען ברי והנתבע שמא, שמעינן לטענת ברי של התובע, ובכך לא גרע השכיר משאר תובע, ונוטל בלא שבועה.

והנה אף שהשער המשפט פקפק קצת בדברי הש"ך, שכתב דאף דטוען שמא עדיין איכא תרי חזקות לפטור השוכר, חדא דחזקה דאין השוכר עובר בבל תלין וחזקה שכיר תובע שכרו, ואם כן חזקות אלו מהוות קצת ראיה שהשוכר פרע ומגרעות חזקת החיוב, וכתב שלכן יש לומר שגם בכה"ג בעינן שישבע השכיר ויטול. סברות אלו שייכות רק בשכיר, אמנם בנידון דידן לא שייכות סברות אלו, חדא דעל שכירות בית אינו עובר בבל תלין, ובפרט בנידון דידן שהמשלמים הם גזברי הקדש. ועוד שהרי בנידון דידן מוכח שהתובע לא היה תובע וחוזר ותובע, שהרי הנתבע הודה שהרבה פעמים לא שולמו דמי השכירות או ששולמו בסכום הפחות ממה שהיו צריכים לשלם, ואם כן אין כאן חזקות אלו ושוב הדרינן לעיקר דינא, דהטוען שמא היכא דאיכא חזקת חיוב חייב לשלם, וכדמוכח בסימן ע"ה.

כ) ובב"מ קב,ב:

"בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה",

ומסקנת הגמ' ששוכר נאמן בשבועה, וכן פסק בשו"ע סימן שי"ז ס"א, והתם מיירי בטוענים ברי וברי דהיינו שמשכיר אומר לא נפרעתי ושוכר אומר פרעתי, ומסקנת הגמ' שהנתבע נאמן בשבועת היסת. אמנם דברים אלו מיירי בטוען פרעתי בברי, אבל היכא שאין טוען ברי אלא שמא פרעתי, הדרא דינא למה ששנינו בסימן ע"ה ס"ט שבכה"ג דאיכא חזקת חיוב, כו"ע ס"ל דברי ושמא טענת ברי עדיפא וחייב השוכר לשלם. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן, שאף שהנתבע טען שהישיבה שילמה תשלומים נוספים, אלא שאין הוא יכול להוכיח. כשנשאל באופן ברור אם ברור לו לגבי תשלומים מסוימים שולמו ואם יהיה מוכן להשבע על טענתו, אמר שאין הוא יכול להשבע שאין הדברים ברורים לו כל כך, ושוב הוי דינו כטוען שמא והדרא דינא למש"כ לעיל, שבכה"ג חייב לשלם.

כא) ויש להוסיף עוד, שאפילו לא היה ברור לנו שיש חזקת חיוב (על פי החוזים). והיתה בפנינו רק טענת ברי של התובע, וכנגדה טענת שמא של הנתבע, דבזה אמרינן ברי ושמא לאו ברי עדיף, וכדאיתא שם בב"מ קיח, א וכמו שפסק השו"ע בחו"מ ס' עה ס"ט שם,

"מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני או הפקדת בידי ישבע היסת שאינו יודע ופטור".

אך זה אינו בנידון דידן, דהך דינא דפטור משבועה הוא בכופר הכל או בכופר על הכל, בין בטענת איני חייב, דהיינו כפירה גמורה (כדאיתא בשו"ע שם ס"ז), בין בטענת שמא. אמנם בנידון דידן, הרי הנתבע עצמו הודה שהנתונים הכתובים בדו"ח הנהלת החשבונות 96 -98 שנכתב בכת"י הינם נכונים, ואם כן הרי הוא מודה עכ"פ במקצת. ובמודה במקצת מבואר בסימן ע"ה ס"ב שחייב שבועה דאוריתא. וע"ש עוד בשו"ע ס"ה דז"ל:

"מנה לי בידך מהלואה פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונה פרעתיך כך וכך וכו' ומתוך טענתו הכירו הבי"ד שעדיין חייב לו מאותן שתי הלואות וכו' הוי ליה כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים שהרי הבי"ד עדים במה שהודה שנשאר עליו וישבע שבועה מן התורה על השאר".

ואם כן ה"נ בנידון דידן שהנתבע הגיש דף הנהלת החשבונות, שבו נכתב שעל השנים 98 ו99 שילם סכום של 200$ לחודש ולא כפי שנתחייבו ואם כן נתברר לנו שחייב לו. ואם כך דינו כדין מודה במקצת, ולפי זה חייב להשבע שבועה דאוריתא על שאר התביעה.

והנה כבר כתבנו לעיל של גבי שאר הסכום טען הנתבע בפנינו שאין הוא בטוח שנפרע הכל ועכ"פ אינו יכול להשבע, ואם כן דמי הך דינא למה ששנינו בחו"מ שם סי"ג,

"מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע, מתוך שאינו יכול להשבע משלם, והתובע אינו צריך לישבע אלא אם ירצה הלוה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין".

ולפי זה בנידון דידן שהנתבע חייב שבועה דאורייתא ואינו יכול להשבע, ומשכך חובה עליו לשלם את כל מה שאינו יכול להשבע עליו.

לאור כל האמור לעיל אין ספק שיש לקבל טענות התובע ולחייב הנתבעים בכל הסכומים שהוכח בפנינו שהתחייבו לשלם, ולא הוכח לנו שסכומים אלו נפרעו על ידי הנתבעים. אי לכך על הנתבעים לשם סך של 17,200$. בתמורה לכספים שברור שלא שולמו עבור השכירות סך של 11,580 ש"ח סכום שהתובע תובע כדמי שכירות לשנים 93 - 95.

סך של 24,513 ש"ח מתוך הסכום שהתובע תובע עבור השימוש בחשמל שהשתמשה הישיבה במשך השנים. סך הכל על הנתבעים לשלם לתובע סך של 17,200$ + 36,093 ש"ח.

כב) ועתה נבוא לבאר על מי חלה חובת התשלום, התובע טען בפנינו שהוא מכיר רק את הנתבעים אלמוני ופלוני שעמם חתם על ההסכם, ואין הוא מכיר מישהו אחר, עיין בדבריו שחזרו ונשנו בדיונים ובמכתבים שהוגשו לביה"ד. לעומת זאת הנתבע טען שהחוזה נחתם בשם ישיבת עו’ ולא היה חוזה אישי איתו, לטענתו שחזרה ונשנתה גם היא בדיונים ובמכתבים שנכתבו לביה"ד, החותמים היו חברי העמותה שחתמו בשם העמותה של הישיבה. ולכן עתה אחרי שישיבת עו’ התפרקה ואינה קיימת אין ממי לתבוע התביעה. מאחר שהחוזה היה עם הנהלת ועמותת הישיבה ועל הכספים השייכים לה, ולא עם הנתבע באופן אישי.

וז"ל הפרוטוקול מהדיון שנערך בט' אדר תשס"ב: "ביה"ד: את מי אתה תובע, רק את פלוני או גם את אלמוני ואת עו’". "מר א’ י’: את פלוני אישית את אלמוני אישית ועו’ אישית, אותם אני מכיר, הם ניהלו איתי את המו"מ, אני יודע מה זה עו’? הוא היה נציג של עו’" "ביה"ד: אז מי ישלם פלוני או המוסד הוא טוען שאין לעו’ כסף" "מר א’ י’: אני תובע את שלושת הגורמים" "בי"ד כלומר למרות שחתם בשם המוסד". מר א’ י’: כן את שלושתם הם גם חתמו לי ערבות בסך של 25,000 ש"ח" בשלב זה מגיש מר א’ י’ שטר בטחון על סך 25,000 ש"ח בי"ד מעיין ואומר פלוני ואלמוני חתמו כערבים", באותו דיון שאל ביה"ד את הנתבע על דרך ניהול המוסד, הנתבע טען שאין מי שישלם החובות, בדיון אחר אמר שמוכן לשלם החובות להם ערב אישית.

בראש ההסכם שנחתם בין הצדדים ב 30/7/93 וכן בהסכם ההמשך שנחתם ב 15/8/94 נכתב כדלהלן "הסכם שכירות וכו' שנערך וכו' בין בית כנסת ת"ת אה’ יצ’ וכו' ע"י נציג הנהלת בית הכנסת מר א’ י’ וכו' מצד אחד. מרכז להחדרת ערכים עו’ נתניה מס' עמותה 58-009-454-8 עבור ישיבת נתניה לצעירים, חברי העמותה הרב אלמוני וכו' הרב פלוני וכו' מצד שני". בסוף ההסכם חתמו מר א’ י’ והרבנים אלמוני ופלוני בשם המשכירים והשוכרים. הסכמי ההמשך נערכו על נייר מכתבים של ת"ת עו’, במכתב שנשלח להנהלת בית הכנסת על ידי מר א’ י’ כותרת המסמך הינה המשך הסכם שכירות ובסופו חתום מצד אחד המרכז להחדרת ערכים ע"י אלמוני ופלוני ומצד שני ביהכ"נ אה’ יצ’ על ידי מר א’ י’, גם על חוזים אלו חתמו מר א’ י’ אלמוני ופלוני. מלשון חוזה השכירות ברור שההסכם נחתם בין עמותת עו’ לבין ביהכנ"ס אה’ יצ’ כשהצדדים חותמים כל אחד בשם המוסד אותו הם מיצגים.

גם מסעיף 9 להסכם בו נכתב שלהתחייבות השוכרים על פי ההסכם תמסור השוכרת לב"כ המשכירים שטר חוב משוך ע"י השוכרת לזכות המשכירים בלבד בסכום של 25,000 ש"ח, שטרי החוב יהיו בערבות הרבנים אלמוני ופלוני שטר החוב המוזכר בחוזה זה, הוא השטר שהוצג בביה"ד. משטר זה עולה שהנתבעים הינם ערבים בלבד בשטר זה, דהיינו שנתנו ערבות אישית על סך 25,000 ש"ח, ומשמע שעיקר חיוב התשלום מוטל על השוכרת דהיינו עמותת עו’, ולא על החותמים בשם העמותה שהם מהוים גבאי צדקה וחותמים בשמה.

כג) לפיכך ברור ששכירות ביהכנ"ס נעשתה לצורך עמותת עו’ לצורך הישיבה לצעירים. ופעולה זו נעשתה בפועל ע"י חברי העמותה שהם הנתבעים בתיק זה. ומכיוון שפעולת השכירות היתה לצורך העמותה השוכרת, דמי האי מילתא למה ששנינו בב"מ קי,ב:

"ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים שניהם אין עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין פעולתו אצלו, היכי דמי אי דאמר להו שכרכם עלי, שכרו עליו הוא, דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנה אותו, לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית",

ומבואר מסוגיא זו ששליח ששוכר לצורך המשלח ואומר ששכרו יהיה על בעל הבית חובת התשלום מוטלת על המשלם. ודין זה נפסק להלכה בשו"ע, חו"מ ס' של"ו ס"א.

ואף כאן חובת התשלום היא על העמותה שהחתומים הינם שלוחיה. וכן מפורש בסעיף 4א לחוזה השכירות "השוכרת תשלם למשכירים" ומדנקטו השוכרת, משמע, שהכוונה לעמותה שהיא השוכרת את ביהכנ"ס והיא המחויבת לשלם ולא חברי העמותה שחתמו בפועל על החוזה דאם כן היו צריכים לנקוט לשון השוכרים וזה פשוט.

כד) ובאמת לכאורה יש לדקדק בלשון הגמ':

"דקתני היכי דמי אי דאמר להו שכרכם עלי שכרו עליו הוא",

ומשמע דהיכי דאמר בפירוש שכרכם עלי אף שמראה לו בשל חבירו חייב השוכר לשלם. ולכאורה משמע דוקא שאמר לו שכרכם עלי, הא בסתמא באומר לחבירו שכור לי פועלים והלך ושכר ולא אמר להם כלום בשעת השכירות, שבכה"ג שכרם על בעל הבית דהוא בעל השדה, והיינו שכל עוד לא קיבל עליו לשלם השכר, ב"עהב חייב לשלם. ומסוף הסוגיא דקאמר:

"לא צריכא דאמר להו שכרכם על בעל הבית",

ומשמע שדוקא בכהאי גוונא שאמר ששכרם על בעל הבית, חייב בעה"ב לשלם, הא בסתמא בעל הבית אינו חייב לשלם. ויש לעיין מהו הדין בסתמא, דנראה ברור דאם אינו יודע הפועל מיהו בעה"ב ושכרו אחר, ודאי חובת תשלומים על השוכר, דמהיכי תיתי שסמכא דעתיה על בעה"ב שאינו יודע מי הוא בעה"ב. אלא שיש להסתפק היכא שיודע שהשדה של ראובן ובא שמעון ושוכרו לעבוד בשדה ראובן, האם שכרו מוטל על בעל השדה בסתמא, או שחייב לומר לו במפורש אני שוכרך לעבוד בשדה ראובן ושכרך על ראובן, אבל בלא אמר לו ששכרו על הבעלים אף שיודע שהשוכר אינו הבעלים, שכרו על השוכר ולא על הבעלים.

ועיין בב"מ קיח,א שבשכרו לעשות בשל חבירו שומעין לו אם אומר לו טול מה שעשית בשכרך. וע"ש בתוד"ה לעשות שכתב דדוקא בשכרו לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלו, אבל בסתמא לא, ומשמע שבסתמא שיודע שהוי של חבירו, אין השכר מוטל על השוכר אלא על הבעלים. ועיין ברש"י בב"מ שם סוד"ה בשל הפקר, וכי לא א"ל שכרך על בעה"ב על כרחו שכרו עליו וכו', ומשמע שבסתמא גם, שכרו על השוכר. ועיין בזה בב"י ריש ס' שלו שכתב שדין זה הוא מחלוקת רשי ותוס', ועיין עוד בשטמ"ק ב"מ ריש דף קיא, א שדין זה הוא מחלוקת הראשונים. ועיין עוד בביאור הגר"א ס' שלו סק"ג, ובדברי הסמ"ע שם. ועין בדברי הרמ"ה בטור ס' של"ט שהאומר לפועל לעשות בשל חבירו והפועל יודע שהוי של חבירו שבסתמא שכרו על הבעלים. ולפיז משמע מרוב הפוסקים שגם בסתמא אם שוכרו לעשות בשל חבירו והפועל יודע שאינו של השוכר אלא של בעלים אחרים שכרו על הבעלים, ואף אם לא אמר לו שכרך על בעה"ב, ואם כן אף אם לא היו מטילין תשלום השכירות על העמותה, בסתמא חל חיוב השכירות על הבעלים שהיא העמותה ולא על השוכר, אך כאמור אין אנו צריכים לזה בנידון דידן כיוון שהדברים מפורשים בחוזה.

כה) העולה ממש"כ לעיל. שכיון שהחוזה נחתם בין עמותת עו’ לבין ביהכנ"ס אה’ יצ’, ע"י גזברי העמותה וגבאי ביהכנ"ס, וברור שביהכנ"ס הושכר לעמותה לצורך לימוד הישיבה לצעירים. חובת התשלום מוטלת על העמותה ולא על הגזברים שחתמו על החוזה. ולכן כל החוב צריך להשתלם על ידי עו’ המרכז להחדרת ערכים. אמנם מכיוון שלביה"ד הוצג שטר אוואל על סך 25,000 ש"ח, שטר שהוזכר בחוזים הראשונים, וחתומים עליו כערבים ה"ה אלמוני ופלוני. וכבר כתבנו בפס"ד אחר דויטש - גנות (נתניה 2704) שהערבים בשטר אוואל דינם כדין ערב קבלן, שיכול לתבוע מהם תחילה אף לפני שתובע את החייב העיקרי, לפיכך הערבים הנ"ל הינם ערבים קבלנים והתובע יכול לגבות מהם תחילה, ומשכך מוטל על הרב אלמוני ועל הרב פלוני לשלם סך של 12,500 ש"ח כל אחד, לתובע מר א’ י’ (גבאי ביהכנ"ס). מכיוון שזוהי ערבות עצמית שנטלו על עצמם וזכותו לתבוע סכום זה מהם תחילה. אמנם שאר החוב מוטל על עמותת עו’ ששכרה את המבנה והיא החתומה על החוזה (ע"י גזברים).

כו) והנה הנתבע טען בפנינו שהישיבה קרסה ואינה קיימת ולפיכך אין אפשרות לגבות החוב מהישיבה, אך באמת ברור שאין הדברים כן, אמת נכון שהישיבה לצעירים קרסה ואינה קיימת כיום, וברור שאין נכסים הרשומים ושייכים לישיבה, אך החתומה על החוזה לא היתה הישיבה, אלא "עו’-מרכז להחדרת ערכים", והנה עמותת עו’ קיימת ומתפקדת גם כיום, עמותה זו מחזיקה ומנהלת את ת"ת עו’ בנתניה. ואין לחלק בין הת"ת לישיבה לצעירים, שהרי שאין ספק שעמותה אחת היא שהקימה את שתי המוסדות שהיו שייכים לה, והיא המפעילה את הת"ת כיום. וראיה לדבר שהרי חוזה ההמשך של הסכם השכירות נשלח על דף המכתבים שכותרתו "עו’ - ת"ת-מרכז להחדרת ערכים עו’ נתניה". על דף זה נרשם, כתובת יהודה הלוי 23 נתניה הת"ד הטלפונים והפאקס של העמותה, ואם כן אין ספק שעמותה זו עדיין קיימת ופועלת וודאי שיש לה נכסים, ומשכך חובת התשלום על החיובים שהתחיבה בחוזה חל על עמותת עו’ גם כיום, ודינו להגבות מנכסי העמותה ומכספיה בכל מקום שיהיו.

יש לציין שגם מכתב התגובה לתביעת התובע, מכתב שנשלח בב' מנחם אב תש"ס, מעלה תביעת נגדיות של העמותה, נכתב על דף שהלוגו שלו הוא הלוגו עליו נכתב המשך הסכם השכירות. במכתב זה לא הוזכר שהישיבה והעמותה שניהלה אותה לא קיימים, ולפיכך אין את מי לתבוע. ולפיכך ברור שהעמותה שחתמה על החוזה קיימת גם כיום ומפעילה מוסדות גם כיום, ועל אף שהישיבה לצעירים קרסה ואינה קיימת יותר, אין לפטור את העמותה מתשלום חובותיה על פי ההסכם שחתמה. אין ספק שהעמותה המנהלת את ת"ת עו’ כיום היא אותה העמותה שהקימה את הישיבה, והיא זו החתומה על ההסכם, שהרי בדף הנהלת החשבונות שהגיש התובע מופיעים תשלומי העמותה לביהכנ"ס אה’ יצ’ ולבנין בו נמצא הת"ת ברח' יהודה הלוי, ושמע מינה שזו עמותה אחת, ומשכך חיוב התשלום מוטל על עמותת עו’, וממילא נכסיה משועבדים לפרעון החוב.

העולה מכל האמור לעיל שעמותת עו’ חייבת לפרוע לביהכנ"ס אה’ יצ’ הסכומים הנקובים לעיל, ועם זאת זכותו של התובע לגבות מה"ה אלמוני ופלוני באופן אישי סך של 12,500 ש"ח מכל אחד, וכמוש"כ לעיל.

כז) הדברים שכתבנו לעיל הינם לגבי החיוב ההלכתי של התשלומים המוטל על הנתבעים. עם זאת ביה"ד אינו יכול להתעלם מהתנהגות הנתבעים בתיק זה, ביה"ד סבור שאם הנתבעים היו מתנהגים כמו שבני תורה אמורים להתנהג, וכפי שאנו מצווים על פי תורתנו הקדושה, תביעת התובע לא היתה מגיעה כלל לדיון בפני ביה"ד. ולענ"ד גם חיובם הכספי בסופו של דבר היה נמוך בהרבה. ביה"ד לא יכול להתעלם מהיחס שהפגינו הנתבעים כלפי התובע, שעשה עמם טובה והשכיר להם את ביהכנ"ס לצורך הקמת הישיבה. התובע בכתב תביעתו, בדבריו בפני ביה"ד ובמכתביו לביה"ד התמרמר על היחס או יותר נכון חוסר היחס וההתעלמות שהפגינו הנתבעים כלפיו, אחרי שהישיבה השתמשה במשך שנים במבנה ביהכנ"ס, ולאחר שגמרו את השימוש ונשארו בעלי חוב בסכומים גבוהים לביהכנ"ס, התעלמו מפניותיו החוזרות, לפתרון ופרעון החוב של הישיבה.

עם קבלת כתב התביעה, שלחו הנתבעים בקשה לדחות מועד חתימת שטר הבוררות, לפני מועד הדיון הבא (שאליו לא הופיעו הנתבעים) שלחו הללו מכתב בקשה לדחיית מועד דיון זה בטענה שיש להם תביעות כנגד התובע, תביעות הסותרות התחיבויותיהם בחוזה, כפי שכתב התובע במכתב התגובה, כפי שאמר ביה"ד בדיון וכפי שנכתב בפסק דיננו. בסוף מכתב זה כותב התובע כדלהלן: "חודש זה שהוא חודש הרחמים והסליחות בו אנו מתפללים לקב"ה שיעזור לעם ישראל ויגאל אותנו מכל צרותינו, אני מציע לכב' הרבנים אלמוני ופלוני ללכת בדרך הישר ולא לחפש דרכים נלוזות לפתור הבעיה, אלא לשבת ולסגור הענין בכבוד". גם לדיון השני שאליו הוזמנו הנתבעים ושנדחה לפי בקשתם לא הופיעו הנתבעים, ובעקבות כך אמר התובע: "איך אנשים כאלו מוזמנים פעמיים לביה"ד ולא מופיעים, לא עלה על דעתי שדבר כזה יקרה וכו'". ביה"ד בהחלטתו ביום זה קבע שביה"ד יוציא כתב סירוב שמועד תחולתו יהיה בתאריך מאוחר וזאת כדי לאפשר לצדדים להגיע ביניהם להסדר שלא בדרך משפטית.

משקיבלו הנתבעים את כתב הסירוב מיהרו להודיע לביה"ד במכתב, על רצונם להתדיין בפני ביה"ד. במכתבם כתבו הנתבעים דברים שלכל הפחות אינם מדויקים, וביה"ד הגיב על מכתב זה בהחלטתו מיום ט' כסלו תשס"א, ההחלטה מתויקת בתיק הצדדים, והוזכרה לעיל בתחילת פסק דיננו, ואכמ"ל.

בדיון הראשון שנערך בי"ב אדר תשס"א אמר התובע "האנשים האלה היו בני חסותנו וכו' קיבלו כל השירותים מאיתנו אבל שיתיחסו בהתאם" בתגובה לדברי ביה"ד שאף שהחוזה אומר אחרת, יש מקום לפשרה אם עשו הגדלה אמר התובע: "שנתיים כבר לא נמצאים, לא באו, לא אמרו כלום, כאילו לא מכיר" עוד אמר: "שנתיים לא דיבר איתי, אני מוכן לשבת בכל עת ובכל שעה". הנתבע לעומת זאת אמר: "לא, אין לנו ממה לעשות פשרה". ביה"ד בהחלטתו קבע שעל הצדדים לנסות להגיע לפשרה תוך 21 יום, ובאם לא יגיעו לפשרה על שני הצדדים להגיש פירוט כספי של החובות והתשלומים ששולמו.

כח) בהמשך לדיון זה שלח הנתבע מכתב בו' אייר תשס"א, בו הוא חוזר ושונה את טיעוניו. לחלק מהדברים האמורים במכתב זה התיחסנו לעיל בתחילת פסק הדין, בדברינו עתה אנו מתיחסים ליחסם והתנהגותם של הנתבעים לתביעה זו. במכתב זה כתב הנתבע "ידוע לנו כי בין מתפללי ביהכנ"ס ישנם כאלה החושבים שאין כל מקום לתבוע את גבאי "ישיבה לצעירים נתניה", אשר תרמו די והותר לביהכנ"ס, וזיכו את המתפללים בו בזכויות תלמוד תורה של תשב"ר. עוד כתב "מנימת דברי התובע עולה כי היתה פה איזו פגיעה אישית, כאילו פגעו בכבודו וכדומה, וע"כ אנו מצטערים. אך ברור כי דבר זה לא יכול לשמש כשיקול ממוני".

בתגובה ענה התובע במכתב מיום כ"ח אייר תשס"א "זו עזות מצח, בושה וחרפה לטעון זאת, נהפוך הוא, חברי ההנהלה עמדו על כך שנגיש תביעה ישר לבית המשפט האזרחי, אך אני בקשתי למצות הדין ולנסות בדרכי נועם ואח"כ ביה"ד הרבני".

"ובאשר לכבודי, אני מוחל על כבודי ולא הוא העומד לדין, אלא כבודם של מר א. אלמוני ומר ש. פלוני שכתבו נסחו וחתמו על החוזה בחתימת ידיהם והתחייבו לשלם חובם כדין.

ובאשר ליצירת קשר (דלפי הכתוב במכתבו של ש. פלוני לא נעשה כל נסיון ליצירת קשר מצידו, ש"ש), אני אישית דיברתי עם מר פלוני ושאלתיו לתשלום, תשובתו היתה "אין לנו כסף - מה לעשות"? כבוד ביה"ד הרבני, רואה אני בחומרה רבה, צורת התנהגות זו המתחמקת ממילוי חובתם הבסיסית והמוסרית עפ"י תורת ישראל, התנהגות זו מאמתת את דברי חלק מהציבור החילוני על העסקנים העוסקים בדת כקרדום לחפור בה - חבל שמעטים מקלקלים לרבים העוסקים באמת ובתמים במלאכת קודש".

עקב שינוי בהרכב ביה"ד הוזמנו הצדדים פעם נוספת לדיון בביה"ד, בדיון שנערך בז' כסלו תשס"ב, דיון אליו הגיע התובע (הנתבע לא הגיע, לטענתו לא קיבל הזמנה לדיון זה), אמר התובע: "אנו לא כל כך דתיים, אבל אנו יראי שמים, הם אמרו אנו במצוקה תן לנו זמן, הלך לא נתן, פה הכניסו צ'ק של 300 פה צ'ק על סכום אחר, אמרו אני בונים קרוב, לא רצינו להפריע להם וכו' כל הזמן אמרו תקבל, תקבל וכו'".

השקפתו של הנתבע על התביעה משתקפת במה שאמר בסוף הדיון אליו הוזמן כדי לברר הסכומים המדויקים ששולמו ע"י הנתבעים וז"ל "יש ספק אם אני חייב בכלל, אני נפלתי, אלמוני נפל, אח של שמחה אלפר נפל".

לאור הסתירות שבין דברי הצדדים הוזמנו הצדדים פעם נוספת, בדיון זה שגם אליו הופיע התובע בלבד אמר התובע וז"ל הפרוטוקול: "(בצעקות) זה לא פעם ראשונה שהוא לא מופיע הוא עושה צחוק מביה"ד, בפעם הקודמת לא קיבל את ההזמנה, נמאס לי, זה תיק של 5 שנים, אני כועס מאוד, אנשים אלו שהיו בבת עיני, היו בשבילי הכל, לא קיבלתי מהם כלום הם לא יכולים במצח נחושה לשקר ולגנוב, לא מענין אותי כסף, מה שמענין אותי זה שהצדק יצא לאור נתנו לי צ'ק לא היה לו כיסוי, ביקשו ממני את הצ'ק על מנת לתת לי מזומן נתתי להם הצ'ק המצב היום שאין כסף ואין צ'ק".

כט) הארכנו בתיאור תחושות הצדדים כפי העולה מהמסמכים הנמצאים בתיק ביה"ד, חובתנו לומר שלולי היינו יודעים מי הם הנתבעים, התנהגותם אינה מורה שהינם בני תורה, חובתנו להסביר שבן תורה אינו מי שישב בישיבה ולמד במשך שנים (ארוכות או קצרות), אלא מי שהתורה הולידה אותו, והוא בנה של תורה, שהתורה השפיעה עליו ומכוונת את דרכיו. לכל בן תורה צריך שתהיה דרך ארץ שקדמה לתורה, התנהגות מוסרית טבעית שהיא תנאי ובסיס להשתית עליה חיי תורה ומצוות. אין ספק שאחת המידות היסודיות עליה מתחנכים בני תורה היא מידת הכרת הטוב מידה שאדם מחויב בה לא רק כלפי חבירו אלא כלפי כל בריה. ומהאי טעמא אמרו חז"ל שמשה לא היכה את העפר ואת המים משום שסייעוהו כשהיה נצרך לכך. וכבר אמרו חז"ל בב"ק צב,ב "בירא דשתית מינה לא תשדי ביה קלא", ועיין שם בגמ' ובבמד"ר פרשה כ"ב ה"ד. ולפי זה בנידון דידן חובתנו לגנות בכל פה את התנהגותם של הנתבעים ויחסם אל התובע. יחס שעליו התלונן הלה מספר פעמים, אין ספק שהתובע הרגיש כפיות טובה מצד הנתבעים אחרי שהשכיר להם את ביהכנ"ס לצורך קיום ישיבתם ולאחר שעזבו המקום ונשארו בעלי חוב, התעלמו ממנו ולא נענו לקריאותיו לישב ההידורים ביניהם. אף אם נקבל לטענתם שהישיבה פשטה את הרגל ואין להם אפשרות לשלם חובותיה, אין דבר זה יכול להצדיק את חוסר היחס, ההתעלמות, ואי הכרת הטוב מצד הנתבעים. דבר שאינו ראוי להעשות ע"י אדם באשר הוא אדם וק"ו למי שרואה עצמו בן תורה. כמו כן חובתנו לקבוע שאף אם מבחינה הלכתית אין הנתבעים חייבים לשלם חובות הישיבה מממונם הפרטי (כדכתבנו לעיל), וחובה זו מוטלת על העמותה אין הדבר מנקה אותם מכל וכל ועכ"פ מהבחינה המוסרית. שהרי אין ספק שהם אלו שהקימו את העמותה לצורך הקמת הישיבה, אין ספק שהם היו הגבאים והגזברים של הישיבה, הם קבעו מי יהיה ראש הישיבה וכן כל דבר שהתנהל בישיבה. (עיין פרוטוקול מיום ט' אדר תשס"ב), ויש להניח שאף קיבלו שכר עבור תפקודם בישיבה. ואם כן כמו שנהנו מתפקידם כגזברי הישיבה בזמן קיומה, אף לאחר התמוטטותה הכלכלית חובה עליהם להמשיך ולתפקד כגזבריה ומנהליה על מנת לדאוג להסדרת חובותיה לנושים השונים, ולא לפטור עצמם ולומר הישיבה התמוטטה, אין לה כספים, ושלום עלי נפשי. שמכיוון שאיננו מחויבים לשלם החובות באופן אישי, אין אנו מחויבים כלל. שברור שחובתם כגזברים לא פקעה, שהרי כפי שאמר התובע בפנינו אני הכרתי רק את אלמוני ופלוני, איתם ניהלתי המגעים איתם חתמנו חוזה וחובתם לעמוד גם עתה ולדאוג להחזרת חובותיהם. ואף שחובת התשלום אינה חלה עליהם אישית יש עליהם חובה כגזברים להשיג כספים לצורך העמותה ולכיסוי חובותיה, ועיין בתשובת הרשב"א ח"א ס' אלף קנ"ז ואף שאין זה ברור שהם בכלל לוה רשע ולא ישלם, כיוון שאין חובת תשלום אישית מוטלת עליהם, ודאי שיש עליהם חובה מוסרית להסדיר חובותיה של הישיבה.

ביה"ד רואה בחומרה אמירתו של הנתבע בדיון שנערך בט"ז כסלו תשס"ד "אני נפלתי, אלמוני נפל, אח של שמחה אלפר נפל" אין לדמות נפילתם של הנתבעים שהם שהקימו את הישיבה, שימשו גזבריה (ויש להניח שגם קיבלו משכורת ממנה), למעמדם של אנשים זרים שהלוו לישיבה כסף כגון אח של שמחה אלפר (ועיין תיק בית דיננו אלפר - פלוני 8425), או התובע שהשכיר לישיבה מקום ושילם במקום הישיבה חובות החשמל. לאחרונים לא היה דבר וחצי דבר עם ניהול הישיבה, ואין עליהם חובה לשאת בחובותיה, והרי הם כבעלי חוב שהופלו ולא שנפלו מעצמם.

ל) כבר כתבנו לעיל דבריו של התובע פעם אחר פעם על חתירתו לישב הענינים בפשרה ובדרכי שלום (ואין ספק שאם היו יושבים ומתפשרים עמו, הלה היה מוחל לפחות על חלק מחובות הישיבה). ולעומת זאת תגובתו המוזרה והיהירה של הנתבע בביה"ד, אין מהיכן לעשות פשרה, תגובה שנתמכה במעשים של התעלמות מהתובע, אין ספק שאין זה נעים לבעל חוב ולגזבר הישיבה שפשטה את הרגל, לשבת ולדון עם בעל חובו. אך למרות זאת על אף אי הנעימות, זו היא חובתו המוסרית ואף ההלכתית משפטית וכמו דאיתא במשלי ו' לגבי ערב ובע"ח:

"בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך עשה זאת אפוא בני והנצל, כי באת בכף רעך, לך התרפס ורהב רעיך".

ועיין בזה בב"ב קעג.ב וברור שאף בנידון דידן חובתם של הנתבעים היתה להתרפס ולרצות את הנתבע ולכל הפחות לשבת עמו, לשמוע טענותיו ולברר עמו הדרכים לפתרון הבעיה ומחיקת חובות העמותה והישיבה לביהכנ"ס אה’ יצ’. בכל מקרה ודאי שאין זו דרכה של תורה להטיל רפש ובוץ על התובע, שהרי ברור שתביעתו היתה על פי חוזה שנחתם בידים נקיות, ואין בכל הטענות שטענו, בכדי לפוטרם מלהדבר עמו.

אך החמור מכל הוא שביחסם של הנתבעים לתובע מצד אחד ולהזמנות ביה"ד מאידך, גרמו בזה חילול שם שמים, וכמו שעולה ממכתבי התובע לביה"ד, המראים על זעם ופליאה על התנהגותם של מי שמציגים עצמם כחרדים לדבר ה', ומתנהגים התנהגות לא מוסרית, שאף אדם מן השוק אינו ראוי שינהג כן, והנה כבר אמרו חז"ל ביומא פו,א

"היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהבינא דמי לאלתר וכו' ר"י אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין",

חזינן דאפילו מעשה דלעלמא אין בו איסור כלל, כגון לקנות בהקפה או ללכת ד' אמות בלא תורה ותפילין. אם עושהו ת"ח יש בו חילול השם. ועל אחת כמה וכמה, כשבן תורה או יהודי המגדיר עצמו שומר מצוות מתנהג בצורה שאדם מן הישוב אינו נוהג בה.

ועיי"ש עוד בהמשך הגמ' ביומא

"יצחק דבי ר' ינאי אמר כל שחבריו מתביישין מחמת שמועתו, ארנ"בי כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא, אביי אמר כדתניא ואהבת את ה' אלוקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו וכו'. אבל מי שקורה ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלים מעשיו וכמה מכוערים דרכיו וכו'".

העתקנו כל דברי הגמ' לגבי חילול השם, מפני שלצערנו לבושתנו ולהרגשתנו דברי הגמ' הללו ראוים להאמר על הנתבעים בשל יחסם לתובע ולתביעתו ובשל התנהגותם ואי הופעתם לדיונים פעמים רבות. וכבר יצאנו מגדרנו יותר מדי, וחובה עליהם לעשות כל טצדקי ולמחות את חילול השם שנעשה על ידם, על ידי קידוש השם. והוא רחום יכפר עוון.

לא) העולה מכל מה שכתבנו לעיל:

א} על עמותת עו’ לשלם לביהכנ"ס אה’ יצ’ סך של 17,200$ + 36,093 ש"ח.

ב} ה"ה אלמוני ופלוני ערבים אישית לתשלום חלק מהחוב על סך 12,500 ש"ח כל אחד.

ג} חובתם המוסרית של הנתבעים לעשות כל טצדקי שבידם ולפייס את התובע מר א’ י’, על התנהגותם כלפיו וכמו שאמרו חז"ל בבק צב.א "אפילו הביא כל אלי נביות שבעולם אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וכו'".

חובתם זו אינה רק כלפיו מדינים של בין אדם לחבירו, אלא גם כלפי שמיא ולתקן את חילול השם שגרמו בהתנהגותם.

עם מתן פסק הדין, ביה"ד חוזר ומתנצל בפני התובע על הזמן הרב שארך מהגשת התביעה, תחילת כתיבת פסק הדין שהחלה עוד בשנת תשס"ג והזמן שארך לסיום כתיבתו. ביה"ד מודע לעובדה שהאיחור במתן פסק הדין הוא מעבר לזמן הראוי, ועל כך התנצלותנו, אף שודאי שנסיבות וגלגולי התיק עם שינוי הרכב ביה"ד ואופי הדיונים שנערכו בו, באופן שהרבה מן הדברים לא מוצו בדיונים הראשונים, הביאו לכך שביה"ד יוצרך לקבל הבהרות נוספות ואף להזמין הצדדים לדיונים נוספים, באופן שיתאפשר להוציא פסק דין.

 (-) שלמה שפירא , דיין

מצטרף למסקנת הפס"ד.

(-) יעקב זמיר, אב"ד

מסכים ומצטרף למסקנות ההלכתיות הממוניות העולות מפסק דין זה, אולם גם בשלב זה יש לענ"ד לנהוג לפנים משורת הדין ולבא בפשרה לקראת הנתבעים משתי סיבות:

א) הנתבעים שכרו את ביהכנ"ס לצורך הקמת ישיבה. ביהכנ"ס שימש במשך שנים אלו לא רק כמקום תפילה אלא גם כמרכז תורני. ביהכנ"ס נהנה מכך, ויוקרתו ללא ספק עלתה.

ב) הנתבעים השקיעו כסף רב בהרחבת המבנה.

אמנם כאמור בפסה"ד דלעיל, הנתבעים ויתרו בזמנו על כך בכתב ועל כן מבחינת הדין אין מקום לקבל טענת הנתבעים. אולם יש ממש בדבריהם ומסתברת טענתם שלא התכוונו להשקיע מראש בהקמת מבנה אבן קבוע ע"מ להשתמש בו לתקופה קצרה. כמו"כ ברור שביהכנ"ס נהנה מהרחבה זו גם כיום.

על כן לענ"ד יש לנהוג לפנים משורת הדין ולבא גם כיום לקראת הנתבעים בפשרה. איני כותב כאן את גובה הפשרה משום שלאחר שהדין הוכרע אין מקום לביה"ד לפשר וכפי שמבואר בחו"מ סימן י"ב סעיף ב'. אולם ביה"ד מצפה מהתובעים ומהנהלת בית הכנסת לבא לקראת הנתבעים בפשרה.

(-) אברהם שינדלר, דיין

ניתן ביום ב' טבת תשס"ה (14/12/2004)

(-) הרב יעקב זמיר, אב"ד         (-) הרב שלמה שפירא, דיין       (-) הרב אברהם שינדלר, דיין

תגיות

הוכחת הטענות ובירורן - חובת הבירור לפסוק יותר מהתביעה - אין לפסוק לבעל דין יותר מסך תביעתו תשלום דמי שימוש - פטור מדמי שימוש כשנמצא חייב במקצת ולא על פי הודאתו - בנמצא חייב במקצת מתוך טענותיו בשדה של אחר - הנהנה מהעבודה אינו המזמין - כשידע שעובד בשל חבירו ולא נקבע מי המשלם בזמן הזה - כל הבתים עשויים להשכרה תשלום דמי שימוש - כשגילה דעתו שנוח לו בתשלום "איני יודע אם נתחייבתי" - גם כשיש להעריך שהיה חייב הוכחת הטענות ובירורן - חובת הבירור מוטלת הן על הנתבע והן על התובע שבועת שכיר - כשהשכיר טוען שמא בשדה של אחר - הנהנה מהעבודה אינו המזמין - ראש עמותה ששכר עבור העמותה כששוכר עבור אחר - שליח ששוכר עמותה - אחריות עמותה לחובות ישיבה שמתנהלת על ידה