בס"ד
מס. סידורי:1000

אונאה במכירת מחשב נייד

שם בית דין:אזורי חיפה
דיינים:
הרב מרוה יצחק
הרב שחור ישראל
הרב נהרי מימון
תקציר:
התובעים רכשו מחשב מהנתבע ב- 3,500 ₪, ובשני תשלומים תשלום ראשון המהווה חצי מהעיסקה שולם, אך לאחר שלב זה טענו הנתבעים כי התובע רימה אותם והסתבר להם ששווי המחשב נמוך הרבה יותר ממה שהוא אמר וכמו כן הוא נקנה במחיר זול יותר, לטענת הנתבע עלות המחשב נגזרת מעלות התוכנות המקוריות המותקנות בו. כמו כן לשיטתו אין דין אונאה במקרה זה כיון שזה נחשב ככלי בעל הבית שאין בהם דין אונאה. לפי בירור של בית הדין אכן שווי המחשב בין 2,000 ל- 2,400 ₪.
פסק הדין:
בית הדין מקבל את התביעה לביטול המכר, ועל המוכר להשיב לקונה 1,750 ש"ח והקונה ישיב את המחשב למוכר.
נושאים הנידונים בפסק:
תאריך: ט' חשון תשס"ה

תיק מספר   : 7525-35-1

                                                                            תאריך         

בפני כבוד הדיינים:                  ()

הרב ישראל שחור – דיין, יו"ר                                                   התובע              : ד

                                                                                         

                                                              הנתבע              : מ.ש.ט

                                                                                הנדון       : תביעה כספית / בוררות

פסק דין

בפנינו תביעת מר א. ד. ואשתו (להלן התובעים) ממר ש.ט.מ. (להלן הנתבע) בגין מקח טעות ברכישת מחשב.

להלן תקציר עובדתי

בתאריך כ"ג שבט תשס"ד רכשו התובעים מחשב מהנתבע בסך שלושת אלפים חמש מאות ₪ בשני תשלומים.

תשלום ראשון בסך אלף שבע מאות חמשים ₪ שולם והיתרה טרם שולמה.

בכתב התביעה טענו התובעים כי לאחר הרכישה, התברר להם מפי מומחים, כי שווי המחשב אינו עולה על סך אלפיים ארבע מאות ₪.

לדבריהם העיסקה בוצעה באמצעות אשת הנתבע שהנה בידידות טובה ובהסתמך על נאמנותם שאמרו להם שהמחשב נרכש על ידם בשווי כתשעה עשר אלף ₪ ורק בשעת הרכישה תקנו זאת לשנים עשר אלף ₪.

כמו כן הסתמכו על טכנאי שהובא מטעם הנתבע לבירור שוויו של המחשב ואשר העריך את המחשב לפחות בארבעת אלפים ₪ כפי שאמרה אשת הנתבע ועל דעת כן קנו את המחשב.

לדבריהם הגיעו לפשרה ע"ס שלושת אלפים וחמש מאות ₪, ולאחר מכן נתבקשו להוסיף מאתים ₪ השתתפות בעבור טכנאי אשר בדק את המחשב.

לדבריהם גם תשלום זה אינו מוצדק מאחר והתברר להם שביקור טכנאי אינו עולה על מאה ₪.

ביה"ד קיים דיון בתביעה זו במהלכו חזר התובע על עיקרי טענותיו בכתב התביעה, אלא שטען שהתברר לו ששוויו של המחשב הוא כשבע מאות ₪.

הנתבע השיב כי עלות המחשב יקרה בגין איכות הפריטים הנלווים אליו, וכן תוכנות מקוריות המותקנות בו.

לדבריו רכש את המחשב בערך של כשמונה/תשעה אלף ₪ והוא נמכר במצב חדש.

כמו כן טען שדינו כדין בעה"ב, שאלו לא היה מקבל עליו מחיר טוב לא היה מוכרו. לדבריו נאלץ למכרו מכיון שהוא מתנגד עקרונית להימצאות מחשב בביתו.

התובע הציג את המיפרט הטכני של המחשב. הנתבע אישר זאת אלא שטען שהתוכנות מקוריות ומייקרות את מחיר המחשב.

כמו כן הגיש התובע חוו"ד של טכנאי מחשבים בשם שגיא צמח ובו פירוט מלא של כל רכיבי המחשב בצירוף שוויו המוערך לזמן המכירה בסך אלף ושש מאות עד אלפיים ₪.

ביה"ד בקש את תגובת הנתבע לחוו"ד זו וקיים דיון נוסף במעמד הצדדים והטכנאי כדי לבדוק כיצד הגיע הטכנאי להערכה זו.

הטכנאי הבהיר לביה"ד כיצד הגיע להערכה זו ואת מידת תרומתן של התוכנות המצויות במחשב לייקור עלותו של המחשב.

לדבריו ישנו גם מחירון למחשבים יד שנייה המתפרסם בעתונות ובאופן כללי מחירם של מחשבים יד שנייה נע מאפס ועד אלפיים ש"ח למחשב מן הדגם המדובר.

מצהיר כי אין לו קירבה לתובע ומוכן שחוו"ד תבדק בפני כל גורם מקצועי נייטרלי.

הנתבע הגיב שהטכנאי ידיד אישי של התובע אין להסתמך עליו והוא יכול להביא חוו"ד הסותרות הערכה זו.

ביה"ד בקש שוב מהנתבע שישלח לביה"ד חוו"ד או תגובה מקצועית וכן את תגובתו של הטכנאי שהוזמן לביתו לחוו"ד שהוגשה בביה"ד.

הנתבע שלח מכתב ובו הצהרת מוכר המחשב יצחק לסרי שהמחשב נמכר בשווי של כאחד עשר אלף ₪ כולל השיכלולים שיש בו ולדעתו שווה את המחיר שנקבע בין התובע לנתבע.

יצויין כי אין פירוט מקצועי לעלות הרכיבים של המחשב, או תגובה עניינית לחוו"ד שהוגש לביה"ד.

בנוסף לכך ביה"ד ערך בדיקה עפ"י המפרט הטכני שהוצג בפניו אצל שלושה טכנאים ומהבדיקה עולה כי מחירו של מחשב זה אינו עולה על אלפיים ₪, כולל הפריטים והתוכנות המצויות בו, פרט לטכנאי אחד שלדעתו עלות המחשב כשלושת אלפים ₪ בזמן הרכישה.

אשר על כן ביה"ד מוציא החלטה בהתאם לנתונים המונחים בפניו ולפיהן שוויו של המחשב כאלפיים ₪ ולכל היותר אלפיים ארבע מאות ₪ כפי שציין התובע בכתב התביעה.

לפי הערכה זו יש פער של כאלף ומאה ₪ לשוויו של המחשב עליו סוכם (3,500 ₪) כלומר אונאה של יותר משתות.

והנה בבואנו להוציא פסק דין בנדון זה עלינו לברר ארבע שאלות הלכתיות כדלקמן:

א.                  האם יש לנתבע דין בעה"ב המוכר כלי תשמישו שאין לו דין אונאה (ראה ב"מ נ"א ע"א, רמב"ם פי"ג מהלכות מכירה ה"ב, טושו"ע חו"מ סימן רכ"ז סכ"ג).

ב.                  אם יש לנתבע דין בעה"ב, מה הדין כאשר האונאה יותר משתות?

ג.                   האם בימינו, יש לשוק המחשבים יד שניה שער ידוע, ואם לאו מה דינו לעניין אונאה?

ד.                  האם יש מקום בהלכה לבטל את המקח, בטענה שהנתבע הטעה את התובע בשוויו האמיתי של המחשב ע"י הערכת השמאי שהביא מטעמו?

האם יש לנתבע דין בעה"ב המוכר כלי תשמישו

מן הראוי לציין שכבר התייחסתי לנושא זה בפסק דין קודם בענין בעה"ב המוכר רכב יד שנייה (פורסם בתחומין כרך כ"ב) ושם העליתי שאין למוכר דין בעה"ב ויש אונאה.

אולם מאחר ופסק דין זה לא היה מוסכם ודעתו של כבוד אב"ד הגר"א אטלס שליט"א היתה שיש לו דין בעה"ב ואין אונאה וכפי שהאריך בטוטו"ד בנימוקים מפורטים להחלטתו, והואיל והנושא בא לידי ביטוי במו"מ ארוך כדרכה של תורה מבלי שהדבר פורסם, וגם עתה בנדוננו, לובנו חילוקי הדיעות יחד עם עמיתי הרב י. מרוה שליט"א, מוצא אני לנכון לבאר את פרטי הנושאים השנויים במחלוקת אשר יש להם השלכות הלכתיות לנדוננו וכמובן גם נפקותות בשאלות מעין אלו המתעוררות מדי פעם בבתי הדין.

מקור הדין

להבנת סוגייא זו אצטט קטעים ממקורות דין זה, ובראשונה דברי הגמרא במסכת ב"מ (נ"א ע"א)

"ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזבוני, קרי שיתא ושויא חמשא וכו' אתא לקמיה דרבא, א"ל, לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב, אין לו עליו אונאה.

ההוא גברא דהוה נקיט כיפי לזבוני וכו' אתא לקמיה דרב חסדא, א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. וכו' והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר מאן הדיוט, לאו בעה"ב? אמר רב חסדא בצדרייתא, אבל מאני תשמישתיה דיקירי עליה לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי".

וברש"י: ורשכי: קשורי משי, מבעל הבית: תכשיטים וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר, והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן לקמן דאין לו עליו אונאה, כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי, כיפי: נזמים, בצדרייתא: בגדי קנבוס העומדים לימכר, ע"כ מדברי רש"י.

מדברי הגמרא נמצינו למדים שבעה"ב המוכר כלי תשמישו אין עליו דין אונאה, אלא שיש להתבונן בכוונת הגמרא בדין זה.

דהנה בשני המעשים שהובאו ברישא של הסוגייא מציינת הגמרא דברים יקרי ערך כמו בגדי משי או נזמים וכפי שביאר רש"י תכשיטין וכלי תשמישו החביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר.

ומכאן יש לדייק שרק לחפצים מעין אלו אין לבעה"ב המוכרן דין אונאה, אולם בשאר חפצים יש אונאה,

ברם מהמשך דברי הגמרא יש מקום לדייק אחרת שכן הגמרא שאלה מהמשנה בה מבואר שלהדיוט יש דין אונאה.

ותירצה שמדובר "בצדרייתא", ופירש"י, "בגדי קנבוס העומדים לימכר", ומכאן יש לדייק לכאורה שכוונת הגמרא להרחיב דין בעה"ב בכל חפציו גם שאינם יקרים, פרט לחפציו העומדים לימכר, פירוש שמייצרם לצורך סחורה וזהו היפך ממה שדייקנו ברישא.

שתי הבנות בסוגייא

בהבנת דברי הגמרא הללו נעוצה מחלוקת יסודית זו בדין בעה"ב, דעתו של אב"ד כבוד הגר"א אטלס שליט"א שמדברי הגמרא במסקנא אנו למדים שדין בעה"ב נאמר בכל כלי תשמישו למעט חפצים אותם מייצר כדי לסחור בהם שבזה שווה דינו לתגר, וזו כוונת הראשונים במה שכתבו דברים העומדים לימכר, וטעמו, מאחר וכל דין אונאה בתורה נאמר רק בתגר א"כ גם בבעה"ב ששווה דינו לתגר יש להעמיד דינו רק בחפצים העשויים להסתחר אולם בשאר חפצי בעה"ב לא נתחדש דין אונאה.

ולפי זה הטעם שהוזכר בגמרא לפיו אין אונאה בבעה"ב בגלל שאלו חפצים החביבים עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר, חוזר על כל חפצי בעה"ב גם במקום שטעם זה לא שייך כמו במכירת רכב יד שנייה וה"ה מחשב בנדוננו ובנימוקיו ביאר שזהו מטעם לא פלוג.

כבוד אב"ד הוכיח הנחה בסיסית זו מדברי הרא"ש בתשובה (כלל ק"ב אות ג') הובא בטושו"ע (סימן רכ"ז סכ"ז) שאף אם בעה"ב מכר כליו מחמת דוחק ולא שייך טעם הגמרא. מ"מ לא פלוג רבנן, אלא כל בעה"ב המוכר חפציו אין לו דין אונאה פרט לחפצים שעושה כדי להסתחר בהם, לדבריו דברי הראשונים (רבינו האי גאון בשער המקח, רשב"א, ר"ח, רי"ו) שביארו דין צדרייתא לבגדי פשתן שעושין ומוכרין אותם, הם בדווקא העשויים ע"י בעה"ב למכירה.

ומה שביארו כמה מן הראשונים וה"ה לכל סחורה, כוונתם לסחורה אותה בעה"ב, מייצר לצורך הסתחרות, להבנה זו בדברי הראשונים הצטרף עמיתי הרב מרוה שליט"א אלא שהלכה למעשה הסתייג לפסוק כן בנדוננו, מאחר ויש ראשונים שלא ביארו כך, כמו כן לדעתו זו היתה המציאות בימי הראשונים הללו שהיו בעלי בתים מייצרים כדי למכור, אולם בימינו המושג הזה כמעט ולא קיים ע"כ יש למעט מדין בעה"ב גם חפצים שאין מיועדים מראש למכירה, אבל לאחר שימוש רגילים להמכר.

אולם לענ"ד לאחר המחילה רבתי אינני מסכים עם הבנה זו בדברי הגמרא והראשונים, וזאת משני טעמים,

א.                  פשט דברי הגמרא אין מורין כן.

ב.                  מדברי הראשונים נראה כדברינו.

לעיל הבאנו שני מעשים מהם למדנו שדין בעה"ב נאמר רק בחפצים יקרי ערך אליהם נקשר בעה"ב ואינו מוכרן אלא ביותר משוויים וע"כ אין בהם דין אונאה.

טעמו של דין זה מבואר בשאילתות ובשאר פוסקים הואיל והמוכר והקונה יודעים את מחירו המופקע של החפץ ולמרות זאת גמרו לבצע את המקח. אולם מאחר ואין הדבר מבואר להדיא במעשים הללו, ציינה הגמרא במסקנא את "הצדרייתא" כדוגמא לחפץ של בעה"ב שאין לו דין בעה"ב, ויש בו אונאה, מאחר ולא קיימת כאן הסברא של מאני תשמישתיה דיקירי עליה ולא מזבין להו אלא בדמי יתירי כמבואר בהמשך הסוגייא.

ומכאן שמסקנת הגמרא, היא המשך ישיר לביאור דין בעה"ב הנלמד מהמעשים שהובאו בגמרא כאשר למושג צדרייתא שהובא בגמרא יש להביא בחשבון כל חפץ העשוי למכרו במשך הזמן ולפיכך אין בעה"ב נקשר אליו ביודעו שבעתיד הקרוב או הרחוק יצטרך להפרד או להתפטר ממנו ולמכרו. וגם אם ישנם יחידים שנקשרים לחפץ מסויים אין הם מלמדים על הכלל ודעתם של אותם יחידים בטלה.

לפיכך מצטמצם דין בעה"ב רק לכלים מיוחדים כמו תכשיטים, חפצי אומנות יקרים או כל חפץ אחר שיש לבעה"ב עניין מיוחד ורגש כלפיו ועל כן ציינה הגמרא בשני המעשים כלים יקרי ערך כמו תכשיטים ובגדי משי.

ויש ללמוד מכך לכל חפץ בעל ערך סנטימנטלי לבעה"ב שאינו מוכרו אלא בשעת הדחק וביותר משוויו.

ראיה מדברי הרא"ש

דין זה מתבאר ביתר הרחבה בדברי הרא"ש בתשובה שהובאו בקיצור להלכה בטושו"ע (סימן רכ"ז סכ"ז). אצטט קטע מדבריו כדי להתבונן שדברי הרא"ש "בלא פלוג" לא כוונו להרחיב את דין בעה"ב לכל חפציו, אלא אדרבא, לצמצם את דין בעה"ב למסגרת הסברא שהובאה בגמרא. וז"ל:

"ומה שנסתפקת אם הוא בעה"ב המוכר כליו מחמת דחקו ואין לו מה יאכל, אי שייך ביה למימר, אי לאו דיהיבנא ליה דמי יתירי לא הוה מזבין. דע, כי אין חילוק, דנהי דמוכרן מחמת דוחקו ואין לו מה יאכל, יקירי עליה וחשיבי ולדידיה שוים כל הדמים, אם לא היו נותנים לו בהם אלו הדמים היה מצמצם או היה לווה ולא היה מוכרן בפחות וכו' הלכך בכל תשמישיו אין חילוק בין מכרן מחמת שאין לו מה יאכל ובין מכרן לצורך דברים אחרים. כי סתם בעה"ב המוכר כלי תשמישיו אינו מוכרן אלא מחמת דוחק שהוא צריך לדמיהן ולא פלוג בין דחק מרובה לדוחק מועט, וגם לוקח אינו יודע לצורך מה מוכרן ובכל עניין מוחל האונאה".

מדברי הרא"ש שכתב "הלכך בכל תשמישיו אין חילוק בין מכרן מחמת שאין לו מה יאכל ובין מוכרן לצורך דברים אחרים" יש ללמוד שכוונת הרא"ש לבאר דין בעה"ב בכל בעה"ב המוכר כליו החביבים עליו תהא הסיבה אשר תהא.

אולם הכל במסגרת הסברא שהובאה בגמרא וכמו שסיים הרא"ש דבריו "כי סתם בעה"ב המוכר כלי תשמישו אינו מוכרן אלא מחמת דוחק שצריך לדמיהן, ולא פלוג בין דוחק מרובה לדוחק מועט וגם לוקח אינו מכיר לצורך מה מוכרן" וברור שדבריו חוזרים אך ורק על חפציו החביבים עליו, וכמו שציין בתחילת דבריו "יקירי עליה וחשיבי ולדידיה שוים כל הדמים" ולא היתה כוונתו להרחיב את דין בעה"ב לכל חפצי בעה"ב שלא ייצרך לצורך סחורה וכפי שהבין כבוד אב"ד הגר"א אטלס, אלא אדרבא לשמר את המסגרת של הדין עפ"י הסברה שהובאה בגמרא. מטרת הרא"ש היתה לבאר שהולכים אחר האומדנא המצויה שבעה"ב מוכר כלי תשמישיו החביבים עליו רק כשהוא דחוק ולא משנה איזה סוג דחק.

וע"כ הדגיש הרא"ש בסיום דבריו שהלוקח אינו יודע לצורך מה בעה"ב מוכרן. ועל פי זה מובנים היטב דבריו (הובאו בשיטמ"ק) וז"ל "כיון דמבעה"ב לקח לא פלוג רבנן, דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח, אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהלוקח ידע שהמוכר בעה"ב אין לו אונאה".

כלומר שהולכים אחר האומדנא והסברא שהבאנו, ולא צריך שהלוקח ידע את ההלכה שלבעה"ב אין דין אונאה אלא די בכך שידע שהוא בעה"ב המוכר כלי תשמיש החביבים עליו ואינו מוכן אלא ביוקר.

זאת ועוד, לענ"ד, אדרבא לשיטת הרא"ש ישנה הסתייגות הלכתית בדין בעה"ב שאין לו אונאה. לדעת הרא"ש דין זה נאמר באונאה עד שתות, אבל ביותר משתות יש דין אונאה, וטעמו מבואר בפסקיו (שם בסוגייא) וז"ל

"ואע"ג דבשאלתות מדמה ליה למפרש לא דימה אותו אלא לענין זה שנדע הטעם למה אין לבעה"ב אונאה, משום דדמי למפרש, ומיהו לא דמי לגמרי דהתם פריש בהדיא אבל הכא, די לו שנאמר דהוי כמפרש עד שתות ולא בדבר מופלג"

דיעה זו הובאה בשו"ע (סימן רכ"ז סכ"ז) ושם הובא שיש חולקים וסוברים שאין דין אונאה כלל בבעה"ב אף ביותר משתות.

ומחלוקתם מבוארת באחרונים עד היכן השוו חז"ל דין בעה"ב המוכר כלי תשמישו החביבים עליו, לדין המוכר ומפרש את האונאה בפני הלוקח.

לדעת הרא"ש לא השוו זאת לגמרי והאומדנא היא שגם הלוקח לא התכוון לקנות ולמחול על אונאה יותר משתות במקח, ולדעת שאר הראשונים דין בעה"ב שווה לגמרי לדין המפרש את האונאה שאין בו דין אונאה כלל, (ראה ב"ח, וביאור הגר"א)

ברור הדבר שמחלוקתם היא אך ורק בכלים החביבים לבעה"ב, בהם שייכת הסברא שאינו מוכרן אלא ביוקר, ולא בכל הכלים בהם לא שייכת סברא זו.

ראיה מדברי הפוסקים

וזו לדעתי גם כוונת הפוסקים הרמב"ם, (פי"ג מהלכ' מכירה ה"ב) והטושו"ע חו"מ (סימן רכ"ז סכ"ד) שסתמו דבריהם בדין זה ולא חילקו בין סוגי חפצי בעה"ב וז"ל

"בעה"ב שמכר כלי תשמישו אין לו עליו אונאה, שאילו לא הרבו לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו".

וממה שהביאו את הסברא שהובאה בגמ' ולא חילקו בין סוגי החפצים נלמד שכוונתם להצמד לסברא ולטעם בלבד.

ולפיו, כל חפץ החביב על בעה"ב ואינו מיועד למכירה בגלל ערכו הסנטימנטלי לבעה"ב נכנס בקטיגוריא זו של דין בעה"ב שאין לו עליו אונאה. והטעם, מאחר ואין שווי לחפץ זה והוא נקבע בהתאם למדת חביבותו של בעה"ב, ובהתאם לכך קובע הוא את ערכו האינדיבידואלי, וכל מה שלא כלול בקטגוריא זו אין לו דין בעה"ב. וזו לדעתי גם הסיבה שהפוסקים הללו לא הוזקקו לפרט את סוגי החפצים מכיון שהדבר עשוי להשתנות עם המציאות.

ומכאן מסקנתי שמכוניות וה"ה מחשבים "יד שנייה" בימינו אין להם ערך וחביבות מיוחדת בעיני בעה"ב שעתידים הם לאבד מערכם הריאלי תוך זמן קצר, ואף לצאת מכלל שימוש במידה מסוימת בעידן התקדמות הטכנולוגיה בת ימינו.

הדבר מצוי ביותר במחשבים אשר דור הולך ודור בא, ולעתים מחפשים אף להתפטר מהם או לתרום אותם למוסדות או לאנשים נזקקים.

ביאור דברי הראשונים

בהתאם לאמור יש לראות גם את פירושי הראשונים בסוגייתנו אולם לצורך הבהרת העניין נחלקם לשני סוגים.

מהם עסקו בפירושה המילולי של המלה צדרייתא שהובאה במסקנת הסוגייא ולא התייחסו הלכתית לדין הנובע מכך.

ומהם ביארו אף את הדין הנובע מתירוץ הגמרא, נצטט קטעים רלוונטיים מהם.

רבינו האי גאון בספרו מקח וממכר (שער ל"ה אות י"ג): "דין האונאה אינה אלא במוכר אותו חפץ והיא סחורתו שעשוי למכרו וליקח בריוח" כלומר, בעה"ב המוכר חפץ אותו הוא עשוי למכור באיזה שלב שהוא ובפירוש צדרויי כתב "הגרריים שעושין יריעות פשתם ומוכרין אותן"

וז"ל רבינו חננאל

"הני מילי בעה"ב המוכר מכלי תשמישו, אבל בעה"ב המוכר דברים העשויין לסחורה יש להם אונאה".

ר"י מיגאש בתשובה הוב"ד בשיטמ"ק:

"ואם נתאנה לוקח נאמר ג"כ שהלוקח כבר ידע שחפצים אלו אינם מצויים לימכר והוסיף בדמיהם כדי שבעליהם ימכרו אותם"

הדברים הללו חד משמעיים ומוציאים מכלל דין בעה"ב כל דבר המצוי לימכר כמו מחשבים וכיוצ"ב.

ר"י מלוניל "צדרייתא, בעה"ב שמוכר בגד צמר שטווה מצאנו או בגד פשתן שיצא משדותיו" ביאור מלולי גרידא.

נמוקי יוסף:

"ואוקימנא בצררייתא...פירוש צדרייתא קנבוס ויריעות ומוכרים אותם וה"ה לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דיקירי ליה"

וכ"כ בחידושי הרמב"ן, כלומר, כוונת הראשונים הללו לבאר שכל חפצי בעה"ב העשויין להמכר אינם בכלל דין בעה"ב שאין לו עליו אונאה ודינו נאמר אך ורק במאני תשמישתיה דיקירי עליה.

וזו הדגשתם כדי למנוע טעות בהבנת דין בעה"ב.

מאירי:

"הא אם מכר דברים של סחורה ודברים העומדים לימכר דינו אצל אותם דברים כתגר"

כפל הלשון "דברים של סחורה" ודברים העומדים לימכר" מוכיח בעליל שכוונתו לכל סוגי החפצים העומדים באיזה שלב שהוא למכירה ולא רק לדברים שמייצר בעה"ב לסחורה.

וכן מפורש בשיטמ"ק בשם הרמ"ך:

"בצדרייתא דכיתנא...ונראה לומר דה"ה בבעה"ב העשוי למכור כליו בשאר כליו."

נמצא איפוא שכוונתם במה שכתבו וה"ה לכל סחורה להרחיב את תירוץ הגמ' במסקנא, ולבאר שה"ה בכל סחורה העומדת לימכר ע"י בעה"ב ולא לצמצם את המושג "סחורה" לדברים שבעה"ב עושה לצורך הסתחרות גרידא. ועל כן מיעטו בהמשך דבריהם אך ורק את מאני תשמישיתיה דיקירי עליה, וכפי שביארנו זו הסברא הפשוטה בדין בעה"ב שהובאה בגמרא. ולא ייתכן לומר שהראשונים יבארו את תירוץ הגמרא בניגוד גמור לסברא זו, מבלי להתייחס על כך במפורש.

ובפרט שיש ראשונים שביארו כן במפורש כמו הר"י מיגאש, מאירי, נמוק"י, והרמ"ך. ואמנם במו"מ שהיה עם עמיתי הרב יצחק מרוה שליט"א הבין שהמלה סחורה, משמעותה דבר המיועד למכירה ע"י בעה"ב. ובכך הצטרף לכבוד אב"ד הגר"א אטלס שליט"א בהבנת חלק מן הראשונים, לדבריו שיטמ"ק בשם הרמ"ך והר"י מיגאש חלוקים על הראשונים בביאור הסוגייא. אולם כאמור אין דעתי מסכמת עמם.

יתירה מכך, לענ"ד לא ניתן לקבוע מסמרות שכל חפץ שבעה"ב ייצרו או ייעדו לצורך הסתחרות יהיה בו דין אונאה.

אציין דוגמא אחת המצויה כיום ממנה ניתן להבין ולהסיק מסקנות לשאר חפצים.

כידוע מצוי בימינו שמחברי ספרים נשארת להם כמות מועטת של ספרים אותם לא ימכרו אלא במחיר יקר וה"ה לממציאי פטנטים למיניהם ובודאי שלא שייך בהם דין אונאה. למרות שבעה"ב ייצרם למכירה מאחר וגם הלוקח יודע שהדברים הללו אינם מצויים בשוק (וכמ"ש הר"י מיגאש) ועל כן מוכן לשלם בעבורם גם סכום גבוה כפי שידרוש ממנו המוכר.

והמסקנא היוצאת מכך שיש להצמד לסברא שהובאה בגמרא וכפי שביארנו, זו גם כוונת הפוסקים (הרמב"ם והטושו"ע) שסתמו דבריהם על פי הסברא שהובאה בגמרא מבלי להכנס לפרטים.

אינני רואה באמירת התובע במהלך הדיון, שהמחשב היה חשוב לו ועל כן דרש עליו מחיר גבוה ויש לו דין בעה"ב שאין בו אונאה כדי לשנות את הדין מכיון שלדבריו מכר את המחשב בגלל התנגדותו העקרונית שיימצא מחשב בביתו (ראה פרוטוקול מיום ד' מנחם אב תשס"ד) ובכך גילה דעתו שהיה מעוניין להתפטר ממנו ולא היה חביב עליו בדרגה כזו שהיה מוכרו אך ורק במחיר גבוה מהממוצע. ולמבואר אין זה עונה על הכלל ההלכתי הקובע את דינו של בעה"ב שאין בו אונאה.

הדבר מקבל משנה תוקף בימינו בו יש מחירון למכוניות וגם למחשבים ישנו מחירון מסויים הנע בגבולות סבירים כפי שאמר הטכנאי, דבר זה מוכיח בעליל שאין ערך מיוחד לכלים הללו עבורם יכול בעה"ב לדרוש כל סכום כאוות נפשו.

אם נניח שיש כאן דין בעה"ב במקרה דנן מצטרפים הספיקות להכריע שיש אונאה

גם אם נקבל את דעתו של כבוד אב"ד הגר"א אטלס בנדוננו, רבים מן הראשונים (רא"ש, תוס' ויש הסוברים כן בדעת הרמב"ם) סבורים שגם לבעה"ב יש דין אונאה ביותר משתות לביטול המקח, דיעה זו הובאה בסתם בשו"ע (חו"מ סימן רכ"ז סכ"ז) נכון אמנם שיש חולקים (רשב"א מאירי ועוד) וסוברים שגם לבטל את המקח אי אפשר ולדעת הב"ח הוה ספיקא דדינא, ולפי זה הנתבע המוחזק בחצי מהתשלום יכול לומר קים לי ולא לבטל את המקח לגמרי.

מ"מ לענ"ד בנדוננו אין חולק שהמוחזק אינו יכול לומר קים לי, וזאת על פי דברי כנה"ג (סימן כ"ה אות י"א) וז"ל נ"ל, דלא אמרינן דיכול המוחזק לומר קים לי אלא כשאין ספק באותה טענה שטוען כגון וכו' ויראה לי לדמות דבר זה למה שכתב מהריב"ל והסכימו עמו הבאים אחריו דלא אמרינן קים לי אלא בודאי מוחזק, וכו' והכי נמי לא אמרינן קים לי אלא בטוען ודאי אבל בטוען ספק כיון דמעיקרא בטענה איכא ספיקא, לא אמרינן קים לי " ע"כ תורף דבריו.

ומכאן לנדוננו שמפשטות הסוגיא והראשונים נראה שאין דין בעה"ב בנדוננו וגם אם ישנו צד כזה, מ"מ לגבי ביטול מקח הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים ומרן הב"י סתם כראשונים הסוברים שהמקח בטל, ממילא המוחזק אינו יכול לטעון טענה ודאית ולזכות מכחה במה שהוא תפוס, קרי במחצית הסכום, וכך גם השכל הישר אומר אלא שמצאתי לבעל כנה"ג (חו"מ סימן כ"ה אות ע"ה) במקום אחר, לכאורה סתירה לזה (שם) הביא באריכות מחלוקת האחרונים, האם בספק ספיקא אפשר להוציא מהמוחזק ונקט שם שהמנהג שלא להוציא מהמוחזק אף כשיש שלשה ספיקות.

ומכאן לנדננו גם כשיש ספק ספיקא מ"מ המוכר המוחזק יכול טעון קים לי וראיתי שכבר עמד בסתירה זו הרב הלל הלוי בספרו משפטי הלוי (ח"ב כללי קים לי הערה ה') ויישב סתירה זו אלא שלא זכיתי להבין דבריו.

ולדעתי יש מקום לחלק בסוגי הספיקות אלא שלא כאן המקום להאריך.

כמו כן, יש להעיר מדברי השדי חמד (ח"א פאת השדה מערכת האלף כללים אות ק"י) שם הביא מחלוקת נוספת לה יש השלכות לנדוננו. שאם ישנו צד איסור הנוגע בספק ספיקא האם הולכים אחר מה שיש לפסוק בדין הממוני או לחוש לאיסור.

ובנדוננו למוכר המוחזק יש נגיעה לאיסור אונאה שהוא מן התורה ובודאי שזהו סניף נוסף שאינו יכול להחזיק במקח בשווי מחצית הסכום שהוא מוחזק ועדיין יש להתיישב בדבר.

העולה מן האמור שאין למחשב פרטי בימינו דין בעה"ב המוכר כליו שאין בו דין אונאה, וזכותו של התובע לבטל את המקח מאחר ונתברר הן ע"י מומחים עמם נועץ ביה"ד (פרט לאחד) והן ע"י הטכנאי אשר כתב חוו"ד מפורטת שאין מחירו של המחשב עולה על אלפיים ₪ גם אם נקח בחשבון את המחיר שנקב התובע בכתב התביעה אלפים ארבע מאות ₪ וכן נמצע את הסכום שהעריך הטכנאי בכשלושת אלפים ₪ נגיע לאלפיים חמש מאות ₪ שהם יותר משתות מהמחיר עליו הוסכם (3,500 ₪)

האם יש למחשבים פרטיים בימיני דין שער שאינו ידוע ואם כן מה דינו?

ועתה לבירור השאלה הנוספת האם יש למחשב יד שנייה בימינו דין של שער שאינו ידוע, ואם כן מה דינו לענין אונאה.

שאלה זו מתעוררת למרות דברי הטכנאי שישנו מחירון מסויים הנע בין אלף שש מאות לאלפיים ₪ למחשב הנדון.

מאחר וגם לדבריו שוק זה פרוץ ביותר ואינו דומה לשוק המכוניות הפרטיות, בו המחירון (לוי יצחק) מבוסס יותר ושווין של המכוניות נע סביב אותו מחירון.

עובדא זו מקבלת חיזוק ממה שנתברר לביה"ד ע"י הטכנאי אשר העריך את שוויו בכשלושת אלפים ₪ אמנם יש להסתייג מהערכה זו מאחר ואינה מבוססת דייה מ"מ יש לנקוט זהירות בבואנו להכריע בשאלה זו ולהתחשב בעמדה זו במכלול הערכות המחיר אשר ביה"ד שמע ובירר.

אשר על כן יש צד שמא בימינו לשוק המחשבים יד שנייה אין שער ידוע ולהתייחס לכך הלכתית.

מקור הדין

והנה מקור דין נתבאר בב"י (ריש סימן ר"ט) ובכסף משנה (פרק כ"א מהלכות מכירה ה"א) וז"ל

"ושמא יש לומר שאין דברי רבינו (הרמב"ם) אלא בדברים שיש להם שער ידוע, אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אין להם אונאה"

אלא שבכס"מ נשאר הב"י בצ"ע, ואילו בב"י סתם דבריו, וכבר עמד בזה בקרית מלך עיי"ש.

ומכאן יש ללמוד שלדעת הב"י אין בידי התובע אפשרות לבטל את המקח כלל אם נניח שאין למחשב שער ידוע.

האם המוחזק יכול לומר קים לי כהב"י?

ברם רבים מן הפוסקים נחלקו על הב"י בהבנת דין זה, ראה דרכי משה (סימן ר"ט סק"א) ב"ח, ט"ז, ש"ך סק"א, נתיבוה"מ, מחנה אפרים (סימן כ"ד) ועוד. וכאן שוב חוזרת השאלה האם המוחזק יכול לומר קים לי כדעת הב"י במחצית הסכום התפוס על ידו ולא לבטל את המקח.

שו"ר שכבר דן במחלוקת זו והתייחס גם לשאלה זו, הגר"ש וואזנר שליט"א מפוסקי דורינו בספרו שבט הלוי (ח"ה סימן רי"ח) ואלו תורף דבריו

"...ובמחלוקת הנ"ל פשוט דקיימא לן כהב"ח והש"ך דאיכא אונאה כאשר יראה מהרמ"א בדרכי משה ואם יכול לומר קים לי כהב"י דיעבד, עיין תשובות בית יצחק ובפרט זה עדיין צ"ע".

וראה עוד שו"ת בית יצחק (או"ח סימן ק"ח) לגבי דין אונאה באתרוג שהאריך במחלוקת זו והיוצא מהפוסקים הנ"ל שצ"ע למעשה אם יכול המוחזק לומר קים לי כב"י.

וכאן המקום לסייג את הדברים ולהדגיש שכל זה בהנחה שיש למחשב בנדוננו דין שער שאינו ידוע דבר שאינו מוכרח כלל ויש ספק גדול בזה.

ושוב שייכים כאן דברי כנה"ג ושדי חמד שהבאנו לעיל, האם המוחזק יכול לומר קים לי כאשר טענתו מוטלת בספק.

שו"ר בספר פתחי חושן (אונאה פרק י' סעיף א' אות א' וכן סעיף י"ג סקכ"ה) האריך במחלוקת זו, ומה נכלל בהגדרה זו של שער שאינו ידוע, והביא בשם אמרי יושר שגם בזה יש לקבוע את השער לפי רוב המוכרים, וכשיש הפרשי מחירים יש ללכת אחר השער הבינוני. וסיים דבריו בצ"ע למעשה. וראה עוד מאמרו של הרב איתמר ורהפטיג (פורסם בתחומין כ"ב) בו דן בקושי להכריע בימינו בנושא זה של שער שאינו ידוע ואלו מוצרים יש להכליל במסגרת זו, ואכמ"ל.

העולה מן האמור

יש ספק בנדוננו האם שייך בו דין שער שאינו ידוע.

אולם גם אם נניח שכן עדיין צ"ע האם המוחזק (הנתבע) יכול לומר קים לי כהב"י ולקיים את המקח בסכום המוחזק על ידו מאחר ורבים מן הפוסקים חולקים עליו. מה גם שהב"י עצמו בספרו כס"מ נשאר בצ"ע.

ומ"מ יש להמליץ לתובע (הקונה) לקיים את המקח בסכום ששולם במידה והנתבע (המוכר) יתרצה, מאחר ויש פנים בהלכה לקיום המקח ואין לתובע הפסד בכך.

האם יש מקום לביטול המקח בגין כך שהוטעה?

עתה לבירור השאלה האחרונה, האם יש מקום לביטול המקח מכיון שהתובע הוטעה ע"י הנתבע באשר לשוויו של המחשב (כארבעת אלפים ₪) ועל דעת כך רכש את המחשב.

שאלה זו לא היתה קיימת אילולא הנתבע היה מוכיח את גירסתו וכפי שנתבקש ע"י ביה"ד.

שאלה זו התעוררה בוריאציות שונות ברבים מן הפוסקים האחרונים אלא שאין להקיש מקרה אחד למשנהו וכן גם לנדוננו וכוונתי רק לעורר שיש צד בהלכה לביטול המקח בגין כך, אולם מאחר וכבר הרחיב בנושא זה הרב בלוי שליט"א בספרו פתחי חושן (אונאה פרק י' סכ"ב ושם סקמ"א) אינני רואה לנכון צורך להאריך בזה, אסתפק בציטוט הסעיף המרכזי והרוצה לעיין יקחנו משם

"הוברר ששיקר לו המוכר במה שאמר שקנה בכך וכך, יכול לתבוע אונאתו".

וראה עוד רשד"ם חו"מ סימן תל"ג דברי גאונים כלל ה' סימן כ"ב פת"ש סימן ר"ז סקי"ט בשם חוות יאיר, ט"ז, נתיבוה"מ ועוד, ודוק מיניה לאתרין.

כמו כן, אין חילוק בין אם המוכר הטעה אותו במזיד או בשוגג, כל עוד המציאות שהלוקח הוטעה אין כאן מחילה על האונאה וכמבואר בתשובת הרא"ש (כלל ק"ב אות ג') הוב"ד להלכה בטושו"ע (סימן רכ"ז סכ"ה) "נתרצו לגמור המקח על פי שומת לוי ושם אותו בסך ידוע ונמצא שיש בו אונאה יש בו דין אונאה".

והטעם מבואר ברא"ש "שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש על מנת שאין לך עלי אונאה דקיימא לן דיש עליו אונאה, וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למוכרו לו ביותר מדמי שוויו ולא שמעון לקנותו ביותר מדמיו".

ולכאורה ה"ה בנדוננו התובע לא נתרצה לקנות ביותר משוויו האמיתי של המחשב וסמכה דעתו לשומתו של הטכנאי שהובא מטעם הנתבע, ומאחר והתברר שהמחיר שהעריך בסך ארבעת אלפים ₪ אינו נכון אם כן יש מקום לביטול המקח לפי הלכה זו.

סברא זו נראה שהיא עומדת בפני עצמה ומבוססת עפ"י שיטת הרא"ש (הבאנו דבריו לעיל) שבדין בעה"ב הולכים אחר האומדנא שהקונה מחל על האונאה ביודעו את שוויו האמיתי של החפץ ואף על פי כן הסכים לקנותו, משא"כ בנדוננו. ומעין סברא זו מצאנו בנתיבות (ס"ק י"ט) ראה שם היטיב, ואכמ"ל.

והנלענ"ד שדין זה מוסכם מכיון שיש כאן אונאה בעובדא שנתרצו לגמור את המקח עפ"י שמאי, אם כן סמכה דעתו של הלוקח על שווי זה ולא מחל על האונאה.

המורם מן האמור

יש מקום לביטול המקח מצד שהתובע הוטעה ע"י הנתבע בשוויו של המחשב.

סיכום

לאור שלושת הנימוקים המפורטים לעיל על ביה"ד להחליט:

א.                  לקבל את התביעה לביטול מקח.

ב.                  יחד עם זאת להמליץ לתובע לקיים את המקח במחצית הסכום ששולם וזאת מאחר ויש פנים בהלכה, שהמוחזק הנתבע יכול לומר קים לי שאין אונאה (מטעם שער שאינו ידוע) ולקיים את המקח במחצית ששולמה לו.

הגם שיש לפקפק אם יש לנדוננו דין זה. מ"מ אין הדבר נשלל הלכתית והואיל ואין הפסד לתובע בכך (אין חולק ששוויו של המחשב נע במחיר ששולם) אשר על כן יש להמליץ במקרה זה לקיים את הכתוב "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" ולקיים את המקח במחצית הסכום ששולמה במידה והנתבע יתרצה בכך.

               והאמת והשלום אהבו

        הרב מימון נהרי    - דיין        

בפנינו תביעה לביטול מקח ברכישת מחשב יד שניה. עיקרי העובדות הובאו בחוות דעתו של חברי הרה"ג מימון נהרי שליט"א.

א.                  דין אונאה בכליו של בעל הבית

כליו של בעל הבית אין בהם אונאה, והגמרא במסכת בבא מציעא מנמקת זאת "דיקירי עליה לא מזבין להו אי לא בדמי יתירי".

ומבאר רש"י:

"תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר".

בניגוד לשאר סחורות שאין למוכר שום סנטימנטים כלפי הסחורה ולגבי הסוחר הסחורה היא שווה כסף ותו לא, הרי שבכלי תשמישו של בעל הבית נוצר קשר של חביבות יתירה ולכן כשהוא בא למוכרה, בהחלט יתכן שבעל הבית יתן לכך ביטוי בדרישה לתשלום גבוה יותר מעצם שוויו של החפץ (ולכן אין לשאול ממעשים בכל יום שאדם מוכן למכור את חפציו בזול כדי להפטר מהם, גם זה יתכן, אך לא בכך עסקינן אלא באותם מקרים בהם בעל הבית דרש תשלום גבוה יותר מהערך הריאלי ועל כך מבארת הגמרא שבמקרים אלו אין בכך אונאה.)

ויפה ביאר ידידי הרה"ג יצחק מרוה שליט"א את הסברו של בעל הנתיבות בסימן רכ"ז (ביאורים ס' י"ט) מדוע כליו של בעל הבית אינם בכלל דין אונאה לפי שהמחיר שקבעו ביניהם המוכר והקונה הוא המחיר האמיתי.

וראיתי את דברי ידידי הרה"ג, הרב מימון נהרי שליט"א שהאריך לדייק שדין כליו של הבעל הבית מצטמצם לכלים מאד מסויימים שחביבים עליו במיוחד. וכל זה היה נכון אם נפרש כך את הגמ' "מאני תשמישתיה דיקירי עליה" דהיינו למעט מאני תשמישתיה רגילים שאינם חביבים על האדם אולם מסתימת הפוסקים ורוב הראשונים ברור שכל כלי תשמישו של האדם חביבים עליו. ויש כאן בחינה סובייקטיבית של יחס האדם לרכושו ולכן יש לקבל את ההסבר ברוב הראשונים שכלי צריידתא מתיחס לאותם כלים שלכתחילה בעל הבית מייצר כדי למכור ולא מפתח כלפם כל הרגש של חיבה והם לגביו רק סחורה שווה כסף ותו לא.

וכמו כן ברור לי שהרא"ש קבע כאן את הכלל של "לא פלוג" ואין לבדוק כל מקרה ומקרה לגופו.

ונכון הדבר שבענין רכב יד שניה דעתי שהענין יצא מכלל כליו של בעל הבית

ולא משום שאינו חביב עליו, דאדרבא אין לך דבר חביב על האדם היום יותר מרכבו ולא מצאנו שאם אדם החליט למוכרו איבד הכלי את חביבותו דאם כן תתבטל הלכה זו, שהרי מדובר תמיד בשעה שבעל הבית גמר בדעתו למכור.

אלא שטענתי על פי דברי נתיבות שרכב יד שניה נמכר תמיד בדרך של סחורה על פי מחירון ידוע שהוא מהווה בסיס לכל משא ומתן במכירת רכב יד שניה ולכן יש בו אונאה.

ולעניות דעתי אין לדמות את שוק הרכב לשוק המחשבים ואע"פ שבימינו רבים מוכרים את המחשב לאחר מספר שנים ופעמים רבות מוציאים אותו מביתם ככלי שאין חפץ בו. הרי שלא התמסד שוק של מחשבים יד שניה ולכן הוא לא שונה מכל כלי של בעל הבית ואין לנו להמציא סברות משלנו להוציא כלים מסויימים מדין כליו של בעל הבית.

ועל כן לדעתי לענ"ד בפנינו דין של כליו של בעל הבית שאין בו אונאה (ובפרט יש להוסיף שבנידון שלנו לא מדובר בכלי "שעשה את שלו" ובעל הבית מעוניין להיפטר ממנו בגלל שאיבד את ערכו. אדרבא ניכר הדברים שמדובר במחשב במצב מעולה ולכן גם אם היינו הולכים בתר סברא מן הראוי היה ליתן לו דין של כליו של בעל הבית.

ב. וחבירי הרה"ג הרב מימון נהרי שליט"א העלה את השאלה האם יש אונאה בחפץ ששערו אינו ידוע. והביא את הפתחי חושן בשאלה זו. ולי נראה שיש חילוק ברור בין דבר שאין שערו ידוע כלל כגון אתרוג, או בימינו חפצי אומנות לבין דבר שהשער שלו אינו קבוע, אך הוא ידוע. דהיינו שהוא נע בין מחיר מינימום למחיר מקסימום וכפי שביררתי מחשב משומש יד שניה נע בין מחיר מקסימום שהוא כמחצית ממחשב חדש לבין מחיר מינימום שיכול להגיע לרבע ממחיר חדש (ופעמים רבות אף פחות), והדבר תלוי באיזו מידה המחשב התישן ואינו עומדת ביכולות של המחשבים מהדור החדש).

ובכהאי גוונא יש שער וכבר כתב בשם "אמרי יושר" שיש לקבוע לפי המחיר הבינוני או לפי רוב מוכרים.

ג. חבירי האריכו במחלוקת שהובאה בשו"ע רכז סעיף כד האם יש ביטול מקח בכליו של בעל הבית ביותר משתות (ואני מסכים עמם שיש כאן יותר משתות) והביאו מחלוקת הפוסקים בענין ביטול מקח ביותר משתות וכתב המחבר בסתמא שיש דין בטול מקח ולבסוף הביא יש חולקים. וכתב הב"ח דהוי ספיקא דדינא.

ולכן בנידון דידן אם הקונה היה משלם את הכל, היינו צריכים לומר שהמוכר מוחזק בכספו ואם לא היה משלם כלל היינו אומרים שהקונה מוחזק בכספו משלם אך כאן ששילם רק מחצית 1750 ₪ הרי שכל אחד מוחזק במחצית שלו ומאחר והמחשב בידיו של הקונה הרי הוא המוחזק ואין לחייב אותו לשלם יותר.

אך כל זה אם היה הקונה תובע לקיים את המקח על פי התשלום שהוא כבר שילם. אך כאן הוא תובע לבטל את המקח דהיינו להחזיר את המחשב ולקבל את כספו חזרה.

בנתונים אלו לא ניתן לקבל את תביעת התובע לדרוש מהנתבע – המוכר את כספו חזרה לפי שהמוכר מוחזק בכסף שקיבל.

מאידך גיסא, גם לא ניתן לקבל את טענת המוכר שהקונה ישלם לו את התשלום השני, שאין להוציא ממון מספק.

ובאשר למחשב מתעוררת כאן בעיה אמנם הוא בידו של הקונה והוא המוחזק אך הרי הוא טוען שהוא אינו שלו לפי שלדבריו יש כאן ביטול מקח ואם כן כיצד הוא יחזיק בחפץ שהוא עצמו טוען שאינו שלו.

אולם מאידך כיצד נוציא ממנו את המחשב בלי שיקבל את כספו חזרה שהרי הוא מוחזק בו בתפיסה כנגד כספו.

ולכן למסקנה:

א.      אם הקונה מעוניין לקיים את המקח ולהשאיר את המחשב ברשותו לשמושו, אזי ישאר ברשותו תמורת הסכום שכבר שילם ומצד ועשית הישר והטוב הייתי ממליץ שיוסיף עוד 250 ₪, כך שסה"כ התשלום יהיה 2000 ₪.

ב.      אולם אם הקונה לא מעוניין במחשב לשימושו אזי הוא רשאי למוכרו. ואם הוא ימכור אותו בסכום הגבוה מ – 1,750 אזי מדין ועשית הישר והטוב עליו להחזיר את ההפרש לידי המוכר.

ג.       אם הוא אינו מעונין לטרוח ולמוכרו עליו להחזירו למוכר. והמוכר כפי שנוכחנו לדעת אינו מעוניין להחזיקו בביתו והוא ישתדל במכירתו ואם הוא ימכרנו בסכום של 1750 ₪ או יותר עליו להחזיר את הסכום הנ"ל 1750 ₪ לתובע. ואם הוא ימכרנו בפחות עליו לתת לקונה את ההפרש עד סך 1750 ₪ מדין ועשית הישר והטוב.

הרב ישראל שחור – דיין, יו"ר                

                          

בפנינו תביעת התובע לבטל עסקה של קניית מחשב מהנתבע, בגין אונאה במחיר.

טענת הנתבע מתבססת על דין "כליו של בעה"ב" שאין בהם אונאה, כמבואר בגמ’ ב"מ נ"א ע"א ובשו"ע חו"מ רכ"ז סעיף כ"ג.

נראה שיש לדון בטענה זו משלש בחינות:

א.  סוג החפץ הנמכר

ב.  נסיבות המכירה

ג.  שיעור האונאה

א. סוג החפץ הנמכר

בגמ’ ב"מ שם מבואר, שלא די בכך שהמוכר הינו בעה"ב בכדי שלא יהיה עליו דין אונאה, אלא צריך הכלי עצמו להיות בגדר "כליו של בעה"ב", להבדיל מ"צדרייתא" (סוגי אריגים שרגילים בעלי בתים למכור), שאף אם בעה"ב מכר אותם אין בהם אונאה.

יש לציין, שאף אם הכלי משמש את בעליו ככלי עבודה, וכמו במקרה שלפנינו, מ"מ כתב רב האי גאון (שער המקח שער ל"ה) שכלי אומנותו של בעה"ב הם בכלל מטלטליו, שאין בהם אונאה.

הגדרת הגמ’ לכליו של בעה"ב היא "מאני תשמישתיה דיקירי עליה, לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי". ומפרש רש"י: "תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר".

בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, שאין להכליל בהגדרה זו כל פריט ביתי, אלא רק כלי כזה שבאמת לא מצוי שבעה"ב ימכור אותו. שהרי כל טעם דין זה מבוסס על כך, כלשון הגמ’ הנ"ל, וכמו שהדגישו הראשונים בלשונות שונים, כגון: הר"י מגאש בתשובה ק"ד, שהטעם שאין להם אונאה, "היות וידע שחפצים אלו אינם מצויים להימכר, והוסיף בדמיהם כדי שבעליהם ימכרו אותם", וכן החינוך במצוה של"ז: "בע"ב אין מוכרים כליהם אלא ביוקר, ובני אדם בדעתם ענין זה מוחלין הדבר לעולם לבעה"ב".

לפי זה היה נראה לומר, שבמציאות של ימינו סוג מסוים של פריטים ביתיים לא יכלל בהגדרת "כליו של בעה"ב", משום שדרך אנשים פרטיים למכרם בתור "יד שניה". בראש קבוצה זו עומד המחשב, היות וידוע שמחשבים מתיישנים במהירות עצומה, דור הולך ודור בא, ומתקיים בהם "וישן מפני חדש תוציאו". לפיכך התחלופה במחשבים גבוהה לאין ערוך מזו של כלי ממוצע בבית, היות וקיים בדרך כלל בצד השני הקונה שמעוניין לקנות את המחשב המיושן מעט, עקב כך שמחירו נמוך בהרבה למרות מצבו התקין. לפי בירור שערכנו עם אנשי מחשבים שמכירים גם את שוק המחשבים "יד שניה", המכירות בתחום זה מתבצעות ע"פ קנה מידה מציאותי, שניתן להגדיר לו טווח מחירים, למרות שאין לשלול לחלוטין את האפשרות, שמא ישנם גם אנשים שחבל להם למכור את המחשב בהפסד ניכר, ויעדיפו להמשיך ולהחזיק בו עד שיקבלו תמורה הולמת.

אך באמת, שהפריט שהגמ’ נקטה כדוגמא לכלי בעה"ב שיש בו אונאה הוא "צדרייתא" (רש"י: בגדי קנבוס העומדים לימכר). ומעיון בחלק מלשונות הראשונים נראה לכאורה, שבגדר זה נכנס דוקא דבר שמיועד מלכתחילה למכירה, ולא כלי שמשתמש בו ואח"כ נמלך למכרו.

נצטט מעט מלשונות הראשונים:

רב האי גאון (שער המקח שער ל"ה): "דין האונאה אינה אלא במוכר אותו חפץ והיא סחורתו שעשוי למכור וליקח בריוח, אבל בעה"ב וכו’." ובפירוש "צרדויי" - כתב: "הגרריים שעושין יריעות פשתן ומוכרים אותן".

רשב"א: צרדויי –

"ה"ה לכל סחורה, דלא אמרינן אלא במאני תשמישתיה דוקא דיקירי ליה".

מאירי:

"הא אם מכר דברים של סחורה ודברים העומדים לימכר, דינו אצל אותם דברים כתגר".

הר"י מלוניל: צרדייתא –

"בעה"ב שמוכר בגד צמר שטווה מצאנו או בגד פשתן שיצא משדותיו".

רבנו ירוחם (מישרים נתיב ט חלק ג): יש אונאה

"בסחורה שרגיל למכור כגון אורגין יריעות כשמוכרין מהם האורגין".

מלשון רה"ג, הר"י מלוניל ורי"ו בודאי משמע שמדובר בכלים העשויים מראש למכירה.

אף מלשון הרשב"א והמאירי נראה כך, משום שהמונח "סחורה" משמש בלשונות הראשונים בדר"כ לדברים המיועדים מטבעם למכירה. עם זאת, בלשון המאירי ניתן אולי לדייק להיפך, משום הכפילות שכתב: "סחורה ודברים העומדים לימכר".

מכל מקום, מלשונות חלק מהראשונים הנ"ל נראה לכאורה, שכלי שיועד מתחילה לשימוש, אין בו אונאה אף אם אח"כ יש רגילות למכרו. ואף שנראה הדבר נגד ההגיון, שהרי אין בזה הסברא ש"לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי", מ"מ יתכן שקבעו כן משום "לא פלוג", כדי שלא לתת הדבר לשיעורין.

סברא זו של "לא פלוג" מצאנו לכאורה לגבי הלכה זו בדברי הטור (רכז,כז), שאף אם בעה"ב מכר כליו מחמת דוחק, ולא שייך הטעם של הגמרא, מ"מ "לא פלוג רבנן אלא כל בעה"ב אין לו דין אונאה". אולם מעיון בתשובת הרא"ש (קב, ג), שהיא מקור הלכה זו, עולה במפורש להיפך, דהיינו שאף כשבעה"ב דחוק למעות ישנה לדעת הראש האומדנא במציאות שלא ימכור אלא בדמי יתירי.

עוד בענין סברא זו נכתוב בע"ה לקמן.

מאידך יתכן לומר, שהראשונים הנ"ל כתבו כן משום שבזמנם לא היתה נפוצה המציאות של ממכר "יד שניה" בחפצי בית בצורה שהיא קיימת כיום, וא"כ אנו אין לנו אלא המציאות של זמננו, שבפריטים כמו מחשב אין דין "כליו של בעה"ב".

ובאמת קשה לומר סברא כזו ללא מקור, אך מצאתי שכן מפורש בשטמ"ק בשם רמ"ך:

"בצדרייתא דכתנא דעבידי בעה"ב לזבוני ... ונראה לומר דה"ה בבעה"ב העשוי למכור כליו בשאר כליו".

בנוסף, הערנו לעיל שיתכן לדייק כן גם מלשון המאירי, ויתכן שאף מלשון הר"י מגאש "שאינם מצויים לימכר". (אם כי ראיתי באחד מספרי התשובות הקדומות שציטט "שאינם עשויים לימכר", וזה משנה את המשמעות, ומ"מ קשה להסתמך על הדיוק הנ"ל, היות ותשובת הר"י מגאש שלפנינו מתורגמת מערבית.)

ומכל מקום, לאחר שמצאנו מפורש כן בדברי הרמ"ך א"כ יתכן שוב לומר, שגם חלק מהראשונים, כמו הרשב"א והמאירי שנקטו בלשונם "סחורה", לא התכוונו בדווקא למשמעות המצומצמת של המילה.

לסיכום: המציאות של מחשב ביתי בימינו אינה תואמת להגדרת כליו של בעה"ב, אם כי מפשטות לשון חלק מהראשונים יש להכלילו בהלכה זו.

ב. נסיבות המכירה

אין חולק עובדתית על כך, שקביעת המחיר היתה בעקבות הערכה שהמוכר קיבל מטכנאי, ולפיה אין הצדקה למכור מחשב זה בפחות מ-4000 ₪, ולאחר התפשרות סיכמו על מחיר של 3500 ₪.

והנה, לגבי דין כלי בעה"ב שאין בהם אונאה, פירש רש"י בשם השאילתות, דהוא כמפרש על מנת שאין לך עלי אונאה.

בנוגע לפירוש זה נתקשו האחרונים: הלא לגבי האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה נפסק ברמב"ם ובשו"ע שם (סעיף כ"א), שלא מועילה מחילת המתאנה אא"כ הוזכר במפורש המחיר האמיתי, דאל"כ אינו יודע על מה למחול, וא"כ מדוע לגבי בעה"ב נפסק בסתמא שאין אונאה? יש לציין, שבשאילתות עצמו (שאילתא קיג) הוסיף "דהוי כאומר חפץ זה אינו שוה אלא מנה ואני מוכרו לך במאתיים", אך מ"מ היא גופא קשיא, שהרי באמת לא אמר כך, וסו"ס הקונה אינו יודע על מה מוחל.

נתה"מ (ביאורים ס"ק יט) מתרץ קושיא זאת כך: מכירה של בעה"ב שונה היא במהותה ממכירה של תגר. כי תגר קונה ומוכר על בסיס של מחיר השוק, עם אפשרות להוזיל או לייקר את המחיר לפי צרכי המסחר. והיות ובסיס העסקה הוא המחיר האמיתי, לכן בכדי שלא תהא אונאה עליו להתנות, והאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מהני אא"כ ידע מה המחיר האמיתי ועל מה הוא מוחל. לעומת זאת, בבעה"ב המוכר כליו אין המכירה קשורה ביחס כלשהו למחיר השוק, אלא נקבעת אך ורק לפי הרצון של הקונה לקנות ושל המוכר למכור, ולפיכך אינה נכללת כלל ב"פרשה" של איסור אונאה, ואין צורך כאן לדין הרגיל של "תנאי" ע"מ שאין לך אונאה.

דברים מעין אלו כתב גם בחידושי ר’ מאיר שמחה על הסוגיא שם.

לפי דבריהם נראה היה לכאורה, שהמקרה שלפנינו כלל אינו שייך להגדרה של בעה"ב, שהרי המכירה היתה במוצהר על בסיס הערכה של מחיר מציאותי שנתן הטכנאי, ומאחר והתברר שהערכה זו היתה בטעות, א"כ שוב אין זה שונה מכל אונאה אחרת.

אך הראני ידידי הרה"ג מימון נהרי שליט"א, שבתשובת הרא"ש (קב ,ג) משמע להיפך, ששם מיירי בקבעו המקח ע"פ שומת שמאי, ופסק הרא"ש שלמרות זאת לא גרע מכל אונאה (הובא בשו"ע סעיף כה), אלא שהשואל כתב דמ"מ בנידון ההוא אין בזה נפ"מ, משום שהוא בעה"ב המוכר כליו, וענה לו הרא"ש שביותר משתות אין דין בעה"ב. ומשמע א"כ, שמ"מ דין כליו של בעה"ב הוא גם כשקבעו המחיר ע"פ שומת שמאי.

ובכדי ליישב דברי הרא"ש עם דברי נתה"מ, צ"ל ע"פ מה שכתבנו לעיל, שחז"ל קבעו את דין כליו של בעה"ב על בסיס המציאות הרגילה, ומצד "לא פלוג" החילו את ההלכה גם על מקרים פרטיים שבהם לא קיים הטעם המקורי.

וכעין זה אפשר לדייק גם מדברי הרא"ש עצמו, שבפסקיו (בסוגיא שם) כתב שדין כליו של בעה"ב שאין בהם אונאה הוא רק עד שתות.

"ואע"ג דבשאילתות מדמה ליה למפרש, לא דימה אותו אלא לענין זה שנדע הטעם למה אין לבעה"ב אונאה, משום דדמי למפרש, ומיהו לא דמי לגמרי, דהתם פריש בהדיא, אבל הכא די לו שנאמר דהוי כמפרש עד שתות ולא בדבר מופלג".

רואים א"כ מדברי הרא"ש, שדין כליו של בעה"ב לא נקבע במדויק ע"פ הכללים ההלכתיים הרגילים של אונאה, אלא ע"פ גבולות שחכמים קבעו בדעתם, ברצותם קצרו וברצותם הרחיבו את גבולות התקנה.

עם זאת יש לומר, שהדיוק הנ"ל מתשובת הרא"ש אינו מוכרח, היות והדברים נכתבו בדרך אגב לצורך דחיית דברי השואל, ויתכן שהרא"ש לא ירד לפרט את כל הנימוקים לכך.

יש לציין, שעל קושיית נתה"מ ישנם תירוצים נוספים באחרונים, ובכדי שלא להאריך נציין אליהם: גליא מסכת (סי’ א’), מחנה אפרים (אונאה סי’ יד), העמק שאלה (על השאילתות שם). ואמנם אין הכרח ששאר האחרונים חולקים להלכה על סברתנו, שבכה"ג שנקבע המחיר ע"פ הערכת שמאי אין דין כליו של בעה"ב.

ג. שיעור האונאה

לפי הערכות של מומחים שעמם נועץ ביה"ד, מחירו הריאלי של המחשב (כולל התכנות המועתקות) לא עלה בזמנו על 2000₪. הערכה זו תואמת גם את הערכת המומחה שהגיש התובע. ואם כן, מדובר כאן באונאה יתר על שתות.

בנידון האם יש אונאה יתר על שתות בכליו של בעה"ב נחלקו הראשונים, ופסק בשו"ע (רכז,כד) כדעת הרא"ש, שביתר משתות הוי אונאה אף בכליו של בעה"ב, והביא דעת "יש חולקין" שאין אונאה אף ביתר משתות.

דעת היש חולקין היא דעת רוב הראשונים: מ"מ בדעת הרמב"ם, רמ"ך, ר"י מגאש, רשב"א, ר"ן, החינוך (של"ז), רה"ג ומאירי.

בשו"ת רב פעלים (ח"ב חו"מ ג) מסתפק האם יכול המוחזק לטעון קי"ל כדעת היש חולקין בשו"ע. ובכללי תפיסה לנתה"מ (אות כ) כתב שיכול לטעון.

בנידוננו כבר שולמה מחצית הסכום שנקבע, והמחשב נמסר לידי הקונה. וא"כ כל אחד מהצדדים מוחזק לעניין אם ירצה לקיים את המקח בסכום ששולם, שהוא בערך גם המחיר הריאלי לפי ההערכות הנ"ל.

במקרה זה הנראה לעניות דעתי הוא כך: מכל הנכתב בשני הסעיפים לעיל נשאר חוסר בהירות באשר למידת השייכות של נידוננו לדין כליו של בעה"ב, ויש בהחלט מקום בהלכה לטעון שאין דין זה חל כאן, ואולי אף לטעון קי"ל כדעת הסוברים שאין בזה דין כליו של בעה"ב. וא"כ, לאחר שבשו"ע נפסק בסתם שאף הדין המקורי של כלי בעה"ב מוגבל עד שתות, אנו אין לנו לטעון קי"ל עבור הנתבע (בפרט שהוא עצמו לא טען כן) נגד סתימת השו"ע ולהרחיב את גבול הלכת כליו של בעה"ב, בכה"ג שהבסיס עצמו אינו ברור כלל, וכנ"ל.

למרות זאת, אם המוכר יסכים לקיים המקח תמורת הסכום ששולם, הייתי ממליץ לקונה להסכים לכך, כדי ללכת בדרך של פשרה ולקיים בכך "ועשית הישר והטוב", היות וזה מחיר ריאלי ונוח גם לקונה.

     הרב יצחק מרוה       - דיין        

לאחר שבית הדין שמע טענות ומענות הצדדים ועיין במסמכים שהוגשו בפניו, מחליט בית הדין לקבל את תביעת התובע לביטול המקח, ולפיכך על המוכר להשיב לקונה סך 1,750 ₪ כנגד החזרת המחשב ונספחיו.

עם זאת, בית הדין ממליץ לקונה, אם המוכר יהיה מעוניין בכך, לקיים את המקח תמורת הסכום ששולם, ולקיים בכך "ועשית הישר והטוב".

פסק הדין ניתן ברוב דעות.

ניתן ביום ט' חשון תשס"ה     (24/10/2004)

 

הרב ישראל שחור – דיין, יו"ר הרב מימון נהרי - דיין     הרב יצחק מרוה - דיין

תגיות

בעל הבית המוכר כלי תשמישו - גדר הדין בעל הבית המוכר כלי תשמישו - גדר הדין בעל הבית המוכר כלי תשמישו - רכב בעל הבית המוכר כלי תשמישו - רכב בעל הבית המוכר כלי תשמישו - רק בדברים יקרים בעל הבית המוכר כלי תשמישו - מחשב בעל הבית המוכר כלי תשמישו - מחשב בעל הבית המוכר כלי תשמישו - עד שתות בעל הבית המוכר כלי תשמישו - עד שתות זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - רק כשהוא וודאי מוחזק בספק ספקא - האם מוציאים בספק ספקא - שלושה ספקות בספק ספקא - כשיש צד איסור בספק הממוני קביעת מחיר השוק - לפי רוב המוכרים הטעייה - מוכר שטען שערך החפץ גבוה מערכו בעל הבית המוכר כלי תשמישו - רק בדבר שיועד לשימוש אישי מחילה על האונאה - הבחנה בין מחילה לבין בעל הבית המוכר זכותו של הנתבע לסמוך על זה שפטר אותו ("קים ליה") - כדעת יש חולקין בשולחן ערוך